טור ברקת/תרד
שו"ע סימן תר"ד (תר"ג לפי הטור ברקת)
עריכהסדר ערב יום כיפור - ובו שני סעיפים
- מצוה לאכול בערב יום הכפורים ולהרבות בסעודה.
- אין נופלים על פניהם בערב יום הכפורים.
טור ברקת
עריכהיתפלל האדם וחי הוא יתבונן דאיתא בפרקי רבי אליעזר אותם ארבעים יום שהיה משה מתפלל לפני המקום בעבור ישראל היו ישראל בתענית. וסוף הארבעים לנו בתענית. ולמחר היה משה רבינו ע"ה יורד מן ההר ושני הלוחות בידו. וישראל געו בבכיה לעומתו. והיה הוא בוכה והם בוכים עד שעלתה בכייתם למרום. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונשבע בכסא כבודו להיות יום זה קבוע לדורות הבאים למחילה וסליחה וכפרה עד סוף כל הדורות.
ומאחר כי כך הוא בטוח כל איש ישראל שימחול הקב"ה עונותיו - ראוי "לאכול בערב יום הכפורים ולהרבות בסעודה". ועוד יש מצוה נמי בדבר הזה מדתני ר' חייא בר רב מדפתי "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש - וכי בט' מתענין, והלא בעשירי מתענין? ללמדך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". ר"ל מדאפקי רחמנא לאכילה בלשון 'עינוי' שאמר "ועניתם נפשותיכם בתשעה" שהוא הכנה לעינוי של מחר על ידי אכילה - נמצא כאילו נצטוו להתענות תשיעי ועשירי.
והנה נתבאר בכל הביאור הזה מתחילה ועד סוף כי כל מעשה האיש הישראל הוא להועיל לו בעצם אדם בהווה בשעת המעשה הוא גורם שלימות בנפשו, שלכן תקנו חז"ל בסדר הברכה "אשר קדשנו במצותיו". ומה גם מועיל לזמן התחיה. ועל ידי המעשה פנה למעלה לצד עילאה על ידי כונת המעשה כאשר נתבאר בכל חלק מן הדינים המתבארים. וכדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף ר"י (ח"ב רי, א) וזה לשונו: "זכאה חולקיה מאן דזכי להני לבושין דקאמרן דמתלבשן בהו צדיקייא בגנתא דעדן. אלין מעובדין טבין דעביד בר נש בהאי עלמא בפיקודי אורייתא. ובאלין קיימא נשמתא בגנתא דעדן ואתלבשא בהני לבושין. ואחרנין(?) יקירין עילאין דאינון מרעותא וכונה דלבא באורייתא ובצלותא כד סלקא מתעטרא מההוא עטרא. מאן דמתעטרא ואשתאר חולקיה לההוא בר נש ואתעביד מניה לבושין דנהורא לאתלבשא בהו נשמתא לסלקא לעילא. ואע"ג דאוקמוה דאינון לבושין כעובדין תליין - אלין לא תליין אלא ברעותא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כמה מועיל מעשה המצוה לאיש הישראלי, וביותר עם הצטרף המחשבה טובה והכונה.
עוד ימצא טוב טעם להרבות בסעודה בערב יום הכפורים ממ"ש בתיקונים תיקון עשרים דף מ"ט וזה לשונו: "פורים אתקרי על שם יום הכפורים דעתידים לאתענגא ביה ולשנויי ליה מענוי לעונג וכו'". הנה הדבר מבואר מדברי המאמר ממוצא דבר שאמר שעתיד יום הכפורים כמו פורים דעתידים לאתענגא ביה ולשנויי ליה מעינוי לעונג - ולכן שאנו מאמינים בייעוד זה אנו "מרבים בסעודה בערב יום הכפורים" - זכרון לבני ישראל מה שעתיד להיות. ובזה יצדק מה שאמר הכתוב "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים" (אסתר, ח). כי הנה חז"ל אמרו פורים אינו בטל לעולם שנאמר "לא יעברו מתוך היהודים". דקשה, שהיה לו לומר "ויום הפורים" שהרי אינו זולת יום אחד אלא שכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורים בט"ו והזולת בי"ד. אם כן עיקר הדבר אינו רק יום אחד, ואיך יאמר הפסוק "וימי"?
אמנם עם מה שנתבאר שיום כפור עתיד להיות כמו יום פורים עונג באכילה ושתיה אם כן שפיר קאמר הפסוק "וימי הפורים האלה" שהם שני ימים, ו"ימי" מיעוט רבים שנים; האחד יום פורים וזה שני יום כפור - שניהם לא יעברו מתוך היהודים. כך אמרו חז"ל יום הכפורים אינו בטל לעולם לפי שנאמר בו "חק עולם". ולכן מצוה לאכול בערב יום הכפורים על עיקר זה ולהרבות בסעודה.
איתא בזוהר פרשת פנחס דף רי"ד (ח"ג ריד, א) וזה לשונו: "לבתר אתיאת מטרוניתא ובעיין בני היכלא בט' לירחא למעבד חדוותא ולמטבל בנהרא". הנה למדנו כי צריך לשמוח, והיינו על ידי שמרבה בסעודה על דרך "ושמחת בחגך". ואיתא פרשת תצוה דף קפ"ד (ח"ב קפד, א) וזה לשונו: "חדוותא דבר נש משיך עליה חדווא אחרא עילאה, ועל דא עבדו את ה' בשמחה וכו'".
"אין נופלים על פניהם בערב יום הכפורים" - לפי שהרי נתבאר כי ביום הזה צריך לשמוח על בשורה טובה אשר נודע לנו באמת כי לעת מחר הקב"ה מוחל וסולח עונות עמו ישראל כמו שנשבע בכסא כבודו שיהיה יום זה קבוע לכל הדורות הבאים למחיה ולסליחה ולכפרה. שלכן עיצומו של יום הכפורים מכפר כאשר יבא לקמן. ואם כן למה נגרע ליפול על פנינו שהוא מורה מסירת הנפש לקיים כל דבר שנאמר "אליך ה' נפשי אשא" - והרי כל הדברים אלו הם בתורת חזקה לנו, ואמירת הקב"ה הוא מעשה כמו שאמרו חז"ל. ומכל שכן כי יש שבועה בדבר כנזכר. ומה גם מפני הרמז שלעתיד - לא נכון להיות עתה נפילת אפים שמורה מיתה שהרי אנחנו שמחים ומרבים בסעודה על כי יום הכפורים עתיד להיות פורים על ידי אכילה ושתיה ועונג גדול כנזכר. וזה יהיה אחר הגאולה לזמן התחיה שנאמר "יהי פסת בר בארץ" - עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מלת. ולכן אנו מכבדים יום זה בכסות נקיה - רמז כי המתים יעמדו בלבושיהם כדלקמן. ונאמר "ביום ההוא יטפו ההרים עסיס". ולכן לאיש אשר אלה לו מוכן ועומד - למה יפול על פניו שהרי נאמר "והיה טרם יקראו ואני אענה", ונאמר "והיו עיניך רואות את מוריך". וכן הבטיחנו בתורה "ראו עתה כי אני אני הוא". ולכן אין נופלים על פניהם.
ואיתא בדברי חז"ל "למה נקראו 'שחקים'? שהם שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא". ועוד חז"ל אמרו "מאי לחם אבירים אכל איש? לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו דברי ר' עקיבא. א"ל ר' אלעזר בן עזריה צאו ואמרו לו טעית, וכי מלאכי השרת הם אוכלים? אלא מאי לחם אבירים? לחם שהוא נבלע ברמ"ח איברים" (מאמר). ובלי ספק כי כל בן דעת מצטער על מ"ש "צאו ואמרו לו טעית". וביותר כי יחם לבבו איך פה קדוש יאמר שמלאכי השרת אוכלים?
והנה מאמר זה כבר הוא מפורש במקומו, אמנם ממנו נקח לעבוד את ה' על ידי אכילה זו שהוא מצוה לאכול ולהרבות בסעודה בערב יום הכפורים כאשר ידענו מן הזוהר כי כל מעשה האיש הישראלי הוא מעורר הכחות עליונים ופנה למעלה. כדאיתא בזוהר פרשת ויצא דף קס"ד (ח"א קסד, א) וזה לשונו: "פתח ההוא גברא ואמר את קרבני לחמי לאשי - קרבנא דקוב"ה בכל יומא למיזן עלמא ולמיהב סיפוקא לעילא ותתא. דהא באתערותא דלתתא אתער לעילא. ובדא מסתפקין כל חד וחד כדקא יאות. את קרבני לחמי - הדא הוא דכתיב אכלתי יערי עם דבשי וגו'. לאשי - הדא הוא דכתיב אכלו רעים וגו'. ומה קוב"ה פקיד לאתערא מזונא לעילא בגין למיהב מזונא לתתא. מאן דיהיב מזונא לקיימא נפשא על אחת כמה וכמה דקוב"ה יתער ליה מזונא דלעילא ויתברך עלמא בגיניה", עכ"ל.
והנה מבואר מזה המאמר כי נמצא מזון למעלה רק כי כך צוה הקב"ה בגין למיהב מזונא לתתא. ובכן נוכל להליץ על ר' עקיבא ע"ה כי כן רצונו לכמ"ש "לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו". אמנם ר' אלעזר לא הונח לו מפני שלא פירש דבריו להודיע כי לצורך התחתונים נאמר כך כנזכר "את קרבני לחמי לאשי". ומכאן אין להקשות כי מלת ד"אשי" היא מלה מורכבת - משמע לאשי כי תאכלהו אש, ומשמע נמי לאשי - אנשי ה' הכהנים הנגשים אל ה', ומשמע נמי לחלק המלאכים הנקראים 'אשים' כמ"ש הרמב"ם ז"ל לפי שהם מדברים עם בני האדם, אשי הזמן, כפי סברתו. נמצא כי "לאשי" היא מלה מורכבת כאשר ביארתי בפסוק "להן אלהין די מדרהון עם בשרא" (דניאל, ב) שהם המלאכים הקרובים לנו, די מדרהון עם בני אדם. וזה בעבור הקרבן שהוא בשר. על ידי כן היו מדברים עם בני אדם. ור' אלעזר אמר ליה טעית, כי לא פירש הסיבה. ולקמן יתבאר בע"ה.
מכל מקום למדנו שמלאכי השרת נהנין מזה הלחם וזה בהתעוררות התחתונים. ולכן "מצוה להרבות בסעודה" להעיר אותם כמו שאמרו חז"ל "אומרים לפני הקב"ה יש לך אומה בארץ דומה לנו? אחות לנו קטנה - מה קטן זה כל מה שמתלכלך אמו מקנחתו - כך כל מה שישראל מתלכלכין בחטא כל ימות השנה, בא יום הכפורים ומכפר עליהם שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם - מקנח" (מאמר). ומה נעמו דברי חז"ל במשל זה מ"ש אמו מקנחתו. והבן. וביותר יהיה מצות אכילה זו על הנחה זו מה שאמר הכתוב "את קרבני לחמי" כמה דאת אמר "אכלתי יערי עם דבשי". ובזוהר נאמר "אכלו רעים - לעילא, שתו ושכרו דודים - לתתא" כאשר יתבאר לקמן.
ולכן "אין נופלין על פניהם" לשתי סיבות. ראשונה להיות כי ייחוד זה אין בו צורך לבא'(?), ועוד כי אין זה לפי שעה אלא נוהג והולך כל היום.