טור ברקת/תקכז
שולחן ערוך עריכה
- סימן תקכ"ז - דיני עירוב תבשילין - ובו כ"ד סעיפים
- יום טוב שחל להיות ערב שבת - לא יבשל בתחילה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה. אבל מבשל הוא כמה קדירות ליום טוב, ואם הותיר הותיר לשבת. ועל ידי עירוב מבשל בתחלה לשבת.
- עירוב זה עושים אותו בפת ותבשיל. ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד מותר.
- שיעור תבשיל זה כזית; בין לאחד בין לאלפים, בין בתחלתו בין בסופו.
- צריך שיהא תבשיל זה דבר שהוא ראוי ללפת בו את הפת לאפוקי דייסא.
- תבשיל זה שאמרו - אפילו צלי אפילו שלוק אפילו כבוש או מעושן. אפילו מין דגים קטנים שהדיחן במים חמים והדחתן הוא בישולן לאכלם - הרי זה סומך עליהם. וכן סומך על תפוחים מבושלים ועל דגים קטנים שבישלן.
- סומך מערב יום טוב אפילו על עדשים שבשולי קדרה. וכן על שמנונית שנדבק בסכין וגרדו. והוא שיהא בו כזית.
- מצוה על כל אדם לערב. מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד. אבל מי שאיפשר לערב ולא עירב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא בו.
- כשמערב על אחרים אינו צריך לפרט אלא מניח בכלל על כל בני העיר וכל מי שהוא בתוך תחום העיר יוצא בו.
- דעת מניח בעינן, שיכוין להוציא לאחר. אבל דעת מי שהניחו בשבילו לא בעינן בשעת הנחה, רק שיודיעוהו ביום טוב קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת.
- המערב לאחרים צריך לזכות להם על ידי אחר. וכל מי שמזכים על ידו בעירובי שבת מזכין על ידו בעירובי תבשילין. וכל מי שאין מזכין על ידו באותו עירוב אין מזכין על ידו בזה.
- צריך הזוכה להגביה העירוב מן הקרקע טפח.
- חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך "על מצות עירוב". ואומר "בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת, לנא ולפלוני ופלוני או לכל בני העיר הזאת".
- אף על פי שהניח עירוב - אינו יכול לבשל מיום טוב ראשון לשבת.
- אם הניח העירוב על דעת לסמוך כל זמן שיהיה קיים, אפילו ליום טוב אחר, לכתחילה לא יסמוך עליו ליום טוב אחר אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו.
- נאכל העירוב או שאבד קודם שבישל לשבת - אינו יכול לבשל אלא אם כן נשתייר ממנו כזית.
- לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאכלו.
- התחיל בעיסתו ונאכל העירוב - גומר אותה עיסה. והוא הדין אם התחיל לבשל שגומר אותו התבשיל שהתחיל.
- אפה ולא בישל או בישל ולא אפה, ונאכל העירוב או אבד, מה שנעשה בהיתר אפילו נתכוין בו לצורך יום טוב יכול הוא להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך ליום טוב.
- מי שלא עירב מותר להדליק נר של שבת ויש אוסרין.
- מי שלא עירב - כשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים. ואפילו בביתם. וגם אחרים אסורים לבשל לו. ואין לו תקנה אלא שיתן קמחו ותבשילו לאחרים שעירבו במתנה, והם אופים ומבשלים ונותנין לו. ואפילו בביתו יכולים לבשל. ואם אין שם אחרים שעירבו יש אומרים שמותר לאפות בצמצום פת אחד ולבשל קדירה אחת ולהדליק נר אחד.
- אם נזכר שלא עירב קודם סעודת שחרית - יבשל הרבה בקדירה אחת ויותיר לשבת. ויש אומרים דאפילו לבשל כמה קדירות מותר כיון שקודם אכילה הוא. והוא שיאכל מכל אחד ואחד.
- אם נזכר ביום טוב ראשון שלא עירב, אם הוא ביום טוב של ראש השנה, אינו יכול לערב על תנאי. אבל אם הוא ביום טוב של גליות יכול לערב בתנאי אם היום קודש אינו צריך לערב ואם היום חול בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי וכו'. ולמחר אין צריך לומר כלום. ויש אומרים דאי לית ליה מידי דבשיל מאתמול לא מהני תנאי.
- אם עבר במזיד ובישל כמה קדירות שלא לצורך יום טוב מותר לאוכלן בשבת או בחול.
- אם הערים לבשל ב' קדירות לצוך היום והותיר [אחת] לצורך מחר אסור לאכלה.
טור ברקת (סעיפים א - ח) עריכה
פירוש ראשון עריכה
הנה נתבאר למעלה כי כאשר הולך האדם לבית עולמו שיש עליו עשרה עונות ועשרה זכיות. הוא שואל מהקב"ה "יצאו אלו באלו?". אמר הקב"ה לא כך אני עושה שנאמר "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". ולכן יאמר:
"יום טוב שחל להיות ערב שבת" - והענין כי הנה נתבאר למעלה כי יום טוב הוא כינוי ליום המיתה לפי כי כן יום המיתה הוא יומא טבא לרבנן כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף ק"נ (ח"ב קנ, א) וזה לשונו: "ולית חידו לרוחא בר בההוא גופא דתמן וחדי על דאתפשט מהאי גופא דהאי עלמא ואתלבש בלבושא אחרא שלים כגוונא דהאי עלמא וכו' וכד אתלבשת נשמתא בההוא לבושא דההוא עלמא כמה עידונין כמה כיסופין דילה תמן וכו'".
ולכן על רוב השמחה זו שיש לנשמה ביום שיוצא מגוף הנגוף זה נקרא לגביה "יום טוב". ולכן יאמר: "יום טוב" זה "שחל להיות ערב שבת" שהוא דוגמא לאדם כשיוצא מן העולם, דעולם הזה מכונה ל"ערב שבת" כמו שאומרים לאדם טענה זו. ולכן "לא יבשל בתחילה לצורך שבת בקדרה בפני עצמה", כלומר כאשר היה ערב שבת ממש של העולם הזה בשעת פטירתו יתבונן בו לא יעשה המצוה בתחילה לצורך שבת, הוא העולם הבא, "בקדרה בפני עצמה". ר"ל כי הנה יש כמה מצות שהם בפרט ויש שהם בכלל. ר"ל כי הנה חז"ל אמרו מצות ציצית שקולה כנגד כל המצות, מצות צדקה שקולה ככל המצות שנאמר "והעמדנו עלינו מצות לתת מחצית השקל וכו'". ולכן ישים מגמת פניו שלא יעשה מצות בפני עצמה מאחר כי היום קצר והמלאכה מרובה, ולא נתן אל לבו מעיקרא לעשות זוודין להוליך בידו.
"אבל מבשל הוא כמה קדרות ליום טוב", כלומר כי ישתדל להשלים אותם הדברים שמבקשים מן האדם בצאתו תכף מן העולם הזה "נשאת ונתת באמונה? עסקת בפריה ורביה? קבעת עתים לתורה?", ובענין הצדקה שמצלת מדין גהינם שנאמר "והלך לפניך צדקך" -- כל דברים הללו שהם צורך יום טוב מבשל אותם ומתקן אותם לצורך יום טוב. "ואם הותיר" ויכול לעשות עוד מצות אחרות המועילות לשבת - הרי זה משובח. "ועל ידי עירוב", דהיינו המצות הנזכר שהם מעורבות עם כל המצות ושקולה כל אחת מהנה בכל המצות, ותלמוד תורה כנגד כולם. "מבשל בתחילה לשבת" - הכל מועיל לעולם הבא.
עוד יהיה עירוב זה רמז שיעשה האדם המצות בשותפות ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו כמו שאומרים חכמים זכרונם לברכה "לעולם יעשה האדם קברניט לדבר מצוה". ותכלית עירוב זה לרמוז כי כולנו בני איש אחד אנחנו מצד הגוף וביותר מצד הנפש. הלא זה דברי בפסוק "הלא אב אחד לכולנו" (מלאכי ב, י) - אברהם אבינו ע"ה, אחד היה אברהם, ומצד הנפש - "אל אחד בראנו". אם כן "מדוע נבגד איש באחיו". ולכן הקב"ה הכניס אותנו בענין ערבנו' בסיני על התורה ועל המצוה שכן הוא מעיקרא כולנו בני איש אחד כנזכר.
ולכן על ידי עירוב זה "מבשל בתחילה" מה שירצה לשבת - הוא העולם הבא כנזכר.
"עירוב זה עושים אותו בפת ותבשיל" - כי הרמז של פת הוא על התורה שנאמר "לכו לחמי בלחמי". ותבשיל הוא רמז אל המצות להודיע כי בשניהם אנו ערבים זה לזה, על התורה ועל המצוה. "ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד" - היינו המצות, "מותר" - לפי כי ענין ערבות התורה דבר פשוט הוא שהקב"ה לא נתן לנו את התורה אלא על ידי ערבות הילדים.
"שיעור עירוב זה כזית וכו'" - הוא מה שאמרו חז"ל "והנה עלה זית טרף בפיה - מה זית מביא אורה לעולם כך מעשה המצוה". ואם מעט הוא מאחר שנעשה על ידי עירוב בחבורה וחברה, אע"ג כי אין מצוה זו מאותם המצות שאין להם שיעור, וזה יש לו שיעור, דע שהוא מועיל ביותר "בין לאחד בין לאלפים", "בין בתחילתו" בעולם הזה הוא מועיל לאלפים, "בין לסופו" של מצוה זו היא בכלל מה שבטיח הקב"ה שהוא נוצר חסד לאלפים לאוהבי שנאמר בהם "ואהבת לרעך כמוך". וזה ניכר על ידי מצות עירוב.
"צריך שיהיה תבשיל זה דבר שהוא ראוי ללפת בו את הפת", כלומר שיעשה אותה המצוה על פי התורה שנמשלה לפת שנאמר "לכו לחמי בלחמי" שהרי שנינו "ולא עם הארץ חסיד". וביותר שיהיה דבר שהוא ראוי להחזיק ביד עמלי תורה ללפת בו הפת. "אבל דייסא" לא. הוא דוגמא למה שאמר הכתוב "אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות" כגון זה "לא תסור מעליו אולתו" ואין לו תקנה. ולכן אמר "לאפוקי דייסא".
"תבשיל זה שאמרו אפילו צלי אפילו מבושל וכו'" - מאחר שנתבאר כי ענין העירוב הוא יהיה לעורר הלבבות כי כולנו בני איש נחנו[1] - לכן מתחייב לימצא בנו הרחקת הנזק והקרבת התועלת, כי זה יהיה כונת שני השלמים. הלא הוא האחד מיוחד הלל הזקן שאמר לגר הבא להתגייר על מנת ללמוד כל התורה על רגל אחד (מאמר), אז אמר ליה "דאת סאני לחברך לא תעבד". ורבי עקיבא אמר כי "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". והוא מובן על דרך זו אלך כי הלל הזקן ע"ה אמר לגר על ענין הרחקת הנזק כי יהיה זהיר בו. והטעם מפני מה כי כך אמרו חז"ל "קשים גרים לישראל כספחת". ולכן ראוי לו להתבונן מכאן ואילך דאת סאני לחברך לא תעבד. אמנם רבי עקיבא ע"ה עוד למד דעת את העם על ענין הקרבת התועלת. דאילו הילל אמר לגר לענין "סור מרע" והוא מענין מה שצריך להיות מאחר שהגופים אחדים הלא אב אחד לכולנו, ובכלל דבריו רמז לו כי הנה אחינו הוא הגר מפני כי אברהם נקרא 'אב' לגרים שנאמר "כי אב המון גוים נתתיך". אבל רבי עקיבה הודיע לנו בדברי קדשו על דבר הנוגע לאחדות הנפש "כי אל אחד בראנו", ולכן "ואהבת לרעך כמוך" כלל גדול בתורה לענין "ועשה טוב".
ולכן יאמר "תבשיל זה של העירוב" - הוא מעשה המצוה שאמרו, "אפילו צלי" שאין בו מרק להועיל ללפת בו פת של תורה, בין שהוא מבושל - שהמצוה מבושלת כל צרכה שלכן מועיל לזולת דהיינו "שלוק", "אפילו כבוש" שעשה מצוה בסתר כי בזה יכול לכבוש הפורענות מלבא בעולם שנאמר "מתן בסתר יכפה אף". "או מעושן" שעשה בפרהסייא דהיינו מעלה עשן דאוושא מלתא ויש בו משום יוהרא, ואינו יכול לכפות אף כאשר יעשן אף ה' וקנאתו בעולם. "אפילו מין דגים קטנים" - שעשה צדקה עם מי שאינו הגון על דרך מה שאומרים חכמים ז"ל "בעת אפך עשה בהם" - הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים הם, "שהדיחן במים חמין" - שנתייראו מעונש הדין "והדחתן זו היא בישולן" ותקנם ותו לא. "הרי זה סומך עליהם" לענין עירוב זה. "וכן סומך על תפוחים מבושלים" בעלי מצות, "ועל דגים קטנים" הנזכר שהוא בשלן ולכן לבו בטוח וסומך עליהם.
"סומך" נמי "מערב יום טוב" קודם שיבא קצו, "אפילו על עדשים שבשולי קדרה" - הוא מה שאמרו חז"ל "מה עדשה זו אין לה פה וכו' מה עדשה עגולה כך גלגל הוא שחוזר בעולם". ומאחר כי אדם זה סומך עצמו על עניינים הללו ראוי לסמוך עליהם עדשים שבשולי קדרה, בשפל המצב. וכן על "שמנונית שנדבק בסכין" - רוב טובה שהיה לו חלבמו סגרו, אמנם נדבקה לסכין כי יחשוב מה הנאה יש לו מכל הטובה הזאת ומחר נשחט בסכין מלאך המות. ולכן "גררו" אותו הטוב והוא "שיהיה בו כזית", רצה לומר שלא ישען על זה רק יאמר מרור כזית מידו של הקב"ה הוא ומשתדל לעשות מצות באחת מכל הדברים האלו. אם ישתדל יהיה עליו סתרה לעולם הבא כאמור.
ואם כה יאמר על ענין של התשובה, דמאחר כי צוה הקב"ה לעשות תשובה שנאמר "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום" ראוי לכל אדם להיות חרד על ציווי זה מאחר כי "אדם אין צדיק בארץ", מלת "בארץ" על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "לקדושים אשר בארץ המה" - אלו רצו אברהם יצחק ויעקב היו כמ"ה אלא לא נק' קדושים עד שיסתום הגולל. וכן נמי נאמר "אין צדיק בארץ" - הדוגמא של "בארץ" המה עד שיסתם הגולל, איפשר אשר יעשה טוב ולא יחטא בו כמו שאמרו חז"ל "על כל אלה יביאך ה' במשפט" אם טוב שנתן צדקה לאשה בסתר דאתי לידי חשדא או לעני בפרהסייא. ועוד אמר "בארץ", ר"ל מאחר שנמצא בו חלק מחומר הארץ אשר קורץ עפר מאדם הראשון - ולכן צריך לעשות תשובה, והבן מה שאמר הכתוב "אנכי מצוך היום" (דברים, ל) מ"ש ר' אליעזר ע"ה "שוב יום אחד לפני מיתתך". אמרו לו וכי אדם יודע מתי ימות? אמר להם כל שכן יעשה תשובה היום שמא ימות למחר. אמנם על דרך שנתבאר בהלכות פסח ממה שאמר הכתוב "וזכור את בוראך בימי בחורותך" שהם שני ימים - יום שנתחייב במצות ויום עשרים שחייב בבית דין של מעלה - כך אמרה תורה "אנכי מצוך היום" שנכנס לעול המצות.
ולכן יאמר נא:
"יום טוב שחל להיות ערב שבת" -שהוא דוגמא לשני ימים הנזכר, "לא יבשל בתחילה לצורך שבת" - עצה טובה קמל"ן לא יעשה מטעם שאומרים לאדם העולם שיצאת ממנו דומה לערב שבת וזה דומה לשבת, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת -- לא כך יעשה בתחילה לצורך שבת "בקדירה בפני עצמה" - תשובה מיוחדת על עיקר זה ויעשה תשובה על הכלל דרך סתם. "אלא מבשל הוא כמה קדרות" - כי יעשה תשובה על דבר שחטא, יבשל אותו יפה "ליום טוב, ואם הותיר" דבר כי צריך תשובה שהוא דוגמא אשר הותיר מהתבשיל "הותיר לשבת" - אז יעשה תשובה בדרך כלל לצורך מה שאומרים לאדם עולם הבא דומה לשבת.
"ועל ידי עירוב מבשל בתחילה לשבת" - הוא הדבר הנ"ל מחז"ל כל אחד יש לו חלק בגן עדן וחלק בגהינם. זכה אדם נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. וזה יהיה רמז של העירוב כי האיש הישראלי הוא מעורב עם חבירו, וקרב אותם אחד אל אחד. וזה הוא טעם למחצית השקל. ועל שניהם נותן קולבון. ולכן על ידי עירוב זה שלא יפסיד חלקו מבשל אדעתא דשבת.
"עירוב זה", להציל חלק שלו בגן עדן או להרויח חלק חבירו, "עושין אותו בפת ותבשיל" - דהיינו רמז לתורה "לחמו בלחמי", ותבשיל למצוה. "ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד" - שהוא ענין מצוה כאמור, "מותר".
"תבשיל זה שיעור כזית" - כלומר לא מפני שאמרו שיעשה עירוב על ידי מצוה יקנה לו בית מושב בגן עדן יהיה מצוה לחוד, אלא "צריך שיעור כזית" - יהיה משער זה בדעתו אשר חטא על הנפש ויהיו חייו מרורים עליו כזית על שהכעיס את בוראו והוצרך להביא עליו ייסורין שהם מרים כזית. כך אמרו חז"ל "זית רענן קרא ה' שמך" - מה זית חובטין אותו וכותשין אותו וטוחנין אותו אחר מוציא שמנו, כך ישראל וכו'. ולכן שיעור עירוב זה כזית כדי שישים אליו לבו אם באו עליו ייסורין שהם לו לטובה, שעל ידי כן מתקיים "ועליהו לא יבול". ואם לא באו עליו - ושער בדעתו כי ראויים היו לבא עליו לולי שנטל מרפא לנפש מן התשובה. וזה השיעור מספיק ומועיל "בין לאחד בין לאלפים" - אם חטא יחיד ואם חטאו רבים, שיעור אחד להם על עיקר כונה זו. "בין בתחילתו", ר"ל בתחילתו שעשה תשובה בבחרותו, "בין בסופו" - גם עד זקנה ושיבה בסוף ימיו, היינו תחילתו וסופו של עירוב נמי.
"צריך שיהיה עירוב זה וכו'" - סוד והגיר(?) כי המצוה זו של התשובה ראוי לקראת לה שם 'עירוב' לפי כי האדם בחטאו הוא נבדל מעדת ישראל ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. ועוד ונכרתה הנפש ההיא מלפני. הרי מתחייב כרת בעולם הזה ולעולם הבא. רחוק ה' מרשעים. ועתה נתערב עם הכל כמו שאמרו חז"ל אתמול היה האיש הזה משוקץ ומתועב בעיני הקב"ה, אין תפילתו ותורתו מתקבלת. ועתה נעשה אוהב למעלה ונחמד למטה. מתפלל וקורא מתקבל לפניו יתברך. ולכן צריך שיהיה תבשיל זה שיעשה האדם וזוודין ממנו "דבר שהוא ראוי ללפת בו הפת" של תורה, לחם חמודות. "לאפוקי דייסא" על דרך מ"ש "הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא", כי לא ללמד באו לומר שאינו דבר מלפת אלא כונתם לומר דבר חכמה - שאין משתדלים על מי שילמד אותם דבר תורה אלא "אכלי נהמא בנהמא" מכתובים לנביאים, ולא דעת ולא תבונה. דאע"ג שאמרו חז"ל "ליגריס איניש ואחר כך לסבר שנאמר גרסה נפשי לתאבה", ולא אמר 'טחנה', אמנם הם לעולם מתרצים בלימוד לחוד על דרך "איזהו חכם השמח בחלקו".
"תבשיל זה שאמרו וכו'" מי שבישל ערב שבת יאכל בשבת, "אפילו צלי וכו'" - היינו ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש, ותשובה עם כל אחד ואחד. עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה - לא זז משם עד שמוחלים לו שנאמר שובו בנים שובבים וכו'. והרמז לזה הוא "צלי" כי בנקל נתקן ונאכל. עבר על מצות לא תעשה - תשובה תולה ויום הכפורים מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם. והרמז לזה "שלוק" שנעשה בו מים של התשובה. עבר על כריתות ומיתות בית דין - תשובה ויוה"כ תולים וייסורין ממרקין שנאמר ופקדתי בשבט פשעם וכו'. והדוגמא לזה "כבוש" כמה דאת אמר "יכבוש עונותינו". ולענין חילול השם דוגמא לזה הוא "מעושן", כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא.
ואמנם עם כל אחת מאלו ימצא על ידי האש של החרטה והוידוי כי יתחמץ לבבו. והנה אלו החלוקות יבואו מיוסדים על פי דרכי באותם הזמנים של התשובה - "זמן זמניהם" תקנו להם חכמים ז"ל. כי הנה אשר יעשה תשובה עודינו נער ורך - הנה דוגמא לזה הוא צלי, כי מהרה נתקן ונאכל. שלכן נאכל בפסח צלי לרמוז כי הגאולה היתה במהרה. ואשר ישוב אחר כך הוא דוגמא לשלוק, שמתאחר בישולו. ועל שניהם נאמר "וזכור את בוראך בימי בחורותך". זמן השלישי גם עד זקנה ושיבה - והדוגמא לזה אפילו כבוש שכבש עונותיו זמן רב. זמן האחרון כי יפול למשכב והדוגמא לזה הוא מעושן.
ועוד יהיה בזה רמז לענין העון עצמו. כי הצלי דוגמא שחטא לו לעצמו. ומורה נמי למה שאמר הכתוב יצלה צלי בזוללי בשר למו, ר"ל להם לבדם, ולא אהנו מעשיו. והשלוק - היינו שלמדנו ממנו. ולכן נמצא בו מרק. כבוש הוא דוגמא על שעשה בסתר. מעושן - בעון מפורסם. כי אז יעשן ה' עליו. "אפילו דגים קטנים" שנתפס בגרונו כדג מדברי נבלות ושבועת שוא וכיוצא, והיה מקטני אמנה. "שהדיחן במים חמים" מן החרטה והוידוי שהם מימי התשובה, כי יחם לבבו, "והדחתן" שמטהר לבו "הוא בשולן" לאכילה, ונרא' להיות בסוד קרבן למעלה - "הרי זה סומך עליהם"'.
"וכן סומך על תפוחים מבושלים" - הרמז למה שאמרו חז"ל "מה תפוח הכל בורחים ממנו מפני שאין לו צל וכו'". ולכן מאחר שהוא מבושל - שיש בו אש החרטה - סומך עליו ועל דגים קטנים שבשלן כאמור - על כל זה סומך לבו, לא ירא מן העונש, והיא תשובה מעולה.
"סומך מערב יום טוב אפילו על עדשים שבשולי קדרה" - אשר חז"ל הגידו למה דומים רשעים פניהם לעתיד? כשולי קדרה. ולכן בא דוגמא בזה שאם האדם נתן אל לבו כי מאחר שהעולם גלגל שחוזר דוגמא של העדשים, וכל הקניינים המה יאבדו. אבל על רודפו אחריהם יהיו פניו לעתיד כשולי קדרה - סומך על הרהורי תשובה אלו. וכן "על שמנונית" - לא די ששנינו "מרבה בשר מרבה רמה", אלא "שנדבק לסכין" - הוא רמז למה שאמרו חז"ל כי העם המתאוים סכין ירדה מן השמים ובקעה כרסם, והוא אות(?) למשחז"ל לאחר שלשה ימים כרסו של אדם נבקעת ונהפכת לו על פניו - עשית כל ימיך חגים - טול לך מה שנתת בי שנאמר "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". ולכן "גוררו" על ידי סיגופים, והוא "שיהיה בו כזית" ויטעם מאכלו מר מזית - גם בזה יש לסמוך לב האדם עליו כמדובר.
"מצוה על כל אדם לערב וכו'" - הוא הדבר אשר דברתי בתחילה כי מצוה על האדם לעשות תשובה להיות כי אדם אין צדיק בארץ שנאמר "ושבת עד ה' אלהיך", ונאמר "והתוודו את עונם ואת עון אבותם". כי על ידי כך יצא מדין הערבנות כמו שאמרו חז"ל למה הרשע דומה לנוקב בספינה כי אמר איוב "אתי תלין משובתי". אמרו לו חביריו: אינו כן, כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק. ולכן בעבור הרעה שבאה לעולם בעבורו צריך לעשות תשובה כדי להתערב עם כל ישראל, ולא יבדל מקהל הגולה. ומה גם יהיה מתערב עם מעשיהם הטובים מכאן ואילך, ולא יהיה מחוסר לא יוכל להמנות כמו שאומרים חכמים ז"ל "מי שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נימנה עמהם", ותהיה דעתו מעורבת עם הבריות.
"מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו" - דהיינו להדריך אותם במעגלי צדק ולהחזיר אותם בתשובה כדי להנצל מן הערבות וינצל מן הפורענות שנאמר "ואתה כי הזהרת רשע וכו'", "כדי שיסמוך עליו כל מי ששכח" ולא נתעורר לעשות תשובה, "או נאנס" מפני צרות הזמן כי רבים הם אשר אתנו, "או שהניח עירוב" של תשובה "ואבד" לפי שחזר לעבור על מעשיו בשגגה - הוא מועיל לאלו להעיר הלבבות לפי כי כל איש הישראלי לצורך, ומהרה ישוב כמו שאומרים חכמים ז"ל "למנצח על שושנים".
"אבל מי שאיפשר לו לערב" ולעשות תשובה כי לא יעצרנו דבר מהנמנעות, "ולא עירב" עם ישראל על ידי התשובה אלא "שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר" כמו שאומרים חכמים ז"ל אחד מעיר ושנים ממשפחה - אחד מן העיר מזכה לכל בני העיר נקרא פושע שיודע את רבו ומתכוין למרוד בו.
"כשמערב על אחרים" להחזירם בתשובה, "אינו צריך לפרט" פלוני ופלוני הוכח תוכיח שלא לנוכח, ולא תשא עליו חטא לפרסמו, "אלא מניחו בכלל על כל בני העיר" סתם, "וכל מי שהוא בתחום העיר" אשר עשה כמעשיהם בתחום שלהם יוצא בו ומתקבל בתשובה.
פירוש שני לצד עילאה עריכה
ועוד יהיו דברים אלה על מ"ש "יום טוב שחל להיות בערב שבת", דמאחר כי יש קדושה למעלה מקדושה, ולעולם לכל יום של קדושה צריך הכנה שנאמר "והכינו את אשר יביאו", ואמרו חז"ל "חול מכין לשבת ואין יום טוב מכין לשבת", כי הנה כבר נתבאר בדברים האלה בזוהר פרשת קרח, הובא המאמר למעלה וזה לשונו: "קריאי מועד - קראי כתיב. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. כמה דקדש עילאה זמין לכל אינון כתרי מלכא, אינון דשמא קדישא אתאחיד בהון - הכי קדש תתאה זמין לכל חילהא לאעטרא יתהון. אימתי? בזמנא דמועד שריא בעלמא. הדא הוא דכתיב 'מקראי קדש'".
ולכן כך הוא אומר:
"יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחילה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה" - לפי שנראה כי עדיין לא עלו המזומנים שם עד עתה. וזה לך האות כי הנה נתבשל לצורך זימון עתה בקדירה בפני עצמה. דאילו כבר המזומנים עלו למעלה - למה נתבשל בפני עצמו תבשיל - הרי מערב יום טוב עלו? אם כן נעשה הכל תבשיל אחד שהנה בכלל יום טוב הוא השבת. ולכן לא כן יעשה.
"אבל מבשל הוא כמה קדרות ליום טוב" - להודיע כי כבר עלו ובאו החיילות המזומנים לשם, "ואם הותיר הותיר לשבת" - להודיע כי כאן נמצאו וכאן היו. אמנם "על ידי עירוב הוא מבשל בתחילה" לפי כי העירוב הוא מורה על העיקר זה כדלקמן.
"עירוב זה עושים אותו מפת ותבשיל" - להודיע כי זהו סוד הפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" עליון, הוא סוד 'טל' שהוא ענין 'מן'. "כי על כל מוצא פי ה'" - דבר של בישול - "יחיה הדם". אמנם "אם לא עשאו אלא מתבשיל לבד מותר" לפי כי בו מלפת את הפת והוא עיקר שלכן נאמר "ונפשנו קצה בלחם הקלקל", ונתן להם הקב"ה בשר.
"שיעור תבשיל זה כזית". וזה הענין כשיעור זה להורות כי ענין התבשיל הוא האור הנמשך מאינון זיתין עילאין שנאמר "שמן זית זך כתית למאור". והצדיק עליון הוא דכתיש כתישין ואפיק זיתא מאינון זיתין עילאין. ולכן נאמר "שטו העם ולקטו וטחנו בריחים" - סוד ריחים עליון שטוחנין מן לצדיקים, צדיק וצדק. "או דכו במדוכה" - על דרך הצדיק דכתיש כתישין, "ובשלו בפרור" - בגימטריא פתח, שלכן נאמר "פתחי לי", רצה לומר פתח י', כי יו"ד שהוא סוד כזית נכנס באותו פתח. ואמרו חז"ל "פתחי לי כחוד של מחט" - גימטריא חוד היינו חי - לרמוז על חי עלמין שנכנס לשם. ולכן חייב אדם ללמד לבנו אומנות נקייה - מאי היא? מחטא דתלמיותא - להמשיך מלמעלה אורות, "קוצותיו תלתלים" (שיר, ו) למחט זו. ועל ידי חוט של אברהם הוא תופר שתי תפירות אמרתו שנאמר "בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם" שנאמר "יהיה מאורת" חסר, היינו "אמרתו". וכאשר נכנס מחט זה - אות ו' - שם נעשה "מאורות" מלא. והוא מ"ש בזוהר כי נאמר "ויקרא אלהים לאור יום", אמנם לחשך לא נאמר "ויקרא" כי גרע משם שני אותיות ו"י. ולכן על ידי התפירה זו נשלם. כי אות ו' הוא התופר ונכנס בפתח באות י' של "פתחי" ונעשית "אחותי" כמו שאמרו חז"ל "זה אברהם שאיחה כל באי עולם והכניס אותם תחת כנפי השכינה".
ולפי כי על ידי חוט זה שלו מאחה הקרע של אמרתו כאשר נכנס מחט הנזכר - והיינו סוד העירוב מלשון "ערובתם תקח" - דבר המערב בינו לבינה. ולכן צריך תבשיל שנאמר "ואת אשר תבשלו". וכן עשו "ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות". ולכן אמרו "שיעור התבשיל כזית".
ואמנם הפת צריך להיות כביצה כדי ליתן של זה בזה. שהנה בתבשיל שהוא בסוד הכלה צריך כזית לערב עמה אות י' שהוא בסוד אות ברית קדש. ובפת הרומז לזכר, וסימן "לחם אבירים אכל איש" - לכן שיעורו כביצה שהיא בסוד הכלה. וזה יהיה "בין לאחד בין לאלפים" לפי כי מזה העירוב ניזונין רבותיים אלפי שנאן, הם המזומנים, כי אדני בם, לאעטרא יתהון ולאעלא להון תחות גדפהא. ולכן "סיני בקדש" - רצה לומר סיני שעולה בגימטריא ק"ל על שם מה שאמרו חז"ל "דעתן של נשים קלה" (מאמר) - עתה נתחבר "בקדש" ותרבה הדעת. הוא סוד מה שאמרו חז"ל "והנה סולם - זה סיני. אתויי דדין כאתווי דדין". ר"ל סלם חסר הוא בגימטריא סיני דהיינו ק"ל. אמנם התבונן כי האותיות הם שוות - ד' אותיות הוא סולם באות ו' כאותיות דדין של סיני להורות כי עיקר שלימות סיני הוא 'דעת קל' עם אות ו' נשלם החסרון שלה שנאמר "קרא לילה". ועל ידי אות ו' שנכנס שם כשיעור כזית (אות י') - נשלם "ויקרא". היינו מ"ש במאמר "קרואי מועד - קראי כתיב חסר". ועל ידי הזמנה זו שעולים למעלה נשלמת. אימתי? בזמנא דמועד שריא בעלמא.
ולכן העירוב מועיל בין לאחד בין לאלפים. "בין בתחילתו" של ההזמנה, "בין בסופו" כדלקמן.
"צריך שיהא תבשיל זה דבר שהוא ראוי ללפת את הפת" - מפני כי התבשיל הוא בסוד הכלה, לכן צריך שיהיה דבר ללפת בו הפת שהוא סוד הזכר. "לאפוקי דייסא" כי כן הוא נרמז בסוד הכלה שלכן נאמר "אם תכתוש את האויל" הידוע, זה מלך זקן וכסיל, "במכתש בתוך הריפות" - כי אז מוציאין הקליפה מן החטה, עם כל זה "לא תסור מעליו אולתו".
"תבשיל זה שאמרו אפילו צלי אפילו שלוק" - הענין הוא כי לעולם התעוררות מדה זו הוא על ידי השמאל שנאמר "שמאלו תחת לראשי", והיינו האש שורש לכל הדברים. ואמנם צלי בגימטריא קל; כי בתחילה דעתה קל ואחר כך שלוק - בגימטריא תל אורות שנמשך לה על ידי ו' - הוא תלו כמנין שלוק. אחר כך "כבוש" - סוד האיש כובש את האשה והוא נוטריקון שכב ו'. וכאשר שכב עמה חתן שלה (סוד ו') - אז הוא "מעושן" שנאמר "והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש", היינו אש דרחימו. והעשן היינו מה שאמר הכתוב "ואד יעלה מן הארץ" ואחר כך "והשקה" החתן את כל שני מדות אלו, הם "פני האדמה" כמו ששנינו "האשה טופח פניה בקרקע".
ולכן "אפילו דגים קטנים", רמז לדג הנזכר בתיקונים דעל כיף ימא, "שהדיחן במים חמין" כמו ששנינו "גבורות גשמים". ועוד ירצה במאמרו כי יסמוך על דגים קטנים כי שני מיני דגים הם: אחד הוא הצדיקים שבחיים שהם נקראים 'דגים' כדאיתא בזוהר. והעד הוא רב המנונא נונא רבא. אמנם 'דגים קטנים' הם נשמות העשוקות דעשיקת ההיא טיקלא שמשתעשע בהם הקב"ה, "שהדיחן במים חמין, והדחתן" זו בנהר דינור "הוא בישולן" לאכילה בסוד "הלחם אשר הוא אוכל". "הרי זה סומך עליהם".
"וכן סומך על תפוחים מבושלים" - הם צדיקים כמו שאמר הרשב"י פרשת בלק דף קצ"ב (ח"ג קצב, א) על ההוא ינוקא "זכאין אתון צדיקיא וכו' ואלמלא דלא אהא מקטרגא לקב"ה הואיל ותאובתיה לארחא בהאי תפוחא וכו'". והיינו "תפוחים מבושלים" שכל דבריו היו בדעת שלימה כנזכר למעלה "אמר ר' אבא והא חמינן ינוקי דאמרי מלין עילאין וקיימין לבתר רישין דעלמא. א"ל ינוקא דאמר מלה חדא או תרין לפום שעתא בלא כונה דילהון מובטח בדא תזכי למילף אורייתא בישראל. אבל דא נהורא דיליה קיימא על קיומיה בדעתא שלים לאו הכי. ותו דהא קוב"ה תיאובתיה דיליה לארחא בתפוחא דא. זכאה חולקיה וכו'".
ולכן סומך על תפוחים מבושלים ועל דגים קטנים שבשלן כאמור.
"סומך מערב יום טוב אפילו על עדשים שבשולי קדרה" - הם כינוי לניצוצות הנמצאים בסוף הקדרה, והוא כי קדרה בגימטריא ש"ט מן "שטו העם". וכן "על השמנונית הנדבק בסכין" מאותם הניצוצות של י"ש עולמות דתחות כרסייא, "וגררו והוא שיהיה בו כזית" לפי שהוא מענין תבשיל מספיק כזית, אות יו"ד כנ"ל.
"מצוה על כל אדם לערב" - והם סוד אדם דעשיה, אדם דיצירה, אדם דבריאה. "מצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עיירות" לפי כי הנה בכל עיר של קדושה יש בחינות הללו כנודע, ויש גדול העיר על דרך שנתבאר בזוהר פרשת קרח "כי קדש עילאה אזמין לכל אינון כתרין דשמא קדישא אתאחיד בהו". הנה 'קדש עילאה' הוא בסוד "גדול העיר" כי עשה עירוב והזמין לכל בני עירו, "כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד. אבל מי שאפשר לערב ולא עירב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע" שהוא דוגמא של סטרא אחרא שיודע את רבו והוא מתכוין למרוד בו ואינו יוצא.
"כשמערב על אחרים אינו צריך לפרט" לפי כי כן נמי למעלה קול קורא ומזמין סתם, "אלא מניח סתם על בני העיר וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא" כי כן למעלה זמינת לכל חילהא שהם בני העיר ולא השאר.
טור ברקת (סעיפים ט - יט) עריכה
כבר נתבאר למעלה כי מצוה על גדול העיר לערב על כל בני העיר היינו הרמז לערב דעתו עמהם ולדבר על לבם דברי כיבושין, היינו ענין הכבוש או צלי, יזכיר להם דברי צרופין. או מבושל או מעושן ממה שהגיע לראשונים על דרך מה ששנינו אומרים לפני הסוטה דברים שאינה כדאי לשומען היא וכל משפחת בית אביה, כגון מעשה תמר "היא מוצאת לשרפה", היינו 'צלי'. מעשה בלהה - היינו מבושל. מעשה זמרי - היינו מעושן. ועל ידי כך מערב דעתן להחזיר אותם למוטב.
אמנם לא יזכור "פלוני ופלוני" אלא מזכיר והולך סתם. ומכל מקום "דעת מניח בעינן", כי גדול העיר המניח הערוב דברים שמוכיח ואומר לפניהם שיכוין להוציא לאחר מאותו עון שבידו. "אבל דעת מי שהניחו בשבילו" - והוא מדב' הדברים של התוכחת אין צורך שידע שהוא בשבילו בשעת הנחה אלא מקיים הוכח תוכיח שלא לנוכח רק "שיודיעוהו ביום טוב קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת" - היינו מעשה הטוב אשר יעשה זוודין להוליך עמו לעולם שכולו שבת.
חזר והגיד כי "המערב לאחרים" זה דרכו כדי להועיל להם להחזירם למוטב, "צריך לזכות להם על ידי איש אחר" שיעשה קברניט לדבר מצוה כי הנה אמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. עינים רמות - והיו הדברים האלה בין עיניך". וביארתי כי כונת חז"ל לתת עצה טובה למי שנשתרש בחטא ואינו יכול להתגבר על יצרו לעשות תשובה, כך יעשה בתחילה להכניע היצר על כל דבר פשע שעשה, ואחר כך יעשה תשובה. ולכן גדול העיר זה שנתעורר להחזיר בני העיר בתשובה, כך יעשה בהמצא' להדריך אותם במעשה המצות תחילה כדי שיהיה קל בעיניהם ענין התשובה אחר כך.
ולכן "צריך לזכות להם על ידי אחר" - הוא קברניט לדבר מצוה.
"וכל מי שמזכים על ידו בעירובי שבת מזכין על ידו בעירובי תבשילין" - שם מתבאר בע"ה.
"צריך הזוכה להגביה העירוב מן הקרקע טפח" - שהרמז להודיע כי החוטא בעונו הגיע לארץ על שם "דבקה לארץ בטננו". ועל ידי העירוב שמתערב החוטא עם יש' ע"י מעשה הם המצות ונוסף עוד כשעושה תשובה. ולכן הזוכה להיות מכלל אלה מגביה העירוב מן הקרקע טפח - הוא ערבנות של ישראל, דהיינו תכף בעבור מעשה המצות אשר יעשה בטפח שלו יד ליד.
"חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך וכו'" - כך נהגו רבותי אלא המזכה על ידו עומד עמו והמערב נוטל העירוב בידו. "ומברך ואומר בדין עירובא יהא שרי לן לאפויי ולבשולי וכו'" לי ולכל בני המדינה. ואחר כך נותן העירוב ביד המזכה על ידו ואומר לו זכה אתה לכל בני המדינה. והזוכה מגביהו מן הקרקע וכו' כי מה מהני אותם דברים שאמר בתחילה קודם שיזכה לעצמו כיצד מזכה לאחרים. וקים לן כי כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן. וכן דעת הר"ם ב"מ ז"ל פרק ששי מהלכות יו"ט דין ח' (פ"ו מהל' יום טוב ה"ח), וזה לשונו: "המניח עירובי תבשילין חייב לברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב", ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות וכו'.
ואם זוכה בו לאחרים יאמר לו: "ולפלוני וכו'". ונתנו ביד הזוכה. אמנם מי שירצה לעשות בדרך זו לא הפסיד. ואמנם הרמז לזה הוא כי הנקרא 'גדול העיר' המחזיר אותם בתשובה הוא שורש לכל בני העיר. והנה אני מודיעך סוד גדול, הוא מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף ר"ב (ח"ג רב, א) וזה לשונו: "זכאה חולקא' דמאן דאשתדל באורייתא יממא ולילא. מה כתיב ביה והיה כעץ - מאי האי לגבי האי? אלא מה אילן אית ביה שרשין ואית בין קליפין ואית ביה מוחא וכו'". כונת הענין הוא סוד נמרץ. כי יש נשמות שהם שרשים אשר מסתעפים בהם כמה נשמות, ואותו השורש הוא סוד "גדול העיר". ויש יכולת בידו "לערב עליהם" - היינו להעיר לבם לתשובה, ולערב אותם עם הקב"ה, ואז יוצא מן הערבות. ולכן הוא יהיה המברך ברכת העירוב וזוכה לעצמו כי לכן יצא מדין שמים ויש בו יכולת להמשיך ברכה על כל העולם מאחר שהמשיך הברכה ונוטל חלק בראש כדאיתא בזוהר פרשת עקב בפסוק "ברכות לראש צדיק". אחר כך מזכה לכל העולם על ידי אותו הקברניט שדרכו להועיל.
"אע"פ שהניח עירוב" - בא ללמד דמאחר כי הרצון הוא להעיר לב האדם לחזור בתשובה - אם כן "אף על פי שהניח עירוב", וגמר לעשות תשובה ולהיות מעורב עם כללות ישראל, אף על פי כן "לא יבשל מיום טוב ראשון לשבת" לפי כי לענין התשובה הם אמרו יעשה תשובה היום שמא ימות למחר וכאשר מבשל מיום טוב ראשון אינו מודה על עיקר זה.
"אם הניח העירוב על דעת לסמוך כל זמן שיהיה קיים וכו'" - כלל גדול הוא זה לכל בעל תשובה - אל יתראה בעיניו כי כבר יצא ידי חובתו והוא שלם במציאותו, אלא לעולם יהיה לבו נמס בקרבו ואומר אוי לי שהכעסתי את בוראי, ויקיים מה שאמר הכתוב "וחטאתי נגדי תמיד". ולכן אמר "אם הניח העירוב" שהוא כינוי אל התשובה שעשה, שנתערב עתה עם כל ישראל לאחר שפירש מדרכי ציבור ומדרכי בית ישראל הניח בדעתו "לסמוך עליו כל זמן שיהיה קיים" זה העירוב, דהיינו כל זמן שיהיה קיים האדם נמי, כי זה בזה תלוי, "אפילו ליום טוב אחר לא יסמוך עליו" - וכבר נתבאר כי שני ימים טובים הם רמז לשני זמנים של התשובה שבהם נאמר "וזכור את בוראך בימי בחורותך" שהם שני ימים שהם בזמן הבחרות כנ"ל. ולכן אע"ג שעשה תשובה בזמן הבחרות - לא יסמוך על אותה התשובה "ביום טוב אחר", כי יאמר הרי כבר עשיתי תשובה ונשלמתי - לא כך יעשה. אף על גב כי העירוב קיים ליום טוב ועדיין הוא קיים באותו התשובה - לא יסמוך עליו ליום טוב אחר, היינו זמן השני, אלא לעולם יהיה מהרהר בתשובה לקיים "וחטאתי נגדי תמיד".
"אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו" - כי התשובה שעשה בתחילה תשובה מעלייא היא.
וכן הוא הדין לענין המצוה הנקראת 'עירוב' כאמור, כי הוא מתערב בעשיית המצוה עם הציבור, כי עם אותם המשתתפים ומתערבים יחדיו כמ"ש "וחסרון לא יוכל להמנות" - מי שנמנו חביריו לדבר מצוה. ולכן יאמר:
"אם הניח העירוב זה" שנתערב ועשה המצוה על ידי הקברניט כאמור, "והניח בדעתו לסמוך עליו כל זמן שהוא קיים" מעשה המצוה שעשה, "אפילו ליום טוב אחר לא יסמוך עליו" שהרי נתבאר כי מעשה המצוה זה נעשה בכונה כדי לעשות אחר כך תשובה. ולכן לא יסמוך על מצוה זה לא[2] ישתדל לעשות תשובה. "אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו" עד ישוב אל ה' וירחמהו.
"נאכל העירוב או שאבד" - דהיינו על שני צדדין הנזכר; או לענין המצוה או לענין של התשובה. "קודם שבישל לשבת" - כי עדיין לא עשה זוודין לעולם הבא שכולו שבת כאמור. "אינו יכול לבשל" - אפשר כי נסתם פתח של התשובה בפניו מאחר שאבד
העירוב, דהיינו שחזר וחטא ככלב שב על קיאו. "אלא אם כן נשתייר ממנו כזית" - כי עדיין רע עליו במעשה ומר כזית, ימצא ממנו תקוה כי יעשה תשובה.
"לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאוכלו" - כי הנה "צרכי שבת" הם הזוודים שיעשה האדם לצורך השבת לעולם הבא, ואז יאכל מה שטרח בעולם הזה בערב שבת כאמור.
"התחיל בעיסתו ונאכל העירוב וכו'" - הנה העסה הוא רמז לגוף על דרך מה שאמרו חז"ל "אדם הראשון חלתו של עולם היה. מה אשה זו עושה עיסתה וכו'". כמו כן זה האדם התחיל להתבונן בעסתו בגופו, במספר איבריו לראות האבר שחטא בו לעשות כנגדו מצוה לקיים "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. עינים רמות - והיו לטוטפות בין עיניך".
ולכן "התחיל בעיסתו ונאכל העירוב" - כי נשלם המצוה שהיה עסוק בה וגמר אותה, "גומר אותה עיסה" - זה שהוא מתבונן במספר איבריו לשוב מהם גומר זה הענין. "והוא הדין אם התחיל לבשל" - שהוא דוגמא אשר התחיל לעשות מצוה המקביל לעון שעשה מכונה ל'בישול', שגומר אותו התבשיל של מעשה המצוה ואחר כך יעשה תשובה.
"אפה ולא בשל או בשל ולא אפה וכו'" - הנה נתבאר כי ענין אפיה הוא בפת שהוא ענין לימוד בתורה שנאמר "לחמי בלחמי", ובישול הוא בענין המצוה. ולכן אמר "אפה ולא בישל", דהיינו שהתחיל ללמוד בתורה אמנם לא נתעסק במצות, או שתפס בענין המעשה "ובישל ולא אפה" בלימוד התורה, "ונאכל העירוב" של מעשה המצוה שנתערב בה על דרך כנ"ל, "או אבד" - לפי שחזר בו חטא. "מה שנעשה בהיתר אפילו נתכוון לצורך יום טוב" לעשות זוודין לעולם הבא, "יכול להניחו לשבת" ולא יסמוך על ענין זה אלא "יבשל מכאן ואילך" ויעשה מצות "ליום טוב" שלו בעודו בעולם הזה ליום אחרון.
"מי שלא עירב מותר להדליק נר של שבת וכו'" - הנה אשר חז"ל הגידו כי הנשמה נקראת 'נר' שנאמר "נר ה' נשמת אדם". והענין כי הנה האדם בחטאו מסתלק ממנו בחינת הנשמה כנזכר במקומו, כי זה הוא כונת מה שאמרו "אין אדם חוטא וכו'". וכן אמרו "רשעים בחייהם קרויים מתים" על עיקר זה. ומכל שכן לאיש אשר אלה ול לא יבא לשרות עליו נשמה מחדש בהכנסת שבת כמשפט לאוהבי שמו כמו שאמרו חז"ל.
ולכן יש אוסרים להדליק נר שבת להיות שהוא רומז לנשמת אדם, והא ליתי. ויש מתירים לפי כי הדלקת הנר מצוה קא עביד ומברך "אשר קדשנו וכו'" ועל ידי כן איפשר שיזכה נמי לתוספת נשמה כי זה בזה תלוי.
עוד אני מדבר על ענין דעת מניח בעינן. כי הנה משמע מזה שני דברים הבאים כאחד. ראשונה כי האדם אשר הולך בדרכי יושר צדיק לקיים מה שאמר הכתוב "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו", כי בידיעה תלייא מלתא ולא בחסידות על דרך מה שאמרו חז"ל "לא עם הארץ חסיד". ואע"ג כי נתבאר למעלה מ"ש בזוהר פרשת משפטים כי דוד המלך ע"ה התפלל ואמר "ומעשה ידינו כוננה עלינו" - אע"ג כי אין האדם יודע לכוין - הקב"ה מקבל טוב הדבר. אבל אינו דומה למי שעושה מעשיו בכונה ובידיעה גמורה.
ולכן יאמר "דעת מניח בעינן" - שיהיה לו דעת נכונה הבין שמועה לחבר ולייחד המדות עליונות וקרב אותם אחד אל אחד, והיו לאחדים. ועוד נמי פשט לא יופשט כי "דעת מניח בעינן" הוא האדם שיהיה מתכוין בעשותו ענין העירוב כי כונתו הוא לערב הכחות עליונות ולייחד אותם בסוד חתן וכלה. "שיכוין להוציא לאחר" - הענין הוא כי תחילת הכל יתכוין לדחות הקליפה ולהוציא אותה לחוץ כדי שלא ימצא מי שמעכב החיבור שלהם כדאיתא בזוהר פרשת ויקרא "הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו" - אותו הנקרא "איש יודע ציד", גם לא הנקרא "אדם בליעל איש און", בהתודע יוסף הצדיק עם הכלה. והיינו מה שכתב "שיתכוין להוציא את אחר" - היינו אחר ממש כדאיתא בזוהר בפסוק "והלכה והיתה לאיש אחר". ואחר כך תהיה הכונה להוציא לאחר(?) - היא הכלה - להוציא אותה מן הקליפה ולטהר אותה מכל בן נכר.
"אבל דעת מי שהניחו בשבילו לא בעינן" - כלומר כי הנה הכלה לאחר שעלתה למעלה לעולם האצילות עדיין היא "דעת קל" כמו שאמרו חז"ל "דעתן של נשים קלה". וענין זה אינו מעכב לענין הייחוד שהרי נאמר "הנה ה' רוכב על עב קל". והבן. ואחר כך נתקן בחינת הדעת שלה על דרך כי(?) "והאדם ידע את חוה אשתו". והיינו מ"ש "אבל דעת מי שהניחו בשבילו לא בעינן". וזה "בשעת הנחה" של העירוב. רק שיודיעוהו "ביום טוב" - בסוד הצדיק, "קודם שיתחיל לבשל" אותם זתים שנאמר בו "כתית למאור להעלות נר", שהוא "לצורך שבת".
וכן נמי משמע מינה "אבל דעת מי שהניחו בשבילו לא בעינן" הוא חוזר נמי לחתן שלה אשר חז"ל הגידו "כל אדם שאין בו דעת אסור לרחם עליו שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמהו עושהו". והענין דרך קצרה: כך אמרו חז"ל בשלש מדות נברא העולם שנאמר "בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו". ולכן כאשר העולם הוא סוד שש קצוות הבנין עדיין אין נמצא שם שלימות הדעת. ולכן אמר הכתוב כי לא עם בינות עליונות העולם הנזכר, סוד תפארת ישראל. נמצא כי אין בו דעת שלם. על כן לא ירחמהו עושיהו. ולכן קס"ד כי כן נמי אין ראוי לישא אשה לפי כי העיקר הוא בחינת הדעת לקיים "והאדם ידע". ולכן יאמר "אבל דעת מי שהניחו העירוב בשבילו לא בעינן". והיינו "בשעת הנחת העירוב" שהוא ענין ערובת' כלל, "רק שיודיעוהו ביום טוב" - ימשיכו בחינת קט(?) מן הדעת "ביום טוב", הוא הצדיק, הוא יום הנקרא 'טוב' שנאמר "אמרו צדיק כי טוב". וכן נמי נקרא 'טוב' יען נמצא בו דבר טוב שנאמר "וירא ה' את האור כי טוב". "קודם שהתחיל לבשל" שמן זית זך כתית למאור}} לתוך הקדרה "לצורך שבת" - היא הכלה שנאמר "ושמרתם את השבת כי קדש היא".
"המערב לאחרים צריך לזכות להם על ידי אחר וכו'" - הנה בענין דין זה הוא מתבאר על ג' אופני קדש, כולם נכוחים למבין.
זה יצא ראשונה: כי הנה מאחר שר אנכי הגדתי והשמעתי כי העולמות התחתונים הם קוראים והולכים לתומם למעלה לעולם האצילות כמ"ש בזוהר פרשת קרח, כי חכמה שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון. אימתי? בזמנא דמועד שריא בעלמא. ולכך ימצא כי זה האדם הוא הגורם הראשון על ידי המעשה של ה'עירוב', היינו שמערב כחות הקדושה וקרב אותם אחד אל אחד של כל העולמות מקבילות הלולאות כאמור. ולכן יאמר נא:
"המערב לאחרים" - הם חיילות סטרא דקדושה כאמור, "צריך לזכות להם על ידי אחר" - היינו כי כן נמי צריך כי כן חכמת שלמה תזכה להם להזמין אותם להעלותם למעלה לאעטרא יתהון ולאעלא להון תחות גדפהא.
"וכל מי שמזכים על ידו בעירובי שבת מזכים על ידו בעירובי יום טוב וכו'" - וכן נמי יהיה מ"ש המערב לאחרים, היינו כי כונת אדם זה הוא לערב הקצוות של הנקבה עם הקצוות של הזכר ולחבר אותם אחד באחד יגשו. ולכן צריך לזכות להם על ידי אחר. והיינו כי צריך שיעלו העולמות למעלה ומעלים עמהם מאותם ניצוצות דעלמין קדמאין דאתחברו, והם בסוד "אור חוזר". ועל ידי כן נעשה החיבור - הוא העירוב - בין שניהם חתן וכלה.
ועוד יהיה נמי "המערב לאחרים" - כי הנה כאשר נעשה החיבור בין חתן וכלה שם נאמר "כי יקרא קן צפור לפניך וכו' והאם רובצת על האפרוחים שלח תשלח את האם" בתחילה ואחר כך "ואת הבנים תקח לך". והנה על ענין שילוח זה הוא סוד "המערב לאחרים" כי הנה על ידי עירוב התחתון שבא לערב חתן וכלה יחדיו נמצא כי צריך לשלח את האם ואז נעשה ייחוד עליון נמי, ומתקיים כל הכתוב "אכלו רעים - לעילא, שתו ושכרו דודים - לתתא". ולכן המערב לאחרים על דרך הנזכר "צריך לזכות להם על ידי אחר" - כי אע"ג שהוא מעורר הענין מלמטה - עם כל זה צריך מעורר אחר למעלה. הוא מ"ש בזוהר פרשת ויצא {{צ|ויבא יעקב מן השדה - דא ת"ת קדישא. ותצא לאה לקראתו - אימא עילאה נפקא לקדמותיה. ותאמר אלי תבא - לאעלא לך תחות גדפאי ולרוואה לך בעידונין ותפנוקין עילאין. מה כתיב תמן? וישכב עמה בלילה הוא. 'יעקב' לא כתיב אלא ההוא טמיר *** *** *** כי תפארת קדישא הוא מעורר הייחוד העליון כאמור. והיינו מ"ש "צריך לזכות להם" לעליונים הנזכר, "על ידי אחר" - תפארת קדישא כאמור. "וכל מי שמזכים על ידו בעירובי שבת וכו'"[3]
"צריך הזוכה להגביה עירוב זה מן הקרקע טפח וכו'" - גם דין זה הוא הסובב על ג' צדדים הנזכר. כי הנה כאשר נאמר כי הזוכה הוא מט"ט שהיה העיקר בעולמות התחתונים - לכן הזוכה זה צריך "להגביה העירוב", הוא הלחם של העירוב, סוד הכלה. מגביה אותה מן הקרקע "טפח" להיות מוכנת לזווג. ואם הם הבתולות שבעולם הבריאה הזוכים צריכים להגביה העירוב, היא בסוד הכלה כמשפטם שמעלות את הארון כדאיתא פרשת תרומה, ומגביהין אותו מן הקרקע "טפח" כמ"ש "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" - הוא בבריאה, מגביהין אותו טפח. הוא מ"ש בזוהר פרשת תשא דף קפ"ט (ח"ב קפט, א) וזה לשונו: "ונשא מגבעות - מאי הוא? אלא בינה ובין בתולות אחריה רעותיה שיעורא דזרת איהו נשא מגבעות ודאי", עכ"ל. הנה מובן מ"ש כי צריך להגביה זה הלחם של העירוב מן הקרקע של הבריאה טפח כאמור.
וכאשר נאמר כי הזוכה הוא הכלה עצמה שהיא מעלה את העולמות התחתונים למעלה לאעטרא יתהון ולמיעל לון תחות גדפהא - הנה צריך להעלות העירוב מהקרקע "טפח" - הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת בלק דף קפ"ט (ח"ג קפט, א) וזה לשונו: "והיא כפורחת עלתה נצה - ככלה דאתקשטא ועאלת ברחימו בחדוה דההוא יין דאתערב במיא. עלתה נצה כדין סליקת רחימו דידה לגבי דודה וכו'. מטטרון אמר ג' שריגים ודאי לקבל תלת אבהן והא ארבע אינון דילה. אלא דא הוא דכתיב והיא כפורחת בזמנא דאיהי סליקת ופרחת לסלקא בכנפא כדין עלתה נצה - דא הוא ההוא רביעאה דאשתאר דסליק בהדה ולא אתפרש מינה. הדא הוא דכתיב וירכב על כרוב ויעף וכו'".
הנה ממאמר זה תבין כי העירוב הוא הכרוב הנזכר שעולה לקראת החתן טפח מן הקרקע כמו שאמרו חז"ל "אסתר קרקע עולם".
וכאשר נאמר כי הזוכה לאחרים הוא סוד תפארת ישראל כנ"ל - הנה הדבר מובן כי העירוב הוא הלחם הנקרא 'מן', "צריך להגביה אותו מן הקרקע", הוא קרקע עליון ארץ החיים, שיעור "טפח" - הוא אות י', ואז ישכב עמה בלילה הוא כנ"ל.
"חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מצות עירוב" - הנה נתבאר כי מה שנותן העירוב בתחילה ביד הזוכה לא עשה כלום מאחר שאינו אומר לו למה הוא נותן לו העירוב. ואם נותנו לו במתנה כיצד יחזור ליקח אותו ממנו. ולכן נבאר הדין על דרך זו אלך המצטרך לענין. וכך היה אומר:
"חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך וכו'" - הנה ענין הברכה מבואר בזוהר פרשת עקב כי תדרשנו ימצא לך. ואחר שמברך 'על מצות עירוב' כי כן צונו הקב"ה לעשות דברים המערבים בינו לבינה שנאמר "ויקח ה' את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", ואחר כך "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". וכן אמרו חז"ל כל העשבים היו עד פתח הקרקע ולא צמחו עד שהתפלל עליהם אדם הראשון להודיעך שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים. וכך היא המדה נמי לענין הברכה כמ"ש הקב"ה לר' ישמעאל "ישמעאל בני ברכני. מאי קמ"ל? אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך".
"ואחר כך אומר בדין עירובא יהא שרי לן וכו'" - כי על ידי הייחוד והתערובת שנעשה בינו לבינה הותר לנו כל הדברים הללו כדי להיות שמחת יום טוב שלימה בסוד "אכלו רעים שתו שכרו דודים".
"אע"פ שהניח עירוב וכו'" - דהיינו ענין דברים המעוררים, "אינו יכול לבשל מיום טוב ראשון לשבת" - לפי כי אותו הזווג הנעשה ביום טוב ראשון לחוד ושל שבת מעולה ממנו.
"אם הניח העירוב על דעת לסמוך כל זמן שיהיה קיים וכו'" - הנה הדין הזה סובב על ג' אופני קדש הנ"ל. וכך הוא אומר:
"אם הניח העירוב" של עליית העולמות התחתונים למעלה, "כל זמן שיהיה קיים" תערובת זו, "לסמוך עליו אפילו ליום טוב אחר" לכתחלה לא יסמוך עליו ליום אחר מפני דאע"ג כי העירוב קיים (שהם חיילין דילה שעלו), אמנם אין נשארים הם למעלה עד יום טוב אחר שהרי אחר כך חוזרים ויורדים למקומן למטה. "אמנם בדיעבד" אם כך עשה "יכול לסמוך" על עירוב זה הגשמי - אולי על ידי כך יעלה קצת מהם.
וכן הענין בכל שאר החלוקות היות' טוב שלא לסמוך עליו רק לאותו יום טוב ואחר כך יעשה עירוב מחדש, שהרי מצוה קא עביד ועשה פרי למעלה.
"נאכל העירוב או שאבד וכו'" - הנה על דרך הנזכר העירוב שנאכל היינו שכבר נעשה הייחוד בעבורו בסוד "הלחם אשר הוא אוכל", "או שאבד" - שהרי חזרו כל אחד למקומו. "קודם שבישל לשבת" אם עדיין לא נעשה הייחוד לשבת. כי הנה מבערב כשקדש היום התחילה הקדושה ועולים העולמות למעלה. אז אינו יכול לבשל "אלא אם כן נשתייר מן העירוב כזית" הרומז לאות יו"ד. והוא על ג' צדדין הנ"ל. כי הנה כאשר נאמר כי העירוב הוא רומז בעולמות למטה - כזית זה הוא סוד אות י' דשם שדי שהוא במט"ט כדאיתא בזוהר פרשת ויצא בפסוק "עולים ויורדים בו" דף קמ"ט (ח"א קמט, א) וזה לשונו: "חמא מטטרון סבא דביתא דשליט בכל דיליה דאיהו קאים בשולטנו על האי עלמא, שרי וסליק לעיל בסליקו דמאריה וכו' וראשו דשם שדי אות י', ודא מגיע השמימה וכו'". ולכן אם נשתייר כזית, אות י', מספיק כנזכר.
ואם לענין הכלה - שיעור העירוב שנשתייר ממנו "כזית" הוא אות יו"ד שהוא בסוד אות הברית. ולענין הנוגע לתפארת ישראל נמי - אות יו"ד הוא בסוד הצדיק כדאיתא בזוהר פרשת אחרי מות "כדין מלכא עילאה סליק לעילא לעילא ואנגיד לרישא דיסוד עמיה אות י'". ולכן בכולם אם נשתייר מן העירוב כזית יכול לבשל לשבת לצורך ייחוד הנזכר.
"לאחר שהכין צרכי שבת" שמורה על ענין צורך הייחוד עליון, דהיינו עליית העולמות למעלה. "יכול לאכלו" - כי הנה אע"ג שאינו דומה קדושת שבת לקדושת יום טוב שעולים יותר העולמות -- מכל מקום הרי עשה הכנה כראוי וכיון שעלו ביום טוב שוב אינם יורדים, אלא עולים עלייה יותר בע"ש וגורמים שם הייחוד כנ"ל.
"התחיל בעיסתו ונאכל העירוב" - הנה מובן ממ"ש למעלה כי העיסה היא בסוד הכלה. והנה זה התחיל לעשות תיקון למעלה בעסתו, כי לכן נמי למעלה התחיל התיקון בעסה הנזכר ונאכל העירוב באחד מאותם הפנים הנזכר. "גומר אותה עיסה" לפי כי כן נמי נגמר התיקון הרוחני למעלה, כי לא יעצרנו הגשמי מאחר שכבר התחיל התיקון. "והוא הדין אם התחיל לבשל" כי כבר נאמר כי הבישול הוא יותר הכנה לסוד הייחוד כנראה לחוש, "וגומר אותו התבשיל שהתחיל". וכן נמי יהיה כך למעלה - נגמר ענין הבישול כאמור.
"אפה ולא בשל או בישל ולא אפה" שהם דוגמא לשני מיני יחודים. אחד בסוד של 'לחם' והוא בסוד הזכר, והבישול בכלה. ואם עשה אחת מהם "ונאכל העירוב או שאבד" כנ"ל. "מה שנעשה בהיתר אפילו נתכוון בו לצורך יום טוב יכול הוא להניחו לשבת" כי לכן הוא נעשה התעוררות מעכשיו לצורך שבת, "ולבשל מכאן ואילך ליום טוב" לעורר ייחוד אחר לצורך יום טוב.
"מי שלא עירב מותר להדליק נר של שבת" - כי אין לך עירוב יותר מזה, שנתקנת הכלה ועולה למעלה בסוד נר כנזכר בזוהר פרשת בלק: "מאי נר? רמ"ח איברים ותרין דרועין דאתכללו בה". "ויש אוסרין". ואין הענין רק לומר כי אין הדלקה תחתונה מועילה לזה - ולא היא. אלא מדליק כי מצוה היא ולכן נמי מעורר מדה עליונה להיות בבחינת 'נר' כדבר האמור.
טור ברקת (סעיפים כ - כד) עריכה
פירוש ראשון עריכה
הנה נתבאר למעלה ענין העירוב שהדוגמא לזה הוא שהאדם יכין צידה לדרכו לידע מה יאכל בשבת שהוא דוגמא לעולם הבא. ולכן הוא היה אומר:
"מי שלא עירב לעצמו", ולא דעת ולא תבונה להכין צידה לדרכו. "כשם שאסור לבשל לעצמו" - ר"ל לעתיד לא יתכן עוד לעשות הכנה כי הנה כך אומרים לו "עולם שיצאת ממנו דומה לערב שבת וזה דומה לשבת. אם אין טורח בערב שבת מה יאכל בשבת". ולכן נמי כשם שאסור לבשל לעצמו "כך אסור לבשל לאחרים" - הוא הדבר אשר נתבאר במאמר "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה", דמיירי על מי דאהינו מעשיו ולמדו אחרים ממנו. וכן הענין בזה. מאחר כי זה אינו מועיל לעצמו לעשות מצוה כדי להוציא עצמו מן החיוב אשר עליו - גם לא יוכל לבשל לאחרים "ואפילו בביתם".
וכן גם "אחרים אסורים לבשל לו". וזה "אין לו תקנה אלא שיתן קמחו ותבשילו לאחרים" - הוא הנרצה בפסוק "יגמר נא רע רשעים ותכונן צדיק" (תהלים ז, י). כי פעמים הצדיק על ידי תורה שמלמד לבלתי הגון הוא לוקח ממנו אותו חלק הטובה הנמצא בו לפי שהתורה אתקש לעיר מקלט (כמ"ש חז"ל כתיב "את בצר במדבר וכו'" וסמיך ליה "וזאת התותרה" לומר כשם שעיר מקלט קולטת כך התורה). ולכן נמי הוא קולטת חלק הטובה הנמצא באדם זה ולוקח אותו המלמ'. והיינו מה שאמר הכתוב "יגמור נא רע רשעים" על ידי אותה תורה ששומע ואינו מקיים. והיינו דנקט קרא "רשעים" בריבוי, ולא אמר "רשע" - להורות ולגלות כי הוא רשע בכל התורה, גם במצות הנוספות דרבנן, דהכי עולה בגימטריא רשעים - תר"ך - הם תרי"ג מן התורה וז' נוספות מדרבנן. אינו מקיים כלום מהם. ולכן "ותכונן צדיק" באותו הטוב שנתסלק מן הרשע.
ולכן יאמר "ואין לו תקנה רק שיתן קמחו ותבשילו", היינו תורה ומצות שלו, לזולת, אותם שעירבו במתנה על דרך הנזכר. "והם יבשלו לו" כדי שירגיש בעצמו על מה הגי' לו כי אחרים יאפו ויבשלו ויתנו לו - אולי יעשה תשובה. "ואפילו בביתו" יכולים לבשל, לפי כי לאיש אשר אלה לו וניקה מתורה ומצוה שבידו - גם הבית לא יקרא על שמו אלא של האופה והמבשל, שהרי נאמר כי כל אדם יש לו ב' חלקים; חלק בגהינם וחלק בגן עדן. זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. ולכן זה האופה והמבשל עושה בביתו כדי לרמוז לו כי הבית ימלא עשן ונוטל חלקו פי שנים בגהינם שנאמר "לכן בארצם משנה יירשו". והאופה והמבשל לו הם יקחו חלקו בגן עדן.
"ואם אין שם אחרים שעירבו" - והרי כל אפיא(?) שוי' לרעה - "יש אומרים שמותר לאפות בצמצום פת אחד ולבשל קדרה אחת ולהדליק נר אחד" - הכל בגרעון ובהעדר - אולי ירגיש בעצמו כי יאמר "ומה כך הוא על ענין חיי נפש החמירו כל כך, קל וחומר לענין העדר חיי הנפש מה אשיב שולחי דבר. ויהיה סיבה לתשובה.
"אם נזכר שלא עירב קודם סעודת שחרית וכו'" - הנה נתבאר למעלה מה שאמר הכתוב "וזכור את בוראך בימי בחורותך", כי מיעוט 'ימים' שנים הם; לרמוז על שני זמנים שטוב והגון לאדם לעשות תשובה בהם. והנה כל יום מהם נחלק לזמנים רבים אשר על כן בא הדוגמא לזה אותו המקיים "וזכור את בוראך בימי בחורותך" ונזכר בעצם היום הזה של הבחרות "שלא עירב" עצמו עם הקב"ה, והוא רחוק ממנו, יען כי רחוק ה' מרשעים. ולכן יבדל מעדת הגולה וזכר את האיש המסכן (זה יצר הטוב) כי יעיר בבקר בבקר "קודם סעודת שחרית" זכר מעשיו אשר לא טובים. אז "יבשל הרבה" - יעשה מצות הרבה "בקדרה אחת" כי יהפוך פניו כשולי קדרה כאשר יחשוב מה שאמרו חז"ל "למה רשעים דומים וכו' ופניהם כשולי קדרה". כאשר יחשוב בענין זה בלי ספק כי יתבייש ממעשיו ומתכפר לו. כך אמרו חז"ל "כל המתבייש ממעשיו מוחלים לו שנאמר למען תזכרי ובשת בכפרי לך על כל אשר עשית". ולכן פשוט הוא כי יבשל הרבה מצות ומעשים טובים בקדרה אחת שהיא לנגד פניו. "ויותיר לשבת" - יהיה לו זוודין מה יאכל בשבת לעולם הבא.
"ויש אומרים דאפילו לבשל כמה קדרות מותר כיון שקודם אכילה הוא" - כי עדיין הוא בעולם הזה ויש לו תקנה. "והוא שיאכל מכל אחד ואחד" - כי הנה בזה יש צורך ליום טוב ועל ידי מצוה זו אוכל מפירות הללו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא שכולו שבת.
"אם נזכר ביום טוב ראשון שלא עירב וכו'" - כבר נתבאר למעלה כי שני ימים הללו הם דוגמא למה שאמר הכתוב "וזכור את בוראך בימי בחורותך", הם שני ימים. ולכן יאמר נא, אם אדם זה "נזכר ביום טוב ראשון", ביום של הבחרות, "שלא עירב" עצמו עם בוראו. "אם הוא ביום טוב של ראש השנה" - כלומר כי מה שנזכר לתקן מעשיו היה מפני יראת העונש של דוגמת ראש השנה, כי כל העולם עוברים לפניו כבני מרון. "אינו יכול לערב על תנאי" - כי אין בזה כל כך כח. "אבל אם הוא ביום טוב של גליות" - כלומר כי זכר איך על ידי מעשיו נשמתו נעקרה ממקומה והיא גולה וסורה ונכנסה בגלות של הקליפה במאסר עונו, לכן הוא זכר להחיות את נפשו ולפדות אותה - יכול לערב נשמתו עם הקדושה בתנאי ויאמר "אם היום קדש איני צריך לערב", כלומר אם מחשבה טהורה זו אשר זכרתי לתקן את נפשי ולהשיב אותה אל הקדושה להתערב עם עדת ישראל מועיל זה הזכרון ולכן היום הזה קדש אצלי ולא כימים הראשונים שנפסלו והיו חול למען אשר עשה מעשים בלתי הגונים כדאיתא בזוהר פרשת ויחי דף רכ"א (ח"א רכא, א) וזה לשונו: "תאנא כד בעי קוב"ה לאתבא רוחיה ליה כל אינון יומין דקאים בר נש בהאי עלמא אתפקדין קומיה ועאלין בחושבנא. וכד אתקריבו קמיה למיעל בחושבנא מית בר נש ואתיב קוב"ה רוחיה ליה, ההוא הבל דאפיק ונפח ביה אותביה לגביה. זכתה חולקיה דההוא בר נש דיומוי אתקריבו גבי מלכא בלא כיסופא ולא דחי יומא מנייהו לבר דישכחבההוא יומא דעביד ביה חובה בגין כן כתיב בצדיקייא *** **. ווי לרשיעיא דלא כתיב בהו קריבה. והיך יקרבון *** קמיה מלכא דהא כל יומוי בחובי עלמא אשתכחו וכו'".
ולכן הוא אומר זה שזכר את בוראו, "אם היום קדש" כי על ידי זכירה זו נתקדש ונתקרב לפני הקב"ה ונקדש קדש, "איני צריך לערב" שהרי נתערב עם הקב"ה כמו שאמר הכתוב "כי מי ערב את לבו לגשת אלי וכו'". "ואם היום חול" - כי עדיין לא נתקבל לפני הקב"ה לקדש אותו בעירוב זה שאני עושה ומתעורר בו, "יהא שרי לך מכאן ואילך" - יש כח בידי לאפויי בתורה ולבשולי במצות כנ"ל, שהרי נכנע היצר. "ולאדלוקי שרגא" - היא הנשמה שלו שהוא כיבה אותה על ידי מעשיו הרעים. הנה עתה יאיר נרו לפני הקב"ה שנאמר "נר ה' נשמת אדם". וכיצד נעשה נר זה להאיר לפני ה'? כאשר האדם הגשמי הוא "חופש כל חדרי בטן" (משלי, כ) שלו, ואינו מניח דבר רע לא במעשה ולא במחשבה - אז מאיר לפני הקב"ה.
"ולמחר אין צריך לומר כלום" - שהרי התוודה אשר חטא עליה, ואין עוד להזכיר על מה שעבר כלל ועיקר. "ויש אומרים דאי לית ליה מידי דבשל מאתמול לא מהני תנאי" - כלומר כי אם אדם זה רשע גמור, לא יועיל לו להשלים נפשו בנקל, להכנס בגדר הצדיקים, כי גם אותו היום נקדש קדש אם אין לו איזה זכות מוקדם אינו מועיל זה התנאי עד שיעשה מעשה הנראה לעין כל שעשה תשובה.
"אם עבר במזיד ובישל כמה קדרות" - כלומר כי זה יודע בעצמו אשר לא טוב עשה, ולא חפץ לשוב בתשובה. אמנם עשה כמה מצות ובישל כמה קדירות "שלא לצורך יום טוב" - כלומר דאע"ג דקים לן כי המתבייש מעבירה שבידו מוחלין לו, וזה נתבייש כמה פעמים נהפכו פניו כשולי קדרה -- אבל לא נתבייש לצורך יום טוב לענין שמתבייש מאשר חטא על הנפש, אלא נתבייש כמה פעמים ונתגלה עונו ללא הועיל. "מותר לאוכלן בשבת או בחול" - דהיינו כפי ראות השגחת בוחן לבבו אם יתראה בעיני השגחתו לשמור לו המצות זו שעשה, ואם רבות הם לעולם הבא כמשפט "לאוהבי שמו", לאכול אותם בשבת לעולם הבא. או אם יתראה בעיני השגחתו לתת אותם לו שאכלם בחול כדרך הרשעים שהם אוכלים שכר איזו מצוה שעושים בעולם הזה, והולכים לגהינם. הכל כפי השגחת בוחן לבות כאמור.
"אם הערים לבשל קדרות לצורך היום" - כלומר כי אדם זה הוא רשע ערום, ויודע כי אין דבר נעלם מן הקב"ה כמו שאמרו חז"ל אפילו דיבור נאה. ולכן אינו נותן ללבו לעשות תשובה אלא עשה מצות, ואע"ג שהוא מתבייש ממעשיו הרעים לעין כל, כי יאמרו מה ענין זה לזה -- עם כל זה מבשל כמה קדרות "לצורך היום" - ליהנות מהם בעולם הזה. "והותיר" - לפי כי עשה מצות שאוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ולכן הותיר לצורך מחר. "אסור לאוכלם" לעולם הבא, אלא בעולם הזה הקב"ה נותן לו זכרו והולך לגהינם לפי כי המערים הוא יותר חמור מן המזיד כאמור.
פירוש לצד עילאה עריכה
גם עתה מדבר בענין הנוגע למעלה. וכך הוא אומר:
"מי שלא עירב" - דהיינו בדברים הערבים בינו לבינה, ולא עשה מעשים מהוגנים לרצות אשה לבעלה עד שאמריה תאמר חזי במאי ברא אתינא לקמן כנזכר בזוהר, "אסור לבשל לעצמו". והנה נתבאר כי הבישול הוא כינוי למעשה המצוה, כי נקרא 'מבשל' לצורך נפשו לאכול לעולם הבא. אמנם אם אדם זה לא יתן אל לבו ולא דעת ולא תבונה לעשות המצוה לשם מצווה אותה אותה הענין המצווה ועושה, ולכוין בה להועיל למעלה - "אסור לבשל לעצמו" כי כן שנינו "ולא עם הארץ חסיד". ומכל שכן כי אסור הוא לבשל למעלה למדה הנקראת "עצמו" כדאיתא בזוהר ובתיקונים בענין "אין חבוש מתיר לעצמו" שהיא המדה הנקראת "עצם מעצמי". כך זה אסור הוא בכבלי ברזל מאסר הקליפה, ולא יועיל לבשל לעצמו כפשוטו, ולא להועיל למעלה למדה הנקראת "עצם מעצמי" כאמור(?).
"כך אסור לבשל לאחרים" להועיל להם, "ואפילו בביתם" למעלה בעולם האצילות - אינו מועיל מעשיו כלום. וגם "אסורים לבשל לו אחרים" ואין מקבלים מעשיו לפני הקב"ה כלל.
ואם נאמר "מי שלא עירב" היינו בסוד מט"ט, כי לפי שהוא מזומן מחכמת שלמה כנ"ל לכן צריך לערב כי יהיה מעורר הייחוד העליון מבערב משעה שנזדמן לסעודה לאעטרא יתיה. ולכן אם לא עירב - "כשם שאסור לבשל לעצמו" ולא יוכל להועיל ליינק משדי אמו כמשפטו כדאיתא בזוהר "משמרת שלישית כדין תינוק יניק שדי אמיה לדכאה יתהון". "כך אסור לבשל לאחרים" - היינו צדיק וצדק, כי לא יהיה בו עוד הם(?) לחבר אותם על ידו. "ואפילו בביתם" למעלה. "וכן אחרים", צדיק וצדק, "אסורים לבשל לו" כמ"ש "חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולאעלא לון תחות גדפהא".
"ואין לו תקנה אלא שיתן קמחו ותבשילו" - היינו אותם שית ספיראן שמקננין ביצירה, "לאחרים" - הם צדיק וצדק הנזכר, "במתנה והם" (צדיק וצדק) "אופים בו מבשלים ונותנים לו" מאותו השפע כאמור. "ואפילו בביתו יכולים לבשל" - אין 'בית' אלא אשה, שם יכולים 'לבשל' - ענין חיבור על דרך הנזכר.
"ואם אין שם אחרים שעירבו" כנזכר ביצירה אין מי שעירב על דרך הנ"ל, "יש אומרים שמותר לאפות פת א'" - היינו ייחוד שהוא בצמצום לחם צר, "ומבשל קדרה אחת ומדליק נר אחד" בסוד הכלה הנקראת 'נר'.
"אם נזכר שלא עירב קודם סעודת שחרית". וכן נמי ענין זכירה זו הוא בא אצלו כמה דאת אמר "ואזכור את בריתי", וכך הגיע לו "קודם סעודת שחרית" - קודם שנעשה הייחוד של שחרית. "יבשל הרבה בקדירה אחת" - כי ימשיך אור הרבה מלמעלה בתוך אותה קדירה של הכלה, לפי כי הצדיק הוא דכתיש כתישין. "ומה שיותיר יהיה לשבת. ויש אומרים דאפילו לבשל כמה קדירות" - ר"ל כמה המשכות והיינו כמה קדירות, "מותר כיון דקודם אכילה הוא. והוא שיאכל מכל קדירה וקדירה" הלחם אשר הוא אוכל.
"אם נזכר ביום טוב ראשון שלא עירב" - כבר נתבאר כי "יום טוב ראשון" הוא סוד החסד. אמנם "אם הוא ביום טוב של ראש השנה אינו יכול לערב על תנאי וכו'" לפי שהם סוד דין. "אבל שני ימים של גליות" שהם צדיק וצדק, האדם הגשמי יכול לערב הכחות למעלה, "בתנאי אם היום קדש" כבר הם מזומנים כנ"ל, "ואין צריך לערב". "ואם היום חול" בעירוב זה שמערב ומחבר הצדיקים למעלה "יהא שרי לן" לעשות מיני זווגים הללו, "לאפויי" בסוד הלחם, "ולבשולי" - "בשר מבשרי וכו'". "ויש אומרים אי אית ליה מדי דבשיל" - מצוה קודמת. ואי לא לאו.
"אם עבר במזיד ובישל כמה קדרות" - שעשה כמה מיני יחוד ולא נתכוון לחבר זה בזה, אלא כך עשה בהזדמן. "שלא לצורך יום טוב" של הצדיק, היינו בעולמות, כי לא הועיל לחבר למעלה. "מותר לאכלו בשבת או בחול" בסוד "אכלו רעים".
"אם הערים לבשל שתי קדירות לצורך היום" ולא עירב כלל כחות העליונים, ולא עשה הזמנה מן העולמות התחתונים, "ובישל שתי קדירות" - נתכוון לתקן שתי מדות הנקראים 'קדרות' כנ"ל, "לצורך היום" - לייחוד הנעשה ביום טוב. "והותיר לצורך מחר" - בענין בישול הגשמי "אסור לאכלה" כי החמירו במערים לפי כי הוא בסוד הנחש שנאמר בו "והנחש היה ערום", ואתי למסרך. ולכן לא נעשה על ידו ייחוד לפי שתפס מדת הנחש כאמור.