טור ברקת/תעה
שולחן ערוך עריכה
- סימן תע"ה - יתר דיני הסדר - ובו שבעה סעיפים
- יטול ידיו ויברך "על נטילת ידים". ויקח המצות כסדר שהניחם - הפרוסה בין שתי השלימות. ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה. ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה משתיהן ביחד. ויטבל במלח ויאכל בהסיבה ביחד כזית מכל אחד. ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד יאכל המוציא תחילה ואחר כך של אכילת מצה. ואחר כך יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירותו. ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו. ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא הסיבה. ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלם בחרוסת ואומר "זכר למקדש כהלל" ואוכלם ביחד בהסיבה. ומשברך על אכילת מצה לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לברכה[1] זו.
- אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור יברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור. ובטיבול השני יטבלם בחרוסת ויאכלנו בלא ברכה.
- בלע מצה יצא אבל אם בלע מרור לא יצא. דטעם מרור בעינן וליכא. ואפילו אם בלע מצה ומרור כאחד - ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא. ואם כרכם בסיב ובלעו - אף ידי מצה לא יצא לפי שאין דרך אכילה בכך.
- אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם או ליסטים לאכול - יצא ידי חובתו כיון שהוא יודע שהלילה פסח שהוא חייב באכילת מצה. אבל אם היה סבור שהוא חול או שאין זו מצה - לא יצא.
- אכל כזית מצה בשעה שהוא נכפה בעת שטותו ואחר כך נתרפא - חייב לאכול אחר שנתרפא לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות.
- אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית - יצא. ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס.
- אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד. ואף בלילה הראשון יוצא בכזית.
טור ברקת עריכה
הנה נודע כי גלות מצרים הוא כנגד ארבע גליות. וכן נמי גאולת מצרים הוא לעומת ארבע גאולות כדאיתא פרשת ויקהל דף ר"ו (ח"ב רו, א) וזה לשונו: "ובגין דא בעי לאחזאה פורקנא דאית בה ארבע גאולות ורזא הכא בשעתא דנפקא שכינתא בגלותא דמצרים תבעה מקב"ה דיפרוק לה השתא ארבע זמנין דאינון ד' גאולות לקבל ד' גליות בגין דתהא בת חורין ולא תהא מתתרכא וכו'".
ולכן נאמר ד' גאולות במצרים. ואילו זכו ישראל לא היה עוד גלות ולא גאולה. ולא היה צריך להיות מצה פרוסה כלל. אמנם מה שהיה ענין של לחם עוני במצרים היה לסיבה שלא היה להם תורה כמו שאמרו חז"ל "אין עני אלא מן התורה". אמנם אחר כך בא הענין של לחם עוני להורות על הגליות והחרבן כמו שאמר הכתוב "ושברתי את גאון עוזכם והשימותי את מקדשיכם". וכן נמי הוא יורה על הגאולה העתידה שנאמר "הנה מלכך יבא לך עני". ומפני כי כן נאמר "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי" ואמרו חז"ל "זכו - עם ענני שמא, לא זכו - עני ורוכב על חמור". ולכן בא החיוב להיות מצה אחת שלימה עם הפרוסה.
וכן נמי אמרו חז"ל בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב. ולכן אף על גב שהוא יום טוב או שחל להיות בשבת - אין שם לחם משנה. אמנם מאחר כי על האמת הם תרין משיחין - לכן יהיה הפרוסה כנגד משיח בן אפרים כי אין המלכות שלו שלם אלא לזמן מועט. לכן הוא הפרוסה. ומה גם כי יש גם כן ממשלה לחד דעמיה הוא משוח מלחמה כמ"ש פרשת נשא לפני אפרים ובנימן ומנשה וכו'. לכן נרמז בפרוסה. ועוד מטעם כי בימיו תפשוט מלכות פרס בארץ כדאיתא פרשת שלח לך.
ואמנם השלימה כנגד המלך דוד כי המלכות שלו שלם, ובימיו נמצא השלימות בעלום כמו שאמרו חז"ל "אלה תולדות השמים - מלא. ואלה תולדות פרץ". והשאר חסרים. לומר כי בימי מ"ה יחזור העולם על מלואו כבראשונה ובלע המות לנצח. ואמרו חז"ל "עשרה דברים מתחדשים בימיו - ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם". ולכן על נטילה זו מברכים שעתיד הקב"ה לטהר אותנו שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". ועל רוב הטובה מברכים "המוציא לחם" דמשמע שעתיד להוציא לחם שנאמר "יהי פסת בר בארץ". ומברך על אכילת מצה - והוא לשון מסה ומריבה כנ"ל, לפי כי כן משיח בן אפרים עתיד לעשות מצה ומריבה ולשפוך דם עכו"ם כמו שאמרו חז"ל בפסוק "ידין בגוים מלא גויות וכו' מנחל בדרך ישתה" כאשר נתבאר אצלי בפירוש התור.
וצריך שיהיה שיעור כזית לכל אחד כי כן נאמר "ואני כזית רענן". דאילו עד עתה "עלה זית טרף בפיה" - הוא בן דוד כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך, ואמרה "מזונות מרורים כזית מידך ולא מיד בשר ודם". ולא כן היה - רק "השביעני במרורים". אך לעתיד יהיה כזית שלם ויהיה שיעור לכל אחד מיד הקב"ה. וכן נאמר "ואני כזית רענן" וכן נאמר "ושנים זיתים עליה - זה אהרן ודוד שנמשחו".
ולכן יאכל שניהם יחדיו לפי כי כן השני גואלים מחוברים שנאמר "אתה בן אדם וכו' עץ אחד לאפרים וכו' ועץ אחד ליהודה וכו' והיו לאחדים בידך ולא יחצו עוד לשתי ממלכות". ומה גם כי הכהונה מחובר להם.
אמנם "יטבל אותם במלח" דאע"ג כי אין בהם מלח - היינו מפני כי נתחסר ברית מלח של המלכות וברית כהונת עולם. אמנם עתה מטבל במלח מפני כי כן המלכות ערוכה בכל ושמורה לדוד שנאמר "לעולם אשמור לו חסדי". ומה גם הכהונה קיימת לאהרן.
ואחר כך "יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת" - כבר נתבאר כי המרור הוא לטוב לנו מפני שהוא מתוק, ר"ל חסא דחס רחמנא עלן. וסופו מר לעכו"ם. ולכן לא ישהנו בחרוסת שלא יבטל טעם מרירותו כי מוכרח הוא הדין שיעשה, ואינו מתבטל לעולם. וכבר נודע סוד של חרוסת דהיינו רות ס"ח, והם שני הפכים הנזכר. רות הוא רמז לדין והפורענות שמגיע לעכו"ם כמה דאת אומר תבנית:כי רותה בשמים חרבי וכו', והנחמה לישראל חס כמו שהיה במצרים "ופסחתי עליכם", דחס רחמנא עלן ולפריקינן שנאמר "וחמלתי עליהם וכו'".
ולכן צריך לברך "על אכילת מרור". דאף על גב כי אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים - לא כן באלו שפשטו ידם בזבול, וביותר שכבר נתמלאת סאתם. ולכן מברך "על אכילת מרור" כמה דאת אמר "וחרבי תאכל בשר". "ויאכלנו בלא הסיבה" מפני כי אז עדיין לא נשלם הגאולה וההסיבה מורה דרך חירות ועדיין לא נשלם. כך אמרו חז"ל עתיד הקב"ה להוליך לישראל בענני כבוד כמו בזמן מצרים מסובים. עוד ירמוז המרור למה שאמר הכתוב "בחרב ימותו כל חטאי עמי", שלכן מרור בגימטריא מות, להורות כי אז מתקיים מה שאמר הכתוב "וברותי מכם המורדים והפושעים בי", והם בני תשעה מדות ממזרים שהם מדרבנן.
"ואחר כך נוטל מצה שלישית" שמורה על הגאולה זו מגלות רביעי. שהרי האחרת שנחלקה לשנים - הרמז שלה לשני גליות. ולפי שגלות יון לא היה גלות שלימה כמו שאמרו חז"ל "יונתי - בגלות יון - שהיה ההיכל בנוי והיו מקריבין תורין ובני יונה". אמנם השלישית היא כנגד גאולה זו - ולכן היא נשארת שלימה לפי כי אין אחריה עוד גלות.
"ובוצע ממנה כזית" כנגד אות ד' - כי משם סוד הגאולה כדלקמן.
"וכורכם עם המרור" להורות על הפורענות העתיד לבא עליהם כאמור. ומה גם כמו שאמרו חז"ל בפסוק "והנה עלה זית טרף בפיה - אמרה היונה זו כנסת ישראל - מר מזית מיד הקב"ה ולא מתוקים מיד האדם". לפי כי סוף הזית נעשה מתוק. וכן לענין השמן. לכן הביא עלה זית. והרמז לבן דוד שנאמר "ואני כזית רענן", כי בימיו מתקיים כנ"ל. ולכן נמי אנו כורכים הלחם עם המרור לומר כי כל זמן זה הוא מר לנו עד לעתיד שיהיה מיד הקב"ה שנאמר "יהי פסת בר בארץ" בזמן בן דוד.
"וטובלה בחרוסת" לפי כי כן יש באותו זמן דין לעכו"ם והצלה לישראל כנ"ל. "ואומר זכר למקדש כהלל" - כי סימן לגאולה ולבנין בית המקדש הוא העוני כהלל לקיים מה שאמר הכתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו". "ואוכלם ביחד בהסיבה" לפי כי בזמן הגאולה העתידה עתיד הקב"ה להסיב לישראל בענני כבוד (כמו שאמרו חז"ל), וכן נמי מסיב הקב"ה עם הצדיקים בגן עדן. ולכן "משברך על אכילת מצה לא יפסיק" לפי כי כן אין הפסק מזמן של הגאולה לכל השבחים האמורים. ולכן ברכת אכילת מצה וברכת מרור מועילין גם לזה מפני כי כל אלה הדברים סמוכים זה לזה - הגאולה שלנו והנקמה שלהם שהיא עתידה להיות בעכו"ם. והדברים שעתידים להיות מתחדשים כמו שאמרו חז"ל "י' דברים מתחדשים לימות המשיח" כאשר יבא בע"ה.
[כאן בדפוס מופיע ציטוט של עוד סעיפים בשו"ע]
הנה נתבאר למעלה כי הירק הוא רמז לענין השכר הצפון לצדיקים שהוא יש - בגימטריא ירק - כמו שאמרו חז"ל עתיד להנחית הקב"ה לכל צדיק י"ש עולמות שנאמר "להנחיל אוהבי יש". ואמנם המרור - הרמז שלו לענין הנקמה שעתיד לעשות הקב"ה בפושעי ישראל והוא מכלה ט' מיני ממזרים מדרבנן. והעונש של עכו"ם גם כן. שלכן מרור בגימטריא מות.
אמנם אות ת' נחלקת לשנים - אות ר' אחת הוא מורה רשע כמ"ש הנהו דרדקי "ר' - רשע, צ' - צדיק". ולכן אחת הרמז שלה להפרע מרשעי ישראל, ואות ר' האחרת על עכו"ם רשעי עע"ז. מות ירעם.
ולכן "אם אין לו ירקות לטיבול ראשון" שהוא בחומץ שמורה כי השכר ההוא מקהה את שיניהם כמו שאמר הכתוב "הנה עבדי יאכלו והם ירעבו" (ישעיה סה, יג). ירונו והם יזעקו מכאב לב. מאחר שיש לו מרור שהוא הפורענות הנזכר - "יברך עליו בטיבול ראשון "בורא פרי האדמה" ו"על אכילת מרור"". הברכה ראשונה היינו כי לעתיד בטלה אותה קללה שנאמר "ארורה האדמה" ונאמר "יהי פסת בר בארץ וכו'". והוא מכלל השכר של הצדיקים הנרמז בירק. וברכה שניה "על אכילת מרור" - כי כן שנינו "מברכין על הרעה מעין הטובה". ואין לך רעה שהיא טובה כזו.
ואיתא פ' בראשית ה' מינים הם ענקים גבורים רפאים וכו'. וכנגד אלו בא הרמז בה' מיני מרור ששנינו "אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחזרת ובעולשין וכו'". דעתיד הקב"ה לאעברא יתהון מעלמא. ולכן "בטיבול השני יטבלנו המרור בחרוסת" שמורה מות על עכו"ם וחס עלן רחמנא.
ואמנם "יאכלנו בלא ברכה" - שאין הקב"ה מבקש שימות אפילו אחד מישראל כמו שאמרו חז"ל ונאמר "חי אני אם אחפוץ במות הרשע". ויאכלנו בלא הסיבה - לפי כי עדיין לא הגיע זמן שהקב"ה מסיב הצדיק כנ"ל.
"בלע מצה יצא וכו'" - מאחר כי כבר הנחנו כי המצה הוא רמז אל הגאולה ולכן אף על גב כי מן הראוי הוא ללעוס אותם בלב שלם, בל"ב שינים, עד אשר דק כדי לברר ענין גאולה שנאמר "וברותי מכם". ומה גם כי הוא מורה על ייחוד עליון הנקרא 'אכילה' שנאמר "הלחם אשר הוא אוכל". ונוסף עוד בסוד "אכלו רעים". עם כל זה אם "בלע מצה - יצא" - מאחר כי כבר הורה על ענין הגאולה.
אבל "אם בלע מרור לא יצא" - מפני כי כבר נתבאר כי המרור מורה מות על רשעי ישראל ועל עכו"ם. ולכן נהי כי לענין פושעי ישראל איפשר שיעשו תשובה כנ"ל ואין הקב"ה מדקדק עמהם שלכן אם בלע מצה יצא להורות כי אין צורך לדקדק בענין הגאולה בכל האיפשר, ולכן לא היה צריך לעיסה המרור. אבל ומה לעשות כי הוא דין בעע"ז לא יוכלו מלט. ולכן צריך להיות על ידי לעיסה הדק הטיב עד כי יתפרדו כל פועלי און. "דטעם מרור בעינן וליכא" - כי ענין ההבלעה הוא מורה גם כן כי בלע המות לנצח, וזה אינו רק לישראל, אבל לעכו"ם באה הנקמה והמיתה שנאמר בהם "כי הנער בן ק' שנה ימות". כמו שאמרו חז"ל: כתיב "בלע המות לנצח" וכתיב "כי הנער בן ק' שנה ימות". לא קשיא כאן לאומות העולם. ולכן לא יצא.
"ואפילו אם בלע מצה ומרור כאחד" שמורה על הגאולה ועל הנקמה הבאים כאחד - אף על פי כן - לא יצא ידי מרור רק יצא ידי מצה. מפני דאע"ג שהגאולה באה בהבלעה, ר"ל כאחת, מכל מקום סוף כי לא יגרע דבר מכל הדברים אשר חז"ל הגידו, אמנם ידי מרור לא יצא מפני שהנקמה הוא דבר מוכרח כדאיתא במדרש "קומי אורי - כשהקב"ה בא לנחם לב"י אמרה להקב"ה איני מתנחמת עד שתראני נקמה באותם שהיו מחרפים אותי וכו'".
"ואם כרכם בסיב ואכלו - אף ידי מצה לא יצא". דאף על גב כי לענין הוראה של הגאולה אין זה מעכב מאחר שכבר יש שם מצה - מכל מקום הוראת הייחוד עליון צריך שתהיה המצה לחוד מפורסמם(?) והא ליתי. ולכן לא יצא. והיינו מ"ש "לפי שאין דרך אכילה בכך" - היינו בסוד "הלחם אשר הוא אוכל" דמשמע מינה תרתי. אחת כי צריך שיהיה ניכר שהוא לחם. וגם שיהיה בדרך אכילה ולא בהבלעה. ולכן בענין ההבלעה מותר אבל מוכרח שיהיה ניכר שהוא יותר מאכילת פרס שנאמר "טוב מראה עינים וכו'", כי הראיה יותר ממעשה כמו שאמרו חז"ל.
[כאן מופיע בדפוס עוד ציטוט של סעיפים בשו"ע]
"אכל מצה בלא כונה וכו'" - והנה כאשר המוסכם הוא כי מצוות צריכות כונה, לכן היה מקום לומר כי בסגנון זה לא יצא ידי חובתו מאחר שאנסוהו גוים או ליסטים. אמנם מפני כי "כבר הוא יודע שהלילה זה פסח הוא" - שהוא מורה על ענין הגאולה העתידה, "ושהוא חייב באכילת מצה" כי זה מורה על ענין הייחוד הנעשה בלילה זה שהוא מורה על זמן העתיד שמתקדש שמו של הקב"ה - יצא. "אבל אם הוא סבור שהוא חול" כי אין בזה ידיעה כלל על ענין הגאולה, "או שאין יודע כי זו מצה" - כי בזה אין היכר שעתיד להתקדש שמו של הקב"ה על ידי כך - "לא יצא" - מפני כי אין שם כונה טובה כלל.
"אכל כזית מצה בשעה שהוא נכפה" בעת שטותו ודאי כי לא יועיל לו כלום, כי זה יותר גרוע מאדם אשר נמצא בו דעת אמנם לא היה מתכוין לעשות מצוה שנאמר "גם בלא דעת נפש לא טוב". ולא יוכל להמשיך הארות עליונות על ידי מעשיו - אדרבה מוסיף כח לסטרא אחרא שהוא זקן וכסיל. ולכן "צריך לאכול אחר שנתרפא" והיה בו דעת להמשיך במצה סוד הדעת, לפי "שאותה אכילתה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות". והגם שלא הזיק - לא הועיל. ואותה אכילה לא עשתה רושם למעלה ולא כלום. ולא היה שם הוראה לא על ההווה ולא על מה שעתיד להיות.
"אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית וכו'" - מאחר שהנחנו כי שיעור כזית הוא מן התורה שהענין הוא כי מאחר שחז"ל אמרו "כל התורה שמותיו של הקב"ה", ומפני כי שמו של הקב"ה הויה - נמצא כי שיעור כזית הוא אות י', והוא מן התורה. אמנם עדיין ראוי לבאר מהו "מן התורה"? וגם כי כל השיעורים הם מן התורה.
אמנם ראוי להודיע הדבר ברמז כי הנה חז"ל אמרו "נובלת חכמה של מעלה תורה". ואיתא בזוהר פרשת שמות "אכלו רעים - לעילא". הנה למדנו ממאמר זה כי סוד האכילה הוא למעלה בסוד "הלחם אשר הוא אוכל", ר"ל המדה הנקראת[2] הוא הלחם שלו, עליה נאמר "מאשר שמנה לחמו" (בראשית, מט). והמדה הנקרא[3], והוא משפיע ויתן מעדני מלך עליון הנקרא 'מלך העולם'.
אמנם שיעור האכילה הוא כזית בסוד אות י' והוא עיקר האכילה בסוד "אכלו רעים". מכל מקום אות יוד במלואה ימצא בה שני חצאים. ולכן "אם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית יצא" שהרי מצטרפין.
"ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מאכילת פרס" - מפני כי אין נשלם הצירוף של אות יוד, ונמצא כי לא נשלם תכלית צורך האכילה. שאם אין כזית שלם (שהוא בחינת אות יוד) - אין נקרא אכילה שלימה ואין מתקיים "אכלו רעים". ואכילת פרס שהם סוד ג' בצים בשיעור נצח הוד יסוד, בסוד "והאם רובצת על הבצים". ולכן פחות מג' כלבוד דמי כאשר יתבאר בדין הסוכה. וכאשר אוכל במיתון(?) אין מתקיים "שמן כתית - לאמשכא ההוא נגידו" מזיתים עילאין כנ"ל. והבן.
מפני שנאמר "ליל שמורים הוא לה'" - לכן "אין חיוב אכילת מצה רק לילה ראשונה בלבד" כי אז זמן הגאולה העתידה. ומה גם עתה למעלה גם לכל איש ישראל גאולה תהיה לו כנ"ל. לכן חייב אדם לראות בעצמו כאילו הוא יצא ממצרים בפועל. אך בכח יצא ודאי. "ואף בלילה הראשון יוצא בכזית" דאף על גב כי יש ארבע זיתים שראוי לאכול:
- ראשון של מצה
- שני דהמוציא
- שלישית כריכה דהילל
- רביעי של אפיקומן
מכל מקום יוצא בכזית אחד כדלקמן.