טור ברקת/תריג
שו"ע סימן תרי"ג (תרי"ב לפי הטור ברקת)
עריכהאיסור רחיצה ביום הכפורים - ובו י"ב סעיפים
- (א) אסור לרחוץ ביום הכיפורים בין בחמין בין בצונן. ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. ואם היו ידיו רגליו או שאר גופו מלוכלכים בטיט או בצואה או שנטף דם מחוטמו - מותר לרחצם, שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג.
- (ב) נוטל אדם ידיו שחרית ומברך על נטילת ידים. ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו.
- (ג) אם הטיל מים ושפשף בידו או עשה צרכיו וקנח - מותר לרחוץ דהוה ליה ידיו מלוכלכות. ואם רוצה להתפלל אפילו לא קנח נמי מותר ליטול עד סוף קשרי אצבעותיו.
- (ד) מי שהוא אסטניס ואין דעתו מיושבת עד שיקנח פניו במים מותר.
- (ה) ההולך לבית המדרש או להקביל אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה או לצורכי מצוה - יכול לעבור במים עד צוארו בין בהליכה בין בחזרה, ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו. והוא שלא יהיו המים רודפים דאם כן אף בחול אסור מפני הסכנה אפילו אם אינם מגיעים אלא עד מתנים.
- (ו) הא דשרי לעבור במים לדבר מצוה - דוקא לעבור בגופו במים עצמן, אבל לעבור בספינה קטנה יש מי שאוסר.
- (ז) הרב אסור לעבור במים כדי לילך אצל תלמיד.
- (ח) ההולך לשמור פירותיו מותר לעבור במים בהליכה אבל לא בחזרה.
- (ט) אסור להצטנן בטיט לח אם הוא טופח על מנת להטפיח. ואסור להצטנן בכלים שיש בהם מים אפילו הם חסרים, בין של חרס בין של מתכת. אבל אם הם ריקים מותר. וכן בפירות ובתינוק.
- (י) כלה כל שלשים יום מותרת לרחוץ פניה.
- (יא) מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכיפורים - אם לח הוא מקנחו במפה ודיו. ואם יבש הוא או שנתלכלך - רוחץ מקומות המלוכלכים בו לבד ומתפלל. ואסור לרחוץ גופו או לטבול אע"פ שבשאר ימות השנה הוא רגיל לטבול לתפלה.
- (יב) בזמן הזה אסור לאשה לטבול ביוה"כ אפילו הגיע זמן טבילתה[1] ביום.
טור ברקת
עריכהלא נעלם מעין כל קורא ספר כי ענין הרחיצה נאסרה משום תענוג. אמנם ענין איסור התענוג עצמו צריכא למימר כי הטעם הוא דמאחר כי יום זה קדוש הוא בקדושת הנשמה - לכן צריך לפרוש מכל תענוגי העולם הזה הגשמיים כדי להתקדש בקדושה עליונה. ולפי כי ביום זה מוכן לענין התשובה והעיקר הוא הטהרה וזה נעשה על ידי מימי החסד שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". ואמנם ענין טהרה זו לא ידע אנוש ערכה ולא תמצא אלא על ידי התענית וחולשת האיברים הגשמיים, כי לא בכח גשמי יגבר איש להשיג שלימות הנפש. ולכן עיקר השלימות הוא התענית. ולכן תמצא כי יום זה מכונה ליום דין וגם מכונה לרחמים. והדבר אם כן בספק לא ידענו איזה הדרך נלך בה.
ועם הקדמה זו מבואר הדבר כי הנה באמת יום זה הוא דין שהרי לעת ערב אז הפתקין נחתמים, אמנם הרחמים גוברים והכל נגמר על ידי החסד. ובזה יובן מה ששנינו "מאימתי גמר הכלי וכו'" (משנה, כלים יד, ה)[2] "הסייף והסכין משישפשפנו במים אחר שישחיזנו" כי תחילה צריך הכלי לעשות בו כל המצטרך על ידי האש, וגמר הכלי הוא על ידי המים. והוא דוגמא אל האדם הגשמי כי כל מעשיו אחר העולם הזה ופעם בפחם - לכן התיקון שלו הוא על ידי האש כמה דאת אמר (ישעיהו נד, טז) "הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם". הוא מה שאמרו חז"ל חטאו באש ויצא העגל הזה. ולכן רפואת המכה יהיה על ידי אש האדם חוטא על ידי התלהבות אש היצר הרע אשר יבער בלבו. ולכן בא אש של התענית וממרק אותו האש כי בערה בם אש ה', ואחר כך הוא נגמר על ידי החסד מלאכת הכלים שלו - הם האיברים.
ולכן מטעם זה "אסור לרחוץ ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן. ואפילו להושיט אצבעו במים אסור" אלא להגביר כח האש על ידי התענית וחולשת הכלים של האיברים. "אבל אם היו ידיו או אחד מאיבריו מלוכלכים" באיזה דבר שיהיה - "מותר לרחוץ אותם" לפי כי אין זה אלא מעין הטהרה הנעשה על ידי התענית, "ולא אסרו אלא רחיצה של תענוג" כי יום זה הוא יום ענות אדם נפשו עד שהקב"ה יקבל אותו בתשובה ויפשוט לו ימינו ויטה אליו חסד ויטהרנו במימי החסד.
וגם בדומה לזה למעלה "מאימתי נגמר הכלי" - תחילה הוא התעוררות הדין כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רי"ד (ח"ג ריד, א) וזה לשונו: "בראש השנה אתער דרועא שמאלא לקבלה לה למטרוניתא, וכדין כל עלמא בדחילו בדינא ובעי ההוא זמנא לאשתכחא בתיובתא קמי קוב"ה. לבתר אתיאת מטרוניתא ובעיין בני היכלא בתשעה לירחא למעבד חדוותא ולמטבל בנהרא לדכאה גרמייהו בזווגא דמטרוניתא ביומא אחרא. האי זווגא דילה לשוואה שמאלא תחות רישא כמה דאת אמר "שמאלו תחת לראשי" וכדין ישראל בתעניתא על חובייהו ומכפרא להו דהא אימא עילאה אנהירת אנפהא למטרוניתא בזווגהא ומתכפרין כל בני היכלא, כיון דשמאלא מקבלה לה בהאי יומא דרישא דמטרוניתא על שמאלא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי מטרוניתא ביום זה שויא' רישא על שמאלא והוא יום דין כאמור. ומפני כך "נאסר הרחיצה במים" שמורה על בחינת החסד. ואל תחשוב כי מ"ש במאמר "בעיין למעבד חדוותא לדכאה גרמייהו בזווגא דמטרוניתא ביומא אחרא" - כנראה מזה כי נמצא זווג למעלה ביום הכפורים, ואם כך הוא היה ראוי להיות נמי זווג למטה ורחיצה נמי. ואינו כן. אמנם מ"ש "בזווגא דמטרוניתא ביומא אחרא" - הענין הוא כי כאשר מתחברים שני מדות הרחוקים זו מזו זה נקרא 'זווג', ר"ל התחברות. וכן הוא בנדון זה. דהשתא ביום הכפורים עלתה המדה אחרונה למעלה ושויאת רישא על שמאלא והיינו הזווג שאמר. ועוד נמי כי להיות הייחוד זה התחלה לענין הזווג אשר נעשה אחר כך - נחשב כאילו זה הענין הנעשה מעכשיו הוא זווג.
ואיפשר נמי לומר כי מ"ש "בזווגא דמטרוניתא ליומא אחרא" -- אינו לענין יום הכפורים עצמו מדלא קאמר "ליומא דמחר". איפשר שירצה לומר על אותו היום שנעשה בו הזיווג ממש. אמנם יום הכפורים ודאי הוא כי אין שם זווג. ולכן "אפילו להושיט אצבעו במים אסור" - והוא על דרך מה שאמרו חז"ל "לא כל האצבעות שוות" (נדה סו, א).
"אבל אם היה שם שום לכלוך" נמצא מפני מעשה התחתונים באיזה דבר, "מותר לרחוץ" ולהמשיך רחמים העליונים כדי ללבן העון. ואע"ג שמורה דם - הכל מתבטל על ידי המשך מדת החסד. ואין בזה איסור "שלא גזרו אלא רחיצה של תענוג", לשם זווג כאמור.
"נוטל אדם ידיו שחרית ומברך על נטילת ידים וכו'" - הנה נראה דבר קשה לכאורה כי למה נוטל ידיו ואינו נוטל אותם אלא עד סוף קשרי אצבעותיו? שהרי אם באמת ובתמים צריך נטילה - למה לא יעשה הנטילה כדרך שעושה בימי החול בערך הנטילה שצריך להיות עד הפרק מאחר שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג? ואם אין צורך בנטילה זו - למה ירחץ ולא כלום? וגם מה שהוא מברך - נראה שהוא ברכה לבטלה. ואף על גב שנאמר שירחץ קשרי אצבעותיו - למה יברך?
ואמנם הענין זה יובן עם מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קע"ג (ח"ב קעג, א) וזה לשונו: "מלאכי עילאי וישראל לתתא כולהו מההוא סטרא אחרא דחקי. מלאכין עילאין כדבעאן לאתאחדא במאריהון לא יכלין עד דדחיין לה לבר. מה עבדין? נחתין שתין רבוא דמלאכי קדישי ואפּילו שינתא על כל בני עלמא. וכד איהי נחתא דקא דחיין לה לבר ויהבי לה כל עלמא דא בההוא שינתא - כדין איהי שלטא עלייהו ומקבלין מסאבו מינה", עכ"ל לענייננו.
הנה מבואר מזה המאמר כי אין הנחה למלאכי השרת להתייחד עם הקב"ה עד שדוחים סטרא אחרא משם ויורדת למטה לארץ. ולכן מטעם זה אי אפשר לומר - כי ליל כפור אינה נמצאת סטרא אחרא למטה בעולם הזה, שהרי בפירוש אתמר כי לא יתכן למלאכי השרת להתייחד עם הקב"ה עד שדוחים אותה למטה מהסיבה הנזכר שם, לפי שהם רוח שנאמר "עושה מלאכיו רוחות" והם רוח' דמסאבו. ולכן נדחים אותם למטה.
אמנם ההיפרש הנמצא בזה הוא כי הנה בכל השנה היא שולטת על בני האדם כמ"ש במאמר, ומקבלים מסאבו מינה. אמנם ליל יום הכפורים לא כן הוא לפי כי אין לה כח לשלוט כל כך על האדם מפני רוב הקדושה המתפשטת בתחתונים. לפי כי בערך העליה שעולה הקדושה (היא המדה האחרונה למעלה) - כך הוא שיעור הקדושה המתפשט למטה. והנה בכל הלילות המדה זאת אדרבא היא יורדת בעולמות ולכן מתגבר סטרא אחרא ושולטת בבני האדם . ואמנם מקום ששורה בו הוא במקומות שמתגלים שם בחינת הדינים. מה שאין כן בשאר הגוף. והנה מקום שמתגלים הוא מבואר באדרא רבה דף קל"ו (ח"ג קלו, א) וזה לשונו: "ותאנא חמש גבוראן אינון בהאי זעיר אנפין ואסתלקו לאלף וארבע מאה גבוראן מתפשטאן בחוטמוי בפומא וכו'". ולכן להיות כי סטרא אחרא מתאחזת בדינים ויונקת מהם - לכן היא שורה באדם במקומות הללו כדי ליהנות משם אשר לכן צריך האדם לטהר עצמו במים במקומות הללו.
ואמנם אינם שורים באדם אלא במקומות שמתגלים שם כח הגבורות. ולכן צריך לרחוץ פניו אשר שם שני נקבים המתגלה מהם הם החוטים והפה והידים והרגלים - כל זה צריך לרחוץ כאשר יתבאר במקומו כי זה הוא סברת הרמב"ם ז"ל שצריך לרחוץ רגליו בכל יום. אמנם מה שנהגו שלא לרחוץ הרגלים - איפשר כי להיות דסבירא להו כי אין כח מסוד ביד האדם להעביר מהם הטומאה לפי שנאמר "רגליה יורדות מות", ומאי דאיפשר לתקוני מתקנינן. ולכן ליל יום הכפורים - להיות שאין כח לסטרא אחרא (כי כך אמרו חז"ל "אם יאמר לך אדם קסרין וירושלים אם יאמר לך אדם נבנו שתיהם או חרבו שתיהם אל תאמן שנאמר אמלאה החרבה. אם מלאה זו חרבה זו"). ולכן הלילה הזה כי מלכות שמים מתגבר ועולה עד אימא עילאה כדלקמן - לכן בערך העלייה כך סטרא אחרא ירדה פלאים ואין לה כח להדבק רק בסוף הידים לפי כי שם הם הצפרנים ומשם יונקים.
ולכן צריך לרחוץ במים מקום זה בלבד ומברך להכניע סטרא אחרא וליתן תגבורת אל סטרא דקדושה כשאר הברכות. אמנם "שאר הגוף לא אלא אם כן יש שם שום לכלוך מותר לרחוץ" כדי שלא לתת מקום אל סטרא אחרא ליינק משם שהרי "לא גזרו אלא על רחיצה של תענוג" כאמור.
"וכן מי שהוא אסטניס ואין דעתו מיושבת עד שיקנח פניו במים מותר" - ועתה כל העם מקנחים פניהם מדין אסטניס. ועוד מפני לפלוף שבעין דהיינו לכלוך.
"ההולך לבית המדרש או להקביל פני רבו וכו'" - הנה כל הדברים האלה יש לתת רמז בהם שלא להוציאך חלק. והוא כי מאחר שלא אסרו אלא ענין של תענוג - כל זה ודאי שהוא מותר מאחר שהם דבר של מצוה. אמנם בענין רחיצה של תענוג הענין הוא דוגמא לענין האדם ופנה למעלה גם כן. וזאת תורת האדם להתענג בענין הרחיצה, ואיתא פרשת ויקהל דף ר"י (ח"ב רי, ב) וזה לשונו: "נשמתא דנפקת מהאי עלמא דחשוכא איהי תאיבת למחמי כהאי בר נש דתאיב למשתי בתאיבו למיא הכי כל חד וחד איהו צחצחות כמה דאת אמר צחה צמא מאינון נהורין וההוא דנפיק מעדן כל אינון נשמתין בה והוא לבוש יקר יתבין על ההוא נהר וכדין מתיישבן ורווין מאינון צחות ויכלין למסבל. וההוא נהר איהו תיקונא דנשמתין לאתיישבא ולאתזנא ולאתהנאה מאינון צחות ונשמתין אתהנן על ההוא נהר ומתיישבן ביה וכו'".
ועוד לקמן דף רי"א שם (ח"ב ריא, א) נאמר זה לשונו: "ואלין ארבע רישי נהרין דחטאן להו לכרסייא קדישא ומגו מטולא דילהון זעין ומההוא זיעא אתעביד נהר דינור דכתיב נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי. ונשמתין כד סלקין אסתחיין בההוא נהר דינור וסלקין לקרבנא ולא אתוקדן אלא אסתחיין וכו'".
הנה מבואר מפני מאמרים אלו כי יש לנשמות שני מיני רחיצה במים - או מים חמין או מים בצונן. וכן מפורש בזוהר פרשת בהעלותך דף קנ"ג (ח"ג קנג, א) וזה לשונו: "אומרים על מאני דפסחא כלים שנשתמשו בהם בצונן מדיחן בצונן והם טהורים. אינון נשמתין דאינון מסטרא דרחמי ואינון מארי חנא וחסדא לא צריכין לדכאה במים פושרים כבנוניים, כל שכן בחמי חמין דבהון מתדכין רשעים בגין דזוהמא דילהון נפישא. אבל צדיקים גמורים בצונן וכו'".
והנה הענין מפורש שתיקון הנשמות הוא הרחיצה. ולכן "נאסר אפילו לאשה לטבול ביום הכפורים אע"פ שהגיע זמן טבילתה ביום". אמנם לדברים של מצוה שאין בהם תיקון כגון "שהולך לבית המדרש או להקביל פני אביו או רבו ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חלוקו" כי זכור יזכור כי זה שהתירו לעבור במים היינו לפי שהוא דבר מצוה כדי להשלים חלוקא דרבנן. ולכן יזהר שלא יוציא ידו שלא לבא לידי סחיטה.
וכן "הולך לשמור פירותיו" - פרי צדיק - ודאי שלא יחטא. וכן נמי למעלה מאחר שאין שם ייחוד נאסר כל מין רחיצה ואפילו הגיע זמן טבילתה בו ביום. אבל "הכלה רוחצת פניה" שהרי אימא עילאה אנהירת לה כנזכר במאמר הובא למעלה.
"הרואה קרי ביום הכפורים אסור לטבול" שהרי נתבאר כי יש גם כן רחיצה אפילו שאינה של תענוג אסורה מטעם כי הוא ענין של תיקון שהרי גם כן למעלה לא נעשה כן לכל הממלכה לענין הטבילה.