טור אורח חיים תריז
<< | טור · אורח חיים · סימן תריז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
עריכהעוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביום הכפורים.
עוברה שהריחה מאכל ואם לא יתנו לה ממנו תסתכן היא או הוולד, לוחשין באזנה שהיום יום הכפורים, אם תתיישב דעתה מוטב, ואם לאו תוחבין כוש ברוטב ומכניסין לתוך פיה, אם נתיישב דעתה מוטב, ואם לאו נותנין לה מן הרוטב. ואם לא נתיישב דעתה בזה, נותנין לה מן האיסור עצמו.
וכתב הרמב"ן דוקא עוברה שאין לנו אומד בישוב דעתה, פעמים מתיישבת ברוטב ופעמים שצריכה לשומן עצמו, אבל חולה שמאכילין אותו על פי בקיאין, מאכילין אותו מתחילה דבר הצריך כדי הצריך לו על פי בקיאין.
וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו, ומותר ליתן לו.
יולדת, תוך ג' ימים לא תתענה כלל. מג' עד ז', אם אמרה צריכה אני נותנין לה כמו לחולה, מכאן ואילך היא כשאר כל אדם.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בי"ה פשוט בפר' מקום שנהגו (נד.):
עוברה שהריחה מאכל וכו' בפר' בתרא דיומא (פב.) תנן עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה ואמרינן בגמרא ההיא עוברה דארחת אתיא לקמיה דרבי אמר להו זילו לחושו לה דהאידנא י"ה הוא:
ומ"ש רבי' ואם לאו נותנין לה מן הרוטב וכוו' שם ת"ר עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין לה על פיה עד שתתיישב דעתה אם נתיישב מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו והנך רואה שיש בדברי רבי' חסרון שהו"ל לכתוב תוחבין לה כוש ברוטב וכו' ובדברי הרמב"ם יש יותר חסרון שכתב עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שי"ה הוא אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב ואם לאו מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה ע"כ. ונראה שהוא סובר שלא אמרו כך אלא כשהמאכל אסור כגון שהוא בשר קודש או בשר חזיר וכדקתני בברייתא אבל אם המאכל עצמו מותר ואינו אסור אלא משום י"ה א"צ לדקדק בזה דכך לי אוכל מהרוטב כמו מן הבשר עצמו והיינו דמתני' סתים לה סתומי וקתני עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה והדין השנוי בברייתא כתב בפי"ד מהל' מ"א ורבי' שכתב נותנין לה מן הרוטב וכו' מיירי שמאכל אסור מצד עצמו וזהו שסיים וכתב ואם לא נתיישב דעתה בזה נותנין לה מן האיסור עצמו אבל אם היה מאכל מותר מאכילין אותה בתחלה מהמאכל עצמו ועי"ל דבמאכל מותר מיירי נמי אלא דקרי ליה איסור לפי שי"ה אסור באכילה וגם בזה מאכילין אותה בתחלה היותר מעט שאפשר דהיינו רוטב אולי יתיישב דעתה בכך וע"פ זה אפשר לומר דהרמב"ם נמי לא שאני ליה בין מאכל מותר מצד עצמו ואסור מצד י"ה למאכל אסור מצד עצמו. ומ"ש מאכילין אותה עד שתתיישב נפשה היינו לומר שמאכילין אותה היותר מעט שאפשר אם נתיישב דעתה בכך מוטב ואם לאו מאכילין אותה יותר: ומ"ש ואם לא יתנו לה ממנו תסתכן היא או הוולד שם כתב הרא"ש בשם הרמב"ן משמע מתוך דברי בה"ג דמשום סכנת וולד לחודיה מחללין אפי' ליכא למיחש לדידה ואיכא דס"ל דאין מחללין משום נפלין אלא עוברה שהריח' חששא דמיתה דידה היא שכל המפלת בחזקת סכנה היא ולא ידעתי מה צורך כל אלו הדקדוקין דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר דהמפלת בחזקת סכנה היא וכן פירש"י אם אינה אוכלת שניהם מסוכנים עכ"ל והר"ן כתב ג"כ כדברי הרא"ש דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה וכו' ולפי זה לא הו"ל לרבי' לכתוב תסתכן היא או הולד דמשמע דמשכחת לה שיסתכן זה בלא זה: כתב רבי' ירוחם בנכ"ז בשם הרמב"ן שאפי' לא אמרה צריכה אני כל שראו אותה מתאווה לאותו ריח ופניה מוריקות מאכילין אותה שחוששין לעיקור הוולד ע"כ והוא מדברי הרמב"ן בתה"א ולא חשש רבי' לכתוב כך משום דמאי איריא עוברה הא אפי' כל אדם דיניה הכי כמו שיתבאר בסמוך:
וכתב הרמב"ן דוקא עוברה שאין לנו אומד ביישוב דעתה וכו' אבל חולה שמאכילין אותו ע"פ בקיאין וכו' כך כתבו שם הרא"ש והר"ן ז"ל ורבי' ירוחם כתב וז"ל כתב הרמב"ם כשמאכילין החולה ע"פ בקיאין מאכילין אותו דבר הצריך לו כמו שיאמרו הרופאים ואין מדקדקין עליו לא ע"י כוש ולא על ידי רוטב כמו שכתבתי בעוברה שהריחה דעוברה אין לה אומד דלפעמים תתיישב דעתה בדבר מועט כגון על ידי כוש או על ידי רוטב ולפעמים בשומן אבל הכא אין תלוי ביישוב דעת אבל מאכילין אותו פחות מכשיעור כדי שלא יצטרף בכזית בכדי א"פ כמו שכתבתי בעוברה שהריחה עכ"ל. וכ"כ הר"ן שהסכימו רבותינו האחרונים שאפי' בחולה מאכילין אותו פחות מכשיעור כדי שלא יצטרף בכא"פ וכ"כ הכלבו וכ"כ ג"כ רבינו בסי' שאחר זה:
ומ"ש וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו וכו' כ"כ שם הרא"ש וז"ל עוברה שהריחה וכו' ולאו דוקא עוברה אלא ה"ה כל אדם שהריח מאכל ומתאוה ופניו משתנין מסוכן הוא ומאכילין אותו ע"פ עצמו או ע"פ בקי כדאמרינן בפרק אע"פ (סא.) אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אפיתחא דבי דונגר מלכא חזיא רב אשי דחוורה אפיה שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה אמרו ליה פסלתיה לסעודתא דמלכא וכו' אמרו ליה רבנן מ"ט סמכת אניסא אמר חזינא לרוח צרעת דקא פרחא עילויה ש"מ דכי חיור אפיה חיישינן לסכנתא וקאמר התם הכל משהין בפני שמש חוץ מיין ובשר אמר רב אשי הוה קאימנא קמיה דרב כהנא ואייתי ליה גרגלידי דליפתא ואי לאו דיהבו לי אסתכנית רב פפא אמר אפי' תמרא דהינוניתא. כללא דמלתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא וכ"כ הרמב"ם בפי"ד מהמ"א וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל. ודין מי שאחזו בולמוס כתב רבי' בסימן שאחר זה:
יולדת תוך ג' ימים לא תתענה כלל וכו' עד סוף הסי' כן כתבו הרא"ש והר"ן בפרק בתרא דיומא בשם הרמב"ן וכתב הרא"ש שבשאלתות רב אחאי כתוב דחיה אסורה להתענות עד ל' יום ושכל המחברים חלקו עליו ומסתברא כוותייהו. וכתב בתה"ד נראה דתוך ג' לא חשיב להו מעת לעת כגון אם ילדה בשבעה בתשרי בערב שיאכילוה בי"ה חצות היום דעדיין תוך ג' ימים הוא מעת לעת אלא הנך ג' חשבינן לפי סדר הימים ומיד כשנכנס יום ד' ללידתה מיקרי לאחר ג' ואע"ג דאשיר"י פרק מרובה כתב לפי פי' בה"ג דבעינן מעת לעת התוס' בפ"ק דגיטין (ח:) לא רצו לתרץ הכי וכתבו דדוחק הוא לומר דבעינן מעת לעת והוכיח בראיות שיש לפסוק כדברי התוס' דפ"ק דגיטין ולא כההיא תירוצא דאשיר"י:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- עוברה שהריחה מאכל ואם לא יתנו לה ממנו תסתכן היא או הולד לוחשים באזנה שהיום יה"כ אם תתיישב דעתה מוטב ואם לאו תוחבים כוש ברוטב ומכניסין לתוך פיה אם תתיישב דעתה מוטב ואם לאו נותנין לה מן הרוטב ואם לא נתיישבה דעתה בזה נותנין לה מן האיסור עצמו כך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבי' והיא משנה ובריית' בפרק בתרא דיומא:
- ומ"ש רבי' נותנין לה מן האיסור עצמו לא היתה כוונתו להורות דדוקא בדבר איסור כן הדין אבל אם המאכל עצמו מותר ואינו אסור אלא משום יה"כ אין צריך לדקדק בזה דא"כ למה כתב רבינו דין זה בהלכות יוה"כ כיון דאין צריך לדקדק בזה לענין יה"כ אלא לענין אכילת איסור אלא ודאי דאין חלוק: ומה שכתב נותנין לה מן האיסור עצמו לאו דוקא מן האיסור אלא אף בהיתר כן הדין ביום הכפורים אלא דנמשך אחר לשון הברייתא וכך היא דעת הרמב"ם בפי' המשנה לשם דדין יה"כ שוה לשאר איסורים דנותנין להם האיסור הקל אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו נותנין לה מה שאסור יותר ממנו וכ"כ ב"י כמסקנא וכך מפורש ברבי' ירוחם נכ"ז: ומ"ש תסתכן היא או הולד לא משום שאין שניהם מסוכנים דהא ודאי דשניהם עומדין בסכנה וכדכתב הרא"ש והסכים לפי' רש"י אלא כיון דמדינא מאכילין אותה אפי' אינו מסוכן רק א' מהם ע"כ אמר תסתכן היא או הולד ואה"נ דשניהם בסכנה עומדין וק"ל:
- וכתב הרמב"ן דוקא עוברה וכו' אף ע"ג דהרמב"ן גופיה כתב לענין פחות מכשיעור דל"ש עוברה ול"ש חולה וכמ"ש גם רבי' לקמן בסי' תרי"ח מ"מ הכא ודאי יש חולוק בין עוברה לחולה דעוברה לפעמים מתיישב בלחישה וברוטב אבל חולה אין מתיישב בכך צריך להאכילו מתחלה וכו' אבל כשמאכילין האיסור עצמו שוין העוברה והחולה דמאכילין אותם פחות מכשיעור אם ידוע שיספיק להם ועיין במ"ש לקמן בזה בס"ד:
- ומ"ש וכן כל אדם כו' חוזר לתחלת הסימן שאמר עוברה שהריחה וכו' כלומר ולאו דוקא עוברה אלא ה"ה כל אדם ומ"מ נראה מדברי רבי' שכל שאר אדם אינו מותר אלא א"כ נשתנו פניו הא לאו הכי לאו מסוכן הוא אבל עוברה שהריחה אפי' לא נשתנו פניה מאכילין אותה דאעפ"י שהיא עצמה אינה בסכנה עכשיו מאחר שלא נשתנו פניה כל מקום הולד עומד בסכנה דאי לא אכלה מתעקר ולדה וימות ואז גם היא תסתכן שכל המפלת בחזקת סכנה היא וכן יראה מלשון הרא"ש והר"ן אכן ברבינו ירוחם בשם הרמב"ן מבואר דאף בעוברה אין מאכילין אותה אלא אם כן פניה מוריקות והרמב"ם נראה ממנו שתופס שיטת הרא"ש והר"ן ורבי' שהרי בה' יה"כ. ובפי"ד מהמ"א כתב עוברה שהריחה מאכילין אותה ולא הזכיר כלל שחלתה או פניה מוריקות ובשאר כל אדם כתב וכן החולה שהריח דבר שיש בו חומץ וכו' מבואר דדוקא בחולה וכיוצא בו כגון שנשתנו פניו וכן עיקר נ"ל:
- יולדת תוך ג' ימים לא תתענה כלל פי' ואפי' אמרה איני צריכה מאכילין אותה ואומר לה אכלי וכ"כ הרא"ש בשם הרמב"ן ודלא כהשאלתות שפסק דחיה אסורה להתענות עד ל' יום דנחלקו עליו כל המחברים. ובתרומת הדשן פסק כן מההיא דפ' מפנין דמחלקין בחיה בין תוך ג' לאחר ג' לענין חלול שבת וה"ה דיש לחלק בשעורין הללו לענין בטול ענויי י"כ וכתב עוד דתוך ג' לא חשבינן להו מע"ל אלא מיד כשנכנס יום ד' ללידתה מקרי לאחר ג' אעפ"י שהוא תוך ג' מע"ל וע"ש:
דרכי משה
עריכה(א) כתב בא"ז צריכין להזהיר מעוברת שתשמור עצמה בכל היותר שאפשר שלא תאכל בשר חזיר ונבילות וטריפות שזה גורם שהתינוק יהא ירא שמים ומייתי הרבה ראיות מן הגמרא וירושלמי בזה: