שולחן ערוך עריכה

(שולחן ערוך אורח חיים, תקח)
סימן תק"ח - דברים האסורים ביום טוב להכנת צלי - ובו ב' סעיפים
  • אין מלבנים את האבנים לצלות או לאפות עליהם מפני שמחסמן. ואין שוברין את החרס. ואין חותכין את הנייר לצלות עליהם. ואין פוצעין את הקנה לעשותו כמו שפוד לצלות בו.
  • פוצעים אגוזים במטלית ולא חיישינן שמא תקרע.

טור ברקת עריכה

פירוש ראשון על הסימן עריכה

אשר חז"ל הגידו "אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח שנאמר אבנים שחקו מים וכו'". ולכן יאמר נא: "אין מלבנים את האבנים" - כי הנה התשובה היא מלובנת במעשים כמו שאמרו חז"ל אצל פסוק "מעצי הלבנון - בעצת התורה המלובנת במעשיה ובעצת התשובה המלובנת בדרכיה". ולכן האדם הנלבב אשר נתן אל לבו לשוב בתשובה ללבן מעשיו צריך כי לא יעשה הדבר הזה - "אם פגע בך מנוול זה מושכיהו לבית המדרש" - כי בדבר הזה אינו נתקן העון רק נכנע היצר בלבד. וגם זה יהיה לשעה קלה ואחר כך יחזור לקטרג באדם כדי להטעות אותו ולהחטיאו.

וכנזכר אצלי בפסוק "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו" (תהלים, כח). מהו "ההולך בדרכיו"? אלא הענין הוא כי יש ב' מיני בני אדם שהם יראים מן העונש ועושים תקנה להמלט מן היצר זה. האחד מקיים מה שאמרו חז"ל "אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש". ויש אדם שמתעסק בצרכיו ועל ידי כן שמתעסק בדרך ארץ הוא נמנע ממנו. ולכן אמר הכתוב "אשרי כל ירא ה'" - על השנים כאחד טובים - אשריהם. אמנם אחד מהם היותר משובח נזכר בכתוב זה, היינו "ההולך בדרכיו" לפי כי "יגיע כפך כי תאכל" באופן זה אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. כי תנצל מן החטא. אמנם אותו המושך היצר לבית המדרש - אף על גב כי הוא נכנע - הוא לשעה קלה כאמור. ואחר כך הוא חוזר בכחו הראשון. ולכן הוא אמר: "אין מלבנים את האבנים" שהוא דוגמא ליצר הנקרא 'אבן' שהוא מצוה לשורפו וללבנו על ידי אבן בחן שהוא התורה, "לחות אבן".

"לצלות" - היינו בשר של תורה למלאת כרסו בשר על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "ולהג הרבה יגיעת בשר" - מי שהוא יגע בתורה טועם טעם בשר. "או לאפות עליהם" לחם של תורה שנאמר "לכו לחמו בלחמי". "מפני שמחסמן" - לפי כי הוא יחשוב שבאופן זה מכניע ליצר - ונהפוך הוא - כי הוא מתחזק על ידי כן פי דכיון דדש דש.

"ואין שוברין את החרס" - הוא הדבר אשר נתבאר בהלכות פסח בענין כלי חרס שהם בני אדם עמי הארץ. כי מטמא מתוכו ומגבו. ולפי כי הוא רודף אחר המאכל למלאת רסן בטנו נקרא 'כלי חרס' על שם המאכל שנהפך במעיו לטיט היון. ומה גם אחרי מותו. וכן נמי הוא הענין עצמו בכלי חרס זה הוא בן אדם המורדף אחר תאות גופניות - אין שוברין אותו - כדי לצלות עליו בשר של תורה.

וכן נמי "הנייר" - הוא בן אדם שאין בו תורה כמו ששנינו "הלומד ילד לדיו כתובה וכו' והלומד זקן לדיו כתובה על נייר מחוק". ולכן על שניהם הוא אומר "אין שוברין את החרס ואין חותכין הנייר לצלות עליהם" בשר של תורה ביום טוב, שהוא דבר קשה להתקן בו ביום. ולא אחד בהם.

"ואין פוצעין את הקנה" - כי הנה הקנה הדוגמא שלו הוא מה שאמר הכתוב "קנה חכמה קנה בינה" - אין פוצעין אותו לעיין ולפרש בו כפי הדין דהיינו "לעשותו כמו שפוד לצלות בו בשר" של תורה, כי כדרך שאין ראוי לעשות אחת מדרכי התשובה כדי שלא ימנע משמחת יום טוב - כמו כן לענין הלימוד אין ראוי להעמיק בעיון או לענין פלפול בדין ללמוד ממנו דין לאמיתו מאחר שאין בו צורך יום טוב.


"פוצעים אגוזים במטלית וכו'" - הוא הדבר אשר חז"ל הגידו "אל גנת אגוז ירדתי - למה נמשלו דברי תורה לאגוז? לומר לך מה אגוז זה אעפ"י שנתלכלך אין תוכו נמאס אתה - שובר קליפתו ואוכל מה שבתוכה - כך תלמיד חכם אף על פי שסרח אין תורתו נמאסת".

ולכן יאמר נא: "פוצעים אגוזים" שהדוגמא לזה הוא תלמיד חכם שסרח - מפצעו ואוכל ואינו נמאס. וזה שמפצע יהיה כ"מטלית" - הוא טלית של תלמיד חכם. ולא ישנה מלבושו אף על פי שחטא. "ולא חיישינן שמא תקרע המטלית" - היינו מה שאמר הכתוב "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" ואמרו חז"ל זו טלית. ואמרתי כי חז"ל ידרשו מלת לבנים נוטריקון - לב נים - ר"ל ל"ב נימין שהם חוטי הציצית, שמונה בכל כנף, וד' פעמים הם ל"ב. לקיים "והיו הדברים האלה על לבבך".

ואמנם אשר יצוה החכם בזה "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" ממש לא יהיה בהם דופי אף על גב כי נכשל בדבר עבירה. ולכן אמר "ולא חיישינן שמא תקרע" נמי(?)[1] כי על ידי כך ימצא שנעדר מן התורה ומן המצוה כדבר האמור.

פירוש על הסימן לצד עילאה עריכה

וכאשר נאמר כי דינים הללו מדברים בעולם העליון ופנה זה הדין למעלה, כך היה אומר:
"אין מלבנים את האבנים וכו'" - כי האבנים אלו יהיו בסוד שנים עשר אבנים אשר שם יעקב תחת מראשותיו שנאמר "ויקח מאבני המקום וכו'". ואיתא בזוהר פרשת ויצא דף קמ"ד (ח"א קמד, א) וזה לשונו: "ויקח מאבני המקום - "אבני המקום" לא כתיב אלא "מאבני המקום" - אלין אינון אבני יקר מרגלאן טבאן דאינן תריסר אבנין עילאין כמה דכתיב שתים עשרה אבנים. ותחות אלין תריסר אלף ורבבן אבני פסילאן. וכולהו אבנין. בגין כך "מאבני" ולא "אבני" וכו'".

הנה מבואר מזה המאמר כי רק אלו האבנים שנים עשר הם אשר שם מסטרא דקדושה. אמנם יש אחרות רבים, הם אבנין פסילן. אמנם הלא לך לדעת כי אבנים הללו הם רמז לאותם הבתולות אשר שם "עולמתאן דמטרוניתא". והדבר מפורש בזוהר פרשת תצא דף רע"ז (ח"ג רעז, א) וזה לשונו: "פקודא דא למחדי לאתתיה שתא חד דכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת. ואינון י"ב ירחין אינון מדילה דהא שנה איהי כלה ולית כלה בר בי"ב ירחין דכתיב עומד על י"ב בקר. והואיל ולית תיקונא דכלה בר בי"ב אצטריך חתן למחדי לה ולביתהא כגוונא דלעילא. ועל דא יעקב כתיב ביה ויקח מאבני המקום וכו'. ומאן דחדי לכלה חדי לעולימתהא ועולמתאן וב' הוו וכלא רזא דשה", עכ"ל.

והנה אחר שלמדנו ממאמר זה כי אלו האבנים הם י"ב עולמתאן דמטרוניתא והם סוד הבקר אשר תחת הים דשלמה - נחזור ונלמוד מה מעשיהם כי הם המעלים את הכלה למעלה ועליהם נאמר "בתולות אחריה רעותיה מובאות לך".

והיינו מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קל"ו (ח"ב קלו, א) וזה לשונו: "שירו לה' שיר חדש וכו' - אתערו דחבריא שפיר איהו ודא פרות עלות כד הוו נטלי ארונא אינון פרות אתערו בהאי תושבחתא כמה דאת אמר וישרנה הפרות בדרך. ומה שירה הוו אמרי? מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה. רזא דא איהו כגוונא דלעילא בשעתא דאינון חיות נטלי כרסייא לארמא ליה לעילא אינון אמרי תושבחתא דא וכו'".

הנה מבואר מזה המאמר כי אותם הפרות הם האבנים הנזכר והם עולמתאן דמטרוניתא והם המעלים אותה לבית שמש, "כי שמש ומגן ה'". ועולם עליון הוא בית של 'שמש' הנזכר. והיינו מה שאמרו חז"ל "ויביאו את המשכן אל משה הדא הוא דכתיב תובלנה בשמחות וגיל וכו'" (מאמר). כי היכן נאמר כאן ויביאו את המשכן שהיה בשמחות וגיל? אמנם הם כונתם לומר כי המשכן הוא רמז לכסא הכבוד וכל אשר נעשה למעלה כך היה הרמז למטה. דאף על גב שהם אמרו "למה משכן משכן שני פעמים? מלמד שהראה הקב"ה למשה רבינו ע"ה משכן למעלה ומזבח והמלאך מקריב עליו נשמות של הצדיקים" - בזמן החרבן הלא תדע כי זה הוא סוד המשכן - כי כן נאמר בתחילת הענין "כסאך אלהים עולם ועד וכו'" וסמיך ליה "בנות מלכים ביקרותיך" - הם הבתולות המעלות הכסא, לכן "נצבה שגל לימינך" לפי כי השגל היא בחינת דין שנאמר "כי לשלג יאמר הוי ארץ". ונצבה לימין. ולכן נקראת 'בת' "שמעי בת וראי וכו'" בסוד "בת היתה לו לאברהם". ובעבור כן "לרקמות" - שלבשה בגדי רקמה, תובל למלך עליון בתולות אחריה וכו' תובלנה בשמחות וגיל שהם אומרים "מזמור שירו לה' שיר חדש וכו'".

והנה אלו הם סוד האבנים כאמור. ובכן מובן כל המזמור - אין להאריך כי כבר יצאתי מן הענין.

ולכן יאמר נא:
"אין מלבנים את האבנים" - הם האבנים הללו, סוד הבתולות המעלים הכסא למעלה, סוד הכלה. אין מלבנים את האבנים הללו - כלומר דאף על גב כי בזמן החול צריכין ליבון שבא להם מלמעלה שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום", כדי שלא יהיה מי שמונע עלייה זו -- אמנם עתה אין צורך לענין זה. כי קדוש היום לאלהינו. ולכן הוא בגשמי אסור ללבן את האבנים "לצלות בהם או לאפות מפני שמחסמן" ומחזק אותם. דאלו למעלה יש הפרש בין האבנים הקדושות שהם מרגלאן טבאן לאותם שהם אבנין פסילן - אמנם בענין הגשמי לא יתכן להיות הפרש בין אבן לאבן. ולכן אין מלבנים את האבנים - הכל במשמע. כי כן נמי למעלה אין מלבנים אותם לצלות אותו בשר קדש או לאפות לחם. כי בלאו הכי כאשר אותם עולמתאן דמטרוניתא (שהם סוד האבנים הנזכר) הם מעלים את הכלה למעלה - אדעתא דהכי הם מעלים אותה לענין ייחוד באיזה אופן שיהיה.

ולכן אין מלבנים אותם "מפני שמחסמן". "ואין שוברין את החרס" - והדוגמא לזה הוא סטרא אחרא. וכן בדברי חז"ל נמשלו עכו"ם לחרש שנאמר "ושברה כשר נבל יוצרים וכו'". והענין כי הנה בזמן החול כאשר מעלים את הכלה למעלה - אז נעשה תיקון בשני פנים. ראשונה הוא מ"ש בזוהר בפסוק "ואל זועם בכל יום" כי הנה בכל יום ויום מתעוררים הדינים למעלה ולכן יעיר בבקר בבקר מדת החסד להכניע אותם שנאמר "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו". ולכן נאמר "ואל זועם בכל יום" - אינו אומר 'נזעם' או 'זעום' אלא 'זועם' - פועל יוצא - כי הוא זועם למאריהון דדינין ומכניע אותם.

ועוד נמצא אחר כך תיקון אחר כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קל"ד (ח"ב קלד, א) וזה לשונו: "בשעתא דאיהי אתת בעולמתהא ובעאת לאתפרשא מסטרא אחרא אתת כמאן דאזדמנת למחמי ביקרא דמלכא ולא יתיר והכי מכרזי דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי ואתפרש מינה כדאמ' צאינה וראיה בנות ציון במלך שלמה - פוקו למחמי. כיון דאתת כל אינון שמשהא עיילין לה לחופה בהדי מלכא בלחישו ברזא וכו'".

והנה מבואר מדברי המאמר כמה נזהרים למעלה להעלות הכלה לחופה בלחישו בצנעא כדי שלא תתערבב השמחה, ומקדים מדת החסד להכניע למאריהון דדינין. ולכן יאמר נא: "אין שוברין את החרש" - הוא סוד סטרא אחרא הנקרא 'חרש' כדאיתא בזוהר סוף פרשת פנחס. ושם נאמר "דהא כולהו אתקשיבו לגבן חרש נשבר דלית ליה תקנא לעלמין". וסי**** ** חרישי אדמה(?).

והנה ביום טוב אין שוברין את החרש, הוא סטרא אחרא, "כדי לצלות הבשר החי או לאפות הלחם" אשר הוא אוכל לפי כי אין זה נעשה רק בימין של חול. אמנם ביום טוב משעה שקדש היום כבר נבדלת סטרא דקדושה מכל בן נכר ואין צורך לענין זה.

"ואין חותכין את הנייר" - לפי כי סוד הנייר הוא שכותבין עליו בדיו, ולכן הוא בסוד היריעה שבה[2]. ויש לתת רמז בדבר כי נייר עולה בגימטריא רע. ואמר "אין חותכין" כלומר הזהר לא תקרבו לגלות ערוה בזמן שנעשה הצלי או אפיית הפת, אף על גב כי אין נמצא שם סטרא אחרא, כי אין שוברין את החרש כאמור. אמנם מכל מקום נמצא עד זמן שנאמר "בלע המות לנצח". לכן "ואין חותכין את הנייר" לצלות עליהם ענין בשר שנאמר "ובשר מבשרי" - שלא יתבונן בזה סטרא אחרא.

"ואין פוצעין את הקנה" לפי שהקנה הוא שכותבין בו והוא סוד הצדיק שהוא בסוד "קונה הכל". ולכן נאמר בו "קנה חכמה קנה בינה". והנה בזמן החול נמצא בו פיצוע לטובה כאשר יוצא מאהל רחל ונכנס לאהל לאה. והבן. אמנם נמצא בו פיצוע לרעה בזמן החרבן כדאיתא בזוהר פרשת אחרי מות "כדין מלכא עילאה סליק לעילא ו********* רישא דיסוד עמיה כדין ווי וכו'".

ולכן "אין פוצעין את הקנה לעשות אותו כמו שפוד לצלות בו" אף על גב כי הוא צורך אוכל נפש ונאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו" - הס - שלא להזכיר ענין החרבן ביום טוב.


"פוצעים אגוזים במטלית" הנה ענין האגוז נתבאר בזוהר פרשת שמות דף ט"ז (ח"ב טז, א) וזה לשונו: "א"ר עקיבא מהו דכתיב אל גנת אגוז ירדתי. א"ל תא חזי ההיא גנתא נפקא מעדן ודא היא שכינתא אגוז דא היא רתיכא קדישא דאינון ארבע רישין דנהרין ומתפרשין מן גנתא כהאי אגוזא דאינון ארבע רישין לגו וכו'. מה אגוזא טמירא וסתימא מכל סטרוי כך רתיכא דנפקא מגנתא סתימא מכל סטרוי. מה אינון ארבע קדישין די באגוזא מתחברן בהאי גיסא ומתפרשן מהאי גיסא - כך רתיכא מתחברן באחדותא בחדוותא בשלימותא בשלימו ומתפרש כל חד בעברוי על מה דאתמני. הדא הוא דכתיב הוא הסובב את כל ארץ החוילה וכו'".

והנה מבואר מזה המאמר כי האגוז הוא רמז למרכבה שהיא סתומה. ולכן הוא אומר: "פוצעין אגוזים במטלית" לומר כי ביום טוב המרכבה מתגלית כענין האגוז כאשר פוצעין אותו ויוצא האוכל לחוץ. ויכול לעשות כך "במטלית" - על שם מה שאמר הכתוב "סדין עשתה ותמכור". וזהו סוד "ופרשו השמחה" - לפי כי על ידי שהמרכבה מעלה הכלה למעלה כנ"ל, נעשה החיבור. וכנגד זה נמשך לה על ידי הצדיק הטיפה קדושה, סוד ארבע אותיות. ויש בה עד הוא השמלה זו כך נעשה ביום טוב.

"ואין חוסמין שמא תקרע" דאף על גב כי בחול נמצא טענת בתולים, ופרשו השמלה ונמצאת טהורה - לא נעשה כך ביום טוב - הוא סוד המעיל. כי האשה זרה נאמר "ומעלה בו מעל" שנאמר "העוזבת אלוף נעוריה וכו'". אבל באשת חיל נאמר "כפי תחרא יהיה לו סביב לא יקרע". והבן.



  1. ^ אולי יש להגיה 'מטלית' וצע"ע - ויקיעורך
  2. ^ לא הבנתי. אולי חסר כאן מילים - ויקיעורך