טור ברקת/תקסא
שולחן ערוך
עריכה- סימן תקס"א - דין הרואה ערי יהודה וירושלים והמקדש בחורבנה - ובו ה' סעיפים
- הרואה ערי יהודה בחרבנן אומר "ערי קדשיך היו מדבר" וקורע.
- ראה ירושלים בחרבנה אומר "ציון מדבר היתה ירושלים שממה" וקורע. וכשרואה בית המקדש אומר "בית קדשינו ותפארתינו אשר הללוך בו אבותינו היתה לשרפת אש וכל מחמדינו היו לחרבה" וקורע. ומהיכן חייב לקרוע? מן הצופים. ואחר כך כשיראה המקדש קורע קרע אחר. וכל קריעה טפח. ואם בא דרך המדבר שאז רואה המקדש תחילה - קורע על המקדש טפח ואחר כך כשיראה ירושלים מוסיף על קרע ראשון כל שהוא.
- אם קרע על אחת מערי יהודה אינו חזור וקורע כשיראה שאר ערי יהודה חוץ מירושלים שחוזר וקורע עליה קרע אחר בפני עצמו. ואם קרע על ירושלים תחילה - אינו צריך לקרוע על שאר ערי יהודה.
- כל הקרעים האלו בידו ומעומד. וקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו. ואינו מאחה קרעים אלו לעולם. אבל רשאי למוללן ללקטן ולתופרן כמין סולמות.
- היה הולך ובא לירושלים, הולך ובא תוך ל' יום - אינו קורע קרע אחר. ואם לאחר שלשים יום - חוזר וקורע.
טור ברקת
עריכהבלי ספק כי ערי יהודה נמצא בהם תוספת קדושה משאר ערי ישראל שלכן נאמר "ואת ערי יהודה אתן שממה מבלי יושב". ולכן "הרואה ערי יהודה בחרבנן אומר ערי קדשך היו מדבר" כי קדש המה. "וקורע" - והענין כי הנה הם מדרגות של קדושה. בתחילה הם הערים בעבר הירדן, ויותר מהנה ארץ ישראל, ולמעלה מזה הם ערי יהודה, ולמעלה מהם היא ירושלים. וכבר שנינו עשרה קדושות הם זו למעלה מזו. והענין הוא מ"ש בזוהר פרשת שלח לך דף קע"א (ח"ג קעא, א) וזה לשונו: "ירושלים כל דרגין קדישין דילה כד אסתחרן אקרון ירושלים והכי אתחמן(?). ואית דרגין דסחרן ואקרון עזרות - אלין פנימאין ואלין לבר. ואית דרגין דאקרון כד אסתחרן לשכות ואית דרגין דאקרון כד אסתחרן היכל ודביר. לגו מן כל אינון דרגין אית חד נקודה כבודה בת מלך פנימה, נקודא דא אקרי "ההוא" וסימניך "ההוא יקרא"", עכ"ל לענייננו.
והנה מזה המאמר ממנו נקח להבין כי ערי יהודה הוא התפשטות מדה זו כאשר מחוץ לעולם האצילות. כי מאחר שלמדנו מן המאמר כי העזרות והלשכות וההיכל ודביר - הכל הוא בחינות שלה - אם כן כל השאר הם התפשטות שלה לחוץ. ולכן "הרואה אותם בחרבנם קורע" על שם מה שאמר הכתוב "בצע אמרתו", כמו שאמרו חז"ל "בזע פורפירא דיליה". וענין 'פורפירא' הוא הלבוש שלובש כאשר יורד בעולם הבריאה כדאיתא בתיקון ג', וזה לשונו: "דביומין דשבתות ויום טוב איהו לביש לבושי מלכותא דאינון י' ספירות דבריאה וכו'". והיינו מה שאמר הכתוב "ערי קדשך היו מדבר" (ישעיהו, סד). רצה לומר הערים של המדה הנקראים 'קדש' "היו מדבר" - נתאחזו בהם מאריהון דדינין מאריהון דיבבא ויללא בבריאה.
ועוד יש לדייק מה שאמר "קדשך" - לפי כי השלשה ספירות עליונות שלה הם המתלבשים בבריאה. והנה השלשה מדות עליונות הם נקראים 'קדש' בסוד הראש - יען כי חכמה בראש הנקרא 'קדש'. וכדאיתא בתיקונים "תלת ספיראן עילאין מתלבשין בבריאה". והמדה זו נקראת 'קדש' כדאיתא פרשת קרח דף קע"ה (ח"ג קעה, א) וזה לשונו: "ורזא דא כל אינון כתרין עילאין דשמא קדישא אתאחיד בהו - כולהו זמינין מאתר דאקרי קדש. הדא הוא דכתיב מקראי קדש וכו'. הכי נמי קדש תתאה זמינת לחילוי לאעטרא להו. קדש עילאה ידיעה. קדש תתאה חכמת שלמה", עכ"ל לענייננו.
הנה מבואר מזה המאמר כי חכמת שלמה נקראת 'קדש' ולכן צדק הפסוק במאמרו "ערי קדשך" בשני פנים. כי הג' מדות היורדות שם בבריאה הם מן הספירה הנקראת 'קדש', ומה גם שהם שלשה מדות עליונות שלה הנקראים 'קדש'. ונוסף עוד כי הם מתלבשים שם בבריאה בשלש ראשונות אשר שם ולכן על כל הצדדין הללו מקונן הנביא ואומר איך ערי קדשך היו מדבר, ולכן קורע כנזכר.
וזה פירוש ענין קריעה[1] כי הנה נקרע ונבדל מן המדה האחרונה אלו הבחינות וירדו לעולם הבריאה להיות שם כדבר האמור.
"ראה ירושלים בחרבנה אומר ציון מדבר היתה ירושלים שממה וקורע". וסוד הדבר כי הנה מדה האחרונה מזמן הבריאה נגזר עליה "לכי ומעטי את עצמך" מפני הקטרוג שאמרה לפני הקב"ה "אי איפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד". אמנם המיעוט שלה אינו תמיד בהשואה אחת. כי פעמים המיעוט הוא לטובה כדאיתא פרשת בלק בסוד מה שאמר הכתוב "שחורה אני ונאוה". ופעמים יהיה לה בהפך לרעה; שמתמעטת ונעשית בסוד נקודה אחת, והתשעה ספירות שלה הולכים בגלות כאשר נתבאר אצלי בפסוק "השליך משמים ארץ תפארת ישראל". כי החתן שלה הנקרא 'תפארת ישראל' השליך משמים המדה הנקראת "ארץ". והוא סוד מה שאומרים חכמים ז"ל כי אז בזמן החרבן השביע חנמאל דוד ירמיהו לשר העולם והעלה את ירושלים למעלה. אז בעט בה הקב"ה והשליך אותה למטה לארץ ואז נחרבה (מאמר).
ולכן "הרואה ירושלים בחרבנה אומר ציון מדבר היתה ירושלים שממה" - כלומר איך אחר שנאמר "אוהב ה' שערי ציון" עתה ציון מדבר היתה לפי שנאמר "טבעו בארץ שעריה". ולכן כל מדת ירושלים שממה כי הוא כללות המדה זו היתה שמחה - הוא מה שאומרים חז"ל אם יאמר לך אדם קיסרין וירושלים שתיהן חריבות או בנויות - אל תאמן שנאמר אמלאה החרבה - אם חרבה זו מלאה זו. ולכן מקונן איך ירושלים נקרא 'שממה' במקום צור הרשעה שהיתה שממה - עתה היא בנויה וירושלים הבנויה היתה שממה. ולכן קורע לפי כי כן נקרעה מדה זו והלך ממנה לבנין של צור הרשעה.
"הרואה בית המקדש חרב אומר בית קדשנו ותפארתנו וכו'" - הוא הדבר שנתבאר למעלה במאמר מפרשת שלח לך "אית דרגין דאקרון כד אסתחרן עזרה ואית דרגין דאקרון כד אסתחרן לשכות ואית דרגין דאקרון כד אסתחרן היכל ודביר, ואית נקודה כבודה בת מלך פנימה וכו'". ולכן כאשר יראה בית המקדש שירמוז לאותה נקודה פנימית, רק היא יחידה, אומר "בית קדשינו" (ישעיה, סד). כלומר בית שאנחנו מקדשים אותו על ידי מעשינו והיה קדש - כי לכן אנו אומרים "מקדש ישראל והזמנים" - רוצה לומר על ידי ישראל הם מתקדשים הזמנים. וכן נמי בית קדשנו - ר"ל בית שאנחנו מתקדשים בו שנאמר "קדש ישראל לה'". והיינו נמי "מקדש ישראל והזמנים". "ותפארתנו" - כי כאשר נקדש קדש אנו ממשיכים שם לתפארת ישראל לענין הייחוד. וכן הוא נמי תפארתנו היינו מ"ש בזוהר פרשת בשלח "מי כמוך באלים ה'" כי עכו"ם הם מתאחזים בגופא דאילנא אבל ישראל הם הפנימיות בגופא דאילנא. וזה תפארתנו ודאי שנאמר "העמוסים מני בטן".
ואמר "אשר הללוך בו אבותינו" כי על ידי מעשיהם גרמו להקב"ה להיות מהולל. הוא מ"ש בזוהר בפסוק "גדול ה' ומהולל מאד" כי הקב"ה אימתי הוא מהולל וגדול? "בעיר אלהינו". וכביכול כאשר הוא לבדו ואין מתחבר עם השכינה - אינו גדול ולא מהולל. ולכן יאמר איך בית זה אשר הללוך בו אבותינו על ידי מעשיהם שהיו מעלים אור חוזר למעלה וגורמים ייחוד, "היה למאכולת אש" - כלומר כי הנה בנקודה זו הפנימית שורש מדת המלכות אין בו ענין חרבן ולא גלות ולא שליטת קליפה כלל. רק ההעדר הנמצא בה הוא שהיא "למאכולת אש" - תגבורת הדינים.
אמנם "וכל מחמדינו" - שהם שאר המדות שלה הנחמדים מזהב כמו שאמרו חז"ל נשים נקראו 'חמדה' שנאמר "הנני לוקח ממך מחמד עיניך וכו' ותמת אשתי". והנה כל מחמדינו אלו "היו לחרבה" כי בהם אמלאה החרבה כנ"ל. "וקורע" - כי כן נקרעו המדות שלה וירדו בעולמות. לא נשאר למעלה זולת אותה נקודה פנימית. רק היא יחידה. ומה גם כי אותיות של קריעה היינו קרע יה, ר"ל כי שם יה נקרע - אות יו"ד נשארה בתוך אותיות קרע דהיינו קריע, ואות ה' לחוד - הוא סוד מה שאמרו חז"ל "איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם. יוד באיש, ה' באשה". ולכן בזה נקרע אות י' של איש לחוד ונשאר אות ה' בסוד "איכה ישבה בדד".
"ומהיכן חייב לקרוע? מן הצופים". והרמז בזה מה שאמר הכתוב "תמיד עיני ה' אלהיך בה", ואיתא בזוהר באדרא[2] זוטא דף רצ"ג (ח"ג רצד, א) וזה לשונו: "תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה - כתיב חסר א' ולא "ראשית" באלף. בגין כך לא אתקיימא בקיומא תדיר. מאן היא? ה' דלתתא. ולעילא כתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל. מאי השליך משמים ארץ? משום דכתיב אלביש שמים קדרות", עכ"ל. ומפני שנתחסר ממנה אותה הארה נחרב הבית. והיינו סוד מלת קריעה, כי אותיות קרע הם ש"ע בגימטריא - כלומר לרמוז כי להיות שנתחסר משם הארה העליונה של ש"ע נהורין עילאין שנמשכים למדה האחרונה שהיא סוד ה' אחרונה ואז נקראת שעה בסוד מה שאמר הכתוב "ואל קין ואל מנחתו לא שעה".
ולכן לרמוז על זה הסוד "קורע מן הצופים" להורות כי אותם אותות שהיה צופה ומשגיח עיני ה' בה נמנעו. ומה גם ש"ע אורות העליונים. ולכן "כשמגיע ורואה המקדש קורע קרע אחר" מפני כי אותו קרע ראשון הוא על מניעת ההשגחה העליונה ונוסף עוד על השגחה הקרובה לה. הוא מ"ש בזוהר באדרא (ח"ג רצג, ב) בפסוק "עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן - עינך כתיב. ולעתיק יומין אתמר". וזה נמנע. ומה גם מה שאמר הכתוב "עיני ה' בה".
"וכל קריעה טפח" - היינו מה שנתבאר בסוד כוס של ברכה שמגביהו מן השולחן טפח - איתא בזוהר פרשת פנחס רמ"ה (ח"ג רמה, א) וזה לשונו: "בגין דאת ה' היא כוס - בעי לסלקא באת יו"ד דאיהו טפח, דביה אתפתחת ה' בה' אצבען". ולכן הקריעה נמי טפח בסוד אות י' שהיה פותח באות ה' אצבעות כדבר האמור.
"ואם בא דרך המדבר כי אז רואה המקדש תחילה קורע על המקדש טפח" על העדר ההשגחה האחת, "ואחר כך כשיראה ירושלים מוסיף על קרע ראשון כל שהוא" - כי זה ירמוז על העדר ההשגחה האחרת שאינו כל כך.
"אם קרע על אחת מערי יהודה אינו חוזר וקורע כשיראה שאר ערי יהודה" - שהרי כולם הם בכלל ערי יהודה. "חוץ מירושלים שקורע עליה קרע אחר" - מן הטעם הזה כי יש הארה אחרת שנמנעה. "אבל אם קרע על ירושלים תחילה אינו צריך לקרוע על ערי יהודה" לפי דקים ליה בדרבא מיניה.
"כל הקרעים האלו בידו ומעומד וכו'" - הנה נמצא הצווי זה על האדם להיות הקריעה בשני תנאים הללו. ראשונה שיהיה הקריעה "בידו" - להודיע ולהוודע כי כל פתגם הרעה אשר נעשתה בירושלים וחרבן בית המקדש - היה מיד האדם. כי אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן. והנה הקב"ה עשה כמה התראות ולא הועיל שנאמר (מ"ב יז, יג) "ויעד ה' בישראל ויהודה" ביד כל נביא כל חוזה, ולא שמעו. ונאמר "ואשלח אליהם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח" ואמרו חז"ל שני נביאים שחרית ושני נביאים ערבית היה שולח. ולא שמעו ויקשו את עורכם. ולכן דין הוא שקריעה זו תהיה ביד להורות כי זה אשר קרע ה' את ממלכות ישראל - לא מאת ה' היתה זאת אלא מידם ומבחירתם הרעה - איהו דאפסיד אנפשיה.
ועוד צריך להיות הקריעה "מעומד" - להורות כי לא למטה בלבד נעשתה הרעה הגדולה זו אלא עד למעלה הגיע. כי הנה נאמר "קרבית על חד מן קאמיא" ונאמר "וכל צבא השמים עומדים" ונאמר "שרפים עומדים". ובכל אלו הגיע ההעדר מסיבת העון בזמן החרבן כדאיתא בחגיגה "כתיב שש כנפים שש כנפים לאחד. וכתיב וארבע כנפים לאחת להם. לא קשיא - כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים". ולכן להעיר לב האדם על מעשיו הרעים ומה הוא גורם מעשה התחתונים למעלה - לכן דין הוא שתהיה הקריעה מעומד להודיע כי נגע העון של התחתונים מעשה ידי אדם עד כל צבא מרום הנקרא "עומדים".
"וצריך לקרוע כל כסות שעליו עד שמגלה את לבו" - גם זה להעיר לב האדם כי כל זה הגיע לנו מגודל לבב כי לא שבנו אל ה' כמו שאמר הכתוב "הנני שופט אותך על אומרך לא חטאתי". ואיתא במדרש "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" - אמר להם ירמיה לישראל מעיד אני עלי שמים וארץ אילו בכיתם בכיה אחת בירושלים מעולם לא גליתם. ולכן "קורע עד שמגלה את לבו". ומה גם כי זה נוגע בעצם אדם להעיר על עונותיו שהם סוגרים לבו וכנזכר לעיל ממה שאמר בזוהר. כי כאשר העון מתגבר הוא סוגר הלב וכן כל שאר האיברים. וכאשר הלב פותח בתשובה - על זה נאמר "לאמר לאסירים צאו ולאשר בחשך הגלו". ולכן להעיר על כל זה צריך לגלות את לבו.
"ואינו מאחה קרעים אלו לעולם" - לפי כי על ידי זה החי יתן אל לבו לומר לא על חינם צריך לקרוע כל כסות שעליו אלא להעיר אותי כי על ידי העון נקרע כל כסות של הנשמה הנקראת 'חלוקא דרבנן'. ומה גם שהעונות גרמו שהקב"ה קרע כסותו נמי - הוא הפורפירא שלו. ועוד רעה אחרת כי הנה עד[3] היום לא נתקן העון ואנחנו לא נושענו. ולכן עדיין הפורפירא לא נתאחית. ולכן קרעים אלו "אינו מאחה לעולם" כי הנה השני קריעות שמורה על העדר שני הארות שנתחסרו מן המדה האחרונה הנזכר - עדיין לא חזרו בעוננו. ולכן על כל פינות הללו אין מאחין.
"אבל רשאי לשללן למוללן ללקטן ולתופרן כמין סולמות". והענין לפי כי אע"ג שנתבאר כמה גרם מעשה התחתונים מן הפגם למעלה עד אפס מקום שלכן בזע אמרתו הקב"ה -- מכל מקום על ידי התפילה גם הלימוד ומעשה הטוב נתקן הדבר בדרך עראי כדאיתא בזוהר פרשת שמיני דף מ' (ח"ג מ, א) וזה לשונו: "פתח ר' יהודא ואמר סמכוני באשישות וכו' כנסת ישראל קאמר דא בגלותא. סמכוני - מהו סמכוני? אלא מאן דנפיל בעי לאסמכא ליה. הדא הוא דכתיב סומך ה' לכל הנופלים וגו'. ובגין כך כנסת ישראל דנפלה דכתיב נפלה לא תוסיף קום - בעיא לאסמכא. והיא אמרה סמכוני לישראל בנהא דאינון בגלותא עמה וכו'. ומאן דידע לייחדא שמא קדישא אע"ג דברכאן לא משתכחי בעלמא - סמיך וסעיד לה לכנסת ישראל בגלותא", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי נמצא כח ביד האיש הישראלי לתקן לכנסת ישראל על ידי מעשיו. ולכן הדין הוא כי "יכול למוללן וכו' ולתופרן" להורות כי על ידי התפילה בכוונה הטובה - חוזר ותופר הפורפירא שנקרעה ומחבר ותופר כל המדות שלה ונעשה הייחוד. ולכן רמז לענין הוא "כמין סולמות" שנאמר "והנה סולם וכו'" ונאמר "עולים ויורדים בו" למאן דאמר ביעקב. ר"ל על ידי מעשיו יורדים המדות עליונים וכן נמי עולים - חוזרים ומתחברים למעלה. ולכן "תופרן כמין סולמות" - ר"ל המדות עליונות תופרן ומחברן, כי כן מצינו במראה הסולם שנאמר "עולים בו" כדבר האמור.
"היה הולך ובא לירושלים וכו'" - והנה ענין זה שצריך ל' יום היינו כי הלבנה בתוך שלשים יום יש לה מיעוט ומלוי. ולכך "בתוך ל' יום" שיש לה מיעוט הרי אין צריך לקרוע לפי כי הקריעה כבר נתבאר שמורה על העדר שהגיע לה בזמן של החרבן. והנה המיעוט הזה היה לה מזמן הבריאה שקטרגה ואמרה "אי איפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד", ואז אמר לה הקב"ה "לכי ומיעטי את עצמך". ולכן "אין צריך לקרוע" מאחר כי אין העדר זה נמצא לה עתה מחדש. "אבל לאחר שלשים יום" שמורה העדר מחדש שהגיע לה מזמן חרבן בית המקדש - לכן "צריך לקרוע" לפי כי אע"ג שהמיעוט היה לה מזמן הבריאה - אמנם מכל מקום העדר ההארה הנזכר דמלת קריעה נתחדש לה בזמן של חרבן בית המקדש - ולכן "אם לאחר שלשים יום" הלך ובא - אז חייב לקרוע כדבר האמור.