טור ברקת/תקכ
שולחן ערוך עריכה
- סימן תק"כ
- לכבד הבית כדינו בשבת כך דינו ביום טוב
טור ברקת עריכה
הנה ענין כיבוד הבית, הדוגמא לזה הוא הצווי שאמר הכתוב "ויד תהיה לך וכו' כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר". כי הנה למדנו מזה שני דברים הבאים כאחד טובים. ראשונה מ"ש "והיה מחנך קדוש" הוא המקום שהאדם עומד בתוכו והוא ענין בית שלו, צריך שיהיה נקי. וקדוש יאמר לו. היינו על דרך מה ששנינו "יהיה ביתך בית ועד לחכמים" (משנה), שיהיה מקום מוכן וקדוש עד שיבחרו החכמים להיות מתוועדים ללמוד שם.
וזאת שנית תעשו "ולא יראה בך ערות דבר". שאם באולי המקום פנוי מכל טומאה ונקי, אמנם האדם יטמא ולא יתחטא את משכן ה' טמא. ולכן מה שיאמר כי "מצוה לכבד את הבית" - יש במשמע ב' דברים האמורים. כי ממה שצריך לכבד הבית משמע נמי כי צריך האדם להתבונן בעצמו אם נמצא בו עון אשר חטא שלא יהיה מתקיים בו מה שאמר הכתוב "ושב מאחריך". והנה כבוד הבית משמע נמי עניינים רבים. וזה יהיה על דרך מה שאמרו חז"ל "כל אדם יש לו שני חלקים. אחד בגן עדן ואחד בגהינם. זכה אדם נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן שנאמר לכן בארצם משנה ירשו. לא זכה - נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם שנאמר ומשנה שברון שברם".
והנה מאמר זה נתבאר עד כמה פעמים אמנם ממנו נקח ללמוד דמאחר כי האיש הישראלי יש לו חלק בגן עדן והוא אצלו בספק אולי חבירו יזכה ויעשה מעשים טובים ויקח אותו ממנו - לכן באה אזהרה זו לאדם הגשמי ביום טוב. כי כאשר הוא מכבד הבית הגשמי מדברים המאוסים ומן העכר, אע"ג כי אין זה דבר מאוס, כך החי יתן אל לבו לכבד הבית שלו הנמצא לו בגן עדן מכל דברים הרעים וטינות מחשבות הרעות, וישים לנגד עיניו כי אל עפר ישוב.
אמנם "וענוים ירשו ארץ" שנאמר "הקיצו ורננו שוכני עפר" - מי שהיה שכן לעפר בעולם הזה, כך יתכוין בדעתו ולקנות אותו הבית שלו, הנה זאת תורת הבית שהוא חלק שלו בגן עדן כאמור. אמנם כבר אנכי הגדתי והשמעתי בהלכות פסח כי כמה בתים יש לאדם ומוכרח הדבר לפי כי כן האדם הוא כולל נפש מן העשיה ורוח מן היצירה ונשמה מעולם הבריאה כדאיתא בתיקונים אין להאריך. ולכן מוכרח הוא כי כל בחינה מאלו כאשר היא חוזרת לעלות למקומה למעלה שיהיה לה בית ליישב בו. והנה חז"ל אמרו "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק י"ש עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש". ובכלל מאתים מנה. ולכן נמי יהיה בזה אזהרה לכבד הבית שלו בכל עום מאלו לפי שאינו דומה הבית התחתון לעליון. ולא דבר הפגם בתחתון שוה לדבר הפוגם בבית העליון. כי הנה בבית התחתון צריך לנקות אותו בענין המעשה שלא יעשה דבר של מעשה רע המטנף הבית. אמנם הבית העליון צריך לבער ממנו ענין הדיבור שהוא יותר רע ומר, וכמו שאמרו חז"ל לא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע. ולא על מעשה העגל. וזה יהיה כנגד הבית שהוא מושב אל הרוח כמה דאת אמר "וברוח פיו". וכנגד הבית העליון צריך לבער ענין המחשבה ולטהר עצמו מכל הרהורים רעים ומחשבות רעות, כי כן הבית זה הוא מושב לנשמה. וכבר אמרו חז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה לפי שעושים טינוף בבית העליון הנזכר. וכנגד אלו הבית יש דוגמתן באדם עצמו והם בקרבו בגוף שלו, הוא הבית מושב הנפש והרוח והנשמה הנזכר, והם הכבד והלב והמוח אשר מושב הנפש הוא בכבד ומשכן הרוח בלב, ומשכן הנשמה במוח. כי צריך לכבד אותם מכל טומאה וטינוף והוא מדין קל וחומר. אם מצוה על האדם לכבד אותם הבתים אשר ישכון שם לעתיד - כל שכן כי צריך לכבד המקומות הללו כי הם עיקר לזכות לאותם הבית העליונים.
כי הנה תחילה יבער הדברים הרעים הנוגעים אל הכבד הכעס שהוא שקול כעובד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ויסיר מן הלב קנאה ושנאה ותחרות. כי כל דברים הללו הם יותר רעים מן העבירות החמורות כנודע, ואין להאריך. ועוד יפנה ויבער מדעתו כל המחשבות רעות. ובכן יהיו נטהרים כל בתים אלו לשכון בהם חלקי הנפש אשר לו. ולכן יהיה הכנה לשכון בתוכו הקדושה של ג"ע(?) ויהיה כלי להשראת שכינה בתוכו כמו שאמר הכתוב "ושכנתי בתוכם - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם" של כל אחד מישראל כמו שאמרו חז"ל.
והנה כבר נתבאר למעלה כי כל מעשה הגשמי אשר יעשה למטה האיש הישראלי כך הוא מעורר בכונתו הטובה להיות כך למעלה דומה בדומה. ולכן עקב כי כך יעשה האדם ימצא כך למעלה שמכבד הבית העליון. כי הנה כמו כן הוא הנרצה במדה העליונה בבית שלה כי לא במקום אחד בלבד יש לה בית אלא בכל עולם ועולם. וכבר נתבאר בזוהר כל מאן דפגים אתרא דמטרוניתא כאילו פגים בה נמי חלילה. ולכן יאמר
"לכבד את הבית הנזכר בשבת כך הוא ביום טוב". והוא כי הנה נתבאר במאמר הנזכר לעיל מפרשת קרח בענין קריאי מועד כי חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון. אימתי? בזמנא דמועד שריא בעלמא.
והנה בכל העולמות מתפשטת ויורדת חכמת שלמה כנודע כדאיתא בזוהר פרשת תשא דף קצ"ב (ח"ב קצב, א) וזה לשונו: "השתא בני רחימאי רחימין דנפשא מה אעביד ודאי אטצריכנא לגלאה אציתו ואטמירו מלין בסטר קדושה ההוא מלך על עלמא בתלת מלין אתתקף בבריאה ביצירה בעשיה. והא אתמר רזא דכל חדא וחדא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי מדת המלכות שהוא מלך עלמא העולמות תחתונות מתפשטת בשלש עולמות הנזכר. והנה בעלות המדות שלה מן העולמות לא מפני כך הבתים עולים זולת המדות האלה בלבד. ולכן צריך לכבד כל אותם הבתים של כל העולמות שלא יכנס זר לתוכם. וזה יהיה על ידי מעשה האדם הגשמי כאמור, כי כאשר נטהר מעון שהוא במעשה הנה על ידי כן נטהר הבית שהוא בעולם העשיה דסטרא דקדושה. וכאשר יטהר האדם עצמו מעון הדיבור ומדברים בטלים שנאמר "ולא יראה בך ערות דבר" כמו שאמרו חכמים ז"ל "ערות דיבור" - כמו כן נטהר הבית שלה בעולם היצירה. וכאשר יטהר האדם מחשבתו על כך נטהר הבית אשר נמצא לה בעולם של הבריאה. לפי כי הנה בעולמות התחתונים שולט הקליפה, סטרא אחרא, ויש תערובת של הקליפה עם סטרא דקדושה כדאיתא בתיקונים. ולכן כאשר עולים החלקים של סטרא דקדושה למעלה צריך האדם לטהר עצמו ביותר לבל ישלוט הקליפה באיזה מקום מאלו על ידי מעשה שלו כי יהיה בלתי טהור.
ולכן אמרו חכמים ז"ל "חייב אדם לטהר עצמו ברגל". וכאשר נעמיק יותר בענין זה ירמוז למה ששנינו "האשה מכבדת את ביתה מכבדת את חדרה". וסוד הענין כי הנה כבוד זה הוא אשר נתבאר אלצי בפרשת "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון". הוא סוד מה שאמרו חכמים ז"ל (מאמר) לבן מלך שטינף פלטין של מלך. אמר המלך תבא אמו ותקנח צואת בנה. והנה סוד הדבר כי לא בענין העגל בלבד הוא המשל זה אלא הוא מכוון לכל מעשה בלתי טהור אשר יעשה האיש הישראלי - הוא מטנף פלטין של מלך מלכי המלכים הקב"ה. שאם חטא במעשה פוגם בעולם המעשה שנאמר "נפש כי תחטא". ואם חטא בדיבור אשר יבטא האדם לחטא בהנה - הוא פוגם בפלטין שביצירה. ואם חטא במחשבה - הוא מטנף בפלטין של הבריאה אשר משם שורש נשמתו.
ואמנם זהו לפי פשוטן של דברים. אמנם לכן ידע עמי כי העון של ישראל גדול כי הוא עושה פגם למעלה כי הגם כי היחיד כך הוא גורם על ידי מעשיו עד מקום אשר שורשו משם - אמנם עון הכללות של ישראל ח"ו מגיע יותר למעלה. הלא זה הדבר מבואר בזוהר פרשת בלק דף קצ"ז (ח"ג קצז, א) וזה לשונו: "ואוליפנא מגו בוצינא קדישא דבשעתא דאיהי סליקת למלקט עינוגין וכיסופין ומומא אשתכח בהו בישראל לתתא - מיד מטי לה טפה כחרדל ואתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין. וכדין ידעין לעילא דמומא אשתכח בהו בישראל. ומיד אתער שמאלא וכו'".
ולכן ומה לעשות אז האם מקנחת צואת בנה, אלו ישראל. וזהו שאמר הכתוב "אם רחץ ה'" - קרי ביה אֵם, ר"ל אם של ישראל מתעוררת לקנח צואת בנה מפלטין שלה. וזהו שכתב "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון" (ישעיה, ד) - הם שתי בנות שיש לה, סוד ב' צירים וב' דלתות הנ"ל. "ואת דמי ירושלים" שבאו לה מסיבת מעשה התחתונים "ידיח מקרבה". וזה יהיה "ברוח משפט" - זה יעקב כדאיתא בזוהר בפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ", "וברוח בער" - זה יוסף המבער כל הטומאה. וכבר נתבאר במקומו. והיינו הפלטין שצריך לכבד האדם ביום טוב לבלתי יהיה שם איזה פגם חלילה. וכל זה לא יתכן להיות הטהרה אלא על יד הכהן, כי כן הדין אפילו חכם לא יגזור ויאמר "הבית טמא" עד יבא הכהן וראה את הבית. וכן נמי לענין הטהרה הוא כמשפט הזה. דאע"ג כי שנים הללו הם מחוכמים כי הנה נאמר ביוסף הצדיק "אין נבון וחכם כמוך", ויעקב נמי למד תורה בבית שֵם כמה דאת אמר "ומה תעשה לשמך הגדול", והיה חכם -- עם כל זה אין להם יכולת לבער עד אשר יבא הכהן וראה את הבית שהוא מגדל אותה כמו שאמרו חז"ל "בת היתה לו לאברהם" והוא מטהר אותה על יד שנים אלו עד מקום שקורים לה 'כבוד' שנאמר "ויבא מלך הכבוד" כנזכר פרשת פנחס עיין שם.