טור ברקת/תקמא
שולחן ערוך עריכה
- סימן תקמ"א - דיני אריגה בחול המועד - ובו ה' סעיפים
- מותר לעשות מצודות דגים מערבה שהוא מעשה הדיוט, אבל לא הארוגים מחוטים שהוא מעשה אומן.
- מסרגין המטות אבל אין מפשילין חבלים בתחילה.
- מותר למעך בגדי פשתן בידים אחר הכיבוס כדי ללבנן ולרככן, אבל אין עושים קשרי בתי ידים מפני שהוא מעשה אומן.
- אסור לתקן מלבושיו ומנעליו הקרועים. וכן אסור לומר לעכו"ם לתקנם.
- מי שצריך לו בגד במועד - אם היה הדיוט ואינו מהיר באותה מלאכה - הרי זה עושה אותה כדרכו. ואם היה אומן מהיר - הרי זה עושה אותה מעשה הדיוט דהיינו שעושה תפירות רחבות ותפירה אחת למעלה ואחת למטה כשיני הכלב.
טור ברקת עריכה
פירוש ראשון עריכה
ענין הדגים הוא דוגמא לנשמות הקדושות כדאיתא בזוהר פרשת שמיני דף מ"ב (ח"ג מב, א) וזה לשונו: "דגים וחגבים אינן טעונין שחיטה אלא אסיפתם היא המתרת אותם. הכי מארי מתיבתא - אין צריכין שחיטה אלא דאתמר בהון ויגוע ויאסף אל עמיו. מה נוני ימא חיותן בימא - אף תלמידי חכמים מארי מתניתין - חיותייהו באורייתא ואי אתפרשן מנה מיד מתים וכו'". והנה מבואר מזה המאמר כי דגים הוא כינוי לבני האדם הצדיקים, וכן נאמר "וכדגים הנאחזים במצודה רעה בהם יוקשים בני האדם וכו'".
ולכן יאמר:
"מותר לעשות מצודות דגים מערבה". והענין כי הנה לענין המצודה ימצא באחד משני פנים. יש צידה לטובה - גם המצודה טובה, ויש נמי צידה רעה - גם המצודה היא רעה כמה שאמר הכתוב (קהלת ט, יב) "כדגים הנאחזים במצודה רעה". והנה הצידה שהיא לרעה - היינו כענין שנאמר "כדגים הנאחזים" שהם סוד ההיא טיקלא דעשיקת נשמתין כדאיתא פרשת משפטים, כי אותם נשמות אין בהם עון אשר חטא, אלא כי בעבור מעשה התחתונים הם נעשקות כדאיתא שם דף צ"ה (ח"ב צה, א) וזה לשונו: "בעמודא דקיימא לטקלין גו עמודא דנשבא אית טיקלא חדא בהאי סטרא ואית טיקלא אחרא בהאי סטרא. בהאי סטרא מאזני צדק, ובהאי סטרא מאזני מרמה. והאי טיקלא לא שכיך לעלמין. ונשמתין סלקין עאלין ותבין. אית נשמתין עשיקין וכו' הכא אית רזא איך מתעשקן נשמתין וכו' כד אתנהגן בני עלמא בסטרא דרע אכרע לההוא סטרא וכל נשמתין דהוו בההוא שעתא בטיקלא הוא עשיק לון ונטיל לון וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי זה הוא 'צידה רעה' וגם היא 'מצודה רעה'.
אמנם יש נמצא 'צידה טובה' וזה ימצא בכמה פנים. אם בענין תוספת נשמה בערבי שבתות וימים טובים ולמי שיזכה להיות מיראי ה' וחושבי שמו שלומדים בתורה מחצות לילה עד אור הבקר יהיה לו תוספת בשעת התפילה או כל היום כמו שאמר הכתוב "לב טהור ברא לי אלהים" ללמוד בתורה "ורוח נכון חדש בקרבי" כדאיתא בהקדמת בראשית.
ולכן יאמר: "מותר לעשות מצודות דגים" לנשמות הללו להמשיך האדם אותם אליו, וזה יהיה "מערבה". והענין כי הנה נתבאר בזוהר פרשת תרומה דף קכ"ט (ח"ב קכט, א) וזה לשונו: "מסכנא וכי לבני נשא בכמה טבחן בכמה גניזין עילאין וכו' ומאן דאשתדל בתר חייבא אשלים יתיה(?) עביד לסטרא אחרא דאלהים אחרים דאתכפייא ולא שלטא ואעבר ליה משולטנותיה, עביד דאסתלק קוב"ה על כורסי יקריה, עביד לההוא חייבא נפשא אחרא וכו'". ולכן בא להודיע חידוש דלא מבעיא באופן זה כי פשוט הוא - אמנם גם איפשר לאדם לצוד ציד מאותם דגים על ידי בני אדם שהם דוגמא ל'ערבה' - הוא מה שאמרו חז"ל יש בני אדם שבהם תורה ומצוה דוגמא לאתרוג, ויש בני אדם שבהם תורה ולא מצוה דומיא ללולב, ויש בהם מצוה ולא תורה דומיא להדס, ויש בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מצוה דומיא לערבה. ולכן אמר כי גם מותר לעשות מצודה של ערבה מבני אדם שדומין לערבה - לא תורה ולא מצוה - על ידי שהוא זוכה עמהם יאחז צדיק דרכו לצוד ציד איזו נשמה קדושה לחלקו. וזהו שכתב "שהוא מעשה הדיוט" לפי שאין באדם זה לא תורה ולא מצוה כנזכר.
"אבל לא הארוגים מחוטים" שהרמז שלהם על לומדי התורה - הלא הם דברי חז"ל בפסוק "כן יערי אורגים" שהיו מעלים לדוד והוא אורגם. ויש אומרים שהיה אורג את הפרוכת. ולכן אמר "אבל לא הארוגים מחוטים שהוא מעשה אומן" לפי כי מי שנמצא בו תורה ומצוה הוא זוכה לעצמו.
"מסרגין המטות" - גם זה יהיה על דרך הנזכר להודיע לאדם כמה מעלות טובות יזכה האדם בשבת ויום טוב, מה שאין כן בזמן החול. ולכן יאמר כי הנה על דרך שהאדם זוכה להיות לו נפש יתירה ביום טוב. אמנם בחול גם שיהיה גדול בתורה אינו בהשואה אחת - כך לענין הבנים אשר יוליד הוא יהיה בערך האב כפי ערך חשיבות הנפש אשר ניתוסף באדם כך יוכל להמשיך באותו הבן אשר הוא מוליד באותו זמן. וזה יהיה כונת מה שאמר הכתוב "הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן" (יחזקאל, יח) שנראה דברים שהם תפל בלי מלח - מי לא ידע בכל אלה.
אמנם ירצה להודיע עיקר גדול זה כי כפר ערך חשיבות הנפש השורה על האדם גם הבן אשר יוליד יהיה בהשואה לאביו. והיינו מ"ש "מסרגין המטות" כי המטה הוא ענין מוכן להולדה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "הנה מטתו שלשלמה" - מה מטה עשויה לפריה ורביה כך בית המקדש. ולכן יאמר כי מסרגין ואין זו אריגה מכוונת בענין המטה כענין "איש באחיהו ידובקו" אלא הם נפרדים הבנים הנולדים בחול גם שהוא חול המועד. אין זה בהשואה אחת כמו ביום טוב. הוא מ"ש בזוהר פרשת יתרו דף פ"ט (ח"ב פט, א) וזה לשונו: "מאן סריסין אלין אינון חבריא דמסרסי גרמייהו כל שיתא יומין דשבתא ולעאן באורייתא ובלילא דשבתא מזרזן גרמייהו בזווגא דילהון וכו' לאשכחא רעוא דמאריהון דכתיב ובחרו באשר חפצתי - סתם. מאי באשר חפצתי? זווגא דמטרוניתא וכו'. ובגיני כך נפקי בני מעלי דלא סטאן לימינא ולשמאלא. בנין דמלכא ומטרוניתא. ובגיני כך רזא דמלה בנים אתם לה' אלהיכם. לה' אלהיכם ודאי וכו'. ודאי בקשות גזרו חברייא על עמא דארעא וכו' דהא אינון כבעירי ועל בנייהו כתיב כי בני זנונים המה בני זנונים ממש וכו'".
ולכן יאמר נא: "מסרגין" ומפרידין "המטות" דהיינו הבנים היוצאים מהם. לא ראי זה כראי זה. "אבל אין מפשילין חבלים בתחילה" והם שני דברים הבאים כאחת. ראשונה ירצה, דאע"ג שאמר 'מסרגין' - לאו למימרא כי אלו הבנים הנולדים עתה יהיו מפורדים לגמרי בערך הבנים הנולדים בחול. כי אותם לא מבעיא שאינם מאותם שנאמר בהם "בנים אתם לה' אלהיכם" - אלא עליהם נאמר "כי בני זנונים המה". אמנם בנים הנולדים במטה זו של חול המועד הם מסורגין ונפרדים מערב "בנים אתם לה' אלהיכם" - אבל אין מפשילין חבלים בתחילה - כי אין אלו בערך 'חבל' שהוא בערך האב כמו שאמרו חז"ל פרשת נשא בפסוק "וחבל" כי הנה ישראל דוגמא לחבל שהוא שלשה חוטין והם בני שלשה אבות אברהם יצחק ויעקב. אבל זה הבן הנולד - אין זה בערך זה החבל. אמנם מכל מקום גם אינו מכלל בני זנונים הנזכר. ולכן אמר "אבל אין מפשילין חבלים בתחילה" - אינם בהשואה לנולדים ביום טוב כלל.
"מותר למעך בגדי פשתן בידים אחר הכיבוס וכו'" - גם בזה יהיה בקשר אמיץ עם הקודם. כי הנה בזה הורה דרך לשבים, כי הנה האדם ראוי הוא לו לעשות תשובה בכל שעה לפי כי אין אדם אשר יעשה טוב ולא יחטא שנאמר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". ואחר התשובה שהוא דוגמא לכיבוס שנאמר "אם תכבסי בנתר וכו'" ונאמר "כבסי מרעה לבך" - מותר למעך בגדי פשתן הללו שהם דוגמא לעון של קין שנאמר "ויבא קין מנחה" ואמרו חז"ל שהביא פשתן. ואין זה הענין בדרך השאלה אלא בלי ספק כי זה החוטא הוא נמשך מנפש קין וחוזר לחטא בפשתן. והבן.
ולכן "מותר למעך בגדי פשתן" שעשה על ידי החטא, בגדים הצואים להתלבש בהם, "אחר שכבס אותם" ונתלבנו כמו שאמר הכתוב "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". אחר כך ממעך אותם בידים בענין המעשה, וביותר מעשה הצדקה שהוא מסוגל לעושה תשובה "כדי ללבנן ולכבסן" כמו שאמרו חז"ל "יבא כל בשר - מי שלבו רק כבשר".
"אבל אין עושין בתי ידים" - לפי כי זה "מעשה אומן" - היינו מעשה לחכם שהיה מחלק צדקה בלילה פגע בו האף. א"ל מה אתה מסיג גבולי נמי בלילה. א"ל ולא כתיב מתן בסתר יכפה אף. ברח מלפניו. ולכן אמר "אין עושין קשרי בתי ידים" דהיינו קשר אמיץ לענין מעש' הידים של הצדקה שיהיה במעלת נותנה ואינו יודע למי נותנה, וגם לא ידע מי נותנה. כי זה מבטל קשר של רשעים, המזיקין וסטרא אחרא, כדאיתא בהיכלות פקודי דף רמ"ד (ח"ב רמד, א) באינון קשרין דימינא ושמאלא. ונתן טוב טעם למה אין עושין כן - "מפני שהוא מעשה אומן" יודע, ואין כל אדם יכול לעשות כן. ולכן יעשה כפי מה שיוכל לעשות ועל ידי מה שנתלבן יש בו יכולת כי כן נמי הבן הנולד הוא יהיה בעצת ה' על דרך הנ"ל.
"אסור לתקן מלבושיו ומנעליו הקרועים וכו'" - הנה זאת חקרנוה כן היא, כי האדם יראה לעינים (שמואל א, טז), כלומר כי חוש הראות הוא פועל ביותר באדם הגשמי כמו שאמר הכתוב "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים" ואמר רש"י ז"ל "לא מאומד ולא משמועה", כי הראיה הוא בנפש אדם. זה לך האות מבת היענה שנוצר למראית העין שלכן עין ה' אל יראיו וחז"ל אסרו עניינים הללו לתקן מלבושיו ומנעליו הקרועים כי זה יהיה סיבה לעורר לב האדם לשוב אל ה' לומר אם דברים הללו הגשמיים נאסרו לעשות בחול המועד - מכל שכן כי הדוגמא להם לא יוכל האדם לתקן את אשר עותו בעולם הזה לעתיד. ובכן החי יתן אל לבו לתקן מלבושיו ומנעליו הרוחניים שעליהם מושבח(?) הכתוב לישראל ואומר "מה יפו פעמיך בנעלים" (שיר, ז), כלומר כי בנוהג שבעולם מי שמחוסר אצבע או יש לו מכה ברגלו הנה המנעל אצלו הוא משובח לפי שמכסה הפגם והחסרון שבו. ולכן יש לשבח המנעלים בלבד. אבל אתם - לא כן - אלא "מה יפו פעמיך" - היינו רגליך לפי שאין בהם מום, היינו מעון עקבי. וביותר יפו "בנעלים בת נדיב". לכן מכנה אותה בתו של אברהם שהיה שלם כמו שאמרו חז"ל דוגמא של התאנה שאין בה מום רק העוקץ, הוא הערלה, כשאמר "אם מחוט ועד שרוך נעל" לא מפני שהיה בו עון. כך אתם בת נדיב מצד הנדיבות עשה. ולכן יתקן האדם מנעליו תחילה שהם דברים קלים (עון עקבי) אבל גדולים הם מפני שהם סותמים את התשובה כמ"ש הר"ם במז"ל אותם כ"ד דברים המעכבים את התשובה. ולכן התחיל השבח של כנסת ישראל מלמטה "מה יפו פעמיך" - בא עד הראש "ראשך עליך ככרמל" (שיר, ז). רוצה לומר ***ן עליך והוא הנרצה לומר כי אתם ממעטים עצמיכם כמו שאמרו חז"ל, על כן *שבח הראש. ובדברי חז"ל "כרמל - זה יעקב שכל הטובות ממנו" ונאמר בו "בנה הקטן" שמקטין עסקיו. ולכן כאשר האדם משגיח להחיות את נפשו ולתקן הצריך לה בצאתו מן העולם הזה אסור לתקן מנעליו ומלבושיו.
"ואפילו לומר לעכו"ם לתקן אותם אסור" לפי שכמה מלאכי השרת עומדים לפניו לשרת אותו בבראשית רבה ובילקוט כשיושבים הצדיקים תחת עץ החיים כמה רבבות מלאכי השרת שם לפניהם. וכן כשעולים למעלה כנודע.
"מי שצריך לו בגד במועד וכו'" - עוד זה מדבר באותו המחוסר בגדים ממעשה המצות כי לא נתן אל לבו לעשות לו בגד, היינו חלוקא דרבנן. אמנם אין זה מפני שהיה רשע - כי זה הוא ערטילי אין לו בגד כלל - אמנם אדם זה יש לו אבל הוא מחוסר בגד אחד מן הצריך לו. וכבר נתבאר למעלה כי האדם יש לו כמה בגדים כדאיתא במדרש קהלת בפסוק "ויזרח השמש" - כשם שהקב"ה מחדש פניהם כך מחדש לבושיהם. ולכן בענין זה שייך כמה צדדין. ראשונה כאשר הנפש יוצאה מגהינם צריך להיות לה בגד כדאיתא בזוהר פרשת משפטים בפסוק "לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה", כי אין שולטים באותה נשמה החיצונים בעבוד הבגד שמלביש לה הקב"ה. וזה יזכה האדם על ידי שמלביש ערומים. ולכן מועיל סברת מאן דאמר "אין בודקין לכסות אבל בודקין למזונות" לפי שהכסות מוכרח לקיים "וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד" (יחזקאל יח, טז), והוא נקוד, כי כן מלבישים נשמתו.
ולכן בא הדין הגשמי "אם היה הדיוט ואינו מהיר באותו מלאכה הרי זה עושה אותה כדרכו". והדוגמא לזה אם אדם אינו בן תורה, הדיוט הוא. ולכן אינו מהיר באותה מלאכה - לכן קלקלתו. ותקנתו ונעשה תכף הלבוש להציל אותו מיד החיצונים עם נכרי. "ואם היה אומן" - ר"ל בן תורה מהיר - יש לו עונש בזה שיעשו לו "מעשה הדיוט" באותו בגד, דהיינו "שיעשה תפירות רחבות וכו' כשיני הכלב" - אות הוא לו שאין בגד זה רק להציל נפשו מעם נכרי שנאמר "מיד כלב יחידתי".
ואם נאמר מי שצריך לו בגד במחוסר בגדים לכן בא הדין בענין הגשמי "אם היה הדיוט" כי אינו בן תורה "ואינו מהיר באותה מלאכה", כלומר במלאכת מחשבת של המצוה. "הרי זה עושה אותה כדרכו", ומה לעשות מאחר שאין לו מציאות לעשות המצוה כתקנה. הנה על זה נתפלל דוד המלך ע"ה ואמר "ומעשה ידינו כוננה עלינו" כנזכר בזוהר פרשת יתרו דף צ"ג (ח"ב צג, א) וזה לשונו: "דהא קוב"ה בעי לבא ורעותא דבר נש. ואפילו הכי אי לית תמן רעותא דלבא דאיהו עקרא דכלא על דא צלי דוד ואמר ומעשה ידינו כוננה עלינו - כוננה ואתקין תקונך לעילא כדקא יאות אע"ג דלית אנן ידעין לשואה רעותא וכו'".
"ואם היה אומן מהיר" בתורה ובמצוה - "הרי זה עושה אותה מעשה הדיוט" מאחר כי לא שת לבו, "דהיינו שיעשה תפירות רחבות" כאלו העושה בכונה מייחד שמות הקדש אות באות, וזה שהפריד מלאכת מחשבת הטובה כך יהיה כשיני הכלב שכולו לב.
פירוש שני עריכה
עוד י"ל:
"מותר לעשות מצודות דגים מערבה" - כי הנה מאחר שהנחנו כי הדגים הם דוגמא לנשמות שנאמר "וכדגים הנאחזים וכו'" - לכן אע"ג כי מיום שנחרב הבית לא נמצאו נשמות חדשות בבני האדם כדאיתא בהיכל חמשי פרשת פקודי "ומיומא דאתחרב בי מקדשא לא עאלו תמן נשמתין" -- עם כל זה "מותר לעשות מצודות מערבה" - כך אמרו חז"ל "ערבות ששם גנזי טללים וכו' ונשמותיהן של צדיקים". ואנחנו לא נדע עד מתי יבואו אותם הנשמות. ועכ"פ כך אמרו חז"ל "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות מן הגוף", היינו אוצר כפירוש רש"י ז"ל. ולכן מותר לעשות מצודות וזה יהיה על ידי תורה ומצוה. ומה מאד טוב לאדם לדעת לעשות מצודות לצוד נפשות שנפלו ביד הקליפה כאשר נתבאר אצלי בפסוק "צוד צדוני" (איכה, ג) שהנשמות מתרעמו' מה שהגי' להם כי ניצודו שני פעמים בשני חרבנות מלבד שני פעמים אחרים בזמן חטא אדם הראשון וכאשר חטא ישראל במעשה העגל ונאמר "הורד עדייך מעליך". לעומת זה צוד צדוני כצפור ששמע הרשב"י ע"ה בת קול שאמר צוד ואתצד צדוני אויבי על עסקי חינם. ולכן היודע מותר לעשות מצודות לתפוס אותם. וזה יעשה בנקל שהוא "מעשה הדיוט" מפני כי נשמות אלו לא נצודו מצד העון שלהם רק מפני עון ישראל.
"אבל לא הארוגים מחוטים" - היינו הנשמות אשר נפלו בקליפה בגהינם מפני עונם על דרך "מושכי העון בחבלי השוא" כמו שאמרו חז"ל לעתיד מביא הקב"ה היצר ושוחטו בפני כל רשעים, נדמה להם לחוט. כי אלו אינו יכול האדם להציל אותם בנקל שהוא "מעשה אומן" עד שאחרי מותו הולך דרך גהינם ומציל אותם כדאיתא בזוהר בפרשת פנחס. כי אין מעשה וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה. ועל ידי כך האדם מותר לצוד דגים אחרים מן המדות עליונות כמו שהם צדים אותו צפור כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רכ"ד (ח"ג רכד, א) וזה לשונו: "וישראל בעי למיצד צידה טבא רבא ויקירא. מה עבדי? מפקי מתחות גדפהא דאמה' ההיא צפורא בלחישו דפומא מלחשי לגבה לחישו בתר לחישו וההוא צפורא דחייש לאינון לחישין ולאינון קלין וכו' פרחת לגבייהו".
והנה כמו שהם צדים צפור זו - כך צדים דגים עליונים; הוא הענין מ"ש ושם נאמר זה לשונו "בעוד דההוא קשורא בידייהו אינון מלחשי בקליהון ואיהי מצפצפא בהדייהו ופרחת לעילא ונחתת עם כל אינון בנין דתחות גדפי אמהון וכו' וישראל נטלי לון ואחדי בהו וכו'". הנה מבואר מדברי המאמר כי ישראל הם צדים וממשיכין אצלם הכלה עם שש קצוות הבנין. והיינו מ"ש "מותר לעשות מצודות דגים", דאף על גב שאמר בזוהר שהם צדים אינון בנין דאימא רביעא עלייהו - כאשר תתבונן הם דגים. דמאחר כי הדג הוא סוד עינא פקיחא כדאיתא באדרא רבה, ואותם הבחינות מתלבשות במדות התחתונות -- שפיר מקרי שהם 'דגים'. והמצודות שניצודים בהם הוא מ"ש פרשת פנחס ושם נאמר זה לשונו: "היך צדין צידה דהאי צפרא קדישא? מתקנין לקמה מיכלא יקירא בחדוה וכל עינוגין. ועאלין לבי כנישתא ולבי מדרש' ומצפצפן לגבה בקל לחישו כדקא יאות, ופרחת לגבייהו כמה דאתמר. ובה אחדין כל אינון בנין וכו'".
והיינו מ"ש "מותר לעשות מצודות דגים מערבה" - היינו מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קס"ה (ח"ב קסה, א) וזה לשונו: "ר' אלעזר אמר האי קרא הכי אצטריך ליה למימר: סולו לרוכב על ערבות. מהו בערבות? ביה שמו - ביה הוא מבעי ליה? מאי שמו? אלא האי קרא על סתימא דכל סתימין עתיקא דכל עתיקין אתמר. ההוא דלא אתגלייא ולא אתיידע כלל דאיהו רוכב ערבות וכו'. ובמה הוא רוכב בערבות? ב-'יָה' דאיהו רזא קדמאה דנפק קמיה וכו'. שמא דיליה הוא יה."
הנה מבואר מדברי המאמר כי ערבות הוא סודו למעלה אמנם על שם זה יש גם כן ברקיעים רקיע הנקרא 'ערבות' כדאיתא בחגיגה. ולכן אמר "מותר לעשות מצודות דגים מערבה שהוא מעשה הדיוט" - דהיינו במקום שמטטרו"ן הנקרא 'הדיוט' הוא שם.
"אבל לא הארוגים מחוטים שהוא מעשה אומן" - כי הארוגים מחוטים היינו סוד הפרוכת שהיתה ארוגה כמו ששנינו (משנה, שקלים ח, ה) "על ע"ב ניר נארגת". היינו מ"ש בזוהר פרשת תרומה הנ"ל וזה לשונו: "ודא איהו שמיה דההוא סתימא דלא ידיע שמא דיליה - יה. לאו דאיהו הוא אלא בגין ההוא פרוכתא דאתפרסא ונפיק מקמיה. אבל האי פרוכתא איהו שמו ודא איהו רתיכא דיליה ולא אתיידע כלל". והיינו הפרוכת הארוגה מחוטים. וזה הוא "מעשה ידי אומן" - הוא מה שאמר הכתוב "ואהיה אצלו אמון", היינו מה שאמרו חז"ל "אמון מכוסה, אמון מוצנע". והיינו 'אומן' הנאמר כאן.
"מסרגין המטות וכו'" - איתא בזוהר פרשת תרומה בפסוק "ונשים לו שם מטה ושולחן וכו' - בגין דאינון תיקונים דמטרוניתא". אמנם הענין הוא כי כנסת ישראל היא נעשית בסוד מטה על דרך מה שאמרו חז"ל בבראשית רבה ונעשית כר(?)/נר(?) למעלה. וכאשר נתבונן כי יעקב אבינו ע"ה היו לו ארבעה נשים - נמצא שהם 'מטות הרבה'. ואמנם אמר "מסרגין המטות" הללו ליתן ריוח ביניהם, ר"ל שהדוגמא לעשות אותם בסוד קוים. "אבל אין מפשילין חבלים בתחילה" - כי הנה המדות הללו הם קיימות ואין צורך לעשות חבלים בתחילה זולת לתקן אותם.
"מותר למעך בגדי פשתן בידים וכו'" - והענין כי לא נעלם מעין הקורא כי שני מיני בגדים הם; של כהן גדול בגדי זהב, וגם בגדי לבן. וכדאיתא בזוהר ובתיקונים. אמנם בבחינת הכלה נמצאים בגדי זהב שנאמר "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה". ומוכרח הוא להיות לה בגדי לבן אם מצד אימא עילאה שנאמר "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור" ובתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב "כתנות אור". ואם לצורך הייחוד כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף קי"ח (ח"ב קיח, א) "וד' בגדי לבן דבהון הות מטרוניתא מתקשט' קדם מלכא" כדלקמן.
ולכן יאמר נא: "מותר למעך בגדי פשתן בידים אחר הכיבוס" לפי כי זה הוא דוגמא למעלה. כי לאחר שנאמר "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות" - אחר כך ממעכת אותם בידים שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך". והיינו "אחר הכיבוס" והטהרה שנאמר "ופרשו השמלה" - לפני זקנו העיד. והיינו שאמר "כדי ללבנן ולרככן" נמי כדי שיהיה הכלי מתוקן לקיבול הטיפה להולדה, שהרי אמרו חז"ל "אין האישה מתעברת מביאה ראשונה".
"אבל אין עושים בתי קשרי ידים" - דהיינו של הדוגמא למעלה הידים שהם ממעכים - אין מתקנין אותם קשרים שהם בתים לידים הנזכר, "מפני שהוא מעשה ידי אומן" - לפי כי מעשה התחתונים אינו רק להעלות הבחינות שבעולמות למעלה ואז אם הבנים שהוא 'אומן' למעשה בראשית - היא מתקנת כל הצורך לעת מצא - זו אשה.
"אסור לתקן מלבושיו ומנעליו וכו'" - הנה כמו שהאדם הגשמי אסור לעשות אחת מהנה במועד - כמו כן הוא למעלה; כי אדם העליון הקדוש אסור לתקן את מלבושיו ואת מנעליו הקרועים. וזה ימצא באחת משני פנים: אם לענין דרך קבע בהתמדה ואם לצורך שעה. והענין בדרך קבע - היינו מה שאמרו חז"ל בזמן החרבן אמר הקב"ה למלאכי השרת "מלך בשר ודם שמת לו מת מהו עושה? אמרו לו הולך יחף. אמר להם כך אני עושה שנאמר ה' בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו". ועוד אמרו חז"ל "בצע אמרתו - בזע פורפירא דיליה". הרי כי הקב"ה מנעליו גם מלבושיו קרועים מזמן החרבן. ופירוש הענין מבואר בפירוש איכה אצלי. ולכן יאמר כי אסור לתקן אותם במועד דגמירי "אין בן דוד בא במועד".
וגם בדרך השאלה אין לתקן אותם לפי שעה - כי הנה ענין זה שנאמר "וענן אבק רגליו" - היינו ענן דסטרא אחרא. היינו כי רבא לא מצלי ביומא דעיבא שנאמר "סכות בענן לך מעבור תפילה" (איכה, ג). וכן הגיע לר' עקיבה כאשר היה מתפלל את זה נתן רשות הקב"ה וכסה רגליו של הקדושה ונקרעו המנעלים שהיה תופר מט"ט כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר. "אמר מטטרו"ן תופר מנעלים הייתי ועל כל תפירה ותפירה הייתי מייחד שמו של הקב"ה". ואמנם הוא תופר ומייחד אותם לשעה. וכן לענין המלבושים - איתא בזוהר פרשת משפטים דף קי"ח (ח"ב קיח, א) וזה לשונו: "בשת דמטרוניתא דאשתארא ערומה מד' בגדי זהב דנהרין בד' טורי אבן מרגלן מעיל בכמה זגין ורמונים וארבע בגדי לבן דבהון הות מטרוניתא מתקטשת קדם מלכא. הדא הוא דכתיב וראיתיה לזכור ברית עולם וכו'". במועד אסור לתקן מאחת מאלה אלא קודם לכן.
"וכן אסור לומר לעכו"ם לתקנם" לפי כי תיקון זה נעשה בהצנע לכת הנזכר בזוהר פרשת תרומה.
"מי שצריך לו בגד במועד וכו'" - מאחר שהנחנו כי הכל נעשה על ידי התעוררות מצד מעשה התחתונים, והאדם על ידי מעשיו הטובים. וכאשר בתורתו יהגה הוא מתקן מלבושים למעלה כביכול כדאיתא בזוהר דף ר"י (ח"ב רי, א) וזה לשונו: "סלקא נשמתא בההוא פתחא דרקיעא לעילא אזדמן ליה לבושין אחרנין יקירין עילאין דאינון מרעותא וכונה דלבא באורייתא ובצלותא דכד סלקא מתעטרא מההוא עטרא. מאן דמתעטרא ואשתאר חולקיה לההוא בר נש וכו'".
ולכן יאמר מי שצריך לו בגד במועד "אם היה הדיוט" ואינו בקי בתורה וכדיתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ח (ח"ג צח, א) וזה לשונו: "הולך תמים ופועל צדק - מאן הוא? אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתכשיטהא בלבושהא בעטרהא. וכל חד 'פועלי צדק' אקרי וכו'". והיינו מה שכתב "אם היה הדיוט". ומה שכתב "ואינו מהיר באותה מלאכה" - היינו מלאכת שמים כמה דאת אמר "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" - הוא מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ז (ח"ג רמז, א) "מאי כתית? אלא רמז דקא רמיז לשמשא בנוקבא לאנגדא לגבה שמן רבות כתית כדקא יאות וכו'". ובזה צריך מהירות כדאיתא פרשת בלק "לאלקאה בקירטא אבנא בתר אבנא וכו'".
"הרי זה עושה אותה כדרכו" - כי אין זה מעכב הייחוד למעלה להיות בשלימות. "ואם היה אומן", מהיר קולע אל השערה בקלע ובאבן, "הרי זה עושה אותה מלאכה מעשה הדיוט" - חסר התבונה - "דהיינו כי יעשה תפירות רחבות" בסוד עניית אמן, הוא האומנות כי יש ריוח בין הייחוד של א' לאות מ'. וכן מאות מ' לאות ן' כנודע ליודעי חן. "ותפירה אחת למעלה ואחת למטה" בייחוד שני שמות כי תדרוש בסוף ובראש. והדוגמא לזה הוא "כשיני הכלב" כי הם נפרדות - כך נפרד ייחוד מלהיות למטה אמנם מתלבש למעלה בלבושין דבריאה ואז נעשה הייחוד.