טור חושן משפט דש
<< | טור · חושן משפט · סימן דש (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
עריכההמעביר חבית ממקום למקום ונתקל בדרך ישרה ונשבר החבית הוי פשיעה וחייב אפילו אם הוא שומר חנם מ"מ מצוה הוא לעשות לו לפנים משורת הדין וליתן לו שכרו אם אין לו מה יאכל ואם נתקל במקום מדרון לא הוי פושע ודומה לגניבה ואבידה ומדינא שומר חנם נשבע שלא פשע בה ונפטר ושומר שכר ישלם אבל חכמים תקנו שגם שומר שכר ישבע שלא פשע בה ונפטר דאם לא כן אין לך אדם שמעביר חבית לחבירו ממקום למקום בשכר:
אדם הנושא חבית גדול שהיא כבד למשא אדם אחד ונתקל בה ונשבר פושע הוא וחייב: והנושא משא כבד במוט כפוף באמצע ונותן על כתפו ונותן שני כדין בשני ראשין ונשבר משלם החצי שאינו אונס גמור שהרי קל הוא לשנים וכבד לאחד:
לשון הרמב"ם אם נשאו שנים החבית במוט ונשברה משלמין החצי הואיל ומשוי זה גדול לאחר וקל לשנים הרי זה אונס ואינו אונס ומשלמין החצי ע"כ: ואם נשבר החבית בענין שחייב לשלם וביום השוק שוה ה' דינרין ובשאר הימים שוה ד' אם שבר באחד משאר הימים משלם ד' שבר ביום השוק אם בא לפורעם באחד משאר הימים משלם לו ה' ואינו נפטר במה שיתן לו חבית של יין שיאמר לו אילו לא שברת הייתי מוכר ביום ששברת והיו מעותי עתה בידי ואינו יכול לומר קח החבית ושמור עד יום השוק ותמכור שיאמר לו למעותי אני צריך אבל אם פורע לו ביום השוק אפילו אם עברו כמה ימי השוק משעה ששבר החבית נפטר בחבית של יין שהרי יכול למוכרו עתה לפיכך אם יש לו יין אחר כשבא לפורעו אע"פ שהוא יום השוק צריך ליתן לו ה' דינרין שהרי יש לו יין אחר למכור היום ויום השוק לו כיום אחר דמי וי"א אם היה לו יין באותו יום השוק ששברה ולא נמכר לו שא"צ לשלם לו אלא ארבעה דינרין כמו ששוה בשאר הימים שהרי היה לו יין ביום השוק ולא נמכר לו וכן כתב הרמב"ם ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל שהרי היה שוה חמשה ביום השוק ששברה ואם לא הספיק למכור כל יינו באותו יום השוק ימכרנו ביום שוק אחר ובין כך ובין כך מנכין לו כדי דמי הטורח שהיה צריך לטרוח במכירתה ולהוציא עליה לכרוז ולעשות נקב בחבית וכיוצא בזה:
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
המעביר חבית ממקום למקום ונתקל בדרך ישרה ונשבר החבית הוי פשיעה וחייב אפילו אם הוא ש"ח כן משמע בגמ' בסוף פרק האומנין (פב:) דקאמר התם בשלמא ש"ח משתבע שלא פשע בה אלא ש"ש אמאי משתבע כי לא פשע נמי שלומי בעי ואפילו ש"ח נמי התינח במקום מדרון שלא במקום מדרון מי מצי משתבע דלא פשע ופרש"י התינח במקום מדרון. דאיכא למימר קרוב לאונס הוא: שלא במקום מדרון. ודאי פושע הוא:ומ"ש מ"מ מצוה הוא לעשות לו לפנים משורת וליתן לו שכרו אם אין לו מה יאכל שם רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו: שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימייהו אתא אמר לרב א"ל הב להו גמילייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים יהב להו גלימייהו א"ל עניי אנן וטרחינן כולי יומא וכפינן ולית לן מידי א"ל זיל הב אגרייהו א"ל דינא הכי א"ל אורחות צדיקים תשמור. ופרש"י חברו ליה. שלא במקום מדרון ובפשיעה אי נמי בריגלא: בדרך טובים. לפנים משורת הדין:ומ"ש ואם נתקל במקום מדרון לא הוי פושע ודומה לגניבה ואבידה ומדינא ש"ח נשבע שלא פשע בה ונפטר ור"ש ישלם אבל חכמים תקנו שגם ש"ש ישבע שלא פשע בה ונפטר דאל"כ אין לך אדם שמעביר חבית לחבירו ממקום למקום בשכר שם במשנה המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש"ח ובין ש"ש ישבע ואע"ג דבברייתא איפליגו תנאי במילתא הלכה כסתם מתני' ובגמ' למימרא דסבר ר"מ נתקל לאו פושע הוא והתניא נשברה כדו ולא סלקה וכו' ר"מ מחייב וכו' וקי"ל דבנתקל פושע פליגי א"ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית לחברו ממקום למקום היכי משתבע אמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתיה ופרש"י שבועה זו תקנת חכמים. להפטר בה שאם אי אתה פוטר מן התשלומין כשנתקל אין לך אדם וכו' שדואג שלא אכשל ותשבר וכתבו הר"י והרא"ש וז"ל מסתברא לן דהא דאמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתי' אליבא דר"מ היא דס"ל נתקל פושע היא הילכך לא מצי לאישתבועי דלא פשע בה אבל לרבנן דסברי נתקל לאו פושע הוא וקיימא לן כוותייהו משבעינן ליה שלא בפשיעה נשברה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות שכירות:
אדם הנושא חבית גדול שהוא כבד למשא אדם א' ונתקל בה פושע הוא ומחיוב:
והנושא משא כבוד במוט כפוף באמצע וכו' משלם החצי וכו' שם (פג.) אתקין רב חייא בר יוסף בסיכרא הני דדרו באגרא ואיתבר דלשלם פלגא בדיגלא משלם כולה מ"ט נפיש לחד וזוטרא לתרי קרוב לאונס וקרוב לפשיעה ופרש"י דדרו באגרא. מוט כפוף באמצעו ונותנו על כתפו ונושא שני כדין בשני ראשיו ונושא בו משא כבד: משלם פלגא. פועל שקבל עליו להוליך חבית ממקום למקום ונשאם באותו מוט ונשבר משלם פלגא: מ"ט נפיש לחד. ולא הו"ל להטעינו לבדו וזוטר לתרי וכיון דאינו ראוי לב' משאות דרך בני אדם להתחזק ולטוענו באחד הילכך דמי נמי לאונס: דדרו בדיגלא. עץ מפוצל בראשו וקושר בו משא ב' בני אדם ומכניס צוארו בין שני פצליו ומוטל על שתי כתפיו וראשו של מטה ארוך וכשעומד לפוש מציגו בקרקע: משלם כוליה. דפשיעה היא שהרבה במשא לב' בני אדם:
לשון הרמב"ם אם כשאו שנים החבית במוט ונשברה משלמין החצי וכו' בפ"ג מהלכות שכירות והוא פירוש למה שאמרו דדרו באגרא ואתבר משלם פלגא מאי טעמא נפיש לחד וזוטר לתרי וכו' וטעמו מבואר שם בדבריו שלא היה להם להתחבר שניהם ולא לשאת אלא משוי שכל אחד יכול להעבירו לבדו וכיון שמשוי זה כבד אצל כ"א מהם היה בדין שישלמו הכל וכיון שהוא קל לשניהם היה בדין שיהיו פטורים ולפיכך משלמין מחצה וכ' עוד הרמב"ם שם מכאן אתה למד שהאחד שהעביר חבית גדולה שאין דרך כל הסבלים להעבירה שהוא פושע ואם נשברה בידו משלם הכל ובהשגות כתוב על זה הוא נותן הפשיעה בעבור הכבדות ואני סבור שאין הפשיעה אלא בשביל הקלות שהנתקל במשא הקל פושע הוא וכתב ה"ה ושטה אחרת יש והוא דעת רש"י והרשב"א ושאר מפרשים שפירשו שלא דברו בשנושאים שניהם ביחד אלא אחד לבדו הוא הנושא וכן פרש"י אגרא מוט כפוף באמצעיתו וכו' והרשב"א כתב דמי לאונס ודמי לפשיעה פירוש דמי לאונס משום דנתקל כעין אונס הוא לפוטרו ובשבועה משום התקנה ודמי לפשיעה מפני שנשא יתר על משאו ובפושע לא תקנו ונושאים בשכר היו ע"כ חייבים במקום פשיעה ופטרם משום תקנה ממחצה עכ"ל ולפי פרש"י אתה למד שכל זמן שאין במשוי כדי שני בני אדם ונשאו אחד שאינו משלם אלא מחצה וכ"נ דעת הרשב"א ולדעת רבינו משלם הכל ולפי דעת ההשגות נראה שהוא פטור מכלום ואינו עד כאן לשונו:
ואם נשבר החבית בעניין שחייב לשלם וביום השוק שוה ה' דינרים וכו' בפרק השואל (צט:) אמר רבא הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא לחנואה ביומא דשוקא מזדבנא בה' בשאר יומא מזדבנא בד' אהדרו ליה ביומא דשוקא מהדרו ליה חביתא דחמרא בשאר יומי מהדרו ליה ה' ולא אמרן אלא דלא הו"ל חמרא לזבוני אבל הו"ל חמרא לזבוני הא איבעי ליה לזבוני ומנכי ליה אגר טירחא ודמי ברזנייתא ופרש"י שקולאי. נושאי משוי: אהדרו ליה ביומא דשוקא. קודם שיגיע יום השוק שיכול למכרה ביום השוק שיגיע ראשון: מהדרו ליה ה'. דאמר להו אי הוי גבאי ביומא דשוקא ה' היה שוה: ולא אמרן. דמהדרו ליה ה' אלא דלית לחנואה חמרא לזביני דהשתא ודאי אי אהדרמ ניהליה הוה מזבין ליה. אבל הו"ל חמרא לזבוני ולא זבין גלי דעתיה דלא הוה מזבין ולא משלמי אלא חביתא דחמרא: וכי מהדרי ליה נמי ה'. מנכי להו חנוני מה' אגר טירחא כפועל בטל כמה הוא רוצ' לישב ולא למכור יין חבית אחת פרוטה פרוטה וישב בטל: ודמי ברזנייתא. שנותנין למכריז את היין בשווקים וברחובות יש לפלוני יין למכור וי"מ שהיו צריכים לשכור אומן לנקוב נקב בחבית מפני שהוא של חרס ולתקן ברזא הנך דמי מנכי להו שהרי פטרוהו מכל אלה וכתב הרא"ש הני שקולאי דתברי ליה חביתא דחמרא וכו' מהדרי ליה ה' ומיירי דתברו ליה ביומא דשוקא דאי בשאר יומי לא משלמי אלא ד' שכך היו דמיה בשעת שבירה אבל כיון דתברוה ביומא דשוקא אי הדרא בשאר יומי משלם ה' כשעת אבידה אבל אי אהדרוהו ביומא דשוקא אמרינן ליה תיב וזבין כאשר היית עושה באותה שנשברה אבל בשאר יומי לא מצי אמרו ליה שמור אותה עד יום השוק ומכור אותה כי אמר למעות אני צריך ואילו לא שברת אותה מכרתיה ואז הייתי משתכר ולא אמרן אלא דלית ליה חמרא לזבוני באותו יום כשמחזירין לו החבית אבל אית ליה חמרא לזבוני כשמחזירין לא כלומר לא מפטרי בחזרת חבית אלא צריכים ליתן לו ה' זוזי דא"ל אם לא שברת הייתי מוכרה אז אבל ביום שוק יש לי יין למכור ואיני יכול למכור חבית זה נמצא יום השוק זה הוא לגבי דידיה כשאר ימים וכך הם דברי רבינו וז"ל ה"ה בפ"ג מהל' שכירות אהדרי ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמרא פרש"י קודם שיגיע זמן השוק שיוכל למכרה ביום השוק שיגיע ראשון ואחרי' פירשו ביום השוק ממש אבל קודם לכן לא שמא תחמיץ בשאר יומי מהדרי ליה ה' פירוש אינו מספיק להם בהשבת חבית יין כמותה דהא אינה שוה אלא ד' ואיהו אמר להו אי הוה גבאי ביומא דשוק ה' היה שויא לי שהייתי מוכרה ביזם השוק שעבר והייתי מוציא הדמים בריוח ולא אמרן דבשאר יומי משלמי ליה ה' אלא שלא הו"ל יין למכור ביום השוק שעבר אבל הו"ל יין למכור לכל מי שרוצה לקנות אינן משלמין אלא ד' זו היא שטת המפרשים ז"ל לפי גירסת הספרים ולפי שטה זו כל זמן שמשלמין דמים אין בין יום השוק לשאר ימים דבר ואין בהם חילוק אלא שביום השוק נפטרין בהשבת יין כמותו ובשאר ימים צריכים לשלם דמים ולא יין ופירש הר"א ז"ל דכי משלמין ה' דוקא בשברוה ביום השוק אבל אם שברוה בשאר ימים אינן משלמין אלא ד' כשעת הנזק וכן פי' רבינו יהונתן וכן הסכים הרשב"א ז"ל עכ"ל: ומ"ש וי"א אם היה לו יין באותו יום השוק ששברה ולא נמכר לו שא"צ לשלם לו אלא ארבע דינרים כמו ששוה בשאר ימים וכו' שם כתב הרא"ש וז"ל עוד כתוב בספרים גירסא אחרת אבל אית ליה חמרא לזבוני איבעי ליה לזבוני והכי פירושו הא דאמרת דמשלמי בשאר יומי ה' כמו שהיתה שוה ביום השוק ששברוה דלית ליה חמרא לזבוני אבל אי הו"ל בההוא יומא חמרא לזבוני לא משלמי אלא ד' דא"ל איבעיא לך לזבוני חמרא דהוה לך והרי לא מכרת כל היין שהיה לך נמצא שלא הפסדנו לך ה' זוזי ול"נ דמ"מ הוי שוי ה' ביום השוק ואם לא הספיק למכור כל יינו באותו יום השוק ימכרנו ביום השוק הבא אחריו כך פירש הראב"ד עכ"ל: וכתב עוד הרא"ש רי"ף גרים ובשאר יומי מהדר ליה ד' ולא ידעתי לפרשה עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפ"ג מהלכות שכירות הסבל ששבר חבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי היא שוה ביום השוק ארבעה ובשאר הימים שלשה אם החזירו ביום השוק חייבים להחזיר חבית של יין או ישלמו לו ארבעה והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירק לו ג' החזירו לו בשאר הימים מחזירין לו ג' ומנכין לו בכל זמן טורח שהיה טורח במכירתה ופגם הנקב שיהיה נוקב החבית וכן כל כיוצא בזה וכתב ה"ה גירסת רבינו בשאר יומי מהדרי ד' וכך הוא במקצת נוסחי ההלכות והכוונה שיש להם לשלם לו חבית יין לפיכך כל שמשלמין דמים רואים כמה היא שוה בשעת החזרה אם ביום ראשון נותנין דמי שויה ביום ההוא לפי שאם ישלמו חבית יין כיון שאין לו יין למכור היה מוכרה ומקבל דמים כשהם מחזירים אותה בשאר ימים אם היו מחזירין יין היו נפטרים כל היום ביין כשהם מחזירין דמים מחזירין בשיווי שאר הימים זו היא סברתי ז"ל עכ"ל: ממה שכתב רבינו בסימן שמ"ג גבי שואל יש ללמוד לש"ש לזמן שכיון שכלה זמנו כלתה שמירתו ואפי' היא עדיין בביתו אינו עליה אלא שומר חנם:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
המעביר חבית וכו' ה"א סוף האומנים דנתקל שלא במקום מדרון לא מצי משתבע דלא פשע ואפילו ש"ח חייב ומ"ש ומ"מ מצוה הוא וכו' שם עובדא דר"ב ב"ח דאתא לקמיה דרב ומשמע דאם יש להם כדי סעודת היום אע"ג דאינן צריכים לשלם ההפסד מ"מ א"צ לשלם להם שכר אבל אם אין להם אפילו לאכול צריך ליתן להם שכרן וכך הם דברי רבינו ולעיל בסימן י"ב סעיף ד' הארכנו בדין זה דמשמע דרב הוה כייף ליה לר"ב ב"ח למיעבד לפנים משורת הדין. ומ"ש ואם נתקל במקום מדרון וכו' שם אסיקנא הכי אליבא דר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית וכו':
אדם הנושא חבית וכו' שם דדרו באגרא ואיתבר משלם פלגא בריגלא משלם כולה וכו' ופרש"י לפי הנוסחא המדוייקת דדרו באגרא מוט כפוף באמצעו ונותנו על כתפו ונותן ב' בדים בב' ראשיו ונושא בו משא כבד וכו' עכ"ל. והיינו כזה ואחריו נמשך רבינו אלא שכתב ב' כדין וכו' בכף אבל בדפוס בפרש"י שכתב ונושא ב' כדין ט"ס הוא וצ"ל ונותן ב' בדים בבית כדפי'. ומ"ש רבינו תחלה אדם הנושא חבית גדול שהוא כבד למשא אדם וכו' אם דעתו כפרש"י צ"ל דהכי פי' כבד למשא אדם אחד דחבית זה א"א לנושאו אלא ע"י ב' בני אדם והיינו פי' בריגלא כשעשה שלא כדרך בני אדם שקשר בו משא ב' בני אדם וס"ל לרבינו דכיון דטעמא דחייב לשלם כולה משום דפושע הוא שהרבה במשא לב' בני אדם א"כ אין חלוק בין נשאו בעץ שקורין ריגלא או בענין אחר ס"ס כיון דפושע הוא דהרבה במשא לב' בני אדם חייב לשלם הכל אבל האי דררי באגרא דמשלם פלגא חיוביה דפלגא ולא כולה תליא נמי במה דדרי באגרא דע"י שהעץ כפוף באמצעו ומחלק המשא לשנים דרך בני אדם להתחזק ולטוענו באחד והלכך לאו פשיעה גמורה היא אלא דמי נמי לאונס ומשלם ולכן כתב רבינו צורת אגרא כדאיתא בגמ' וע"פ פרש"י דתרתי בעינן שיהא קל משא זה לב' ודרי לה באגרא אבל בעץ אחד כיון שהוא כבד לא' חייב לשלם כוליה וקרוב לומר דמ"ש רבינו אדם הנושא חבית גדול פי' שהוא כבד למשא אדם אחד אע"ג דקל הוא לב' נמי משלם כוליה דכיון דאינו נושאו באגרא פושע גמור הוא שמשא זו לא היה מחלקו לב' אלא נשאו כאחדלפי שהוא חבית אחד וא"א לחלקו לב'. ופי' בריגלא עץ מפוצל בראשו וכו' וכשעומד לפוש מציגו בקרקע כמו שפרש"י ומביאו ב"י והיינו כזה. וע"ש שראשו אחד ארוך כרגל קרוי ריגלא ורבינו לא הביא צורת עץ זה וכתבתי טעמו בסמוך:
לשון הרמב"ם אם נשאו ב' החבית וכו' פ"ג משכירות והוא פי' למ"ש דדרו באגרא ואתבר משלם פלגא מ"ט נפיש לחד וזוטר לתרי דדרו באגרא משמע דשנים נושאין ביחד דלא כפרש"י דדרו בדעלמא קאמר ולא מיירי אלא באחד שנושאו: