טור ברקת/תקמ
שולחן ערוך עריכה
- סימן תק"מ - דיני בנין וסתירה בחול המועד - ובו ח' סעיפים
- בנין אפילו כל שהוא אסור. ואם נפרץ גדר גנתו בונהו מעשה הדיוט דהיינו שמניח אבנים זו על זו ואינו טח בטיט. או גודר אותו בקנים וגומא וכיוצא בהם. וכן אם עשה מעקה לגג - בונה אותו מעשה הדיוט. אבל כותל חצר הסמוך לרשות הרבים שנפל - בונהו כדרכו. ואם היה נוטה ליפול - סותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו.
- מותר ליטול גבשושית שבבית.
- סדקים שבגג מותר לסתמן ביד וברגל. אבל לא בכלי אומנות.
- ציר הדלת והמפתח והצינור והקורה, בין שהם של עץ בין שהם של ברזל, שנשברו אפילו מערב יום טוב - יכול לתקנם בלא שינוי מפני שזה הפסד גדול הוא; שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות נמצא מאבד כל מה שבבית.
- מותר לבנות מעשה הדיוט אבוס שתאכל בו הבהמה.
- מותר לבנות מעשה הדיוט אצטבא לישב או לישן עליה.
- תנור וכירים שאיפשר שייבשו ויאפה בהם במועד - עושין. ואם לאו - אין עושין אותה. ובין כך ובין כך בונים על חרס של תנור ועל הכירה הטפילה שלהם.
- ונוקרים את הרחיים ופותחין להם עין ומעמידין אותם ובונים אמת המים של רחיים וקוצצים צפרני החמור של רחיים.
טור ברקת עריכה
פירוש ראשון עריכה
אשר חז"ל הגידו כי הבנין הוא מכונה אל העצה היעוצה כמ"ש הפילוסוף לר' אליעזר "לא אמר הכתוב המה יבנו ואני אהרוס - והלא כל הבניינין קיימין? א"ל ר' אלעזר לא דבר הכתוב אלא כנגד העצות". והנה מזה נלמוד מ"ש "בנין כל שהוא אסור" - כי הנה אל יאמר אדם הנה למדנו כי מחשבה אינה מצטרפת במעשה שנאמר (תהלים סו, יח) "און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'" תחת(?) זה הדבר. אמנם כך אמרו חז"ל "הרהורי עבירה קשים מעבירה". וכן נמי אמרו "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה". ולכן תדע ותשכיל ממוצא עניינים הללו כי "בנין", שהם הרהורים הללו, "אפילו כל שהוא אסור".
"ואם נפרץ גדר גנתו" - הוא כינוי לענין דברים בטלים כמו ששנינו "סייג לחכמה שתיקה". והשלמים כינו החכמה[1] לבינה על דרך מה שאמרו חז"ל "ארבעה נכנסו לפרדס". ולכן יאמר שאם "נפרץ גדר גנתו", דהיינו שלא לרצונה מפני כי כל המרבה דברים מביא חטא, ונאמר "הוגעתם ה' בדבריכם" - כך אמרו חז"ל "לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את העולם שנאמר לא יעף ולא ייגע. ובמה הוא מתייגע - בדברים בטלים".
ולכן מאחר שנפרץ ברוב דברים לא יחדל פשע - "בונהו מעשה הדיוט דהיינו שמניח אבנים זו על זו ואינו טח בטיט" - הוא הדבר אשר חז"ל הגידו אותם שנים שהיו טוענים לפני המלך, זה אומר השתיקה יפה שלא יחטא האדם, וזה אומר לולי הדיבור לא נשתבחו מלכים וכלות וכו'. אמר הקב"ה לא אמרתי לך שתהיה יושב ודומם אלא שתהיה עוסק בדברי תורה. ולכן יאמר "בונהו מעשה הדיוט" אבל לא ימנע מלדבר לגמרי דהיינו שמניח אבנים (הם דוגמא אל התורה). ולפי כי רוב דברים נמשך לו מכח היצר המתעה את הבריות - לכן נמי התיקון של זה יהיה על דרך מה שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה לישראל בראתי יצר הרע - בראתי לו תבלין. יצר הרע נקרע אבן שנאמר והסירותי את לב האבן. והתורה נקראת אבן". ולכן בונהו אבנים זו על זו כי האבן של תורה מתגברת על לב האבן שחטא בו ומכניע אותו.
"ואינו טח בטיט" - כי אין הרצון לומר שלא יפתח פיו לחלוטין, "או גודר אותו" ללשון המדבר "בקנים וגומא וכיוצא" - היינו הדוגמא למה שאמרו חז"ל אמר הקב"ה ללשון אני בראתי לך שתי חומות (הם השפתים והשינים) כי בהם ימנע מלדבר דברים בטלים.
"וכן אם עשה מעקה לגגו" - הוא ענין גסות הרוח כמו שאמרו חז"ל בפסוק "מה לך איפה כי עלית כלך לגגות" - אלו גסי הרוח. והחי נותן אל לבו מה שאמרו חז"ל "וכראש שבולת ימלו - משל לנכנס לתוך שדהו - מלקט גבוה גבוה. מי גרם לו? גסות הרוח שבו". לכן רוצה לעשות מעקה ושיעור וקצבה לאותו גסות על דרך מה שאמרו חז"ל "בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה".
ולכן "בונה אותו מעשה הדיוט" - על דרך האמור אבנים זו על גב זו. כי מאחר שנמצא בו תורה - אז טוב לו כמ"ד "ותלמיד חכם מעטרא ליה כפסתא דשבולתא", כלומר כי זה הפך ממה שאמרו חז"ל בפסוק "וכראש שבולת ימלו" (מאמר). הנה נתנו חז"ל מקום לחשוב מחשבות טובות - הוא הבנין הקיים לעד באופן זה להפר מחשבות ערומים.
"אבל כותל חצר הסמוך לרשות הרבים שנפל" - שהדוגמא לזה היינו לימוד התורה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "הנה זה עומד אחר כתלינו - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות". וכן נמי כותל זה - הוא הלימוד שהיה למד תורה לרבים, היינו מ"ש שהיה של "חצר" כמה דאת אמר "טוב יום בחצריך", "הסמוך לרשות הרבים" - שהיה למד תורה ברבים. "בונהו כדרכו" - אם באולי נפל כי הגיע לו איזה העדר או אונס, ואם מעט הוא מסיבת המועד - בונהו כדרכו במועצות ודעת. "ואם היה נוטה ליפול" - דהיינו מפני איזה אונס או מפני לבו נטה ונתרשל בלימוד, "סותרו מפני הסכנה" - כלומר סותרו ליצר שהכניס בלבו התרשלות בטענה מה שאמרו חז"ל "תלמיד חכם שפירש מן התורה מתחייב בנפשו". "ובונהו כדרכו" כמתחילה.
"מותר ליטול גבשושית שבבית" - היינו דוגמא לרמות רוחא. ואם מעט הוא אשר חז"ל הגידו בפסוק "גבר יהיר ולא ינוה - כל המתייהר אינו מתקבל אפילו על אנשי ביתו". ולכן מותר ליטול אותה גבשושית שהיא מעכבת האהבה שבבית כנזכר.
"סדקים שבגג מותר לסותמן וכו'" - הוא הדבר אשר חז"ל הגידו בפסוק "מה לך איפה כי עלית כלך לגגות" - אלו הגוותנין כאמור. אמנם הסדקים שבגג הם העונות הנמשכים מסיבת הגאוה. כך אמרו חז"ל "כל המתגאה סוף שנכשל באשת איש שנאמר ואשת איש נפש יקרה תצוד" (מאמר). ודקדקו בדברי חז"ל מה שאמרו "לסוף שנכשל" - ממה שאמרו "לבסוף" - מכלל דאיכא אחריתי ביני ביני. ובדקתי ומצאתי ענין זה שהוא אמת בשני בני אדם. ולכן דוק ותשכח. והיינו מ"ש "סדקים שבגג", כמה דאת אמר "דלף טורד וכו' ואשת מדינים", שהגיע חטא על ידי שהיה מתגאה. "מותר לסותמן ביד וברגל" - דאף על גב כי העיקר הוא יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וכו' -- מכל מקום לפי שעה מותר לסותמן "ביד" על ידי מעשה הצדקה שהיא כתריס בפני הפורענות, "או ברגל" היינו גמילות חסדים כמו שאמרו חז"ל "אשריכם ישראל בשעה שאתם עוסקים בתורה ובגמילות חסדים יצר הרע מסור בידכם שנאמר משלחי רגל השור והחמור". ובודאי כי ידרשו מלת "רגל" כי על ידי הליכה הולך ללמוד ועשה גמילות חסדים. ולכן אמר "סותמן ביד וברגל" כדאמרן.
"אבל לא בכלי אומנות" לעשות מה שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות" - לא יסמוך עצמו על ענין זה.
"ציר הדלת והמפתח והצינור והקורה וכו'" - הנה יש דוגמא לכל דבר ודבר מאלו. ואם קטון הוא לעיני בשר - הם עיקרים גדולים כהררים התלוים בשערה. כי הנה ענין "הציר" הוא דוגמא לעצלות כמה דאת אמר "הדלת תסב על צירה ועצל על מטתו". והוא ענין רע ומר כמו שאמרו חז"ל שבעה דברים נאמרו בעצל וזו קשה מכולם "הדלת תסוב על צירה".
"והמפתח והמנעול" - היינו אותו שהיה למוד לקיים מה שאמר הכתוב "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום". "והצינור" הוא דוגמא למים של תורה שנמשכים על דרך מה שאמרו חז"ל תורה מן השמים. "הקורה" - היינו דוגמא אל מה ששנינו "על ג' דברים העולם קיים". הנה זאת תורת הבית שהקורה מעמדת.
ולכן את כל אלה הדברים "בין שהם של עץ בין שהם של ברזל" - ר"ל אין הפרש אם אדם העובר על אחת מהנה דוגמא ל'עץ', היינו עם הארץ, או של 'ברזל' הנמצאו בו עון. ולפי כי כן אמרו חז"ל "עבירה גוררת עבירה" - לכן "נשברו" ולא עשו פעולתם לפי שנתגבר היצר כמו שאמרו חז"ל "אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש. אם ברזל הוא מתפוצץ". ואלו "שנשברו אפילו מערב יום טוב" - דמשמע כי לא מסיבת המועד הגיע להם כך - עם כל זה "מתקנם במועד בלא שינוי" - אין צורך שיעשה סיגופים "שזה הפסד גדול" אם לענין הזמן כבר אמר החכם "אין הפסד כאיבוד הזמן". ולמה ימתין מלתקן מעשיו עד אחר המועד? ואם לענין הפסד טהרת הנשמה הוא בלי ספק הפסד גדול. והרי חז"ל אמרו "חייב אדם לטהר עצמו ברגל".
ולכן אמר "שאם יניח הפתח פתוח" מן הלב אשר בתחילה היה סגור וכבר נתעורר לתקן מעשיו, ואם מניח פתח זה פתוח שהוא כינוי לענין התשובה כמו שאמר הכתוב "פתחי לי אחותי רעיתי" ואמרו חז"ל פתחי לי פתח של תשובה. וכן בנדון דידן. אם מניח הפתח פתוח של התשובה, "ודלתות שבורות - נמצא מאבד כל מה שבבית" כי היצר מתגבר וסותם פתח התשובה בפניו.
"מותר לבנות איבוס מעשה הדיוט" - כך אמרו חכמים ז"ל "יצר, תנוק, ואשה - שמאל דוחה וימין מקרבת". וכן נאמר "לא תחסום שור בדישו". ולכן יאמר נא "מותר לבנות מעשה הדיוט" דהיינו דבר מועט. אבוס שתאכל הבהמה - הוא כינוי ליצר שמבעט כבהמה וגורם לאדם להיות כבהמה שנאמר "נמשל כבהמות נדמו".
"מותר לבנות אצטבא לישב עליה וכו'" - מאחר שנאמר "הקיצו ורננו שוכני עפר" ואמרו חז"ל מי שהיה שכן לעפר בחייו, שלכן שנינו "מאד מאד הוי שפל רוח". דאף על גב כי כל המדות האמצעי שלם והוא הנקרא "דרך ה'" שנאמר "למען אשר יצוה בניו ושמרו דרך ה'" כמו שכתב הרמב"ם ז"ל -- ענין השפלות צריך להיות אל קצה האחרון שלפי שתקות אנוש הוא רמה. אף על פי כן "מותר לבנות" במחשבה כאמור, "מעשה הדיוט" דאלו תלמיד חכם ודאי הוא שצריך לבנות לעצמו "אצטבא" - היינו מעלה נוספת מעט שכן צוה רבי לבנו "נהוג נשיאותך בדמים". אמנם מעשה הדיוט נמי מותר לבנות "כדי לישב" כי כן זהו יישובו של עולם, ולא סגי בלאו הכי. "או לישן עליה" - שהוא בהתמדה יותר ויותר הנאה. או יהיה הענין להפך: כי "מעשה הדיוט מותר" כי אסתרא בלגינא קיש קיש קריא. אבל תלמיד חכם לא כך יעשה לפי שנאמר תועבת ה' כל גבה לב.
"תנור וכירים שאיפשר שייבשו וכו'" - היינו מה שאמר הכתוב "קרבם יחמו כתנור" והוא בכלל המחשבות רעות שצריך אדם להתרחק מהם. רק "אם איפשר שיבשו" ויתמעטו "ויאפה מהם במועד" מאותם הדברים שנמצא בהם צורך למועד - "עושים". "ואם לאו אין עושים" אותם, רק יתרחק מהם.
"ובין כך ובין כך בונים על חרש של תנור" - אם יחשוב בדעתו כי האדם הוא נמשל לחרס כי פתאום יבא אידו ונשבר כשבר נבל יוצרים. מותר. "ועל הכירה הטפילה שלהם" - כי עפר הוא ואל עפר ישוב ויהיה נטפל להם - אז מותר לו.
"נוקרים את הרחיים וכו'" - והוא כינוי אל המשגל כמה דאת אמר "תטחן לאחר אשתי". ולכן יאמר כי אע"ג שאמרו חז"ל שלא יהיה אדם מצוי אצל אשתו כתרנגול - "נוקרים את הרחיים אלו במועד ופותחים להם עין" על דרך מה שאמרו חז"ל בתמר "פתחה לו את העין" שיהיה בקדושה ובטהרה. "ומעמידים אותם" שהרי נאמר "ומספר את רובע ישראל" - הקב"ה יושב ומצפה וכו'. "ובונים אמת המים" של רחיים הללו על דרך "ואבנה גם אנכי ממנה". "וקוצצים צפרני החמור של רחיים" - דאף על גב שאמרו חז"ל "דייך מה שאסרה תורה" - מכל מקום צריך לקדש עצמו. דאף על גב שאינו כמו הסוס שאוהב הזנות שהזהיר עליו הכתוב ואמר "אל תהיו כסוס כפרד", והוא כחמור צריך נמי "לקצץ צפרניו" כמו שאמרו חז"ל "קדש עצמך במותר לך", ויקצץ דבר הנוסף מן העונה ולא ימצא לכלוך של הציפורן שנאמר "חטאת יהודה כתובה בצפורן" - שלא ירבה דברים מלבד הפיוס שהרי נאמר "מגיד לאדם מה שיחו - אפילו שיחה קלה" כמו שאמרו חז"ל.
פירוש שני כלפי מעלה עריכה
ולענין הרומז למעלה בדינים הללו. כך הוא אומר:
"בנין אפילו כל שהוא אסור" - להורות את בני ישראל כי אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. ואינו דומה לימים של חול. וזה לך האות כי כן אנו אומרים הלל אע"ג שהוא בדילוג הוא מורה על השלימות של מלכות שמים. לא נעשה כן בזמן החול.
"ואם נפרץ גדר גנתו" הגשמי - "בונהו מעשה הדיוט" להודיע על עיקר זה דאע"ג כי למטה בענין הגשמי כך נעשה - לא כך הוא למעלה. כי הנה איתא בזוהר פרשת בלק דבשעתא דאיהי סלקא למלקט כיסופין ועינוגין ומומא אשתכח בישראל לתתא ח"ו - כדין מטי לגבה חד טפה כחרדל ואתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין וכו'. ולכן כדי שלא יתראה כי כך הוא למעלה - כאשר "נפרץ גדר גנתו בונהו" לפי שהוא מכונה לבית המקדש כמו שאמרו חז"ל בפסוק "וגדר אבניו נהרסה - זה צדקיהו שנחרב בית המקדש בימיו". ולכן בונהו לפי כי כן הוא בנוי לתלפיות למעלה. אבל יהיה "מעשה הדיוט" להורות כי זה ההעדר איפשר שימצא למטה אצל מט"ט הנקרא 'הדיוט' כדאיתא בזוהר כמו שאמרו חז"ל "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך".
"היינו שמניח אבנים זו על זו" - רמז לאותם אבנים שנאמר "ויקח מאבני מקום" שהם מרגלאן טבאן כדאיתא בזוהר פרשת ויצא. "ואינו טח בטיט" להורות על מה שאמרו חז"ל "אוי לרשע ואוי לשכנו. שכניהם בונים באבנים וכו' אבל אין חבירו מטפל עמו בטיחה שנאמר ועפר אחר וטח את הבית". ולכן אינו טח בטיט שלא להרהר בענין זה.
ועוד יהיה הרמז למה שאמרו חז"ל אצל "ולקחו אבנים אחרות" שלא תאמר מאחר שנחרב הבית (שהוא דוגמא לבית המקדש) אין עוד תקנה. תלמוד לומר "ולקחו אבנים אחרות" שנאמר "הנני יסד בציון אבן אבן בוחן פנת יקרת". וסוד הדבר מה שאמרו חז"ל "לא נתמלאת צר אלא מחרבנה של ירושלים" - מאותם האבנים. ולכן צריכה למימר "הנני יסד בציון אבן וכו'". ואמנם בזוהר פרשת פקודי דף ר"מ (ח"ב רמ, א) זה לשונו: "תא חזי אינון אבנין דיסודי ציון וירושלים ח"ו דשליטו עלייהו שאר עמין ולא אוקד לון ולא אתוקדון. אלא כולהו אתגנזיו וגיז לון קוב"ה. וכל אינון יסודי ביתא קדישא כולהו אתגניזו ולא אתאבידו מנייהו אפילו חד. וכד יהדר קוב"ה ויוקים לה לירושלים על אתריה - אינון אבנין קדמאין יהדרון לאתרייהו וכו'. וכדין "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון". מאי בשוב ה'? אלא כד שליטו עליה שאר עמין סליק לעילא ובההוא זמנא יהדר לה לאתרה וכו'".
הנה גם כי אין מקום להאריך במאמר זה - אממנם דרך קצרה צריך להעיר בו הערה אחת שהכל תלוי בזה. והענין כי לפום שטפא נראה כי זה המאמר הוא הפך ממ"ש בזוהר פרשת אמור דף ע"ה (ח"ג עה, א) וזה לשונו: "ו' סליק לעילא לעילא והיכלא אתוקד ועמא אתכלי ומטרוניתא אתתרכת". וכן כדומה לזה הובא בכמה מקומות. וכיצד הוא אומר הפך מזה?
ועוד קשיא שהרי הפסוק אומר הפך מזה: "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה". אמנם הענין הוא מ"ש במאמר "היכלא אתוקד" - היינו הנראה לעיני בשר כדי להראות הצער לישראל בזה ולהפרע מעכו"ם האומרים "ערו ערו עד היסוד". ובעבור זה נאמר שפך כאש חמתו באהל בת ציון וניצולו ישראל. ובעבור מה שאמרו עכו"ם "ערו ערו" - העלה עליהם הכתוב כי כן נעשה "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה".
עוד יש ליישב כי רבי אלעזר סבירא ליה כי מה שאמר הכתוב "ויצא אש בציון ותאכל יסודותיה" מדבר על מה שנעשה למעלה כי הקב"ה השפיע גבורות ביותר בציון שהם אש. ולכן ותאכל יסודותיה מתגבורת הגבורות. אבל לענין יסודות של ציון הגשמיית שהם למטה לא שליטו בהם ולא אתוקדו באש של הדיוט כלל. גם בענין זה יש הפרש. כל זה לענין היסודות אבל שאר האבנים של בית המקדש שלטו בהם ונשרפו. והיינו מה שאמר הכתוב "ולקחו אבנים אחרות". אמנם לענין היסוד נאמר "הנני יסד בציון אבן". וכי תימא שהיא אבן אחרת מחדש - לכן חזר והגיד "אבן בוחן" - אותה שנאמר בה "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה" - היינו "פנת יקרת", הבת היקרה.
ובכן תבין מ"ש בזוהר פרשת שלח לך דף קס"ח (ח"ג קסח, א) וזה לשונו: "ועל דא ה' צדיק יבחן - יבטש ביה וכדין נהיר ואתקיף בנהירו. יבחן כמה דאת אמר אבן בוחן. גחין ר' שמעון ונשיק לעפרא. אמר מלה מלה אבתרך רדיפנא. מיומא דהווינא והשתא אשתמודע לי מלה מגו שרש' ועיקרא דכלא", עכ"ל. כי לפי הנראה אין זה דבר חדש במלת "יבחן" לעשות חרדה גדולה זו. ומה גם למה נשיק לעפרא? היה לו לשמוח. ומה לו לנשק העפר? אמנם הוא הדבר הנזכר שהיה קשה לר' שמעון ע"ה מה שאמר הכתוב "אבן בחן" דמשמע אבן קשה שאין יכולת לשום דבר לשלוט בו? לא גרון(?) ולא אש. ובזה יובן כי אמר הקב"ה לא יהיה הבנין של בית המקדש כימים הראשונים ששלטו האויבים באבן היסוד. אבל עתה אני מייסד בציון אבן בחן כי אין שולט בה לא אש ולא ברזל. ולכן היה מצטער הרשב"י דמשמע כי מתחילה שלט האויב ביסוד זה והוא הפך מסברתו. וכמ"ש ר' אלעזר ע"ה. ולכן כשאמרו לו "כמה דאת אמר ה' צדיק יבחן" כי אבן בחן רצונו לומר שכבר בחנו בה ולא יכלו - אז נשיק לעפרא כמה דאת אמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו". כי זה כונת הפסוק להודיע כי עבדי ה' יודעים ומאמינים כי אמת מה שאמר הכתוב "ולקחו אבנים אחרות", ובונה ירושלים ה', ואבני היסוד ועפר שלה עדיין הם קיימים. ולכן בדוגמא זו הוא האםד בגשמי כי נשאר בו עצם הנקרא 'לוז' וממנו נבנה לעתיד לפי כי עיקר הבריאה שם היתה(?) חוה כלולה באדם, כי זנב היתה. והבן.
ולכן יאמר "מניח אבנים זו על זו ואינו טח בטיט" לרמוז כי זה מתקיים למטה במט"ט כאמור.
ואמנם יש דרך אחרת במאמר כי מדבר בענין הנקודה פנימית - הא דלית לך חספא שב וברו' לעצמך. ובכן יהיה מה שאינו טח בטיט לפי כי הטיט נמצא בו רמז למעלה כאשר נתבאר בהלכות פסח בענין החרוסת שהוא זכר לטיט. והסוד שלו בפסוק "ושם אשתו מהיטבאל" - הוא נוטריקון י"ט באל. וזה יהיה תקנת "גנתו כאשר נפרץ הגדר" - שהוא דוגמא לגן עליון שנאמר "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". "או גודר אותו בקנים וגומא וכיוצא בהם" - כי זהו דוגמא למה שאמר הכתוב "קנה חכמה קנה בינה". ולכן רואה קנה בחלום יצפה לבינה כי הוא הבונה למדה זו שנאמר "ויבן ה' את הצלע לאשה", ונאמר "היגאה גומא בלא ביצה" כי הנה עיקר מה שמתגדלת מדה זו הוא על המים - חסד לאברהם - כדאיתא בזוהר פרשת תצא דף רע"ו (ח"ג רעו, א) וזה לשונו: "בת היתה לו לאברהם וכו' וסליק לה בגדולה במדת חסד וכו' ואיהו גדיל לה בינה מכילן דרחמי וכו'".
"וכן אם עשה מעקה לגג" לקיים מה שאמר הכתוב "ועשית מעקה לגגך", "בונה אותו מעשה הדיוט" להורות כי אין צורך בזה בעולם העליון זולת בעולם היצירה שהוא בסוד מט"ט הנקרא 'הדיוט' לגביה מאריה.
"אבל כותל חצר שנפל הסמוך לרשות הרבים" - כי הדוגמא לזה הוא באותם חצרות בית ה' שנאמר "טוב יום בחצריך" ונאמר "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך". הכותל שנפל לרשות הרבים שהם הקליפות כי הם הרבים (כדאיתא בתיקונים כי כן נאמר בעשו "שש נפשות") - "בונהו כדרכו" ומעלה אותם המדות למעלה לבנות בית דירה. "ואם היה נוטה ליפול"' מפני מעשה התחתונים "סותרו מפני הסכנה" שלא יכנסו החיצונים לפנים בהיכלות של הקודש מאחר שאין נמצא דבר מפסיק "ובונהו" תכף "כדרכו".
"מותר ליטול גבשושית שבבית" - כי זה הוא דוגמא לאיזה שורש מסטרא אחרא שנתעורר בבית הקדוש ולכן "מותר ליטול הגבשושית" לפי כי לכן נתקן למעלה אם יש שם איזה עיכוב.
"סדקים שבגג" - הוא מה שאמר הכתוב "הנה אנכי מצוה והכה את הבית הגדול רסיסים וכו'" כנראה כי זה הוא סוד הפסוק "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וכו'", ולכן יהיה דלף טורד על גג בית המלך. ולכן "מותר לסתומן ביד" שלכן שנינו "כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת", "וברגל" - הוא כינוי כמו שאמרו חז"ל בפסוק "אשר בשר חמורים בשרם - וכי לזה יש רגל אחד ולזה שנים?". והיינו מה שנתבאר בפסוק "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה". וזה יהיה "ברוח בער" - הוא רמז לרגל הנזכר כי בזה יסתם הסדק הנזכר.
"אבל לא בכלי אומנות" שהם מן הכלים שלמטה שעל ידם נעשה "אומנות" אשר חז"ל אמרו "חיים אדם ללמד את בנו אומנות" שנאמר "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" והבן.
"ציר הדלת והמפתח וכו'" - אשר חז"ל הגידו כי האשה יש לה שני צירים שנאמר "כי נהפכו עליה ציריה", ויש לה שני דלתות שנאמר "כי לא סגר דלתי בטני". ולכן יש באשה רנ"ב איברים. ולכן יאמר:
"ציר הדלת והמפתח", "והצינור"[2] בסוד בנימן הצדיק "והקורה" בסוד ו' שלה. "בין שהם של עץ" שהוא רמז כאשר הם בסוד עץ הדעת טוב ורע, "בין שהן של ברזל" לפי שהם למטה בעולמות וכדאיתא בזוהר כי הברזל לא נכנס לבנין המשכן לפי שהרמז שלו הוא למלכות הרשעה (שהרי לעתיד מקבלים מנחה מכל האומות ואין מקבלים מנחה ממנה כמ"ש חז"ל בפסוק "גער חית קנה").
כל אלה הבחינות "שנשברו אפילו מערב יום טוב" - כלומר כי לפי ששורש כל מדות הללו הם בסוד הזכר - ולכן יאמר לא מבעיא אם אלו המדות הם בסוד הנקבה - פשוט הוא כי צריך לתקן אותם, אלא אפילו בשורש שלהם שהוא "מערב יום טוב" בסוד הצדיק שהוא 'טוב' - "יכול לתקנם בלא שינוי" מפני שיש הפסד גדול בזה. והוא "שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות נמצא מאבד כל מה שבבית" - הוא מ"ש בזוהר פרשת תצא דף רע"ט (ח"ג רעט, א) וזה לשונו: "ואית אחרנין דנקיפו ליה עד דמטו לתהומא רבה ולא סליקו מתמן. ובזמנא דנוקבא פתיחא כל מאן דהוה נפיל לא סליק. ומשיח בן דוד נפל תמן וכו'". ולכן יאמר כי יש הפסד גדול אם יניח הפתח הידוע פתוח והדלתות שבורות - נמצא מאבד כל מה שבבית דהיינו תרין משיחין כאמור.
"מותר לבנות מעשה הדיוט אבוס" - דמאחר שנתבאר במקום אחר מה שאמר הכתוב "טוב ארוחת ירק וכו' משור" (הוא מדת הגבורות, אף על גב כי הוא) "אבוס" מפני כי "ושנאה בו נסתרת". ולכן מפני שהוא מעשה הדיוט - זה מט"ט כנזכר (כמו שאמרו חז"ל "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך") - מותר לבנות אותו אף על גב שהוא נותן מקום ליינק סטרא אחרא לפי דלא סגי בלאו הכי.
"מותר לבנות מעשה הדיוט אצטבא" - והוא דוגמא לבחינת ירושלים שבה. והבן. אמנם יעשה אותה "מעשה הדיוט" בסוד מט"ט כאמור, כדי "לישב עליה או לישן עליה" על דרך מה שאמר בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ב (ח"ג רמב, א) וזה לשונו: "כך ויקח מאבני המקום הואיל ואתא חתן לקראת כלה אף על גב דלאו אורחיה למשכב אלא בכרים וכסתות ואיהי יהבה ליה אבנין למשכב - כלא יקבל ברעותא דלבא. הדא הוא דכתיב וישכב במקום ההוא - על אינון אבנין אף על גב דלאו אורחוי בכך וכו'". ולכן אמר "מותר לבנות אצטבא לישן עליה" כי כן נמי נעשה למעלה כנזכר.
"תנור וכירים שאיפשר שיבשו וכו'" - הנה מדה זו מצינו כי אליה מכונים דברים הללו שנאמר "אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים", ולכן יאמר נא: "תנור וכירים" שהם המדות האחרונות שבמלכות שמים ודאי כי אין צריכין לבנין במועד שהנה הם בנוים ועומדים. אמנם לעשות מחדש בחינות הללו בא הדוגמא לזה בענין הגשמי "אם איפשר שייבשו" מלחלוחית מים הרעים שהשורש שלהם נמצא שם למעלה, "ויאפה בהם במועד" על ידי אותו אור חוזר שהוא מעורר שלהובין דרחימותא דאיש ואשה - "עושין. ואם לאו אין עושין אותה". "ובין כך ובין כך בונים על חרס של תנור" בסוד הבחינה היורדת בעולמות הנקרא 'חרס', "ועל הכירה הטפילה שלהם".
"נוקרים את הריחים" בסוד מה שאמרו חז"ל "למה נקרא שמן שחקים? לפי שהם שוקחים מָן לצדיקים לעתיד לבא". ולכן סוד הריחים הוא בחינת נצח והוד כנודע מן הזוהר ומן התיקונים. ולפי כי שתי מדות אלו הגיע בהם הפגם שנאמר "ויגע בכף ירכו" ונאסרו שתיהן - לכן "נוקרין אותם" להפריש מהם איזה שורש פורה ראש ולענה, "ופותחים להם עין" להיות מריק לכלה לפי שהם נקראים "שני צנתרות הזהב" המריקים מעליהם הזהב, "ומעמידים אותם" גם אם סוד(?) הרחים הם זו על גב זו מעמידים אותם. וזהו שאמר הכתוב "ויקם את העמוד הימני ויקרא את שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בעז" (מלכים א ז, כא) כי לפי שהם שוכבים זו על זו בסוד השפתים - שלמה הקים אותם לפי כי אביו נאמר בו "נאם הגבר הוקם על" כמה דאת אומר "לא עלה עליה עול" כדאיתא בזוהר פרשת חקת. לכן שלמה המלך ע"ה הקים שנים אלו העמודים להיות שושבינים במטרוניתא.
"ובונים אמת המים של רחים" דאתמר ביה "ונהר יחרב ויבש" - לכן בונים אותו להיות טוחין "וקוצצים צפרני החמור" לפי שנאמר "גילי מאד בת ציון הנה מלכך יבוא לך עני ורוכב על חמור" - הוא מה שאמר בזוהר פרשת אמור דף ס"ט (ח"ג סט, א) וזה לשונו: "ורוכב על חמור - אינון כתרין תתאין דאומין דקטיל קוב"ה בוכרא דילהון במצרים וכו'". אמנם מכל מקום "קוצץ צפרני" חמור זה שהם בסוד קליפה גמורה. וזה הוא "חמור של רחיים" שהרי הרחיים הם סוד הרגליים שרוכבים על החמור, ואז נאמר "ועמדו רגליו על הר הזיתים וכו'".