טור ברקת/תקפה
שולחן ערוך עריכה
- סימן תקפ"ה - ברכת השופר - ובו ה' סעיפים
- צריך לתקוע מעומד.
- קודם שיתקע, יברך "לשמוע קול שופר" ויברך "שהחיינו". ויתקע תשר"ת שלוש פעמים, ותש"ת שלוש פעמים, ותר"ת שלוש פעמים.
- אם התחיל לתקוע ולא יכול להשלים, ישלים אחר. ואפילו שלושה או ארבעה. ודי בברכה שבירך הראשון. והוא שיהיו שם התוקעים האחרונים בשעת ברכה. ואפילו אם בירך ואינו יכול לתקוע כלל - השני תוקע בלא ברכה, ולא הויא ברכה לבטלה.
- אחר תוקע ולא שליח ציבור, כדי שלא יתבלבל. ואם הוא מובטח שחוזר לתפילתו - רשאי לתקוע.
- הנוטל שכר לתקוע בראש השנה, או להתפלל או לתרגם בשבתות וימים טובים - אינו רואה סימן ברכה לעולם.
טור ברקת עריכה
הנה ענין התקיעה שתהיה מעומד למדנו אותה מספירת העומר שנאמר "לכם לכם" ושם נאמר "מהחל חרמש בקמה" - למדו חז"ל שהוא בקומה. ואמנם סוד הדבר דאתקש התקיעה לספירת העומר - לא לענין שתהיה מעומד בלבד נלמד אלא נחזור ונלמוד לכל הצדדים שהם שוים זה לזה.
ראשונה יהיה הענין צורך גבוה, והדבר יובן עם מ"ש בזוהר פרשת אמור דף צ"ז (ח"ג צז, ב) וזה לשונו: "וספרתם לכם וכו' פקודא דא דא לספור ספירת העומר הא אוקימנא וכו'. וכיון דנפיק מתמן ולהלאה וספרה לה - אוף הכא ישראל כד נפקו ממצרים נפקו ממסאבו וכו' מתמן ולהלאה יעבדון חושבנא למקרב אתתא בבעלה. ובגין דאלין יומין יומין דעלמא דדכורא, לא אתמסר חושבנא דא אלא לגברי בלחודייהו. ועל דא חושבנא דא בעמידה איהו. ומילין דעלמא תתאה בישיבה ולא בעמידה. ורזא דא - צלותא דעמידה וצלותא מיושב. ואלין חמשין - מ"ט אינון, כלל אנפי אורייתא, דהא ביומא דחמשין רזא דאורייתא ממש", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי ספירת העומר הוא מיומין עילאין שאנו ממשיכים אותה למטה על ידי הספירה. ולכן הספירה תהיה מעומד מפני שהוא מעולם[1]. וכן אתה למד בענין השופר לפי שהוא מעולם העליון - לכן צריך לתקוע מעומד.
ועוד נחזור ונלמוד ממ"ש במאמר כי ספירה זו היא למקרב אתתא בבעלה. וכן נמי בענין של תקיעת שופר - תכלית הרצון הוא לקרב אתתא בבעלה בסוד "שמאלו תחת לראשי" זה יום ראש השנה כדלקמן. ועוד נחזור ללמוד מה ענין הספירה הוא לצורך ענין טהרה כמ"ש במאמר כי שם נאמר "וספרה לה", וכן נמי בספירת העומר נאמר "לכם" -- כמו כן בענין התקיעה הוא לדחות סטרא אחרא למטה ולהפריש אותו מן הקדושה כדלקמן.
וזאת תורת האדם להועיל לו כדאיתא פרשת פקודי דף ר"צ (ח"ב רנ, ב) וזה לשונו: "ביומא דראש השנה כד קוב"ה קאים בדינא על עלמא וההוא סטרא בישא אתי לאסטאה - כדין כל הני מתכנפי וכו' וכדין כד ישראל תקעין בההוא שופר וכו' כדין כרוזא נפקא ואכריז בכולהו רקיעין ואמר "קול דודי הנה זה בא" וכו'. וכדין ידעי כולהו דקוב"ה חייס עלייהו דישראל וכו'". ולכן מועיל התקיעה לאדם בכל צדדין אלו האמורים.
זה יצא ראשונה - כי הוא צורך לעצמו לדחות ממנו המקטרגין לפי שנאמר "ויבאו בני האלהים להתיצב על ה'" והוא יום ראש השנה כנזכר בזוהר. ועל ידי התקיעה מתערבבי' כדלקמן שלכן צריך להתוודות בלחש באותה שעה בלבד. ונוסף עוד כי ישבר הלב הזונה כמה דאת אמר "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". ובזה נשבר היצר נמי. נמצא כי כאשר היצר נאמר בו "רוח הולך ולא ישוב" (תהלים עח, לט) - אז כל איברי האדם שלמים הם. ובזה יצדק ההיקש שנאמר "לכם לכם". והיינו מ"ש בזוהר פרשת אמור וזה לשונו: "וספרתם לכם - מאי קא מיירי וכו'? תא חזי ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והני אחידן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאיקרי 'ברית'. כיון דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מינה דמי מסאבותא. מה כתיב וספרה לה - אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא וכו' אמר קוב"ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא - וספרתם לכם - לכם דייקא", עכ"ל.
הרי נתבאר כמה מעלות טובות היו לישראל על ידי הספירה - כך נמצא לנו בענין התקיעה. ולכן אתקש "לכם לכם" שיהיה מעומד כאמור.
"קודם שיתקע יברך וכו'" - איתא בזוהר פרשת שופטים דף רע"ה (ח"ג רעה, א) וזה לשונו: "פקודא דא להעיד בבית דין וכו'. ולא עוד אלא שמשא וסיהרא סהדין על בר נש כמה דאוקמוה תקעו בחדש שופר וכו'. מאי בכסא? ביומא דסיהרא מתכסת. ואמאי מתכסת? דהא כד מטי ראש השנה ייתי ס"מ למתבע דינא קמיה קוב"ה. והוא יימא ליה אייתי סהדין והוא ייתי לשמשא עמיה. אזל למייתי סיהרא והיא מתכסת בההוא אתר דאתמר ביה "במכוסה ממך אל תחקור"", עכ"ל.
הנה ענין הברכות כבר נתבאר עניינם בהרבה מקומות. ואמנם בזה צריך לתת טעם על מה אנחנו מברכים "לשמוע קול שופר" ואין אנו אומרים "לתקוע" או "על שמיעת". אמנם הענין הוא אשר חז"ל הגידו בפסוק "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיהו נה, ג) האזן כמו קנקל לכלים שמתגמרים כלם(?). וכן אמרו ישראל אמרו "נעשה ונשמע". אבדו נעשה. ולכן אמר הקב"ה קיימו נשמע וכאילו קיימתם שניהם. שמעו ותחי נפשיכם. ולפי כי יום ראש השנה הוא מכלל ארבעים יום שהיו ישראל בתשובה בזמן דור המדבר ועדיין לא נתבשרו במחילה עד יום הכפורים - ולכן כי הנה מקיימים אנחנו הציווי שאמר "שמעו ותחי נפשכם", ר"ל הנה עשינו את שלנו "לשמוע קול שופר", לכן ראוי[2] שתקיים מ"ש "ותחי נפשיכם".
ואיתא בתיקונים דף ק"ל וזה לשונו: "והכי מצות שופר ברוחא דנשיב מפומא וההוא רוחא אתעביד קלא". הנה מבואר כי לפי שהמצות מתחלקות לרמ"ח איברים - בא מצות שופר בענין הקול ולכן תליא בענין השמיעה כאמור.
ואמנם סוד התקיעה נתבאר בזוהר פרשת אמור דף צ"ט (ח"ג צט, א) וזה לשונו: "ר' אבא הוה יתיב קמיה דרבי שמעון. א"ל ודאי זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי, ועד כאן לא אתיישבנא ביה. א"ל ודאי דא איהו ברירו דמלה, דישראל בעיין ביומא דדינא שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתיידע ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. תא חזי כד ההוא שופר עילאה אסתלק ולא נהיר לבנין - כדין דינין אתערו וכרסוון אתתקנו לבי דינא. ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה דיצחק תושבחתיה דיצחק כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין - כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא דעלמא וכו'".
הנה נלמוד מזה המאמר ראשונה מפני מה צוה ה' לתקוע בשופר בראש השנה? ויהיה דבר אחר לעורר הלב! ומכל שכן כי מה מועיל קול זה השופר? והיה מספיק שנאמר הפסוקים בלבד! ולכן הודיע שהוא צורך גדול שיהיה התקיעה בשופר ויהיה גם כן בתקיעה ולא יועיל על ידי זכירה בפה מפני כי צריך שני דברים להתעוררות העליון - צריך מלין ועובדא, כדבר האמור.
"יתקע תשר"ת ג"פ וכו'" - סוד התקיעות ומניינם הנה הוא מבואר בזוהר פרשת אמור דף צ"ט (ח"ג צט, א) וזה לשונו: "וכד אתער האי שופר ובני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר וההוא קלא סליק לעילא. כדין אתער שופרא אחרא ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר ולאתערא שופר אחרא ולאפקא בהאי שופר אינון קלין לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא כלילן כולהו בההוא שופר עילאה. ובהני קלין יהבין ישראל חילא לרחמי מתתא ואתער שופר גדול לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ולכוונא ביה דביה כלילן קלי. ובגין לאתערא אחרא ולסדרא קלין בשופר. סדרא קדמאה קלא נפיק וכו'".
ושם נאמר סדר כל הקולות בבחינת המדות עליונות וכל בבא ובבא הסוד שלה. אמנם מן המאמר זה ממנו נקח מ"ש "וכד אתער האי שופר ובני נשא תייבין מחטאיהון" - הוא הנרצה בדברי חז"ל שדרשו מלת "שופר - שפרו מעשיכם", דהיינו כי כאשר שומע האדם קול השופר יחרד לבו לפני קונו ויתודה בפיו בלחש, לא ישמע קולו כלל. ובזה יש כח באותם תקיעות להמשיך הרחמים העליונים ומשפר מדות עליונים מן הנועם עליון, דהיינו שופריה דאדם הראשון. והנה אמרו חז"ל "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". ובכן נמי נשפע על האדם בכל הבחינות שלו כאמור.
"אם התחיל לתקוע ואינו יכול להשלים משלים אחר". וכן היא המדה למעלה. כלומר אף על גב כי התוקע אחד הוא והוא בעל היכולת, אמנם בערך המקובלים לפי שאין הקול עליון מתפשט כאחת - לכן בגשמי למטה אף על גב שאין התוקע ראשון יכול לתקוע כלל, או שתקע ואינו יכול להשלים - מכל מקום יכול לעמוד אחר תחתיו לתקוע. "ואין צריך לברך" - לפי שכבר נתבאר למעלה כי הברכה הוא המשכת האור עליון למטה על המדות וזה כבר עשהו המתחיל לתקוע. ולכן אין צריך לברך אחר כך.
אמנם הבא להשלים התקיעות - אם אחד או שנים - צריך שיהיה נמצא שם בשעה ראשונה שברך לפי כי כן נמי בשעה שנתעורר למעלה לתקוע אז כל המדות עליונות הם מוכנים לקבל האור עליון המתלבש בהם.
"אחר תוקע ולא ש"ץ" - אשר חכמים ז"ל הגידו כי הקב"ה נדמה למשה רבינו ע"ה כשליח ציבור וכו' ואמר לו יעשו לפניי כסדר הזה ואני מוחל להם. אמנם דיבור זה לענין צורך התפילה, אמנם לענין התקיעה "אחר הוא התוקע" למעלה - הוא משחז"ל אותו איל של יצחק לא יצא ממנו דבר לבטלה וכו' קרנו של שמאל תקע בו בהר סיני שנאמר "וקול שופר חזק מאד" ואיתא בזוהר פרשת אמור דף ק' (ח"ג ק, א) וזה לשונו: "וכד ישראל מתתקני ומסדרי קלין כדקא יאות בשופרא דא וישראל ברעותא אהדר ההוא שופר עילאה, וכד אהדר אעטר ליה ליעקב וכו'". אמנם נתן טעם בגשמי למטה "כדי שלא תתבלבל דעתו" לפי כי העיקר הוא הכונה ובפרט לענין התקיעה כדאיתא בזוהר כי הרשב"י לא היה שומע התקיעות אלא מבן אדם היודע שנאמר "אשרי העם יודעי תרועה", ולא "תוקעי" כדלקמן. אמנם "אם מובטח שיחזור לתפילתו תוקע". ובזוהר פרשת ויקרא דף י"ח (ח"ג יח, ב) וזה לשונו: "לבר נש דהוה רגיז וחגר זייניה ונפק ברוגזיה לקטלא בני נשא. חד חכימא קם על פתחא ואחיד ביה וכו'. בעוד דאתתקפו דא בדא אצטנן רוגזיה. כך אמר קוב"ה לישראל - בני לא תדחלון הא אנא קאים על פתחא, אבל אזדרזו והבו לי חילא, ובמה? בשופר וכו'. ועל דא בעי לאזדהרא בשופר ולמנדע ההוא קלא ולכוונא ביה וכו'".
"הנוטל שכר לתקוע וכו'" - אין הרצון לומר דיש איסור בדבר שהרי הוא גמר אומר ד"אין רואין סימן ברכה". אבל הרצון הוא כדי שיהיו ישראל מחבבין המצות, ולא ראינו ולא שמענו מי שרוצה ליטול שכר על תקיעת שופר ולא להתפלל. אדרבא - נהפוך הוא - שמתקוטטים על כך. ואמנם הדרך הישרה כי בימים הללו יבוקש איש ירא ה' יודע בטיב התקיעה כדי להוציא את הרבים ידי חובתן ולהיות בו יכולת לדחות את השטן בכונתו הטובה, ויהיה בהכנעה גדולה כדאיתא בזוהר פרשת ויקרא דף י"ח (ח"ג יח, א) וזה לשונו: "רבי אלעזר ורבי אבא הוו יתבי. אמר רבי אלעזר, חמינא לאבא ביומי ראש השנה ויום הכפורים דלא בעי למשמע צלותא מכל בר נש אלא אי קאים עליה תלתא יומין קודם לדכאה ליה. דרבי שמעון הוה אמר הכי בצלותא דהאי בר נש דאנא מדכינא אתכפר עלמא וכל שכן בתקיעה דשופר דלא מקבל תקיעתא דבר נש דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעה דתנינן דבי ייסא סבא אמר הכי תקיעתא בסדרן קדמאה כלילא מכולא. תנינא חדא בסדרא וחדא בסדרא גדולה בינייהו. תליתאה חד הכא וחד הכא, גבורה בינייהו. סלקא קומטרא נחתא חד תקיפא וחד רפיא והא אוקמוה ואינון עשרה ואינון תשע, חד כללא דכולא וכו'. בהאי יומא יצחק אתעקד ושרה מיללת וקל שופרא תקיף לחדא. זכאה חולקיה מאן דעבד בינייהו ואשתזיב מנייהו", עכ"ל.
הנה הדברים מבוארים והוא על התקיעות עשרה דמיושב. והבן בפרשת בהעלותך דף קמ"ט (ח"ג קמט, א) וזה לשונו: "ותנח התיבה בחדש השביעי - ודאי דאיהו דינא דעלמא, על הרי אררט - אינון סמכי כורסייא מאריהון דדינין, מאריהון דיבבא ויללא. וכולהו שליחין ההוא יומא קמיה קוב"ה. וכמה מארי תריסין אתערו בהאי יומא וכולהו קיימי תחות ההוא כורסייא בדינא דעלמא וישראל מצלאן צלותא בההוא יומא ובעאן ומתחננן קמיה ותקעין בשופר וקוב"ה חייס עלייהו ומהפך דינא לרחמי, וכל עילאי ותתאי פתחין צוותא ואמרי "אשרי העם יודעי תרועה". ועל דא בעינא בהאי יומא דההוא דתקע דידע עיקרא דמלה, ויכוון ביה בתרועה ויעבד מלה בחברותא".