פתיחת התפריט הראשי
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן תכג | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טורעריכה

הנוגף האשה ויצאו ילדיה חייב בדמי ולדות לשלם לבעל ושמין אותה כמה היתה שוה קודם נגיפה בעודה מעוברת וכמה נפחתו דמיה ונותן לבעל ואם מת יתן ליורשיו וצער ונזק יתן לאשה וכיצד שמין אותו נזק שמין כמה האשה נפחתה ונכחשת יותר כשהיא מפלת ע"י הכאה משילדה כדרכה [וגם הצער שמין כמה מצטערת יותר כשמפלת ע"י הכאה מכשיולדת כדרכה] ושבת וריפוי רואין אם צריכה ריפוי או צריכה להתבטל יותר משאם תלד כדרכה ואם אינה צריכה ריפוי ולא להתבטל יותר פטור ובושת אם הוא בסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד ואם הוא בגלוי לה חלק אחד ולו שני חלקים:

כתב הרמב"ם ז"ל נגף האשה אחד מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהם ליורשיו וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל: היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לגר מת הגר פטור ואם חבל בה לאחר מיתת הגר כתב הרמב"ם שהם לאשה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהוא פטור:

וכתב עוד הרמב"ם אם היתה שפחה או כותית בשעת הריון ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה דמי ולדות לאשה ולדעת א"א הרא"ש ז"ל לא משכחת בה לאשה שאם הבעל קיים הם שלו ואם מת פטור:

נגף האשה ויצאו ילדיה ומתה פטור מלשלם אפילו הוא שוגג כיון שיש בו חיוב מיתה אילו היה מזיד. לא נתכוין לאשה חייב בתשלומין והראב"ד כתב שאפילו לא נתכוין לאשה פטור מתשלומין:

בית יוסףעריכה

הנוגף האשה ויצאו ילדיה חייב: בדמי ולדות לשלם לבעל פשוט במשנה פ' הפרה (מח:) ופרש"י ונותן לבעל שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה:ומ"ש ושמין אותה כמה היתה שוה קודם נגיפה בעודה מעוברת וכמה נפחתו דמיה ונותן לבעל שם במשנה כתנא קמא דרשב"ג ופסק כן הרמב"ם בפ"ד מהל' חובל וכתב ה"ה וכמה היא יפה משילדה פי' בלא מכה שילדה מאליה שאילו פחת המכה זהו נזק שהוא לאשה: ומה שאמר ואם מת יתן ליורשיו שם במשנה:ומ"ש וצער ונזק יתן לאשה כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה מ"ש נזק וצער לאשה מפורש שם בברייתא ופירוש נזק מה שנפחתה גופה מחמת המכה ורש"י פירש ונזקה דהכא בחבלה בעלמא והדין קצוב באותה שמועה שיתבאר למטה ורבינו פסק כפשט הבריית' עכ"ל: ומה שאמר רבינו וכיצד שמין אותו נזק שמין כמה האשה נפחתת ונכחשת יותר כשהיא מפלת על ידי הכאה משילדה כדרכה ושבת ורפוי רואין אם צריכה ריפוי או צריכה להתבטל יותר משאם תלד כדרכה וכו' פשוט הוא: ומה שאמר ובושת אם הוא בסתר לה ב' חלקים ולו חלק א' ואם הוא בגלוי לה חלק א' ולו שני חלקים משנה בפרק מציאת האשה (סה:) אליבא דרבי יהודה וכבר נתבאר בטור אבן העזר סי' פ"ג:

כתב הרמב"ם נגף האשה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה בפ"ד מהלכות חובל:ומ"ש וא"א ז"ל כתב שהם ליורשיו בפרק הפרה אהא דתנן (מט.) גבי דמי ולדות היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור וקאמר עלה בגמרא שם אמר רבה ל"ש אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר דכיון דחבל בה בחיי הגר זכה בהו גר וכיון דמת הגר זכה בהו מן הגר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה לה בגווייהו ומיחייב לשלומי לה אמר רב חסדא מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו אלא איתיה לבעל זכה לה רחמנא ליתיה לבעל לא ופירש רש"י איתיה לבעל. או ליורשין זכי להו רחמנא ליתיה לבעל וכו' דחיובא אימת עליה בשעת חבלה והרי אין לה תובעין וכתב הרא"ש מודה רב חסדא דיורשין זכו ביה דכל מאי דאית לאינש מוריש ליורשיו וקתני נמי בהך ברייתא שמביא בסמוך אין הבעל נותן ליורשיו ומוקי לה רב חסדא בשחבל בה אחר מיתת הגר ולא פליגי אלא אהא דקאמר רבה שזוכה בהם האשה מן הפקר והלכתא כרב חסדא דמילתיה דרבה מוקי' כתנאי ורב חסדא כדברי הכל ועוד דרב חסדא היה גדול כדמוכח בפרק שנים אוחזין (ו:) עכ"ל: ומה שאמר וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל בהשגות א"א אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכה דאפי' לרבה דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגווייהו ה"מ אשת הגר שאין לו יורשין דקיימא וקדמה איהו וזכיא בגוייהו אבל אשת ישראל שיש לו יורשין לעולם הן ליורשיו עד כאן לשונו וכתב הרב המגיד ע"ז באמת לא מצאתי לרבינו טענה ברורה להסמך עליה והסוגיא שבפ' ד' וה' אינה מכרעת לאחד מן הצדדין ואיפשר שהוא סובר כאשר ישית עליו בעל האשה בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת גר עכ"ל ה"ה ולי נראה דטעמא דהרמב"ם משום דס"ל דהלכה כרבה משום דברייתא קתני אין הבעל נותן ליורשיו ורב חסדא אמר ליתיה לבעל לא ואף שרש"י פירש ליתיה לבעל או ליורשיו פשטא דלישנא לא משמע אלא ליתיה לבעל בלחוד וכיון דהלכה כרבה שאם חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה האשה בהם ה"ה לשאר אשה דעלמא ואפי' אינה אשת גר ומשמע דטעמא דרבה משום דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות מדכתיב בעל האשה ה"נ אשכחן דזכי לה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב ויצאו הילדים וע"כ אית לן לאוקמיה בשחבל בה לאחר מיתת בעלה וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אע"פ שלא גבה כיון שמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל היאך בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא ברשותו הילכך ע"כ של האשה דקרינהו קרא ילדיה ולישנא דברייתא הכי דייק דקתני אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותן ליורשיה מה אין האשה נותן ליורשיה לא משכחת אלא בשחבל בה בחייה אף אין הבעל נותן ליורשיו ליתיה אלא בשחבל בה בחיי הבעל:

היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לגר מת הגר פטור כך פרש"י שם אהא דתנן היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור וכן מבואר שם בגמ':ומ"ש ואם חבל בה לאחר מיתת הגר כתב הרמב"ם שהם לאשה וא"א ז"ל כתב שהוא פטור כבר נתבאר בסמוך שזהו פלוגתא דרבה ורב חסדא ופסק הרמב"ם כרבה והרא"ש פסק כרב חסדא:

וכתב עוד הרמב"ם אם היתה שפחה או כותית בשעת הריון וכו' דמי ולדות לאשה בפ"ד מהל' חובל וכתב ה"ה דעת הרב בזה דבשפחה וכותית לא קרינן בה בעל האשה שאין קדושין תופסין בהן ואע"ג דאמרינן בגמרא (ב"מ מג.) התורה זיכתה ולדות לבעל ואפילו בא עליה בזנות ה"מ באשה שיש לו בה קדושין הא לאו הכי לא ואמרינן בירושלמי שא"ל ר"ע בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל [ת"ל בעל] מי שהוא ראוי ליקרות בעל יצאו אלו שאינן ראויין ליקרות בעל עד כאן לשונו וכ"ש באלו שאין קרוי בנו לכל דבר וכיון שכן זכתה בהן האשה זה דעת הרב ז"ל ועיקר עכ"ל:ומ"ש ולדעת א"א ז"ל לא משכחת בה לאשה וכו' כבר נתבא' בסמוך:

נגף האשה ויצאו ילדיה פטור מלשלם אפי' הוא שוגג וכו' לא נתכוין לאשה חייב בתשלומין כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות חובל וז"ל הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אע"ג שהיה שוגג הרי זה פטור מן התשלומין ואינו משלם כלום שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת בית דין לפטרו מן התשלומין בד"א שנתכוין לאשה אבל אם נתכוין לחברו ונגף את האשה אע"פ שמתה הואיל והמיתה בלא כוונה ה"ז כדבר שאין בו מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות וכתב ה"ה דעת הרב ז"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין מהתשלומין כדאסיקנא בהדיא בפרק אלו נערות (לה:) וכדתניא דבי חזקיה בזה החלק שאין חילוק בין שוגג למזיד וסובר כרב אדא בר אהבה דאסיק בפ' ד' וה' (מב.) אנשים שנתכוונו זה לזה אע"ג דיש אסון לאשה יענשו וכרבי דאמר הכי בפרק הנשרפין (עט.) ודלא כתנא דבי חזקיה בזה החלק ואין הא' תלוי בחבירו ואע"ג דרב אדא בר אהבה ס"ל כר"ש דאמר נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ורבינו ז"ל כבר פסק כר"ש בפ"ד מה' רוצח ונראה כי מכאן יצא לו דמדמקשי רב אדא בר אהבה בפ' ד' וה' בפשיטות על אביי ורבא וס"ל כרבנן דאמרי חייב וכדפרש"י ז"ל אלמא משמע דהלכה כר"ש ותו דמסקנא הכי הוא סתם כרב אדא ואמר דרב חמא כי אתא מדרומא אייתי מתני' כוותיה ומ"מ שיטות אחרות יש עכ"ל:ומ"ש בשם הראב"ד שאפי' לא נתכוין לאשה פטור מתשלומין שם בהשגות:

בית חדש (ב"ח)עריכה

הנוגף האשה וכו'. משנה פ' הפרה (סוף דף מ"ח) ור"ל שאין שמין מה שנפחתה האשה מחמת ההכאה שהפילה הולד שזה הוא נזק שהוא לאשה אלא שמין כאילו הפילה הולד בלא הכאה דכמה נפחתו דמיה עכשיו מחמת שהפילה ונותן לבעל דהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה:

כתב הרמב"ם נגף האשה וכו'. שם (דף מ"ט) פליגי רבה ורב חסדא באשת הגר דלרבה חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה האשה בדמי ולדות ולרב חסדא לא זכתה האשה והרי אין לחבלה זו לאחר מיתה תובעים ופטור החובל ופסק הרמב"ם כרבה דזכתה בה האשה וה"ה באשת ישראל אם נגפה לאחר מיתת הבעל זכתה בה האשה והשיג עליו הראב"ד ואמר דאין זה מחוור דרבה נמי לא קאמר אלא באשת הגר שאין לו יורשין דקיימא איהי וזכיא בגווייהו אבל אשת ישראל שיש לו יורשים לעולם הם ליורשיו ע"כ וכתב עליו ה' המגיד ובאמת לא מצאתי טענה ברורה לרבינו להסמך עליו והסוגיא שבפ' ד' וה' אינה מכרעת לאחד מן הצדדים ואפשר שהוא סובר כאשר ישית עליו בעל האשה בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת גר וצ"ע עכ"ל ועוד נלפע"ד דלהרמב"ם ס"ל דהא דקאמר תלמודא אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגווייהו ומחוייב לשלומי לה לדידה אין פירושו כיון דגר אין לו יורשין קדמה איהי וזכיא בגווייהו כמו שפי' הראב"ד אלא ה"פ כיון דחבל בה לאחר מיתת הגר א"כ לא זכה בה הבעל בחייו ולפיכך אפילו הוה ליה יורשים אין ליורשיו זכות בה מכח הבעל כיון דבעל גופיה לא זכה בה דענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה כתיב דפירושו כשיתבענו הבעל בב"ד להשית עליו עונש על כך ואין זה אלא כשחבל בחיי הבעל אבל לאחר מיתת הבעל זכתה האשה בדמי ולדה ולפ"ז ה"ה באשת ישראל ולא פליגי באשת גר אלא לאורויי דלרב חסדא באשת גר פטור דכיון דאין לה תובעים זכה בה החובל בין חבל בה בחיי הגר ומת הגר בין חבל בה לאחר מיתת הגר דאילו באשת ישראל אפי' חבל בה לאחר מיתת הבעל זכו בה יורשי הבעל ואצ"ל אם חבל בה בחיי הבעל ומת אחר כך דזכו בה יורשיו והסוגיא דפרק ד' וה' מכרעת כך כדברי הרמב"ם דמהך ברייתא דתני בה הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותן ליורשיה פי' אם אין הבעל קיים נותן החובל דמי ולדות ליורשיו ולא לאשה ואם אין האשה קיימת נותן החובל דמי נזק וצער ליורשיה פריך מינה תלמודא להא דמוקמינן התם דבשאר נזקין דלאו כופר ירית לה בעל דהא בהך ברייתא תני בה דאף בשאר נזקין דלאו כופר הוי נמי נזקיה ליורשיה ולא ירית לה בעל ומשני רבה דהך דאין האשה נותן ליורשיה בגרושה אבל ביושבת תחת בעלה נזקיה דבעל וכופר שאני כיון דהוה ליה ראוי אין הבעל נוטל בראוי ונזקיה ליורשיה ומותבינן עליה דרבה גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות ומהדר רב פפא התורה זכתה דמי ולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות מאי טעמא אמר קרא כאשר ישית עליו בעל האשה פירוש בעל האשה משמע דאבועלה קפיד ואפילו בא עליה בזנות וכיון דבזנות בעל כרחך ליכא למימר דהוי לבעל אלא אם כן חבל בה בחייו ותבעו בב"ד להיות עליו עונש דאי לא חבל בה אלא לאחר מיתת הבעל מי הוא שיתבענו דהיורשים אין טענתן בברי שזה הולד של מורישן הוא דדילמא כי היכא דאפקרה נפשה לגבי האי אפקרה נפשה נמי לגבי אידך אלא בע"כ קרא דכאשר ישית עליו בעל האשה לא מיירי אלא בחבל בה בחיי בועלה ותבעו בב"ד בברי אם כן דכוותה אף בבעל האשה בנישואין נמי לא קאמר קרא דדמי ולדות לבעל וליורשיו אא"כ חבל בה בחיי הבעל אבל חבל בה לאחר מיתת הבעל דמי ולדות לאשה הוא כי היכא דפשיטא דהוי לאשה בבא עליה בזנות דולדה דידה הוא ה"נ בבעל האשה בנשואין דמקרא מלא דיבר הכתוב אין לפרשו לצדדין בבא עליה בזנות כך ובנשואין כך אלא הכל בצד אחד כנ"ל ליישב דעת הרמב"ם גם הסמ"ג בעשה ע' (דף קמ"ז ע"ב) פסק כדעת הרמב"ם ע"ש:

היתה נשואה לגר וכו'. כבר נתבאר דהרמב"ם פסק כרבה והרא"ש פסק כרב חסדא ולפ"ז נמשכה מחלוקתן גם בהיתה שפחה או כותית וכו':

דרכי משהעריכה