טור אורח חיים לט
<< | טור · אורח חיים · סימן לט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות תפילין
טור
עריכהתפילין שכתבן עבד או אשה או קטן, עו"ג וישראל מומר, פסולין. וכל הפסול לכתבן, פסול בכל תיקון עשייתן.
כתבן אפיקורס, ישרפו. נמצאו ביד אפיקורס ואין ידוע אם כתבן או לאו, יגנזו. ביד עו"ג, כשרים, ואין לוקחין אותן מן העו"ג ולא שאר ספרים ביותר מכדי דמיהם. ואין נקחין אלא מן המומחה שבקי בחסרות ויתרות, ואם לקחן ממי שאינו מומחה, שתים או ג' כרכים, בודק מהן תפילין אחת של יד או של ראש בכרך ראשון, וכן בב' וכן בג' וכן בד' וכן בכולם, ואם מצאן כשרים, כולם הוחזקו.
ותפילין שהוחזקו בכשרות, אין צריכין בדיקה לעולם, ובשאלתות מצריך להו בדיקה פעמים בשבוע, ולא נהגו כן. כתב רב עמרם: אפילו לד' או לה' שנים אינן צריכין בדיקה, שהאויר שולט בהם ואין מתעפשות. אבל אם אין מניחן אלא לפרקים, צריכין בדיקה:
בית יוסף
עריכהתפילין שכתבן עבד או אשה או קטן וכו' — ברייתא בפרק השולח, ויליף לה מדכתיב "וקשרתם וכתבתם", כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. וכתב במרדכי, דקטן אפילו הגיע לחינוך, אם כתב תפילין – פסולים, דליתיה בקשירה מדאורייתא. ובההיא ברייתא מני נמי מסור. והרמב"ם (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א יג) כתבו גם כן, ונתן טעם, שכל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה הוא שכותב, כלומר, משומד ומסור כיון שפרקו עול אינם מאמינים במצוות, וכך הם דברי רש"י. ובהלכות תפילין כתוב בנמוקי יוסף: מסור ישראל – המוסר ממון חבירו למלכות, שהוא מאותן שמורידין ולא מעלין וכגוי הוא חשוב. ומשמע דהאי משומד במשומד לכל התורה הוא, אי נמי במשומד למצוה אחת והוא שיהא להכעיס, אבל משומד למצוה אחת לתיאבון משמע דלאו פורק עול הוא. ואיכא למידק, האי מסור היכי דמי? אי להכעיס, בכלל ישראל משומד הוא. ואי לתיאבון, מאי שנא משאר עבירות דלא הוי פורק עול כשעובר על מצוה אחת לתיאבון? ואפשר דמסור לתיאבון נמי הוי פורק עול, דשאני מסור דחמיר טובא. או אפשר דמסור נמי דוקא שלא לתיאבון הוא דהוי פורק עול, ואיצטריך, סלקא דעתך אמינא כיון דמסור לא כתיב בהדיא באורייתא, דהא לא נפיק אלא מ"לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט טז), אפילו שלא לתיאבון לא מיקרי פורק עול, קא משמע לן. ולפי זה אפשר דמשום הכי השמיטו רבינו, דהשתא כולי עלמא קים להו שהמסור – מהעבירות החמורות היא ובכלל ישראל משומד לעבודה זרה הוא. והר"ן כתב בפרק השולח, שנראה מדברי רש"י ומדברי הרמב"ם דמסור וישראל משומד מדאורייתא מיפסלי. ואחרים פירשו דמדינא איתנהו בקשירה, אלא דמדרבנן, כיון שפרק מעליו עול מצוה, אפילו לא הוי משומד אלא למצוה אחת דשביק היתרא ואכיל איסורא עשאוהו מדבריהם כאילו אינו בקשירה, עד כאן לשונו:
ומה שכתב רבינו: וכל הפסול לכתבן פסול בכל תיקון עשייתן — כן כתב הרמב"ם בפרק ג' וזה לשונו: אין עושין תפילין אלא ישראל, שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן שעושין בעור, לפיכך אם חיפן גוי או תפרן – פסולות, והוא הדין לכל הפסול לכתבן שלא יעשה אותם, עד כאן לשונו. ואיכא למידק, מאחר שכתב דטעמא דפסולה מפני השי"ן, לא יפסל על ידי גוי אלא עשיית השי"ן לבד? וצריך לומר, דכיון דיש בעשייתן דבר שהוא ראוי ליפסל אם נעשה על ידי הפסול, אין לחלק בין קצת עשייה לקצת עשייה:
כתבן מין יגנזו — בפרק השולח (שם): אמר רב נחמן, נקטינן: ספר תורה שכתבו מין, ישרף. כתבו גוי, יגנז. נמצא ביד מין, יגנז. נמצא ביד גוי, אמרי לה יגנז, ואמרי לה קורין בו. ספר תורה שכתבו גוי, תני חדא ישרף, ותני אידך יגנז, ותני אידך קורין בו. לא קשיא: הא דתניא ישרף, רבי אליעזר היא דאמר: מחשבת נכרי לעבודה זרה. והא דתניא יגנז, האי תנא היא דתני רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא: ספרי תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין ומסור וגוי ועבד ואשה וקטן וכותי וישראל משומד, פסולים, שנאמר: "וקשרתם וכתבתם", כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. והא דתניא קורין בו, כי האי תנא היא דתניא: לוקחין ספרים מן הגוים מכל מקום, ובלבד שיהיו כתובין כהלכתן. ופירש רש"י: מין. אדוק לעבודה זרה, כגון כומר ישראל: ישרף. דודאי לשם עבודה זרה כתבו: נמצא ביד מין יגנז. ספק כתבו, ספק מצאו וכשר הוא: נמצא ביד גוי אמרי לה יגנז. מספיקא, שמא הוא כתבו: ואמרי לה קורין בו. דספק ספיקא הוא, דשמא ישראל כתבו, ואם תימצי לומר הוא כתבו, שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם עבודה זרה: והתוספות כתבו דאין נראה, דרב נחמן דקאמר: כתבו גוי יגנז, היינו אפילו כתבו למכור לישראל, דלקמן מפרש טעמא משום דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. אלא טעמא דאמרי לה קורין בו, משום דאיכא למיתלי טפי שישראל כתבו, שאין דרך גוי לכתוב.
ורבינו כתב כאן דתפילין שכתבם מין יגנזא, ובהלכות ספר תורה (סימן רפא) כתב: ספר תורה שכתבו מין ישרף. וגם רבינו ירוחם כתב גבי תפילין: כתבן גוי מין יגנזו, וגבי ספר תורה כתב: ספר תורה שכתבו מין ישרף. ונראה שדעתם לפסוק הלכה כרב נחמן, דספר תורה שכתבו מין ישרף, אבל בתפילין ומזוזות נקטינן כרב המנונא בריה דרבא מפשרוניא דאמר שאם כתבן יגנזו, דכיון דרב נחמן לא הזכיר אלא ספר תורה, משמע דדוקא בספר תורה הוא דאמר ישרף אבל לא בתפילין. ויש ליתן טעם בדבר, דספר תורה גם המינים כותבים אותו לצורך עצמן להתלמד בו, הילכך ודאי לשם עבודה זרה כתבו; אבל תפילין, ודאי לצורך ישראל כתבן, הילכך איכא למימר דלא לשם עבודה זרה כתב, ומשום הכי לרב נחמן נמי לא ישרפו אלא יגנזו. ואפשר שזה היה דעת הרי"ף והרא"ש, שכתבו בהלכות ספר תורה הא דאמר רב נחמן: ספר תורה שכתבו מין ישרף, ובהלכות תפילין כתבו, תני רב חיננאב בריה דרבא מפשרוניא: ספרי תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין ישרף ותני חדא יגנזו, ומשמע דכיון דפלוגתא דתנאי היא ולא הכריעו כדברי אחד מהם שהלכה כמאן דאמר יגנזו, אף על גב דבספר תורה סברי דהלכה כמאן דאמר ישרף, לא נמנעו מלכתבו בהלכות תפילין עם דין תפילין ומזוזות מפני שסמכו על מה שכתבו בהלכות ספר תורה הא דאמר רב נחמן: נקטינן, ספר תורה שכתבו מין ישרף.
אבל הרמב"ם כתב בפרק א: ספרי תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין ישרפו, משמע דסבירא ליה דרב נחמן ספר תורה דנקט לאו דוקא, אלא הוא הדין לתפילין ומזוזות. ויש לתמוה על הרי"ף והרא"ש שכתבו דתני רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא: ספרי תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין ישרף, דרב חיננא לא חילק בין מין לגוי ומסור ועבד וכו' ובכולהו תני פסולין סתם, והם כתבו דבמין תני ישרף ובאינך תני פסולין סתמא. ועוד, דבתפילין ומזוזות לא אשכחן מאן דאמר בהדיא ישרף, דאף על גב דגבי ספר תורה תני חדא ישרף, ואפשר לומר דספר תורה לאו דוקא אלא הוא הדין לתפילין ומזוזות, ומפני כך כתבו: "וספר תורה ותפילין ומזוזות תני חדא ישרף", מכל מקום קשה למה שהוכחנו, דמשמע מדבריהם שהם סוברים דרב נחמן דוקא בספר תורה הוא דאמר ישרף ולא בתפילין ומזוזות. ודוחק לומר שגירסא אחרת היתה להם בהא דתני רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא, דבפרק התכלת נמי איתא להא מתניתא והיא שנויה כמו שכתבתי דאיתא בפרק השולח, ועוד, שהרא"ש עצמו כתבה בפרק השולח כגירסת ספרים דידן בגמרא. ולכן נראה לי שהם סוברים, דכי אמר רב נחמן: ספר תורה שכתבו מין ישרף, הוא הדין לתפילין ומזוזות. ואף על גב דרב חיננא כייל מין בהדי גוי ומסור ועבד, ובכולהו תני פסולין, מכל מקום כיון דאיהו תני לכולהו פסולין תלו הדבר בו, וכתבו על מין: תני חדא ישרף ותני חדא יגנז, ומשמע דסבירא להו כמאן דאמר ישרף. ואף על פי שלא הכריעו בהלכות תפילין הלכה כדברי מי, סמכו על מה שכתבו בהלכות ספר תורה דברי רב נחמן דאמר ספר תורה שכתבו מין ישרף, וכבר נתבאר מדבריהם בהלכות תפילין שהם סוברים דתפילין ומזוזות וספר תורה שוים הם, הילכך כולם היכא דכתבן מין ישרפו וכדעת הרמב"ם ז"ל:
ומה שכתב רבינו: ביד גוי כשרים — כבר כתבתי שהיא ברייתא שם: נמצא ביד גוי, אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו. וכתב הר"ן, דלפי גירסא זו משמע דנקטינן כלישנא בתרא דקורין בו, וכן פסק הרמב"ם בפרק א. וטעמא, משום דשכיח טפי שישראל כתבו, לפי שאין דרך גוי לכתוב. אבל הרי"ף כתב: אמרי לה קורין בו, ואמרי לה יגנז דחיישינן שמא גוי כתבו, נראה שהוא פוסק דיגנז. ומיהו אפשר שאם הוחזק שבזזו גוים ספרי יהודים, דתולין דאותם ספרים שלהם היו וקורין בהם, שבכהאי גוונא שכיח טפי, עד כאן לשון הר"ן. והרא"ש גורס כגירסת הרי"ף, ופסק ברמזים דספר תורה שנמצא ביד גוי יגנז, וכן כתב רבינו ירוחם בדיני ספר תורה דאזלינן לחומרא, שמא גוי כתבו, וכן כתב גם כן רבינו בהלכות ספר תורה (סימן רפא). ותימה, היאך פסק כאן דכשרים? ואפשר שהוא סובר, דהא דמחמרינן ואמרינן יגנז היינו דוקא גבי ספר תורה, שהגוים עשויים לכתוב ספר תורה לצורך עצמן להתלמד בו, הילכך איכא למיחש שמא כתבו גוי, ומשום הכי אמרינן יגנז; אבל תפילין, שאין הגוים עשויין לכתבן לפי שאינן צריכים להם, לא אזלינן בהו לחומרא אלא נקטינן כמאן דמכשיר. ואף על גב דבנמצאו ביד מין אמרינן יגנזו, התם היינו טעמא משום דדרך מין לכתוב, איכא למיחש שמא כתב הוא עצמו, אבל גוי לא שכיח שיכתוב. נהי דבספר תורה חיישינן לחומרא, אבל בתפילין דאפילו אי משתכח מאן דידע לכתוב לא שכיח שיכתוב תפילין כיון שאין לגוים צורך בהם, לא חיישינן להו וכשרים:
כתב רבינו בהלכות ספר תורה (טור יורה דעה רפא): גר שחזר לסורו מחמת יראה, כשר לכתוב ספר תורה. והוא פשוט בפרק השולח. ונראה דהוא הדין דכשר לכתוב תפילין ומזוזות:(א)
ואין לוקחין אותם ולא שאר ספרים ביותר מכדי דמיהם — משנה שם. ומפרש טעמא בגמרא, שלא להרגיל אותן לגנבן ולגוזלן. ואמרינן התם בברייתא בגמרא, דהא דאין לוקחין אותם ביותר מכדי דמיהם היינו דוקא טובא, אבל בדבר מועט יותר מכדי דמיהם לוקחין. ורבינו כתבו בהלכות ספר תורה סימן רפ"א, ולכן לא חשש להאריך כאן:
ואין נקחין אלא מן המומחה וכו' — ברייתא בפרק התכלת: תפילין יש להם בדיקה, ואינן נקחין אלא מן המומחה. ופירש רש"י: יש להם בדיקה. אדם יכול לבדקן בחסרות ויתרות, אף על פי כן אינן נקחין אלא מן המומחה היודע שצריכין עיבוד לשמה. והתוספות והרא"ש הקשו עליו, ופירשו הם דלעיבוד שלא לשמה לא חיישינן דהכל בקיאין בזה, והא דאין תפילין נקחין אלא מן המומחה, היינו הבקי בחסרות ויתרות, דחיישינן שמא יתעצל בבדיקתן, וטורח הוא לו להסיר התפירה ולחזור ולתפרן. והא דתניא בפרק בתרא דעירובין הלוקח תפילין מן השוק (בודקן אחת אחת) [בודק שתים של יד ואחת של ראש או איפכא], התם בשלקחן בדיעבד שלא מן המומחה, והכי תניא בתוספתא דעבודה זרה: אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה. מי שלקח ממי שאינו מומחה ומצא בידו שנים או שלשה צמדים, בודק ממנו תפלה אחת של ראש או של יד בצמד הראשון וכן בשני וכן בשלישי וכן ברביעי, עכ"ל. וכן כתב רבינו ירוחם, וכך הם דברי רבינו.
אבל הרמב"ם כתב בפרק ב: הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה, צריך לבדקן. לקח ממנו מאה קציצות, בודק מהם שלש קציצות, או שתים של ראש ואחת של יד או שתים של יד ואחת של ראש, אם מצאם כשרים, הוחזק זה האיש והרי כולם כשרים ואין השאר צריך בדיקה. ואם לקחן צבתים צבתים, כולם צריכות בדיקה, שחזקת הצבתים מאנשים הרבה לקוחים, עד כאן. ומה שכתב: אם לקחן צבתים צבתים כולם צריכות בדיקה, היינו לומר דכל הצבתים צריכים בדיקה, אבל כיון שבדק מהצבת שתים של ראש ואחת של יד או שתים של יד ואחת של ראש, כל קציצות שבאותו צבת בחזקת כשרים. ודברי הרמב"ם פשוטים בפרק המוצא תפילין, ולא ידעתי למה השמיטום הפוסקים.
כתב הרא"ש בתשובה על המוכר תפילין, ואמר שהיו של אדם גדול, שהוא נאמן, דעד אחד נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא (יבמות פח א), ומסתמא אותו אדם גדול לא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:
ותפילין שהוחזקו בכשרות אין צריכין בדיקה לעולם — בפרק התכלת כתבו התוספות דאיתא במכילתא: נאמר כאן "ימימה" ונאמר להלן "ימים תהיה גאולתו", מה להלן י"ב חודש אף כאן מגיד שצריך לבדוק תפילין אחת לי"ב חודש, דברי בית הלל. בית שמאי אומרים: אין צריך בדיקה. שמאי אומר: אלו תפילין של אבי אימא. ובירושלמי פרק המוצא תפילין נמי תניא: תפילין צריך לבדקן לי"ב חודש, דברי רבי. רשב"ג אומר, אין צריך. וכל הני דמצרכי בדיקה, סבירא להו בחוקת תפילין הכתוב מדבר, ולא קיימא לן הכי. מיהו בשימושא רבא איכא שצריכין לבדקן פעמיים בשבוע. והני בדיקות לא הוו משום חסרות ויתרות, אלא שמא בלו ונתקלקלו. וכל זה כתב הרא"ש, וכתב שיש קצת סעד לדברי שימושא רבא מדאמרינן ביומא דמזוזה נבדקת פעמיים בשבוע. ומיהו כתב שיש לחלק בין מזוזה לתפילין. והרמב"ם כתב בפרק ב, דאפילו אחר כמה שנים אינו צריך לבדקן, שכל זמן שחיפויין שלם הרי הם בחזקתן ואין חוששין להם שמא נמחקה אות מתוכה או שניקבה, הלל הזקן היה אומר אלו משל אבי אימא, עכ"ל, והוא בירושלמי פרק בתרא דעירובין. וכתב רבינו ירוחם שכן נראה עיקר, וכן פסק ברמזים והכי נקטינן.
ומה שכתב רבינו בשם השאלתות. בפרשת בא מקומו:
ומה שכתב בשם רב עמרם: אפילו לארבע או לחמש שנים אינן צריכין בדיקה — נראה דצריך להגיה "אפילו לארבעים או לחמישים שנה", שכך כתוב בארחות חיים שמצא בתשובת הגאונים. וכתב עוד בארחות חיים: ואם אינו מניחן אלא לפרקים, בודאי צריכים בדיקה שני פעמים בכל שבע שנים, עכ"ל.
כתוב עוד בארחות חיים בשם רב יוסף גאון: במקום שאין שם מי שיודע לתפור תפילין ולבדקן, ויש אצלם ישנות, יניח אותם בלא בדיקה, הואיל ואי אפשר לבדקם ולא לעשותם, ואף על גב דמצוה כתקנה לא עביד, שכר מצות תפילין איכא, עכ"ל:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
תפילין שכתבן עבד וכו' ברייתא בפ' השולח (ד' מ"ה) ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורס ומסור עו"ג ועבד אשה וקטן כותי וישראל מומר פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה וכך הביא הרא"ש לשם ברייתא זו בפסקיו ופירש"י מסור מלשין. עבדואשה אינן בקשירה דמ"ע שהז"ג היא דלילה ושבת לאו זמן תפילין הוא. כותים גירי אריות הן. מומר ומסור הרי פרקו מעליהן עול ורבינו לא הזכיר כאן אפיקורס לפי שבסמוך כתב דינו גם לא הזכיר כותי דהאידנא דינן כעו"ג גמורים כדאיתא פ"ק דחולין (דף ו') לא זזו משם עד שעשאום עו"ג גמורים:
כתבן אפיקורס יגנזו נמצאו ביד אפיקורס ואין ידוע אם כתבן אם לאו יגנזו ביד עו"ג כשרים כך היא הנוסחא בספרי רבינו הישנים וכך היתה הנוסחא בספרי ב"י ואיכא לתמוה טובא דהא בפ' השולח איתא א"ר נחמן נקטינן ס"ת שכתבו אפיקורס ישרף כתבו עו"ג יגנז נמצא ביד עו"ג אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו וכ"כ הרי"ף והרא"ש לשם אלא שגורסין בהפך א"ל קורין בו וא"ל יגנז דחיישינן שמא עו"ג כתבו וכתב הר"ן דלפי גירסא זו נמצא ביד עו"ג יגנז אבל לגירסא הראשונה נמצא ביד עו"ג כשרים וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' תפילין ואיך שיהיה גירסא זו מ"מ קשה אמאי פסק רבינו כתבן אפיקורס יגנזו הלא ליכא למ"ד יגנז אלא ישרף ונראה דרבינו דקדק במ"ש הרי"ף והרא"ש בהל' תפילין תני רב חיננא בר רבא מפשרוניא ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורס ישרף ותני חדא יגנז מסור עבד כותי אשה עו"ג קטן ישראל מומר פסולין שנאמר וקשרתם וכו' דקשה טובא דלא אשכחן בתלמודא דאיכא תנא דקתני כתבן אפיקורס יגנז ומפרש רבינו דמדקאמר בגמרא דהך ברייתא דתני בה ס"ת שכתבו עו"ג יגנז האי תנא הוא דתני רב חיננא בר רבא מפשרוניא ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורס ומסור וכו' פסולין אלמא דמוקי להך ברייתא דתני פסולין דרצונו לומר יגנז ומדקא תני אפיקורס בהדי מסור עכו"ם ועבד וכו' אלמא דבאפיקורס נמי ס"ל להאי תנא יגנז ולא ישרף וכיון דפליגי ביה תנאי נקטינן לחומרא דיגנז ולא ישרף ודלא כרב נחמן דאמר נקטינן לקולא ס"ת שכתבו אפיקורס ישרף. אי נמי מחלק בין ס"ת לתפילין ומזוזות דדוקא בס"ת קי"ל כמ"ד ישרף דכיון דאפיקורסין כותבין ס"ת לעצמן ודאי לשם ע"ג כתבו וישרף אבל תפילין ומזוזות דאין דרכן של אפיקורסין לכתוב לעצמן איכא למימר דלמכור לישראל כתבן ולכן יגנז מספק ובכתב תפילין ומזוזות דוקא הוא דקתני יגנזו אבל לא בס"ת ומשו"ה כתב כאן רבינו בתפילין כתבו אפיקורס יגנז ובי"ד סי' רפ"א גבי ס"ת שכתבו אפיקורס כתב רבינו ישרף וכן פי' ב"י ומיהו תימה גדולה לומר שרבינו מחלק בין ס"ת לתפילין ומזוזות ולא נזכר חילוק זה בשום ספר מספרי הפוסקים אלא ודאי אין לחילוק זה עיקר ואם באנו להחמיר כהך ברייתא דקא תני אפיקורס בהדי מסור ועו"ג וכו' דפסולין בלבד דהיינו יגנזו ולא ישרף אף בס"ת יגנז ולא ישרף וא"כ דברי רבינו סותרין זה את זה ועוד קשה דאם נוסחא זו כתבן אפיקורס יגנזו אמתית קשה אמאי פלגינהו לתרתי בבי הו"ל למימרינהו בחד בבא כתבן אפיקורס או נמצאו ביד אפיקורס יגנזו ויש ליישב קושיא זו דכיון דבגמרא לא תני להו בחד בבא כתבן רבינו ג"כ בתרתי בבי מיהו קושיא הראשונה אי אפשר ליישב ברווחא ולכן נראה כמו שנמצא במקצת ספרי רבינו בא"ח כתבן אפיקורס ישרף וכמו שפסק בי"ד גבי ס"ת ופסק הלכה כרב נחמן דקאמר נקטינן כתבן אפיקורס ישרף ודלא כהך ברייתא דתני בכתבן אפיקורס פסולין בלבד דהיינו יגנז דליתא וכמ"ש הרי"ף והרא"ש בפ' השולח שהביאו להך דרב נחמן דהוא אמורא וקאמר דהכי כקטינן. אך קשה דכאן כתב רבינו בנמצא ביד עו"ג כשרים וכהרמב"ם ובהל' ס"ת פסק נמצא ביד עו"ג יגנז וכדמשמע מדברי הרי"ף והרא"ש בפרק השולח וצ"ע. מיהו לענין הלכה נקטינן דאין חילוק בין ס"ת לתפילין ומזוזות דבכולהו יגנז בין כתבן אפיקורס בין כתבן עו"ג ובין נמצאו ביד אפיקורס או נמצאו ביד עו"ג לעולם גונזין אותו אם לא שהוחזק שבזזו עו"ג ספרי היהודים דאם נמצאו ביד עו"ג או אפי' נמצאו ביד אפיקורס כשרים דתלינן דמשל יהודים שבזזו הן וקורין בהן דכה"ג שכיח טפי כדכתב הר"ן בפרק השולח ומביאו ב"י הא לאו הכי יגנזו ודלא כש"ע דפסק כאן נמצא ביד עו"ג כשרים וגבי ס"ת פסק די"א יגנז אלא אין חילוק בין תפילין לס"ת ויגנז בכל ענין כדפי' ודו"ק:
ואין לוקחין אותם וכו' דין זה נתבאר בי"ד בסי' רפ"א גבי ס"ת:
ואין נקחין אלא מן המומחה שבקי בחסירות ויתירות בפ' התכלת סוף (דף מ"ב) וע"פ פי' התוס' והרא"ש דאע"פ שיש להם בדיקה בחסירות ויתירות אפ"ה אינן נקחין אלא מן המומחה דתיישינן דשמא הלוקח יתעצל בבדיקתן דטורח הוא לו להסיר התפירה ולחזור ולתפרן:
ומ"ש ואם לקחן ממי שאינו מומחה וכו' כ"כ התוס' והרא"ש דהכי תניא בתוספתא דעבודת כוכבים. אבל הרמב"ם בפ"ב פסק דהבדיקה היא או שתים של ראש ואחת של יד או שתים של יד ואחת של ראש וכו' וכן הוא בפרק המוצא תפילין וכ"פ בש"ע:
ותפילין שהוחזקו בכשרות אין צריכין בדיקה לעולם טעמו כדכתב רב עמרם דכיון שהאויר שולט בהם אין מתעפשות ולא הביא דברי ר"ע אלא מפני שכתב עוד דאם אין מניחן אלא לפרקים צריכין בדיקה ולפרקים דצריך בדיקה מסתמא ס"ל כמ"ש השאלתות דפעמיים בשמיטה צריכין בדיקה כדאשכחן במזוזה דנבדקת פעמיים בשבוע. ואע"ג דבמכילתא תניא דכל תפילין צריכין בדיקה כל י"ב חדש דילפינן בג"ש כתיב הכא מימים ימימה וכתיב התם ימים תהיה גאולתו מה התם י"ב חדש אף כאן י"ב חדש פירשו התוס' בפרק התכלת ריש (דף מ"ג) דהך ברייתא אתיא כהני תנאי דבחוקת תפילין הכתוב מדבר ולא קי"ל הכי אלא בחוקת הפסח הכתוב מדבר הילכך א"צ לבדוק כלל כל זמן שהן בחזקתן שחפוי עור הבתים קיים ולא נשרו במים אבל כל היכא דאיתרע חזקתייהו דנעשה עור הבתים מרופט ונקרע או נשרו במים וכיוצא בזה פשיטא דאסור להניחן עד שיבדוק אותן מיד שמא נמחק הכתב ונתקלקל ומ"ש ר"ע לארבעים או לחמשים שנה נראה דלפי שהשאלתות כתב דצריכין בדיקה פעמיים בשבוע נקט ר"ע חמשים שנה שהוא פעם אחת ביובל כלומר דלא מיבעיא דלא בעי בדיקה פעמיים בשבוע אלא אפי' פעם אחת ביובל לא בעי בדיקה והוא הדין אפי' ביותר מחמשים שנה:
דרכי משה
עריכה(א) ועיין ביורה דעה סימן רפא, כתבתי שם דגר וממזר אסורים לכתוב ספר תורה. מיהו נראה דבתפילין ומזוזות אין לחוש, ועיין שם הטעם.
חידושי הגהות
עריכההערה א: כך היה הגירסא בספרי הטור שלפניו, וכן מצאתי בספרי הטור שנדפס עם ה"בית חדש" כתוב "ס"א יגנזו". והנה אין לתמוה על הבית יוסף שהקשה מדברי רבינו שביורה דעה ולא הקשה מהמוקדם לקמן בסימן שלד שכתב: ואף בחול שורפן, דיש לומר דחדא דניחא ליה להביא מעיקר הדין, מה שאין כן לקמן, דדרך אגב נקט לה; ועוד, דלקמן ודאי מיירי שכתבו להתלמד, דהא בהדיא קאמר "כתבי הקדש שלהן", לכן הקשה מהא דביורה דעה דמיירי בסתמא.
הערה ב: בגמרא דגיטין הגירסא "רב המנונא", ובמנחות גרס "חיננא", ועוד יש כמה שינויים בשתי הברייתות למעיין שם. והרי"ף ורא"ש גורסים רב חיננא.