טור ברקת/תקיז
שולחן ערוך
עריכה- סימן תקי"ז - באיזה אופן מותר ליקח ביום טוב מן החנוני מיני מאכל - ובו ד' סעיפים
- לומר לחנוני לתת לו ביצים או אגוזים או שאר מיני מאכל ומשתה דינו ביום טוב כמו בשבת. ואם הוא עכו"ם אסור ליקח ממנו דבר שבמינו כמו במחובר או שבמינו מחוסר צידה אלא אם כן ניכר בהם שלא נלקטו ושלא ניצודו היום. וכן לא יקח ממנו ביצים - שמא נולדו היום. אבל דבר שאין בו משום מחובר ולא משום צידה ולא משום נולד - מותר ליקח ממנו אפילו הובא היום מחוץ לתחום. וכן קמח שנטחן היום בעיר שרובה עכו"ם - מותר ליקח ממנו דאדעתא דעכו"ם טחני ליה. והוא הדין ליקח ממנו פת שאפה בו ביום.
- ישראל שאמר לעכו"ם מבעוד יום תקנה לי יונים למחר - לא עשה יפה. אבל אם עשה כבר מותר לאכול מהם ביום טוב. והוא שלא יהו מפריחין. אבל אם רגיל בכך - אסור לאכול מהם דאין זה חשוב דיעבד כיון שרגיל בכך.
- לומר לחבירו מלא לי כלי זה יין - דינו ביום טוב כמו בשבת.
- לא ימוד אדם שעורים ליתן לפני בהמתו אלא משער ונותן לה.
טור ברקת
עריכהפירוש ראשון על הסימן
עריכהכאשר מנו חז"ל שבח הראשונים השלמים שיבחו לר' ישמעאל ע"ה (גיטין סז, א) ואמרו עליו "חנות מיוזנת", להודיע שבחו כי כל מי שהיה שואל אותו ימצא אתו כל מה ששואל דוגמת חנות מיוזנת הנמצא בה מכל מה שישאל האדם; מקרא משנה דרשה הגדה וכו' כך ימצא. ולכן יבא הדוגמה זו לדין זה. כי כן ביום טוב צריך האדם ללמוד בתורה. אמנם לעולם ילמד אדם בחבורה כנ"ל "שלחו מתם הזהרו בחבורה".
לכן יאמר נא: "מותר לומר לחנוני", הוא הדוגמא לתלמיד חכם אשר נמצא הכל בידו כנזכר לפי כי אינו משכח תלמודו כאשר ילמד האדם בחברה - כך אמרו חז"ל "חרב אל הבדים - חרב לשונאיהם של תלמידי חכמים שלומדים יחידים בד בבד". ולכן הוא אמר כי לומר "לחנוני לתת לו ביצים או אגוזים או שאר מיני מאכל ומשתה" של תורה - דינו ביום טוב כמו בשבת, ושם נאמר.
"ואם הוא עכו"ם אסור ליקח ממנו דברים שיש במינם במחובר". וזה יהיה רמז למה שביארתי במ"ש רב חסדא "לא בעניותי אכלית ירקא וכו'" כי הנה חז"ל אמרו מה ששנינו הלומד בספרים החיצונים אין לו חלק לעולם הבא ואפילו למילף בהו טעמא. והיינו מ"ש כי לחנוני איש הישראלי מותר לומר לו תן לי ביצים ואגוזים במנין שהם הלכות ודינים ואגדות וכיוצא, שהם במנין. שלכן נקראו תלמידי חכמים 'סופרים' כי כן הכל הוא במספר.
אבל אם הוא עכו"ם "אסור ליקח ממנו שום דבר שבמינו במחובר וכו'". כלומר שום ידיעה שבעולם אסור ללמוד ממנו או מספרים החיצונים שלו לפי כי הוא "דבר שבמינו במחובר" - כך אמרו חז"ל "אל תקרב אל פתח ביתה - זו מינות", לפי כי בדבר שהאדם לומד ממנו נעשה מחובר לו והוא על דרך האמור למעלה בענין התלמידים שנקראים 'בנים' מפני כי רבו נופח ממה שבתוכו - אותו ניצוץ של נשמה קדושה, והוא 'בנו'. כמו כן הוא הלמד מן העכו"ם מכניס בו רוח הטומאה ממה שבתוכו והוא 'בנו' ממש. שלכן הקשו "ר' מאיר היאך למד מאלישע אחר?". ומסיק "רבי מאיר רמון מצא. תוכו אכל, קליפתו זרק" (מאמר). כלומר כי אלישע אע"ג שיצא לתרבות רעה לא הוה נחשב לעכו"ם לפי כי תוכו היה טוב ומאמין באלהותו יתברך אלא שטעה. ולכן הקב"ה שהוא בוחן לבבות אז נתרצה במה שהשיב רמון מצא, ותכף אמר הלכה משם רבי מאיר כדאיתא פרק אין דורשין. כי אמר רבי מאיר בני אומר וכו'.
ולכן אסור ליקח מן העכו"ם דבר שבמינו מתחבר אליו כענין ר' אליעזר שנתפס על ששמע דבר מתלמידי יש"ו בפסוק מ"אתנן זונה קיבצה" והנאהו. ולכן אסור ליקח ממנו "דבר שבמינו מחוסר צידה", שהרי על דבר אחד ניצוד ר' אליעזר. "אלא אם כן ניכר בהם שלא נלקטו ולא ניצודו היום". כלומר כי זה העכו"ם מתחילה למד אותם דברים אבל באותו פרק אינו מאמין בהם.
"וכן לא יקח ממנו בצים" - והוא דוגמא לויכוח שלהם. והיינו מ"ש "שמא נולדו היום" כי התרנגולת אינה יולדת בלילה משום שיולדת בלא זכר. והבן. "אבל דבר שאין בו משום מחובר", שמא מתחבר עם עכו"ם, "ולא משום צידה" לפי שאינו דבר של מינות הנתפס בעבורו, "ולא משום נולד" כמו שאמר הכתוב "כי ילד יולד לנו וכו'". "מותר ליקח ממנו" - כי דבר שהוא חוץ מג' דברים הללו אינו אסור לשמוע ממנו דבר של חכמה.
"אפילו הובא היום מחוץ לתחום של ישראל". "וכן קמח שנטחן היום בעיר שרובה עכו"ם" - הוא ענין לימוד שנטחן בשינים הדק היטב. "לעצמן מותר ליקח ממנו" לעת מצא. "דאדעתא דעכו"ם טחנו ליה". "והוא הדין ליקח ממנו פת שאפה בו ביום" אשר חז"ל אמרו "לא תגנה על מטה ארמית - לא תיסב גיורתא". לפי כי כן אמרו חז"ל "גיורא עד עשרה דרי לא תבזה ארמאה באפיה". והראיה "ויחד יתרו". ולכן יאמר כי כן נמי לעת מצא יש ליקח פת מעכו"ם שהדוגמא לזה הוא הלחם אשר הוא אוכל.
"ישראל שאמר לכותי מבעוד יום תקנה לי יונים למחר לא יפה עשה וכו'". והנה בלי ספק כי יונים לאו דווקא, אמנם בא הדוגמא לזה לענין "ולא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים הכתוב מדבר". לא יאמר לו אתמול עשית כך. וכן לא יאמר לו פה שאכלה נבלות וטרפות ילמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה.
ולכן בא אזהרה לאיש הישראלי בזה שאמר "לעכו"ם מבעוד יום תקנה לי יונים למחר", כגון מי שאמר לגר אתמול היית עכו"ם ולמחר אתה עושה יום טוב - לא יפה עשה. לכן נמי יהיה הרמז למה ששנינו "מפריחי יונים פסולים לעדות". וזה הישראלי אמר לעכו"ם לקנות לו יונים למחר, ר"ל כי אינו חושש על לאו ד"לא תענה ברעך עד שקר". לא יפה עשה.
ואם כה יאמר: "ישראל שאמר לעכו"ם וכו'", כלומר רמז הוא לומר כי זה הישראלי הוא כיונה פותה אין לב מאחר שהוא מתעסק בצורכי הגוף הנגוף, כי התבונן לצורך אכילה הגשמית לקנות למאכל למחר ולא התבונן על שלימות הנפש כנראה כי רצונו לקיים "כולו לכם". ולכן עשה הכנה לקנות יונים. ולכן "לא יפה עשה". "אבל אם עשה כבר מותר לאכול מהם ביום טוב" לפי כי על כל פנים מצוה קא עביד דכתיב "ושמחת בחגך". "אבל אם רגיל בכך אסור דאין זה דיעבד כיון שרגיל בכך" - נמצא כי תמיד ירדוף אחר רסן בטנו למלאות תאותו ויתחזק בו היצר.
וכן לעניינים האחרים הנרמזים בזה[1] "לומר לחבירו מלא לי כלי זה יין וכו'" גם לענין מעשה המצוה ימצא בזה רמז כי אדם זה רצונו לקיים "כולו לה'" - הוא בהפך מאותו המצוה על היונים לקיים "כולם לכם", אך זה רצונו לעשות כולו לה' ולכן לא יהיה במדה אלא לומד והולך לפי כחו.
"לא ימוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו" - אם עשה מעשה בהמה ורצונו לתקן מעשיו, לא יהיה מודד ומשער החטא שלו אלא משער הן חסר הן יתר. לפי שאנו מצווים שנאמר "ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם".
פירוש על הסימן לצד עליון
עריכהוכאשר כבר נתבאר כי כל הדברים הגשמיים ימצא להם שורש למעלה, וכאשר האדם עושה אותם הם מתעוררים - לכן ירצה במאמרו זה "אומר אדם לחנוני" כי זה הוא אדם עליון, אומר ל"חנוני", זה מט"ט, "תן לי ביצים או אגוזים במנין" - לענין אכילה הרוחנית שנאמר בה "אכלו רעים". "או שאר מיני מאכל ומשתה" - הוא מותר כנזכר בשבת עיין שם.
"ואם הוא עכו"ם" חנוני זה בסוד "מלך זקן וכסיל", "אסור ליקח ממנו דבר שבמינו במחובר וכו'". והרי ג' דברים - זה יצא ראשונה. "דבר שבמינו במחובר" - היינו שלא יהיה בו תערובת מחובר טוב ורע. וזאת שנית לא יהיה נמי "מחוסר צידה" לפי כי זקן וכסיל זה הוא הצד ציד בפיו, להכשיל בני אדם. "אלא אם כן נודע וניכר בהם שלא נלקטו ולא ניצודו היום". וכן "לא יקח ממנו ביצים" - הם מן נפשות הנקראים 'ביצים' כמו שאמר הכתוב "והאם רובצת וכו'". "שמא נולדו היום". ולכן אין לרשות בהם. אבל דבר שאין במינו במחובר, לפי כי סטרא אחרא אין להם חיבור כמו שאמר הכתוב "אשר הלך חשכים" ואיתא בזוהר פרשת בלק "דשארי בחיבורא וסיים בפירודא", ונאמר "יתפרדו כל פועלי און". נמצא שהקליפה אין במינו במחובר. וטעם אחר ולא משום צידה הוא מה שאמרו חז"ל כל עוף הדורס טמא. והוא הצד צייד.
ועוד ענין שלישי והוא "ולא משום נולד". כי הנה אלו המדות דסטרא אחרא אין בהם נולד לפי כי כן איתא בזוהר פרשת משפטים "אל אחר אסתרס". ולכן אין שם נולד. ולכן מותר ליקח ממנו "אפילו הובא היום מחוץ לתחום" של הקדושה.
"וכן קמח שנטחן היום בעיר שרובה עכו"ם" - והוא הרמז לעולם העשיה אשר שם סטרא אחרא הם הרבים על סטרא דקדושה כדאיתא בתיקונים. והקמח שהובא משם היינו בסוד "ויהי טוחן בבית האסורים", כלומר כי אותו החלק שבא משם מותר כי הנה נתבאר כי חכמת שלמה זמינת לכל חילהא בזמנא דמועד שריא בעלמא. ולכן מכל העולמות עולים למעלה סטרא דקדושה. ובלי ספק כי גם מעולם העשיה סטרא דקדושה גם הם יעלו. ולפי כי שם נמצא התערובת טוב ורע, ונוסף עוד כי הם הרבים סטרא אחרא -- לכן יאמר נא:
"קמח שנטחן שם בעיר שרובה גוים" - לא שהקמח נטחן בעשיה שהרי נתבאר כי אל אחר אסתרס ולא עביד פירין. אלא הענין כך הוא: "קמח שנטחן" למעלה היום ושם נעשה הייחוד למעלה, "בעיר שרובה גוים" - בהצטרפות העיר שרובה עכו"ם, דהיינו סטרא דקדושה שבעולם העשיה, כי כאן נמצאו וכאן היו. "מותר ליקח ממנו" לצורך התעוררות עליון, "דאדעתא דעכו"ם טחנו" - כי לעולם יש התעוררות מסטרא אחרא על דרך "איש מצרי הצילנו" - מי גרם למשה לילך לישא אשה לולי המצרי וגם שנשא בת יתרו כומר לעבודה זרה. והבן. וכל זה "אדעתא דעכו"ם טחנו ליה" לפי כי זהו סוד יתרו שהשביע למשה רבינו עליו השלום שיהיה הבן הנולד ראשון לעבודה זרה ונשבע משה שנאמר "ויואל משה", אין 'ויואל' אלא שבועה כמו שאומרים חכמים ז"ל (מאמר). ואחר כך משה רבינו ע"ה כן עשה. אמנם לפי כי סטרא אחרא הוא זקן וכסיל קסבר להרויח מן הקדושה, ואדרבא הוא מפסיד כדאיתא בזוהר פרשת משפטים "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו", ודאי הכל הולך אל מקום אחד.
ולכן "מותר ליקח ממנו" על דרך "כי יקח איש אשה", גמר 'קיחה קיחה'.
"והוא הדין ליקח ממנו פת שאפה בו ביום מותר" - אף על פי כי אין ראיה לדבר, זכר לדבר שנאמר "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם". ולכן אע"ג כי התעוררות בישול פת זו מסטרא דילהון - היה מותר.
"ישראל שאמר לעכו"ם מבעוד יום תקנה לי יונים למחר וכו'" - הוא אשר חז"ל הגידו כי היונה אינה ממירה בן זוגה. ולכן בא דוגמא לזה כי ישראל עליון הוא האומר לעכו"ם, סטרא אחרא, "מבעוד יום" - בשעה שנעשה הזמנה לכל העולמות בזמנא דמועד שריא בעלמא, וחכמת שלמה אזמינת לכל חילהא.
"תקנה לי יונים למחר" - כלומר כי יהיה סיבה הוא למחר לקנין היונה תמה להתחבר עמה אע"ג כי כן לא יעשה, "לא יפה עשה" - שהרי נאמר "כי הנה המלכים נועדו", אז עברו כל מאריהון דדינין לפי שהם "יחדיו", שני מלכים, מלכא ומטרוניתא כדאיתא בזוהר. מכל מקום לא יפה עשה.
"אם עשה כבר" עכו"ם וגרם התעוררות העליון, "מותר לאכול מהם ביום טוב" - בסוד "הלחם אשר הוא אוכל". והוא "שלא יהיו מפריחין", אלא יהיו יחדיו שבת אחים גם יחד. "אבל אם רגיל בכך" איש הישראלי הגשמי, "אסור לאכול מהם" - נמצא שהוא גורם העדר למעלה חלילה, דאין זה חשוב דיעבד כיון שרגיל בכך ואדרבא למעלה מעלימין ענין הזווג מסטרא אחרא כדאיתא פרשת תרומה "וכיון דאתת כמאן דאתי לאחזאה ביקרא דמלכא וכו'".
"לומר לחבירו מלא לי כלי זה יין דינו ביום טוב כמו בשבת". ושם נאמר בסוד "שתו ושכרו דודים".
"לא ימוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו וכו'" - הוא מ"ש בזוהר פרשת בלק דף קס"ט (ח"ג קסט, א) וזה לשונו: "תנן ארעא קדישא ברשו דקב"ה, ורשו אחרא לא עאל תמן. היך אבדיקת ארעא אי קיימא במהימנותא דקב"ה ולא אתחברת ברשו אחרא? בקריבו דתרומה דא דשעורים דרזא דסוטא", עכ"ל.
הנה מבואר מדברי המאמר השעורים שהם מאכל אותה בהמה הרבוצה על אלף הרים מביאים מהם קרבן לענין בדיקה למעלה כדרך הסוטה. ולכן במועד דליכא למיחש בזה שהרי נתקדשה מטומאתה ועלתה למעלה - לא ימוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו, דמשמע כי הוא מודד על דרך אותו עומר שעורים שנאמר "וימודו בעומר" לפי שיש ספק אי קיימא במהימנותא ח"ו. "אלא משער ונותן לה" כפי ההזדמן כדי שלא לעשות פגם למעלה חס ושלום.
- ^ לא ברור לי אם מילים אלו שייכים לפסקה הקודמת או כפסקה חדשה כפי שמוצג עכשיו, וצע"ע - ויקיעורך