טור ברקת/תעג
שולחן ערוך
עריכה- סימן תע"ג - דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס ב' - ובו ז' סעיפים
- מוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו ומברך שהחיינו. ואם חל בשבת אומר ויכלו. ואם חל במוצאי שבת אומר יקנ"הז. ואם שכח להבדיל ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה - ישלים ההגדה עד גאל ישראל ואחר כך יבדיל.
- שותה בהסיבה ואינו מברך אחריו.
- אם ירצה לשתות כמה כוסו הרשות בידו. ומכל מקום ראוי ליזהר שלא לשתות בין ראשון לשני אם לא לצורך גדול כדי שלא ישתכר וימנע מלעשות הסדר וקריאת ההגדה.
- מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה ג' מצות ומרור וחרוסת וכרפס או ירק אחר וב' תבשילים - אחד זכר לפסח ואחד לחגיגה. ונהגו בבשר וביצה. והבשר נהגו שיהיה זרוע ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים, והביצה תהיה מבושלת.
- ואלו ירקות שיוצא בהם ידי חובתו חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, מרור. ויוצאין בקלח שלהם ובעלין, אבל לא בשורש. אלא שבעלין אין יוצאין אלא אם כן הם לחים. ובקלחים הם יוצאים בין לחים בין יבשים אבל לא כבושים ולא שלוקין ולא מבושלים. וכולם מצטרפים לכזית שהוא שיעור שלהם. ועיקר המצוה בחזרת. ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר שהם שנויים.
- נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון ולא יברך על הטילה. ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבלו בחומץ ומברך בורא פרי האדמה. ואוכל ואינו מברך . ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשנים. ויתן חציה לאחד מהמסובין לשומרה לאפיקומן. ונותנים אותה תחת המפה. וחציה השני ישים בין שתי השלימות. ויגביה הקערה שיש בה המצות ויאמר "הא לחמא עניא" עד "מה נשתנה". ואז יצוה להסירם מעל השולחן ולהניחם בסוף השולחן כאילו כבר אכלו כדי שיראו התינוקות וישאלו.
- מוזגים לו מיד כוס שני כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה. ואם אין לו בן - אשתו שואלתו. ואם לאו הוא שואל את עצמו. ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה "מה נשתנה וכו'". וכשמתחיל "עבדים היינו לפרעה" מחזיר הקערה שבה המצות לפניו וקורא כל ההגדה. וכשיגיע ל"מצה זו" צריך להגביה להראותה למסובין שתתחבב המצוה עליהם. וכן כשיגיע ל"מרור זה". וכשיגיע ל"לפיכך" מגביה כל אחד כוסו עד שחותם "גאל ישראל".
טור ברקת
עריכהמה שהוצרך להיות כוס ראשון מעומד אף על גב שאינו בשבת - הנה הדבר מבואר מדברי מורי הרב זלה"ה, ומה גם שם נאמר הכונה שצריך לכוין בו. אמנם יש לתת טוב טעם על דרך הנ"ל שד' כוסות הללו הם רמז לד' גאולות. גם נתבאר למעלה שמורה על העתיד. ולכן יובן הענין עם מה שאמרו חז"ל כי ב' תלמידים משל ר' שינו עטיפתם בשעת השמד. פגע בהם סרדיוט אחד וכו'. א"ל ג' שאלות אני שואל מכם. כתוב אחד אומר "כי שם אשב לשפוט את כל הגוים" וכתוב אחר אומר "לכן חכו לי ביום קומי לעד וכו'". בתחילה הוא יושב ומעיין בדין שלהם ואחר כך דן אותם בעמידה.
ולכן מאחר שלמדנו מחז"ל כי ד' כוסות אלו הרמז בהם הוא שהקב"ה עתיד להשקות ד' כוסות התרעלה לעכו"ם -- ולכן צריך זה הכוס להיות מעומד להגיד כי ישר ה', ולאחר שהוא דן אותם מיושב אחר כך משקה אותם כוס התרעלה מעומד. ולכן מטעם זה גם שאחר כך אנו שותים כוסות האחרים מיושב - אין בזה קפידה לפי שכן הוא הקב"ה דן אותם מיושב לעע"ז רק כי אחר כך נעשה ספקליטור שלהם ומשקה אותם מעומד. ומאחר שכבר נרמז ענין זה שאחר כך הוא עומד להפרע מהם מעומד כמו שהוא ביום ראשון מעומד - לכן אחר כך אין צריך עוד להיות מעומד מפני כי על ידי שהם מיושב הוא מורה על עיקר הדין שעתיד הקב"ה לדון אותם מיושב שנאמר "כי שם אשב לשפוט את כל העמים" כנזכר.
וזהו טעם הכוס של יין כי הנה כוס בגימטריא אלהים, והיינו מה שאמר הכתוב "כי אלהים שופט". והיין בתוכו - רמז לדין שנעשה בהם שנאמר "כי כוס ביד ה' ויין חמר". ולכן צריך לחזר אחר יין אדום כנ"ל לקיים מה שאמר הכתוב "אך שמרים ימצו ישתו כל רשעי ארץ". ולכן מקדש על כוס זה מפני כי כן עם ישראל יהיו כולם קדושים שנאמר "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו". ומטעם זה ראוי להיות כוס זה מעומד מפני כי כן לעתיד כל איש הישראלי עתיד להיות כמלאך ה' כדאיתא בזוהר כד"א "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". והוא ענין כולל. ולפי כי המלאכים אין להם קפיצים הם עומדים שנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" ונאמר "וכל צבא השמים עומדים". גם כן הוא נקרא מעומד.
"ומברך שהחיינו". ויש טעם נוסף מפני כי כן אז בא יבא זמן התחייה ולכן טוב להודות לה' שהחיינו והגיענו לזמן הזה הנזכר לראות הנקמה בעכו"ם ומתקיים מה שאמר הכתוב "יודע בגוים לעיננו נקמת דם עבדיך השפוך" ונאמר "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".
"ואם חל מוצאי שבת אומר יקנה"ז. ואם שכח ולא הבדיל עד שהתחיל ההגדה וכו'" - מאחר שכבר אמר הקידוש וברך שהחיינו, אף על גב ששכח להבדיל גומר ההגדה שמספר בשבחו של מקום. ומה גם כי שם נאמר "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" דהיינו המבדיל בין ישראל לעכו"ם. ואחר כך יבדיל.
"שותה בהסיבה" כאמור לעיל הטעם. "ואינו מברך אחריו" מפני כי עדיין צריך לשתות כוס ב' ודעתו עליו. אמנם יותר טוב כאשר יברך על כוס ראשון יכוין לפטור את כוס ב' מן הברכה ולא יסיר דעתו לדבר שיחת חולין.
"אם ירצה לשתות כמה כוסות הרשות בידו וכו'" מפני כי כן שנינו בין הכוסות הללו אם רצה לשתות שותה. והטעם מפני כי כבר נתבאר למעלה כי ד' כוסות הללו הם נרמזים בשם הויה. והכוסות הם על הסדר של האותיות. נמצא כי שני כוסות הראשונים הם נרמזים בב' אותיות י"ה. ולכן מפני כי ב' אותיות הללו הם שם בפני עצמו - אחד מן השמות שאינם נמחקים - ואינו דומה לאותיות ו"ה האחרונות שבשם שאינם שם. ולכן שנינו "בין ג' לד' לא ישתה" כדי שלא להראות ענין פירוד ח"ו. ולפי שהם סוד חתן וכלה כדלקמן. אמנם אותיות יה - אף על גב שישתה ביניהם אין ביניהם פירוד כלל. והסוד מה שאמר רשב"י ע"ה "דלא מתפרשאן". ולכן אם רצה לשתות ישתה.
ומכל מקום אין ראוי לשתות בין ראשון לב' שהרי נתבאר שראוי לכוין בכוס ראשון לפטור את הב', ולכן אין להפסיק. "ויזהר שלא לשתות אלא לצורך גדול כדי שלא ישתכר וימנע מלעשות הסדר וקריאת ההגדה.".
עוד ימצא טוב טעם בזה עם הנ"ל, כי ענין כוסות הללו הנראה בהם הוא ב' דברים. ראשונה הם רמז לד' גאולות של ישראל. וזאת שנית כנגד ד' כוסות התרעלה שעתיד הקב"ה להשקות לעכו"ם. ולכן יזהר שלא להפסיק בין ב' הכוסות אלו כדי שלא להפסיק ענין הגאולה של ישראל. וכן נמי מסיבה אחרת אין ראוי להפסיק בין אלו הכוסות כדי שלא יפסוק במפלתם על דרך מה שאמרו חז"ל "מפני מה עשרת בני המן אינם אריח על גבי לבינה כדי שלא יהיה ריוח במפלתן של רשעים". כמו כן אין להפסיק בין אלו הכוסות שלא יהיה הפסק במפלתם של עכו"ם.
[כאן בדפוס מופיע ציטוט של סעיפים ד'-ה' של שו"ע]
"מביאים לפני בעל הבית קערה שיש בה ג' מצות וכו'" - איתא בזוהר פרשת ויצא דף קכ"ב (ח"א קכב, א) וזה לשונו: "ונאספו שמה כל העדרים - ונאספו שמה העדרים לא כתיב אלא כל העדרים - משריין קדישין לעילא ומשריין קדישין לתתא. אלין בשירין ותושבחן לעילא, ואלין בצלותין ובעותין לתתא. אלין ואלין מיד וגללו את האבן מעל פי הבאר - מגנדרין לה מעברין לה מן קדושא ואסתליק מן דינא. מיד והשקו את הצאן - נטלי מלאכי עילאי לעילא וישראל לתתא", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי המעשה שישראל עושים למטה כמו כן נמי תכף עושה כך למעלה בעולם המלאכים, עד מקום שהם מעבירים תוקף הדין ומתגברים החסדים. ובכן הוא נראה סטרא אחרא מלמעלה לגמרי. ולכן ראוי לעשות הכנה את כל אלה הדברים מצה וחרוסת ומרור וכו' -- הכל לתוך הקערה כדי לעשות מעשה. והנה נתבאר למעלה כי המצה הסגולה שלה הוא להבריח המזיקין כדאיתא בזוהר פרשת פנחס, כי מלת מצה תרגום שלה מצותא שהוא ענין מלחמה. ולכן מזה הטעם מה טוב לאדם להניח מצה אחת ערוכה בכל ושמורה לתלות אותה בתוך הבית נגד המזוזה כי יהיה לו סעד להבריח המזיקין מן הבית ולא ישלט סטרא אחרא שם.
והנה ענין "שני תבשילים" שהם אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה -- כבר אמרו חז"ל כי מה שאמר הכתוב "וקח לי משם שני גדיי עזים טובים" כי זה היה ליל פסח. וכאשר אמר יצחק דע כי בלילה זו נפתחים אוצרות טללים טובים ולכן אמרה רבקה לעקב להביא ב' גדיי עזים, דאע"ג כי העז הוא חשוב כמשחז"ל "מפני מה הללו חצופין והכבשים מכוסין וכו'", וזה מורה השם שלהם עצמו לשון 'עז' שהוא עזות, והם בחינת דינים מגולים ועזים וחצופים. ולכן נאמר "גדיי עזים טובים" דמשמע טובים שהם מסטרא דקדושה. ומה גם אע"ג שהם דינים עזים נעשים טובים שהם מתמתקין.
ואמנם הבשר שהוא כנגד הקרבן של פסח הוא יהיה צלי אש - אך לא מטעם של פסח מצרים. לפי כי פסח מצרים היה למה שעשה שפטים הקב"ה באלהי מצרים. ולכן היה מקחו מבעשור ונשחט בין הערבים ביום י"ד כנ"ל. אמנם פסח דורות זכר עיקר הכונה שלו הוא לענין תועלת בהווה לפי כי על ידי כן נעשה ייחוד גדול למעלה כמו שאמר הכתוב שם "ופסח ה' על הפתח" היינו פתח עליון כדאיתא בזוהר בסוד "אוהב ה' שערי ציון". ומה גם שהוא מורה על מה שעתיד הקב"ה שוחט יצר הרע לפני הצדיקים והרשעים כמו שאמרו חז"ל. וכבר נתבאר למעלה כי יצר הרע זה סמאל. ואמנם ענין החגיגה הוא מורה כנגד המילה שעשו ישראל במצרים כי שם היה דם פסח ודם מילה. וכשם שבמצרים נעשה העברת הערלה ונגלה סטרא דקדושה על ידי המילה -- כך יהיה בזמן הזה הכנעת סטרא אחרא ותגבורת סטרא דימינא. נמצא כי גם בזה הזמן על ידי המעשה זה של הבשר צלי אש יהיה בית יעקב אש לאתערא שלהובין דרחימו בית יוסף להבה ובית עשו לקש וחלקו בהם ואכלום. ולא יהיה שריד לבית עשו. לענין הביצה נמצא ב' דברים - הכנעת הקליפה ותגבורת הקדושה. כי לסיבה זו היו ב' גדיים כאמור. דאע"ג שהם דינים עזים - מכל מקום הם טהורים. וזהו שכתוב "טובים". והיינו מה שאמרו חז"ל "טובים לך טובים לבניך" - כי בהם מתכפרים ביום הכפורים. ומזה תבין כי הכל הולך אל מקום אחד.
ואמנם היות הבשר האחד צלי והאחד מבושל -- כדי להורות שהאחד הוא יותר ממותק מחבירו. ולכן הא' שהוא עז ביותר צריך להיות צלי כי כח אש של הקדושה שולט בו וממתק אותו דוגמא של האש של המזבח שהיה ממתק ומתקן הבשר של הקרבן. והאחד הוא שלוק על ידי מימי החסד. וכנגד אלו היו הב' שעירים של יום הכפורים. האחד שהוא ממותק היה לה' והיותר קשה לעזאזל - לשון נופל על הלשון.
אמנם בבבליים היו אוכלים אותו לפי כי יש בהם כח למתק אותו חי מפני כי הקליפה הקשה ביותר נמצאת בבבל כדאיתא בזוהר כי שם נמצאת הקליפה שנאמר "וימצאו בקעה". ולפי כי הבבליים למודים הם להכניע תוקף קליפה זו בהתמדה לכן נמי נמצא בהם כח למתק את זה. והיינו מה ששנינו "הבבליים אוכלים אותו מפני שדעתן יפה" - כלומר לפי כי כל הקליפות והדינים הם נאחזים מצד הרע של עץ הדעת טוב ורע ולכך הללו "דעתן יפה" - כלומר מסטרא דטוב. ולכן נמצא בהם כח למתק אותו כי על האמת היינו הך, מפני כי סוף סוף בב' דינים אלו הם בסוד זכר ונקבה שבהם נאחזים סמא"ל ונחש, זכר ונקבה דסטרא אחרא. ונודע הוא כי הקליפה היושבת בבבל היא הנקבה. וגם השעיר שהיו שולחים למדבר היה גם כן בסוד הנקבה כאשר מתבאר בזוהר פרשת אחרי מות עיין שם. ולכן נמצא כח בבבליים לאכול אותו ולתקנו בסוד האכילה מאחר שהושלך מן הסלע, כי נעשה כמצותו.
ובכן הוא מנהג יפה להיות ביצה וזרוע כי הנה הביצה בסוד מדה אחרונה, ומתבשלת על ידי המים לקיים מה שאמר הכתוב "מים קרים על נפש עיפה". והבשר זרוע לקיים מה שאמר הכתוב "וזרוע ה' על מי נגלתה" - היינו מי של אלהים. ובכן זרוע זה יהיה מה שאמר הכתוב "יראה זרע וכגנה זרועיה תצמיח", ועל ידי כן נאמר "ויחם בשר הילד". זהו שאמר הכתוב "ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני שימלוך תחתיו". ובדברי חז"ל כתוב לאמר שמדבר ביוסף הצדיק עם בנימן. והבן כל זה.
"אלו ירקות שיוצא ידי חובתו וכו'" - הוא הדבר שביארתי בפסוק "טוב ארוחת ירק ואהבה שם וכו'" שהרצון לשבח אותה ארוחה ומשאת שבאה לכלה הכלולה מצד תפארת ישראל המכונה בסוד 'ירק' מפני שלוקח במנין ירק אורות מלמעלה, היינו יש עולמות דאינון תחות עלמא דאתי כדאיתא פרשת תרומה. ומאותו האור הוא נמשך למטה. ונתן ה"פ טוב טעם[1] מפני כי "אהבה שם" - ר"ל המדה אחרונה על ידי מה שקבלה ארוחה זו נקראת 'אהבה' מפני דירית תרין עטרין ההוא ברא קדישא שהם סוד י"ש עולמות ומהם אחסין לכלה חלק שלה. ולכן יותר טוב' ארוח' ומתנה זו "משור אבוס" הוא סוד הגבורה, אף על גב שנמתקת, לפי כי "ושנאה בו" - כי סטרא אחרא שהוא סוד השנאה, אשה שנואה, יש לה הנאה שהוא יונק משם.
וכן נמי יאמר "טוב" לצדיקים בני האדם "ארוחה" ומתנה של "ירק" מה שאמרו חז"ל עתיד הקב"ה לתת לכל צדיקים י"ש עולמות, מפני כי "ואהבה שם" שנאמר "להנחיל אוהבי יש" - הוא מ"ש בזוהר בסבא דמשפטים "כמשפט הבנות יעשה לה", כי כאשר נכנס הקב"ה בהיכל אהבה ושם נמצא אותה נשמה של הצדי' מחבק לה ונשיק לה וכו', כאשר נתבאר אצלי שלכן אנו אומרים "ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה" -- הרי מה שכתוב "ואהבה שם" אצל אותם י"ש עולמות. נמצא לצדיק אהבה עם הקב"ה בהיכל אהבה.
ולכן זה יהיה טוב "משור אבוס" - כלומר כי הנה הפסוק אמר "לא תחסום שור בדישו", ר"ל בזמן שמדת הדין שולט אז אין לחסום אותה עד שתעשה את שלה. אמנם יש צדיקים שכחם יפה ויכולים לדחות אותה ואפילו באותה שעהה. ואלו הם משובחים לפני הקב"ה כדאיתא בזוהר. ולכן יאמר מהיכן הגיע לצדיק מעלה זו ליירש י"ש עולמות? מסיבת "שור אבוס" - שהיה מכניע שור זה ואובס אותו ומבקש להמיתו. וזה על דרך מ"ש בזוהר "יששכר חמור גרם" לפי שהיה עוסק בתורה אע"ג שהקליפה - זה חמור - היה עולה בגרם המעלות היה מכניע אותו ומוריד אותו להיות "רובץ בין המשפתים". ולכן יש נתנו לו שכר טורחו.
ולכן באה מצוה זו ליל פסח לאכול ירק שהוא דבר המועיל למעלה, ומה גם רמז לבני האדם כנזכר. ואמנם הם "ה' מיני ירק חזרת עולשין וכו'" - הם שורש השור כנזכר. "ויוצאין בקלח שלהם" מפני כי כן קלח בהיפוך הוא חקל, כי הוא התיקון שלו והוא חלק כמה דאת אמר "חלק ה' עמו" כמו שאמרו חז"ל הנשמות הם חלק אלוה ממעל.
"ובעלין שלהם" - הם רמז לרוחות. וכן נמי 'קלח' הוא מורה על עולם העליון הנקרא 'חקל', ואמנם העלין שמורים על הרוח הוא סוד עולם המלאכים כמה דאת אמר "עושה מלאכיו רוחות".
"אבל אין יוצאין בשורש שלהם" לפי שהשורש הוא עליון ואין צריך תיקון שהוא אכילה ולעיסה כאשר יבא לקמן. אמנם יש הפרש שבעלין "אין יוצאין בהם אלא אם כן הם לחים" מפני שבעולם המלאכים צריך שיהיו מסטרא דימינא, סוד המים והלחות. להיות נשפעים מאור זה. "אבל לא יבשים" שהוא שם מסטרא אחרא שהוא יבש, דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין. "אבל בקלחין יוצאין בין לחים בין יבשים" מפני כי בבריאה לא יש שם תערובת קליפה כלל, ואע"ג שהוא יבש כי השיב אחור ימינו -- מכל מקום אותו חקל קדוש הוא ונמשך שם אור הקדושה ונתקן.
"אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים" כי כל זה הוא מורה על בחינות דין גמור שנעשה על ידי רתיחה. והכבוש הוא יותר דין לפי דקים לן "מליח הרי הוא כרותח".
"וכולם מצטרפים לכזית" מפני כי עיקר המשכת שפע העליון הוא על ידי הצדיק. איתא פרשת עקב דף רע"ב (ח"ג רעב, א) וזה לשונו: "ופירורי' בכזית אינון בצדיק דאיהו כתיש כתישו מאינון זתים וכו'". ואמנם הצדיק הוא מושך השפע אצלו מלמעלה מן הקצוות עליונים בתחילה כדאיתא פרשת פנחס דף רמ"ז (ח"ג רמז, א) וזה לשונו: "בלולה בשמן כתית וכו' - אמר ר' שמעון יאות אמר' אבל מאי כתית? אלא רזא עילאה איהו דכיון דאיהו שמן מאי כתית? אלא רמז הוא דקא רמיז לשמשא בנוקבא לאנגדא לגבה שמן כתית כדקא יאות לה לא הוי אלא כתית לאפקא מזתים דאינון שייפין דגופא ולאמשכא ההוא נגידו מלעילא בכל שייפא ושייפא, לא הוי אלא כתית. וצדיק איהו דכתיש כתישין ואפיק מכל אינון שייפין עילאין דאינון זתין קדישין משח רבו בתיאובתא שלים לגבי נוקביה. ואי לא כתיש לא יפוק ההוא משחא אלא בלא תיאובתא דשייפין. וההוא נגידו לא אתהני מיניה נוקבא ולא הוי כדקא יאות עד דתהא בלולה מיניה לאתהנא מיניה", עכ"ל.
והנה מבואר מן המאמר הטעם שמצטרפין לכזית שהוא שיעור שלהם שהם זתים, והם מצטרפין ונמשכים בכזית האחרון - הוא הצדיק כנזכר - להמשיך השפע לכלה ונמשך משם למטה השפע אחר שנגמר הייחוד עליון כאמור.
"ועיקר המצוה בחזרת" - והטעם לפי כי החזרת אמרו חז"ל תחילתה מתוק ובסופה מרה - כך המצריים סוד הקליפה - בתחלת נאמר "וחלק משמן חכה והחזיקה בו ונשקה לו וכו' ואחריתה מרה כלענה וכו'". אמנם לענין דידן יהיה הטעם מה שאמרו חז"ל "תמר עדיין במרירות' עומדת ובקשו חכמים למתקה ולא יכלו". וכי תימא מאחר כי חז"ל לא יכלו למתקן אותה אם כן כיצד נוכל אנחנו להמתיק אותה?
הענין הוא כי חז"ל בקשו להמתיק אותה לגמרי עד שלא תצטרך עוד מיתוק ולא יכלו. אבל אנחנו ממתקים אותה בלילה זו בלבד. ועוד נמצא טוב טעם בחזרת לפי כי מלת חזרת בגימטריא תרי"ה. והענין כי הנה מצוות עשה הם בסוד הזכר ומצוות לא תעשה בסוד הנקבה כדאיתא בזוהר. וכללות שניהם הם תרי"ג מצות. ולכן בא הרמז בזה כי חזרת היא בסוד תרי"ג ונוסף עוד שני כוללים לחיבור שניהם. ולכן בזה באה עיקר המצוה. ומה גם כי חזרת מורה על חזרת פנים בפנים, חתן וכלה, בתרי"ג הנזכרים.
[כאן בדפוס מופיע המשך ציטוט שו"ע עד סוף הסימן]
ענין הנטילה לצורך שבעה משקין - הנה הוא מבואר מן הזוהר.
"ואין צריך לברך" לפי כי מימי החסד הם נמשכין ויורדין מעצמן והמשקין הם מצד הרחמים, ועתיד הקב"ה להמשיך מהם בגן עדן לפני מלך המשיח כדאיתא בילקוט קומי אורי עיין שם. ואיתא בזוהר פרשת משפטים דף קנ"א (ח"ב קנא, א) וזה לשונו: "מה ירק גדל על כל מים וכו'". אמנם הכרפס הוא עולה בגימטריא שי"ן. והרמז בא בזה על אות ש' של תפילין של תלת רישין, וכמ"ש ר' אליעזר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך - אלו תפילין שבראש". ואיתא בזוהר פרשת פנחס דנפקא ליה לפי כי ראשי תיבות אלו "שם יהו"ה נקרא" הם שין. והנה מאחר כי כן אנו בטוחים בענין סגולת התפילין כי עמי הארץ הם מתייראים מהם. לכן באה המצוה זו לטבל הכרפס בחומץ כי ימצא בזה שני תועלות. ראשונה - הא דאמרן וייראו ממך. כי הנה החומץ הוא כינוי לרשע כמה דאת אמר פעול וחומץ, כי על ידי עכו"ם שהם דוגמא אל החומץ, על ידי טיבול זה שבו הרמז אל התפילין לכן הם נכנעים ולא יעשו רעה.
ומה גם כי כן הבלתי הגונים הם מכונים אל החומץ כדאמרינן בעלמא "חומץ בן יין". גם זה מתמתק בלילה הזה על ידי מעשינו על דרך מה שאמרו חז"ל בארבע מינים שבלולב כי החלק של אישי הזמן שהן דוגמא לערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, כך אין בהם לא תורה ולא מצוה. ולכן צוה ה' לאגוד אותה עם שאר המינים לטוב להם. כך בא ענין זה של טיבול הכרפס בחומץ כי גם אותו בן רשע שמעשיו דומים לחומץ הוא נתקן. ולפי כי הלילה הזה כל מעשינו הם רמז אל הגאולה העתידה לבא במהרה, ונמצא בהם גם כן רמז אל הפורענות של עכו"ם -- ולכן יהיה זה הטיבול בחומץ רמז אל הפורענות שיבא לעכו"ם שיהיה להם הגאולה כחומץ לשינים.
וגם הוא תיקון לבלתי הגונים כי כן אמרו חז"ל בן דוד בא בדור שכולו חייב וכבר הבטיח אותנו הקב"ה שעתידים ישראל לעשות תשובה באחרית הימים כמ"ש הרמב"ם ז"ל שנאמר "ושבת עד ה' אלהיך וכו'". ולפי כי הצדיקים הם מועטים כמו שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה שהצדיקים הם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור", לכן יקח מהכרפס פחות מכזית - רמז לצדיקים שהם ממעטים עצמן והם מדוכים בייסורין כזית.
גם מברך בורא פרי האדמה לפי כי כן לעתיד תצא האדמה מן הקללה שנאמר "ארורה האדומה" ואז יהי "פסת בר בארץ".
"ויקח המצה האמצעית וכו'" - איתא בתיקונים ס"ט דף ק"ח וזה לשונו: "ואלין תלת טיפין שמענא דאינון לקבל ג' נשים דאתמר בהון חכמות נשים בנתה ביתה, דחד אופה וחד עורכת וחד מקטפת לההיא דאתמר בה ראשית עריסותיכם חלה. ודא חלה דפסח דאיהי סגולתא, איהי טיפה קדמאה ומינה אזדריקו ג' טיפין ואינון ג' יודין וכו' ולקבל ג' טיפין אלין תקינו תלת מצות בפסח. חד מצה דלעילא לברכא עלה המוציא. ב' - לחם משנה. ג' לחם עוני בלא מלחא דהא כתיב על כל קרבנך תקריב מלח. כגון דאיהי מצה פרוסה כגוונא דפריס פריסת מלכותך עד דתהא שלימה לא צריך לקרבא עלה מלח דאיהו חולם. ומאי ניהו חולם? אמצעי דכולהו תלת", עכ"ל.
והנה ממאמר זה ממנו נקח להבין מהו כונת בציעת מצה אמצעית. והענין כי הנה בא הרממז במצות הללו לארבע מלכיות שנאמר "כי לחמנו הם". והנה נתבאר מן הזוהר כי מצה רמז למסה ומריבה שמכריח סטרא אחרא. וכן נמי יהיה כי מכניע את המלכיות. ומפני כי המלכיות הם ארבעה והמצות שלשה -- לכן הם בוצעים אחת לשנים והם נעשו ארבע. ולפי כי העיקר הם שני מלכיות - אדום וישמעאל - והם נחשבים לגלות אחד - לכן היא מצה אחת ונחלקת לשנים.
ולפי כי כך אמרו חז"ל "אם ראית סוס פרסי בארץ ישראל צפה לרגליו של משיח" וכדאיתא בזוהר פרשת שלח לך -- לכן בא הרמז בזה כמה דאת אמר "פרס פריסת מלכותן". ומפני כי העוני של ישראל הוא סימן לגאולה כדאיתא פרשת בהעלותך שנאמר "ואת עם עני תושיע", ולכן דרכו של עני בפרוס'. אמנם לפי שענין הגאולה הוא למקוטעין - ארבע פעמים כנזכר במאמר לעיל פרשת פנחס וכן פרשת ויחי בפסוק "יהי דן נחש עלי דרך וכו'" -- ולכן המצה זו בוצעין אותה ונעשית ד'.
ואמנם חציה מועיל עתה כי ימלט עני משוע מגלות המר הזה. וחציה לאפיקומן לעתיד - "ואת עם עני תושיע". ובא הרמז גם כן לשני כרכים שעתיד הקב"ה לעקור אותם על יד תרין משיחין כדאיתא פרשת פנחס "חד אעבר רומי זעירא וחד אעבר רומי רבתא". ולכן "יגביה הקערה" כי הנה הקערה הוא ענין קרע כדאיתא פרשת נשא, ושם נאמר שהקערה רמז למלכות בית דוד שמלכו בכיפה דוגמא לקערה. ולכן יגביה הקערה אשר בה המצות שהם רמז אל הגאולה, כלומר זאת הקערה שהוא רמז למלכות בית דוד שמלכו בכיפה שנקרע בעונותינו שנאמר "קרע ה' את ממלכות ישראל ממך".
"ויאמר הא לחמא עניא וכו'" - כלומר כי מפני העון נשתעבדו ישראל במצרים לפי שאמרו נהיה כמצריים[2]. ובתחילה נאמר לא יכלו המצריים לאכול עם העברים לחם ואחר כך אכלו לחם מגואל כדאיתא בזוהר פרשת שמות. כי לכן שלטו המצרים בישראל. וכן נמי מפני העון עדיין אנו טמועים בגלות החיל(?) הזה. וז"ש "מה נשתנה הלילה הזה" - הוא הגלות הדומה ללילה כמו שאמרו חז"ל.
"ואז יצוה להסירה מעל השולחן" - כלומר כי זה הוא רמז למלכות בית דוד שנתן לו הקב"ה מתנה השולחן כמו שאמרו חז"ל, ובעונותינו נסתלק. והיינו מה שישאלו התינוקות מה נשתנה - מה זה היה לנו? אולי יהיה סיבה אל התשובה ויחיש הגאולה.
ולכן "מוזגין כוס שני מיד". והענין כפי הפשט מפני כי כבר נתבאר שמאחר שהרמב"ם ז"ל כתב שיאמר ברכה על כוס וכוס, ולא כך היא המסקנא. לכן יכוין בכוס ראשון לפטור כוס שני כנ"ל. ולכן אין לשתות בין זה לזה ולא לדבר. ומיד מוזגין כוס שני. ולפי כי הכוסות אלו ילוה להם שם הויה כי בו סוד הגאולה כנזכר -- לכן ימצא כי שני כוסות ראשונים שהם רמוזים בשני אותיות י"ה - אין להפריש ביניהם כנ"ל והם חשובים כאחד. לפי כי כן שם יה הוא משבעה שמות שאינם נמחקים כנ"ל.
ואז "שואלים התינוקות. ואם אין שם תינוק אז אשה שואל לעצמה" מטעם מה שאמר הכתוב "לא ידעתי נפשי שמתני". אמנם ראוי להגיד לאשה כי בזכות נשים כשרות נגאלו ישראל ממצרים - וכן בזכותך נגאלין לעתיד כמו שאמרו חז"ל בפרשת זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל.
"ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה" לפי כי העיקר הוא להעיר הלב על כל הדברים הנזכר - מה נשתנה גלות זה שארך קיצו.
וכשאומר "עבדים היינו לפרעה מחזיר הקערה" כי בזה הוא משיב לענין הגלות כי לפי שחטא ישראל הגיע להם בענין גלות ישראל במצרים. וכן נמי שגאל הקב"ה לישראל משם כך עתיד להחזיר מלכות בית דוד שהוא רמז לקערה זו שנקרע ועתיד לחזור ולהיות עיקר ולשלוט בכיפה בים וביבשה שנאמר "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ".
ולכן "כשיגיע לומר מצה זו יגביה אותה" להראות אותה למסובין, יכירו וידעו שעתיד לעשות הקב"ה למלך המשיח מה שהבטיח בפסוק "הנה ישכיל עבדי וכו'" כמו שאמרו חז"ל ובילקוט קומי אורי זה לשונו: "הנה ישכיל עבדי ירום מאברהם שנאמר בו הרימותי ידי אל ה'. ונשא - ממשה דכתיב ביה כי תאמר אלי שאהו בחיקך. וגבה - ממלאכי השרת דכתיב בהם וגביהם וגובה להם".
וזה יהיה "כדי שתתחבב המצוה בעיניו" - רמז לתשובה הנקרא 'מצוה' שנאמר "כי המצוה הזאת וכו'".
וכן "יגביה את המרור" להורות כי המרור הוא ירמוז לעתיד שיהיה מתוק לנו וסופו מר לעכו"ם.
"וכשיגיע ללפיכך אנחנו חייבים וכו' וחותם ברוך גאל ישראל" מפני כי כן אנו מברכים להקב"ה על הטובות שעתיד לעשות עמנו לפי כי בזה ישמח ה' במעשיו. אבל אין אנו מברכים על הפורענות שעתיד להגיע לעכו"ם לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים כמו שאמרו חז"ל שלכן לא נאמר "כי טוב" במלחמת יהושפט. אמנם אנחנו מודים ומברכים שמו שגאל אותנו לכבוד שמו ולא לנו. ואמרו חז"ל {{צ|יאמרו גאולי ה' - ולא גאולי מ"ה. וז"ש "אתה ה' גאל ישראל".