טור ברקת/תקיח
שולחן ערוך עריכה
- סימן תקי"ח - דיני הוצאה מרשות לרשות ביום טוב - ובו ט' סעיפים
- מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה ושתיה - הותרה שלא לצורך. כגון קטן ולולב וכו(?) וספר תורה וכלים. אבל אבנים וכיוצא בהם אסור.
- אסור לישראל להוציא שום דבר לצורך עכו"ם.
- לקח עץ שאינו מיוחד לשפוד וצלה בו בשר - אסור לטלטלו אחר כך שאינו כלי. אלא שומטו ומניחו בקרן זוית כדי שלא יזוקו בו. אפילו אין עליו בשר כלל.
- מותר לטלטל סולם של שובך, משובך לשובך, אפילו ברשות הרבים. אבל סולם של עליה אסור לטלטל.
- להוציא גרף של רעי ולהחזירו - כדינו בשבת דינו ביום טוב.
- בהמה שמתה ביום טוב - אם היתה מסוכנת מערב יום טוב הרי זה מחתכה לכלבים. ואם לא היתה מסוכנת אע"פ שהיתה חולה הרי זו מוקצה ולא יזיזנה ממקומה.
- מתחילין בערימות התבן אם היא תבנא סריא ואית ביה קוצי שעומד להסקה.
- נוטלים עצים הסמוכים לדפני הסוכה ומסיקין בהם.
- בית שהוא מלא פירות מוכנים ונפחת - נוטל ממקום הפחת.
טור ברקת עריכה
פירוש ראשון על הסימן עריכה
הנה לענין הוצאה לאכול ושלא לאכול יהיה כי הנה ש**** "אלו דברים שאוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא", ונאמר בענין הצדקה "ובחנוני נא בזאת אמר ה' וכו'", והיינו הרמז בזה כמ"ש "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה", ר"ל כי הנה איש הישראלי מצוה לענג יום טוב שנאמר "ושמחת בחגך", ואין שמחה אלא בבשר ויין. ואמר הקב"ה "לוו עלי" והאמינו בי שאני פורע לכם. ולכן אל יתן אל לבו האיש הישראלי בהוצאת יום טוב - יתבונן בזה כי "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה", ששנינו "אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה", והיינו להתיר לאדם אם רוצה לעשות אלו הדברים כדי לאכול מהם בעולם הזה שרי ליה מאריה. וכן נמי "הותרה הוצאה שלא לצורך אכילה", והיינו הוצאה של מעשה הצדקה כמ"ש ר' יוחנן לינוקא דר"ל "עשר בשביל שתתעשר" - הוא מה שאמר הכתוב בענין הצדקה "ובחנוני נא בזאת אמר ה'", כי מותר לנסות בזה להקב"ה.
"וכגון קטן ולולב וספר תורה" - הוא מה שאמרו חז"ל "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה חוץ מהוצאת בניו לת"ת". וכן לולב כמו שאמרו חז"ל חייב לקנות ולהוסיף עד שליש משלו, מכאן ואילך הקב"ה משלם לו בעולם הזה. וספר וכלים נמי.
"אבל אבנים" - שהוא דוגמא וכיוצא משאר הדברים, אפילו לענין מצוה, לא הותר לאדם. "לא תנסו את ה' אלהיכם".
"אסור לישראל להוציא שום דבר לצורך עכו"ם" - דאף על גב כי בימי הפורים כל הפושט יד ליטול נותנים לו אפילו עכו"ם - לא כך יעשה בשאר הימים.
עוד ירצה במאמרו "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה" - מדבר בענין הנשמות שהם מאכל עליון שמתקרבים על גבי מזבח העליון כמו שאמרו חז"ל פרשת פקודי "למה משכן משכן שני פעמים? מלמד שהראה הקב"ה למשה רבינו ע"ה משכן למעלה ומזבח בנוי והמלאך מקריב עליו נשמות של הצדיקים". והנה ענין זה מכונה לענין 'הוצאה לצורך אכילה' - כלומר כי הוצאה שיוצא הצדיק מזה העולם לצורך הקרבת הקרבן כאמור.
"הותר נמי שלא לצורך אכילה" - אנשים מתים ואינם לצורך אכילה זו - גם כן. "כגון קטן" שאינו ראוי להקרבה, "ולולב" - מי שאין בו זולת תורה כנזכר בהלכות לולב אשר חז"ל הגידו יש בני אדם שדומים ללולב שבהם תורה ואין בהם מצות. "וספר תורה" - היינו האומר אין לו אלא תורה. "וכלים אחרים".
"אבל לא אבנים" - על דרך "והוא היה לאבן", "וכיוצא בהם" - אסור לענין זה.
ואם כה יאמר לענין צורך האדם - כך היה אומר: "מתוך שהותרה הוצאה של האדם לצורך" - כגון רבי בון שהיה מטייל בו ארוכות וקצרות והיה בו צורך לילך ליהנות בזיו השכינה באותה סעודה - "כך הותרה שלא לצורך" עצמה אלא לצורך העולם. "כגון קטן וספר תורה ולולב" - כי הם מגינים על העולם, תורה ומצוה. "אבל אבנים" - הם בני אדם שלבם קשה כאבן, וכיוצא, אסור לענין זה.
ואם אמרנו מתוך שהותרה הוצאה לצורך האכילה - הוא מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ג (ח"ב ריג, א) וזה לשונו: "בליליא שלטאן מחנן דאתפקדו על אינון נשמתין דצדיקיא לסלקא לון לעילא ולקרבא לון קרבן **** לגבי מאריהון וכו' כולהו נשמתין אתכלילו בההיא נקודה ונטלא לון זמנא חדא כמאן דבלע בליעו דמלה ואתעברת כאתתא דאתעברת. רזא דא למארי *ארין(?) כד האי נקודה אתעברת דמתעברא אתהני מההוא הנאותה דאתכלילת נשמתא מהאי עלמא באינון עובדין ובההוא אורייתא דישתדל בה ביממא וכו'. לבתר אפיקת לון לבד ואולידת לון וכו'. ורזא דא חדשים לבקרים ודאי, כמה דאתמר וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר ענין יציאת הנשמה מן הגוף בלילה שהוא לצורך אכילה עליונה. ולכן הותרה נמי הוצאה לכל אדם על ידי השינה שלא לצורך אכילה. "כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים" - כי כל אחד מאלו לאו בר אכילה עליונה הוא, מכל מקום נשמתן עולה למעלה. "אבל אבנים וכיוצא אסור" - עת להשליך אבנים שנאמר "ואת נפש אויבך יקלענה", הוא הנרצה אצלי במאמר "תני כל הרוחות עולות למעלה וכו' (מאמר) יכול אף של רשעים כן?" דקשה איך יתכן להבין כי של רשעים ינתנו באוצר, אלא כי מה שאמר "אף של רשעים כן" ר"ל כי הם נשארים למעלה. לכן הוצרך לפרש הכתוב "ואת נפש אויביך יקלענה" ולא יניח אותם שם כגון אלו, אסור לעמוד שם.
ואם נאמר עוד 'הוצאה לצורך אכילה' הוא לאחר המיתה - הוא מה שאמר בזוהר פרשת ויקהל דף רי"א (ח"ב ריא, א) וזה לשונו: "והא הכא רזא דרזין כד בעא הקב"ה לאתתקנא בתיקונוי ולאתקשטא בשבתי ובזמני ובחגי משדר ארבע אנפין דנשר וכו' ואינון ארבע אנפין יהבין קלא ולית מאן דישמע ליה בר אינון נשמתין דאתחזון לסלקא וכו'. כדין נשמתין סלקין בההוא פתחא עד דסלקין לגו עיגולא דסחרא בההיא נקודה כדין חמאן מה דחמאן ומגו נהירו וחדוותא מההוא דחמאן סלקין ונחתין קרבין ורחקין ואיהי תאיבא לגבייהו ומתפשט בנהירו כדין אלביש קנאה מנהורא חד צדיק עילאה ואסתכל בשפירו דהאי נקודה ובתיקונהא ואחיד בה וסליק לה לגביה ונהיר נהורא בנהורא והוו חד. כל חילא דשמיא פתחי בההיא שעתא ואמרי זכאין אתון צדיקייא נטרי אורייתא דהא חדוותא דמאריכון בכון, דהא עטרא דמאריכון מתעטרא בכון וכו'".
הנה מבואר מדברי זה המאמר כי הותרה הוצאה מגן עדן תחתון ועולה למעלה הנשמה לצורך אכילה כנזכר. וכן נמי הותרה שלא לצורך אכילה - היינו מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ב (ח"ב ריב, א) וזה לשונו: "ואינו נשמתין דבגנתא דעדן לתתא שטאן בכל רישי ירחי ושבתי וסלקי עד ההוא אתר דאקרי חומות ירושלים דתמן כמה ממנן ורתיכין דנטרי אינון חומות דכתיב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, וסלקין עד ההוא אתר ולא עאלין לגו עד דאתלבנן ותמן סגדין וחדאן מההוא נהירו ותייבין לגו גנתא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי יש נשמות שעולים מגן עדן הארץ למעלה ולא לצורך אכילה, רק להשתחוות שם. והיינו הוצאה מגן עדן 'שלא לצורך' אכילה. ואמר כגון קטן שאין בו צורך, ולולב שמנענעין אותו, וספר תורה. אבל לא לאכלה. "אבל אבנים" שהוא כינוי לרשעים שנאמר "והוא היה לאבן" וכיוצא - אסור. ולא הותר הוצאה אפילו מגהינם.
"אסור לישראל להוציא דבר וכו'" - 'להוציא' כלומר אשר חז"ל אמרו גהינם צועקת תן לי רשעים, גן עדן צועק תי לי צדיקים וכו' (מאמר). ומה ענין זה? אלא הוא מ"ש בזוהר פרשת שלח לך, כי קודם שמכניסים הרשע בגהינם מלבישים אותו בגדים הצואים ואחר כך נמסר לממונים של גהינם. ולכן יאמר כי ביום טוב אסור לאיש הישראלי להוציא שום דבר לצורך הכותי כי כן נמי כך נעשה בגן עדן ואיתא נמי בדברי חכמים ז"ל במוצאי שבת מלאך אומר לרשעים צאו למות שכבר שלמו הסדרים, וזה שאמר הכתוב "צלמות ולא סדרים וכו'". ולכן יאמר כי כן נמי אותם רשעים שהיה להם הנחה ביום טוב אין מוציאין אותה משם לצורך עכו"ם - היא הקליפה של גהינם, עד שישלמו הסדרים כאמור.
"לקח עץ שאינו מיוחד לשפוד וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי השפוד הוא דוגמא לענין עבירה אלא שהוא לענין אוכל נפש, מן המצטרך נמשך אל העון. אמנם שהוא מה שאמרו חז"ל "משביעו רעב". עתה לקח עץ שאינו מיוחד לשפוד להרע, רק הוא עץ כמה דאת אמר "לא עץ מאכל הוא". "וצלה בו בשר", כלומר כי עתה חזר בו ממה שהיה ערל לב ועתה נעשה לבו רך כבשר כמו שאמר הכתוב "יבא כל בשר להשתחוות לפני", "אסור לטלטלו אחר כך" להשתמש בו על דרך הנ"ל שעולה הנשמה למעלה לצורך אכילה, או ליהנות מזיו השכינה. "שאינו כלי" - מכלל הצדיקים הנקראים 'כלי' שנאמר "הברו נושאי כלי ה'". ולכן אינו עולה למעלה. "אלא שומטו ומניחו בקרן זוית" כי כן הדוגמא של זה - הוא נשאר בגן עדן למטה כדי שלא יזוקו בו אותם העולים למעלה, "אפילו אין עליו בשר כלל" כך יעשה לו.
"מותר לטלטל סולם של שובך" - והדוגמא לזה הוא האדם אשר עלה במעלות רמות מחמדות הזמן, דהיינו כמו סולם של שובך שהוא במדרגות זו למעלה מזו על דרך מה שאמרו חכמים ז"ל "שבעה שורות של צדיקים יושבים בפני הקב"ה". ולכן "מותר לטלטלו משובך לשובך ואפילו ברשות הרבים" - ר"ל לטלטלו על דרך מה שאמרו חז"ל "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" אלא מוליכים אותם מישיבה לישיבה. עד היכן? עד "ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים". מותר לטלטלו - היינו טלטולי גברא. "ואפילו ברשות הרבים". והגדולים הם האבות לפניהם יעמוד.
"אבל סולם של עליה" - דהיינו רמז אל הגאוה על דרך שמתעלה ומתגאה בלבו פעם אחר פעם כי לזה נאמר "ולא תעלה במעלות על מזבחי", דאסור לפסוע פסיעה גסה שהוא מדרכי הגאוה. ולכן "אסור בטלטול" - להעלות אותו על דרך הנזכר בענייני הקדושה.
"להוציא גרף של רעי" - דהיינו רמז למדבר נבלות, צריך להוציאם ולהרחיקם ממנו. וגם מן החצר שהוא דוגמא לחצר העליונה אשר שם הנשמות שנאמר "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך". ואם בא להחזיר אותו לחצר - כלומר להחזיר אותו ולתקנו באופן שיוכל האדם להכנס לחצר עליון - "צריך ליתן לתוכו מים" - והיינו ענין מימי התשובה שנאמר "שפכי כמים לבך". ויהיה שיעור באותם מים של התשובה כדאי לבטל אותם וירבה עליהם מים של תורה ואחר כך יחזיר אותם לחצר האמור.
"בהמה שמתה ביום טוב וכו'" - הנה נתבאר למעלה על בחינת האדם שעושה עצמו כבהמה, כי דוגמא לזה בשני עניינים. האחד מהם לטובה והאחד הוא לרעה. כי הנה האדם על ידי מעשיו נמשל כבהמה שעושה מעשה בהמה. ולכן יאמר:
"בהמה שמתה ביום טוב" - כלומר שהרשיע עד מקום שנקרא 'מת' כמו שאמרו חכמים ז"ל "רשעים בחייהם קרוים מתים", "אם היתה מסוכנת מערב יום טוב" - שכבר היה רשע נוטה למות ולא נגמר דינו רק ביום טוב. "הרי זה מחתכה ומשליך לכלבים" - כלומר אם הוא יום טוב ממש קוברים אותו עכו"ם שנאמר בהם "ישובו לערב יהמו ככלב". ומה גם כי הנשמה שלו משליכין אותה לכלבים נמי שמבואר אצלי בההוא טבחא שהיה מאכיל נבילות ונפל מן הגג והיו הכלבים אוכלים אותו, ושאלו לחכם ואמר ארפניה(?) דמדידהון אכלין וכו' (מאמר). כי ידרוש מה שאמר הכתוב "לכלב תשליכון אותו". ומדקאמר "אותו" ולא אות' ניתן לדרוש ממאי דשני קרא בדיבוריה להגיד כי ישר ה' הוא היה מאכיל נבילות לישראל לכן לכלב תשליכון אותו.
אמנם מכל מקום החכם התבונן בזה להציל נפשו מעונש זה שנאמר "מיד כלב יחידתי". כי לאחר שנקיים כך בגופו ונענש - ודאי שניצול מעונש הנשמה בזה. כי זה שאמר "הרי זה מחתכה" לנשמה "ומשליכה לכלבים". ואם לא היתה מסוכנת ברשע גמור, "אף על פי שהיתה חולה" בחולי הנפש כמה דאת אמר "יש רעה חולה". "הרי זה מוקצה ולא יזיזנה ממקומה" הראוי לה אחר המות.
ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' - הם אנשי המעלה אשר חכמים ז"ל יאמרו אלו בני אשם שהם ערומים ביראה ועושים עצמן כבהמה. ולכן הוא היה אומר:
"בהמה שמתה ביום טוב" - הוא אשר ממית עצמו כבהמה שנאמר "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה", "אם היתה מסוכנת מערב יום טוב" - דהיינו כי זה דרכו של אדם זה להעריך עצמו בחזקת מסוכן למסור נפשו לטבחה, "הרי זה מחתכה לכלבים ביום טוב" - כלומר כדאי הוא אדם זה לסתום פיהם של אותם הכלבים עזי נפש כי לא ידעו שבעה וכדאיתא בזוהר "כמה פטרין משתככין בגינך יום דין".
"ואם לא היתה מסוכנת אף על פי שהיתה חולה" - על דרך "כי חולת אהבה אני", "הרי זה מוקצה ולא יזיזנה ממקומה" - ואין בזה כח לסלק הכלבים מלחטוף נפשות ומלקטרג אלא כי הולך האדם אל בית עולמו למקום הראוי לו ולכן לא יזיזנה ממקומה כאמור.
"מתחילין בערימות התבן וכו'" - הנה ביום טוב נצטוינו על השמחה כמו שאמר הכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה", ולהרחיק ענין הדאגה והעצבון לפי שהוא נמצא מצד סטרא אחרא שלכן צוה עזרא הכהן עליו השלום לישראל "אכלו משמנים ושתו ממתקים" (עזרא ב' ח') (נחמיה ח, י) כי זו השמחה הנאמרה בפסוק "ושמחתם לפני ה' אלהיכם" ואמרו חכמים ז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין". ואמנם אף על גב דדרשינן הכי -- מכל מקום הפשט לא יופשט מה שאמר "ושמחתם" שהרי נאמר "עבדו את ה' בשמחה". ולכן חזר ואמר "ואל תעצבו" שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה".
ולכן יאמר נא:
"מתחילין בערימות התבן" - כלומר דאף על גב שהאדם מצוה ביום טוב על השמחה וגם הוא שלא יתעצב -- עם כל זה מתחילין בערימת התבן, היינו מה שאמרו חכמים ז"ל פעם אחת הסכים רבי אלעזר ומצא זבלים ותבנים. אמר כתיב "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה" אנו לא נזבלם ולא נתבנם. כי הנרצה בקל וחומר זה היינו שני דברים כאחד טובים. זה יצא ראשונה: כי רבי אלעזר עליו השלום הבין מה שאמר הכתוב "וכמטמונים תחפשנה" היינו בחצות הלילה לפי כי כן דרך למחפש אחר המטמון באישון לילה ואפילה, כדי שלא ירגישו בו שכיניו ואנשי ביתו. ולכן אמר כתיב "וכמטמונים תחפשנה" דמשמע כי צריך להתעורר בחצות לילה לעוסק בתורה - "אנו לפחות לא נזבלם?" - כלומר גם שנ' כי לפי שאנחנו עוסקים בתורה ביום למאן דאמר "פועלי דיממא אנן" - לפחות לא נזבלם ולא נתבנם.
ועוד רצה להודיע בנועם דבריו כי מה שאמר הכתוב "וכמטמונים תחפשנה" וסמיך ליה "אז תבין יראת ה'" - משמע כי החיפוש זה היינו לראות אם נמצא בידו ענין המונע התורה ממנו, כי אין חפץ להקב"ה בתורת הרשע שנאמר "ולרשע אמר ה' וכו' ותשא בריתי עלי פיך". ולכן אמר אם תעשה כך וכמטמונים תחפשנה - אז תבין יראת ה' ולא תחטא. ולכן כאשר ראה הזבלים אמר "אנו לא נזבלם ולא נתבנם", ר"ל בניחותא, כגון אנא לא נזבלם לדברי תורה ולא נתבנם בכל ענין מגונה. ואין אנו צריכים למה שאמר הכתוב "וכמטמונים תחפשנה וכו'".
לכן אמר מתחילין לבדוק בערימת התבן אם נמצא בידו כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. ואע"ג כי ימשך מזה לאדם קצת דאגה בהזכירו מעשיו אשר לא טוב עשה. "אם הוא תיבנא סריא" - כי יש לו ריח רע מצד מעשיו, {{צ|ואית ביה קוצי} - מעשים רעים שעומד להסקה באש של גהינם -- אז טוב לו יותר להיות בודק במעשיו ויתחיל לשוב כפי המותר לו לעשות ביום שהוא יום טוב.
"נוטלים עצים הסמוכים לדפני הסוכה ומסיקין בהם" - כי בא הדוגמה בזה לאדם שטוב לפניו הסמוך לדפני הסוכה, היינו מה שאמר הכתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה" - ללומדים אינו אומר אלא למחזיקים. ולכן יאמר נא: "עצים הסמוכים לסוכה" הם המחזיקים ביד עמלי תורה, שהם סמוכים לסוכה כמו שאמרו חז"ל "עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות אצל בעלי תורה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף". ולכן אלו הם סמוכים לסוכה כי זה הוא הדין קנים של הסוכה של הקנים הבולטים ויוצאים מן הסוכה שנחשב כסוכה כאשר יבא במקומו. כי זהו הרמז לאותם המחזיקים לתלמיד חכם שנאמר בהם "קנה חכמה קנה בינה", ואלו הם הסמוכים לסוכה של הלומד בתורה. נוטלים מהם "ומסיקים בהם" על דרך הנאמר בלומדי התורה "בוקע עצים יסכן - זה בעל תלמוד, יסכן בם - נהנה מהם". כך יהיה הערך של עץ הסומך לתלמיד חכם ללמוד בתורה - "מסיקים בהם" על דרך "יסכן בם", נהנה בהם.
"בית שהוא מלא פירות מוכנים" - הוא הדוגמא לאדם שהוא בעל מצות דוגמת בית שהוא מלא פירות מאותם מצות ששנינו שאוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, והיינו מלא פירות מוכנים ליהנות מהם בעולם הזה. "ונפחת" האדם ונצרך להם. "נוטל ממקום הפחת" - היינו מה שאמרו חז"ל "עשר בשביל שתתעשר שנאמר ובחנוני נא בזאת אמר ה'". ולכן נוטל ממקום הפחת עצמו כמו שאמרו חז"ל "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ועושה צדקה שוב אין מראין לו סימני עניות שנאמר ועניתיך לא אענך עוד".
פירוש שני לצד עילאה עריכה
עוד אני מדבר בדינים הללו במשפט הראשון לצד עילאה ימלל. וכך היה אומר:
"מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך". והענין כי הנה עד כמה פעמים נתבאר כי המדות של המלכות הם יורדים בעולמות התחתונים בכל עולם כמה בחינות במספר לכל. ולכן כל זמן כי המלכות נשארה בעולם האצילות רק היא יחידה בסוד נקודה אחת, לא יתכן להיות לה חיבור עם בעלה כראוי לפי שהוא כלול מעשר ספירות - איך יתכן לו להתחבר עם נקודה אחת? ולכן צריך כי בתחילה יעלו כל הבחינות שלה למעלה בעולם האצילות ותהיה נכללת בהם ואז לאחר שהם מתחברים בעצמם, אחד באחד יגשו, הם מתחברים עם הזכר איש באחיהו ידובקו. ונעשה ביניהם הייחוד.
ולכן יאמר לענין זה שהוא "הוצאה לצורך אכילה" כי הנה המדות הללו יוצאים ממקומם ועולים למעלה "לצורך אכילה" בסוד "הלחם אשר הוא אוכל". וגם "הותרה הוצאה שלא לצורך אכילה", והיינו סוד הבירורין שמתברר מאותם מלכין קדמאין דמיתו וירדו לעולמות ונעשה ברירה בהם ללקוט ניצוצות מהברור שבהם כדי להעלות אותם למעלה. והללו אינם בערך המדות ולכן מכונים "שלא לצורך" לפי כי המדות של המלכות הם עצמן לצורך אכילה לפי כי בהם הוא סוד האכילה עצמה. אבל ניצוצות הללו הם מעוררים זאת האכילה ולא תיעשה אלא בעבורם לפי כי הם בסוד 'אור חוזר' העולה מלמטה למעלה.
או נאמר שהרצון הוא בהפך מזה. לפי כי אלו האורות של הניצוצות הם העולים "לצורך אכילה". אמנם האוכלים אותם הם חתן וכלה. והמדות של המלכות הם "הוצאה שלא לצורך אכילה" והיינו מ"ש "כגון קטן" - הוא בסוד בנימין הוא הקטון. "ולולב" - בסוד [1] הם שאר המדות הנכללים בלולב. "וספר תורה" - היינו תורה שבעל פה. "וכלים" - הם הנעשה בהם סוד האכילה. "אבל אבנים וכיוצא בהם" שמורה על חלק שלא יכול להתחבר, "אסור".
עוד איפשר לומר: "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה וכו'" - והוא הנרצה יותר כי ההוצאה שהוא לצורך אכילה הם אלו הניצוצות של הבירורין שהם מתבררין ועולים מכל עולם ועולם והם "לצורך אכילה" לפי כי הם המעוררים את האהבה ובעבורם נעשה הייחוד לפי שהם בסוד 'אור חוזר'. ומתוך כך "הותרה שלא לצורך אכילה" - הוא ההזמנה שעולים העולמות למעלה כנ"ל במאמר פרשת קרח "קריאי מועד חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון וכו' אימתי בזמנא דמועד שריא בעלמא".
והנה אלו המזומנים ועולים למעלה אינם לצורך אכילה עליונה של חתן וכלה אלא להנאתם ולטובתם כמ"ש "לאעטרא יתהון". ולכן הוא אמר "כגון קטן ולולב וספר תורה" - כי יהיה בהם רמז למחנות של ג' עולמות. אותם מבחינת העשיה ועל היצירה - נער קטון נוהג בם. וספר תורה מן הבריאה וכלים שלהם העולים. "אבל אבנים" של סטרא אחרא מצד אותו אבן נגף, וכיוצא בהן אסור.
עוד נמצא: "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה" - הוא מ"ש בזוהר פרשת ויצא "ויבא יעקב מן השדה בערב - דא ת"ת קדישא. ותצא לאה לקראתו - דא אימא. ותאמר אלי תבא - לאעלא לך תחות גדפאי וכו'. וישכב עמה בלילה הוא - יעקב לא כתיב אלא הוא - ההוא טמיר וגניז וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי עלייה שעולה יעקב למעלה אצל אימא עילאה הוא כדי לעורר האהבה בין אבא ואימא. ולכן וישכב עמה הנקרא "הוא" כמבואר שם. הנה כי הוצאה זו נקראת "לצורך אכילה" כי הנה ה' יוצא ממקומו ועולה למעלה והוא לצורך אכילה עליונה שנאמר בה "אכלו רעים" לעילא.
ולכן "הותרה נמי הוצאה שלא לצורך אכילה", והיינו העלייה של מועד שעולים זעיר ונוקביה אצל אימא. והיינו מ"ש "כגון קטן" שעולה לשם, "ולולב" בסוד הצדיק, "וספר תורה" - היא הכלה, "וכלים" - רמז כי הכלים הם העולים אבל הפנימיות נשאר במקומו כנודע.
עוד יש הוצאה שיוצא הצדיק לצורך אכילה עם רחל, וגם יוצא "שלא לצורך אכילה" עם לאה. והבן.
"אסור להוציא" לישראל, "להוציא שום דבר ביום טוב לצורך עכו"ם", לפי שהנה נתבאר כי חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולאעלא לון תחות גדפהא. ואמנם החיצונים שאינם מכלל 'חילהא' נשארים לחוץ. ולכן האיש הישראלי גורם בדבור להוציא מאותו השפע העליון הקדוש לחוץ לתת לקליפות חלילה. ולכן אסור.
עוד יש סוד בדבר, כי הנה שם נאמר במאמר הנזכר כי "קדש עילאה זמין לכל כתרי מלכא אינון דשמא קדישא אתאחיד בהו. אימתי? בזמנא דמועד שרייא בעלמא". ומאחר כי כל כתרי מלכא, המדות הקדושות העליונות, הם מזומנים מ'קדש עילאה' - נמצא כי המוציא שום דבר ביום טוב ונותן לעכו"ם גורם כי כך נעשה למעלה. ולכן אסור. אמנם ממה שיוצא מן התמצית הם יונקים ומתפרנסים כדאיתא בזוהר פרשת בלק בפסוק "במשעול הכרמים", כי למטה שם הוא אותו שביל דקיק כי משם יוצא התמצית ומתפרנסים.
"לקח עץ שאינו מיוחד לשפוד וכו'" - הנה המובן כי השפוד יהיה דוגמא לצדיק, כי הבשר צולין בו היינו בשר מבשרי והוא "מיוחד" לכך. וכאשר האדם לקח עץ בעלמא שאינו מיוחד לצלי, כי זה מורה הדוגמא למט"ט שהוא הנקרא "עץ הדעת טוב ורע" (כדאיתא בזוהר), וזה לא יתכן לפי כי הייחוד הנעשה על יד מט"ט של צדיק וצדק הוא ביומין דחול (כנזכר בתיקונים) אבל בשבת ויום טוב - לא כן, כי אז הוא "חלוץ הנעל". ולכן עץ זה "אסור לטלטלו אחר כך שאינו כלי" - גם למעלה מט"ט אינו כלי לענין הזווג של צדיק וצדק כמו בזמן החול. "אלא שומטו ומניחו בקרן זוית" - כי כן נמי עתה מט"ט ביום טוב הוא מזומן למעלה (כאמור כי חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא לון), ולכן אין זורקין אותו אלא מניחו בקרן זוית כי כן הדוגמא כך הוא, כי מט"ט הוא מונח בקרן זוית העליונה "כדי שלא יזוקו בו", אע"ג "כי אין עליו בשר" היורד מן השמים אסור לטלטלו ולעורר בו הייחוד לפי כי למעלה אינו נעשה על ידו כאמור.
"מותר לטלטל סולם של שובך וכו'" - איתא בזוהר פרשת ויצא דף ק"כ (ח"א קכ, א) וזה לשונו: "מהו סולם? דרגא דשאר דרגין ביה תליין והוא יסוד דעלמא וכו'. מגיע השמימה - בגין דאיהו סיומא דגופא וקאים בין עילאה ותתאה כמה דברית איהו סיומא דגופא וקאים בין ירכין וגופא וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי סולם הוא היסוד. ולכן יאמר:
"מותר לטלטל סולם של שובך" - הוא דוגמא למדת המלכות, היא "יונת אלם". וכדאיתא שם במאמר "וראשו מגיע השמימה - מאן 'ראשו'? ראשו דההוא סולם. ומאן איהו? דא דכתיב ביה ראש המטה בגין דאיהו ראש לההיא מטה ומינה נהיר וכו'". והיינו שובך. והוא דוגמא לפי שלפעמים עולה הצדיק ומשמש בלאה כנ"ל בפסוק "אמרו צדיק כי טוב", ר"ל נמצא בו שני מיני שלימות בזמן כ"י שהוא בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה - אתר דאתפרעאן ואתגליין כל נהורין.
והיינו מ"ש "אפילו ברשות הרבים", לפי כי שם מקום שעולה כדי להתייחד עם לאה נקראת 'רשות הרבים' - מותר לטלטל אותו משובך של רחל ולהעלות אותו ללאה דהיינו שובך אחר. ואפילו שהוא רשות הרבים. "אבל סולם של עלייה אסור בטלטול". והדוגמא לסולם זה הוא מט"ט כדאיתא בזוהר פרשת ויצא דף ר"ב (ח"א רב, א) וזה לשונו: "והנה סולם חמה(?) מט"ט סבא דביתא דשליט בכל דיליה דקאים בשלטנו על עלמא שרי וסליק לעילא בסליקו דשמא דמאריה וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי סולם הוא מט"ט והוא עולה למעלה. ולכן בא הדין זה ב"סולם של עליה" הגשמי שהוא אסור בטלטול כי הרמז שלו הוא למט"ט שהוא עולה למעלה מעולם היצירה לעולם האצילות. ולכן נאסר לטלטלו טלטולי גברא להורידו משם כי כיון שעולה לא יורד, מעלין בקדש ולא מורידין.
"להוציא גרף של רעי ולהחזירו וכו'" - הנה גרף של רעי מובן הוא שהרמז שלו מורה על אותו תמצית היוצא וניתן לקליפות כנודע. והנה זה מאחר כי ריחו רע ויש לו עיקר - צריך להוציאו מן החצר שהוא רמז לחצר העליונה של הקדושה שנאמר בה "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך", ונאמר "ויד תהיה לך וכו' ויצאת שמה חוץ" לפי כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך והיה מחנך קדוש. ולכן אם ירצה להחזירו אותו לחצר צריך ליתן לתוכו מים כדי לבטל אותו ובאופן שלא יהיה ריח רע כלל.
"בהמה שמתה ביום טוב וכו'". הנה יהיה הדוגמא לזה על אותה בהמה עליונה שהיא ממיתה את עצמו מפני שנאמר בה "רגליה יורדות מות". ולכן יאמר "אם היתה מסוכנת מערב יום טוב הרי זה מחתכה לכלבים". והנה זה הוא בענין הגשמי אבל למעלה לא כך הוא. כי הנה מערב יום טוב התחילה הקדושה ועלתה למעלה לעולם האצילות. ולכן יאמר "ואם לא היתה מסוכנת אע"פ שהיתה חולה לא יזיזנה ממקומה" כי כן הדוגמא לזה הוא מה שאמר הכתוב "כי חולת אהבה אני", ולכן אינה זזה ממקומה שעלתה למעלה, כי מעלים בקדש ולא מורידים כאמור.
"מתחילין בערימת התבן וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי ענין התבן הוא דוגמא אל הקליפה כדאיתא בזוהר שהם שתי קליפות הסמוכות אל החטה (היא הקדושה), והם שתי אותיות ח"ט (הובא למעלה), ועליהם נאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום". ולכן יאמר נא:
"מתחילין בערימות התבן" - כלומר דאע"ג כי סוף סוף לא תהיה אחרית לרע, בית רשעים ישמד שנאמר "ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר" - אמנם אין זה מתקיים עתה עד זמן שנאמר "יפקוד ה' על צבא המרום במרום", ואחר כך "ועל מלכי האדמה על האדמה". וז נאמר "ובלע המות לנצח". אבל עתה בזמן הזה "מתחילין" בלבד להעביר ערימת התבן של בית עשו ולא הכל.
ועוד נמי זה יהיה "אם היא תבנא סרייא" - הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת תצא דף פ' (ח"ג פ, א) אשפה מטונפת דזרקין בה כלבים וחמורים מתים. "ואית ביה קוצי שעומד להסקה" - כמו שאמר הכתוב "ודבקו בהם ואכלום". אמנם יש ערימות תבן שאין עתידים לישרף ועליהם נאמר "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד", ונעשים גרים גרורים ואסור להסיקן אותם.
"נוטלים עצים הסמוכים לסוכה וכו'" - הנה נתבאר בהלכות סוכה כי הסוכה הוא סוד ה' אחרונה כדאיתא בזוהר פרשת אמור. ולכן העצים הסמוכים לדפני הסוכה יהיה רמז שלהם לעצים שנאמר בהם "אפריון" - זה הכלה, כדאיתא בזוהר פרשת תרומה "עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון" - הם המדות שלו שמהם נבנה אפריון זה כנזכר. ולכן יאמר "נוטלים מהם ומסיקין בהם" לעורר שלהובין דרחימו בין איש לאשה.
"בית שהוא מלא פירות" - הנה המדה האחרונה היא 'בית' בסוד "אין בית אלא אשה", והוא "מלא פירות" לפי כי שם נרמזים שבעה מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל - גפן ותאנה ורמון וכו'. "ונפחת" - נקב ביום טוב. כי מאחר שהיא בסוד בתולה נעשה לה כלי. ולכן "נוטל ממקום הפחת" - הוא הנקב שבאות ה', כי משם נמשך השפע לכל העולמות למטה.
- ^ היה נראה שחסר כאן איזה טקסט - ויקיעורך