טור ברקת/תעו
שולחן ערוך
עריכה- סימן תע"ו - מנהג אכילת צלי בליל פסח - ובו שני סעיפים
- מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים - אוכלים. מקום שנהגו שלא לאכול - אין אוכלים, גזרה שמא יאמרו בשר פסח הוא. ובכל מקםו אסור לאכול שה צלוי כולו כאחד בלילה זה מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. ואם היה מחותך או שחסר ממנו אבר או שלק בו אבר והוא מחובר - הרי זה מותר במקום שנהגו.
- אפילו בשר עגל ועוף - כל דבר שטעון שחיטה - אסור לאכול צלי במקום שנהגו שלא לאכול צלי.
טור ברקת
עריכההנה נבתאר למעלה ענין אכילת קדשים מהו הרצון. לזה צריך להיות נזהר האדם מאד מפני כי כן ענין הקרבן הוא יותר מענין האכילה. דאף על גב כי המאכל שאוכל האדם הבשר הוא מתקן בזה גוף הבהמה ומעלה אותה ממדריגת 'בעל חי' לבחינת 'בעל חי מדבר' כנ"ל בענין פסוק "כי תאוה נפשך לאכול בשר". כי נפש האדם להיות שהיא טהורה לכן תתאוה לאכול בשר לפרקים כדי לתקן אותו כנ"ל.
אבל ענין הקרבן יותר מתקן הבהמה כנ"ל. ומה גם כי בענין הקרבן היה יורד המלאך כדמות ארי על גבי המזבח ואוכל הקרבן כמו שאמרו חז"ל. ולכן להיות ענין זה חמור מאד - לכן ראוי להזהר "מקום שנהגו שלא לאכול צלי בלילי פסחים" אין לאכול כלל, גזירה שמא יאמרו בשר פסח הוא, והכתוב הזהיר "והייתם נקיים מה' ומישראל". וכבר נתבאר בזוהר כי הדיבור של איש הישראלי הוא עושה רושם, בקע רקיעין וסליק לעילא (שלכן נאסר הדיבור של חול בשבת שנאמר "דבר דבר"). ובכל מקום "אסור לאכול שה צלוי כולו כאחד בלילה זה מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ", ועל ידי מעשה זה הוא גורם כי כן למעלה נאחז סטרא אחרא במלכות בית דוד, כי בה הוא נרמז בחינת 'שה' כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ח (ח"ג רמח, א) וזה לשונו: "ז' כבשים אינון ז' יומין בני שנה כנוי(?) דסיהרא דאקרי שנה וכו'". הנה מבואר מן המאמר כי 'שה' הוא נרמז שם.
ולכן ימצא כי האוכל אותו צלוי בלילה הזה מתעורר אותה אש זרה ומתאחז במדה הנקרא 'שה' ונאחזים ממנו סטרא אחרא מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ, לפי כי האש שעל המזבח היה אוכל ושורף סטרא אחרא אש זרה כדאיתא בזוהר (שלכן היה מותר להבעיר אש במקדש בשבת). ולפי שנרא' קדשים בחוץ מתגברת אותה אש זרה ושולט בקדושה ומתאחז בעצם אדם זה.
"ואם היה מחותך או שהיה חסר ממנו אבר או שלק בו והוא מחובר" - כי כל אחת מהנה הוא ענין חיסרון. וכן לא יעשה הסטרא דקדושה. "הרי זה מותר" דליכא למימר שהוא קדשים משום "הקריבהו נא". ולכן אין לחוש, שלא יתאחז משם סטרא אחרא מאחר כי אין צד להתאחז כיל לילה המשומר הוא שנאמר "ליל שמורים הוא לה'".
"אפילו בשר עגל ועוף, כל דבר שטעון שחיטה אסור לאכול צלי" - ובזה יצדק הטעם הנזכר כי מפני שהאש של המזבח היה מכלה אש זרה, וכאשר נעשה דבר מה דוגמה של הקרבן בחוץ מתעורר אש זרה ונאחז בקדושה, ומאחר כי אפילו עוף היה קרב - אסור לאכול צלי. שהרי מתעורר אש זרע כאמור. שהרי כבר נאמר דחיישינן למראית העין כמו שאמרו חז"ל הרשעים תחשכנה עיניהם מראות כאשר נתבאר המאמר זה לעיל. ומאחר שנהגו שלא לאכול צלי בכל ענין הדומה לזה נאסר. ואין להקל בדבר מאחר דליכא מצוה.