טור אבן העזר קנח
<< | טור · אבן העזר · סימן קנח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור עריכה
כשם שהאשה נאמנת לומר מת בעלה שתינשא, כך נאמנת לומר מת בעלה שתתיבם, והיבם נכנס לנחלה על פיה. אבל אינה נאמנת לומר מת יבמה שתינשא לשוק, ואין האיש נאמן לומר מת אחי ואיבם את אשתו.
לפיכך הלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים, ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת יבמי, או מת יבמי ואחר כך מת בעלי, אינה נאמנת.
הלכה היא ובעלה לבד, ובאה ואמרה ניתן לי יבם ומת, בין שאומרת מת בעלה ואחר כך מת יבמה, או יבמה ואחר כך מת בעלה, נאמנת.
כתב הרמב"ם שעד אחד נאמן ביבמה להעיד שמת בעלה שתתיבם, או שמת יבמה שתינשא לשוק, ואפילו עבד ושפחה או עכו"ם מסיח לפי תומו נאמן להעיד במיתת היבם כמו שנאמן במיתת הבעל. ודין עדות זה לענין עדים המכחישין זה את זה במיתת היבם, כדין עדים המכחישין זה את זה במיתת הבעל.
וכן כתב רב אלפס דעד אחד נאמן ביבמה בין להתירה ליבם בין להתירה לעלמא. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב להתירה ליבם דוקא נאמן, ובין אם אומר מת בעלך ובין אם אומר מת בנך ואחר כך בעלך, אבל להתירה לעלמא לא מהימן בין אם אומר מת יבמך בין אם אומר מת בעלך ואחר כך בנך.
חמש נשים שאינן נאמנות להעיד לאשה שמת בעלה כדפרישית לעיל[1], אינם נאמנות גם כן להעיד לה שמת יבמה.
לפיכך נשי שני אחים שבאות, וכל אחת ואחת אומרת מת בעלי ואין להם בנים, כל אחת אסורה מפני בעלה של חבירתה שהיא[2] יבמה והיא זקוקה לו, ואף על פי שאשתו נאמנת להעיד עליו שמת לגבי עצמה, אין עדותה מועיל לזו שהיא יבמה.
ואם יש לזו עדים שמת בעלה ולזו אין עדים, את שיש לה עדים אסורה משום יבמה, ושאין לה עדים מותרת, שעל בעלה נאמנת ועל יבמה יש עדים.
יש לזו בנים ולזו אין בנים ולשתיהן אין עדים, את שיש לה בנים מותרת ושאין לה בנים אסורה.
היו להם כאן שני יבמין ונתיבמו להן, שהאשה נאמנת לומר מת בעלי שאתיבם ולענין יבום לא הוצרכו זו לעדות זו, ומתו היבמין, אסורות לינשא לשוק, זו מפני בעלה הראשון של זו, וזו מפני בעלה הראשון של זו, דשמא עדיין הם חיים והרי הן זקוקות ליבום, אף על פי שכבר נתייבמו בחזקת שמתו בעליהן, נאמנות הן אצל עצמן אבל אי אפשר להתירה לזר אלא בעדות יבמתה שמעידה לה שמת יבמה ואין יבמות מעידות זו לזו שום צד היתר. נתיבמו ונתגרשו, הרי אלו מותרות לזר.
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כשם שהאשה נאמנת לומר מת בעלה שתינשא כך נאמנת לומר מת בעלה שתתייבם משנה ריש פרק האשה שלום (דף קיד:):
ומ"ש והיבם נכנס לנחלה על פיה מימרא דרב חסדא שם (דף קיז) ומ"ש אבל אינה נאמנת לומר מת יבמה שתינשא לשוק ואין האיש נאמן לומר מת אחי ואייבם את אשתו לפיכך הלכה היא ובעלה ויבמה למ"ה וכולי משנה שם (דף קיח:) ז"ל הרמב"ם בפ"ג מהלכות יבום אף על פי שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותינשא או תתייבם אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתינשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהא קל בעיניה וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו שמא עיניו נתן בה שלא האמינו ע"א אלא משום התרת עיגונא:
ומ"ש הלכה היא ובעלה לבד ובאה ואמרה ניתן לי יבם ומת וכו' גם זה שם במשנה ופירש"י נאמנת ומותרת לשוק בחזקתה הראשונה דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כתב הרמב"ם שע"א נאמן ביבמה להעיד שמת בעלה שתתייבם וכולי עד כדין עדים המכחישין זה את זה במיתת הבעל בפ"ג כ"כ וכתב ה"ה בפרק האשה רבה (צג:) בהל' בשם הגאון שנאמן ע"א להעיד שמת בעלה כדי שתתייבם או שיאמר שמת יבמה כדי שתינשא לשוק:
ומ"ש ואפילו עבד ואפילו שפחה פשוט הוא שכיון שע"א נאמן הרי הוא כעדות מיתת הבעל וכ"נ מן הסוגיא ע"כ וז"ל הרי"ף בפ' הנזכר בעו מיניה מרב ששת ע"א ביבמה מהו מי אמרינן טעמא דע"א (משום מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר ה"נ לא משקר או דלמא טעמא דע"א) משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא זימנין (דסניא) (דרחמי) ליה לא דייקא ומינסבא מאי ופשיט רב ששת דע"א נאמן א"ד הא לא תיבעי לך דאפי' היא נמי מהימנא דתנן האשה שאמרה מת בעלי תינשא מת בעלי תתייבם אלא כי קא מיבעיא לי למשרי יבמה לעלמא ופשט רב ששת דמהימן ורבא נמי פשט דע"א נמי נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש וקאמרי רבוותא אע"ג דדחינן להא דרב ששת ולהא דרבא הנך דחייתא לאו דסמכא נינהו אלא קי"ל דע"א נאמן ביבמה כדפשט רב ששת וכדפשט רבא וכן הלכתא עכ"ל:
ומ"ש רבינו בשם הרא"ש ז"ל שם כתב על לישנא בתרא וא"ת ביבמה ליבם אכתי מצי למיבעי במת בנך ואח"כ מת בעליך דומיא דמתניתין דאם יהיה העד נאמן במקום שהיא אינה נאמנת וי"ל דאה"נ אלא דהכי הוי מעשה דעל יבמה לעלמא בעו מיניה מרב ששת א"נ הא לא קא מיבעיא להו דכיון דנאמנת היא עצמה לומר מת בעלי ואתייבם ולא חיישינן שתשקר משום דרחמא ליה כ"ש שיהיה ע"א נאמן אפילו במקום שהיא אינה נאמנת דע"א ודאי עדיף מינה ולא כדהוה קס"ד מעיקרא דע"א גרוע מינה להעיד שמת בעלה ותתייבם אלא כיון דהיא מהימנא לומר מת בעלי ואתייבם אע"פ שהיא בעלת דבר כ"ש ע"א ולא חיישינן דילמא רחמא ליה ליבם וסמכא על העד ולא דייקא וכיון דלא חיישינן להכי א"כ אפי' מת בנך ואח"כ מת בעליך דהיא לא מהימנא ע"א מהימן כי תיבעי לך יבמה לעלמא פירש"י כגון שא"ל ע"א מת יבמך או מת בעלך ואח"כ מת בנך וקשה לפי' מה קא מיבעיא ליה במת בנך ואח"כ בעלך הא איהי גופה מהימנא וכ"ש עד אחד כדקאמר הא לא תיבעי לך דהיא נמי מהימנא ועוד למאי דפרישית כיון דפשיטא ליה דע"א מהני ביבמה ליבם משום דהיא גופא מהימנא לומר מת בעלי ואתייבם וכ"ש ע"א הילכך מהימן נמי העד לומר מת בנך ואחר כך מת בעלך אע"ג דהיא גופה לא מהימנא יבמה לעלמא נמי תיפשוט ליה שע"א נאמן לומר מת בעליך ואח"כ מת בנך כמו שהיא עצמה נאמנת לומר מת בעלי ואח"כ מת בני וכיון שנאמן בזה כמו שהיא עצמה נאמנת לומר מת בעלי ה"ה נמי שיהא נאמן במת יבמיך שתינשא לשוק במה שהיא אינה נאמנת הילכך נראה דלא מיבעיא ליה אלא במת יבמיך אבל במת בעליך ואחר כך מת בנך פשיטא ליה דעד אחד אינו נאמן אף ע"ג דהיא מהימנא לומר מת בעלי ואחר כך מת בני משום דלדידה יש להאמין במגו דאי בעיא אמרה מת בעלי ושתקה ממיתת הבן והיתה מותרת לשוק משום שהיינו מעמידין הבן בחזקת קיים אבל בע"א ליכא מיגו (דאיכא) למיחש שמא שכרוהו שונאיה או הוא בעצמו רוצה לקלקלה וסבר אי מסהידנא אבעל לחודיה כי שמעה שמת גם הבן תחקור ותדע איזה מת תחילה ולא יוכל לקלקלה אבל אי מסהידנא אתרוייהו אבן ואבעל סמכה עלי ומיקלקלת וכתב רב אלפס דפשט רב ששת דמהימן ורבא נמי פשט דע"א נאמן ביבמה כו' ונ"ל דברי תימה איך פסקו להקל דע"כ דחייה דרבא טובה וחזקה היא דחיישינן שמא תעיד שקר במזיד משום דסניא ליה כ"ש שתסמוך על העד ולא דייקא ואף ע"ג דפשיטא להו דמשום דרחמא ליה לא שבקה מלמידק איכא טעמא לחלק כמו שכתוב בתוספתא שגדולה שנאת השנואות מאהבת האהובות ושכיח נמי דסניא ליה מדרחם ליה כדמוכח בסוף האשה שהלכה (קיח:) ועוד יותר קשה לה שאם תפול לפניו כשהיא (שונאה אותו ממה שנוח לה שתפול לפניו כשאוהבתו דאף אם תפול לפניו כשהיא) אוהבתו שמא יחלוץ לה ואפילו אם יכניסנה אינה מרווחת כ"כ כי תוכל למצוא כיוצא בו או יותר טוב ממנו אבל אם תפול לפני מי ששונאתו ע"כ צריכה היא לינשא לסנויי לה או תתעגן כל ימיה אם אינה רוצה לחלוץ וכן הא דמוקי רב אחא בר מניומי מתניתין בעידי הזמה בהא אידחו מילתא דרב ששת שפיר והא דלא דחי פשיטותא קמייתא דרב ששת ביבמה ליבם ומוקי לה בעידי הזמה לא חשש בעל התלמוד להאריך משום לישנא אחרינא דפשיטא להו דמהימן אבל פשיטותא בתרייתא דחי תלמודא משום דמסתבר דלא מהימן ע"א כי היכי דאיהי לא מהימנא לכך קשה הדבר להקל וכן במת בעליך ואח"כ מת בנך אף על גב דאיהי מהימנא ע"א לא מהימן כדפרישית לעיל אבל מת בנך ואחר כך מת בעליך הוה פשיטא להו דע"א נאמן אף על גב דאיהי לא מהימנא כדפרישית עכ"ל. ומתוך זה יתבאר לך שהגירסא הנכונה היה בדברי רבינו אבל להתירה לעלמא לא מהימן בין אם אומר מת יבמיך בין אם אומר מת בעליך ואחר כך מת בנך ולא כספרים דגרסי מת בעליך ואחר כך יבמיך והגירסא בעצמה מוכחת דמשובשת היא דהא במת יבמה אטו מי שאני לן בין מת קודם מיתת הבעל או אחריו ודברים פשוטים הם ורבינו ירוחם כתב אמר ע"א מת היבם אינו נאמן כך פשוט בפ' האשה רבה וכך הסכימו רוב הפוסקים וכ"כ הרמ"ה אבל הרי"ף כתב בשם הגדולים דקי"ל כרב ששת וכרבא ותמהו עליו עכ"ל נראה מבין ריסי עיניו דהרי"ף יחיד הוא בדבר זה ואין הדבר כן שהרי הרמב"ם פסק כמותו ומדברי הראב"ד שכתבתי בסימן שקודם זה על מ"ש הרמב"ם להתיר בע"א מעיד שניתן לבעלה בן משמע שסובר דע"א נאמן לומר מת יבמה להתירה לשוק וכ"ש שהרשב"א ובעל המאור מתירים בזו דהא בעדיפא מינה שרו ומעתה יש לתמוה מ"ש רבינו ירוחם שרוב הפוסקים הסכימו דאינו נאמן דאדרבה רוב בנין ורוב מנין הסכימו דנאמן שגם הרא"ש לא גזר אומר לאסור בהדיא ולא כתב אלא שקשה הדבר להקל הילכך כהנך רבוותא דשרו נקטי' עיין בתשובת הרשב"א סי' אלף ורנ"ב כי שם כתב דברים דשייכי לסי' זה וכתב בסי' הנזכר שכל שהאמינו בו ע"א אפי' עד מפי עד וכל אותם שנאמנים במת בעלה נאמנים כאן וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ג'.
חמש נשים שאינן נאמנות להעיד לאשה שמת בעלה אינן נאמנות ג"כ להעיד לה שמת יבמה כן משמע בפשיטות במשנה פ' האשה שלום (דף קיז) דבתר דקתני האשה שהלכה היא ובעלה למ"ה ובאה ואמרה מת בעלי תינשא מת בעלי תתייבם קתני הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה ובת חמותה ויבמתה ובת בעלה ומ"ש כדפרישית לעיל הוא בסי' י"ז:
ומ"ש לפיכך נשי שני אחים שבאות וכל אחת אומרת מת בעלי ואין להם בנים כל אחת אסורה מפני בעלה של חבירתה כו' משנה פ' בתרא דיבמות (קיט:)
ומ"ש היו להן כאן יבמין ונתייבמו כו' שם במשנה נתייבמו ומתו היבמים אסורות לינשא ר' אליעזר אומר הואיל והותרו ליבמים הותרו לכל אדם וידוע דהלכה כת"ק ודבר פשוט הוא דהיינו דוקא כשמתו היבמים האלו בלא בנים אבל אם היו להם בנים מותרות לינשא לעלמא שהרי עכשיו אין שום אחת מהן זקוקה לעדות חבירתה שאפי' היה בעל חבירתא קיים היתה אסורה להתייבם לו כיון שיש לה בנים מאחיו וכן משמע מפירש"י וכ"כ ה"ה בפ"ג ומ"ש נתייבמו ונתגרשו הרי אלו מותרות לזר כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג ופשוט הוא מהטעם שכתבתי בסמוך דשוב אין שום אחת מהן זקוקה לעדות חבירתה שאפילו אם היה בעל חבירתה קיים היתה אסורה לו מפני שהיא גרושת אחיו:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כשם שהאשה נאמנת וכו' משנה ריש פרק האשה שלום והא דכתב רבינו כשם כו' נראה דרצה לומר שהטעם שוה בשניהם דכשם דלא חיישינן בדאמר מת בעלה שתינשא דקאמרה בדדמי משום דחיישינן לקלקולא שמא יבא בעלה לאחר שניסת לשוק ותהא מקולקלת הכי נמי חיישא באומרת מת בעלה שתתייבם:
ומ"ש והיבם נכנס לנחלה על פיה שם מימרא דרב חסדא ריש (דף קי"ז) מדכתיב יקום על שם אחיו לנחלה אמר רחמנא והרי קם. ומ"ש אבל אינה נאמנת לומר מת יבמה וכולי כתב הרמב"ם בפ' ג' הואיל ואינו אלא איסור לאו שמא יהא קל בעיניה וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו שמא עיניו נתן בה וכו' ופשוט הוא לשם במשנה בסוף הפרק ותו נראה דהא אפילו המביא גט ממדינת הים כיון שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישאנה משום חשד וכדלעיל סימן י"ב כל שכן במעיד מת אחי כדי שייבם את אשתו דלא ישאנה. ומ"ש לפיכך הלכה היא ובעלה ויבמה וכו' גם זה פשוט במשנה סוף הפרק והני בין ובין לא איצטריך דפשיטא היא דאין חילוק אלא איידי דברישא תנא דאיכא לחלק וכדלעיל בסימן קנ"ו. תנא בסיפא דאין חילוק:
כתב הרמב"ם וכולי טעם מחלוקת זה מבואר בב"י באורך ולענין הלכה אעפ"י שהרמב"ם השוה מדותיו דכשם דע"א נאמן במיתת הבעל כך נאמן ביבמה להעיד שניתן לו בן להתירה לשוק מכל מקום הראב"ד מחלק דבניתן לו בן דלאו מילתא דעבידא לאגלויי היא אין עד אחד נאמן ואע"פ דבש"ע בסימן קנ"ו סעיף ח' וכאן ס"ג פסק כהרמב"ם בתרוייהו הנה בהגה"ה כתב דיש חולקים ואם כן היה נראה דאין להקל אמנם לפע"ד נראה דבעד אחד דמעיד במיתת הבעל דאיכא חששא דתתעגן כל ימיה דאי איפשר להשיג עדות אחר יש לסמוך על הרי"ף והרמב"ם וטובא רבוותא הסמ"ג והסמ"ק ובעל המאור והרשב"א כמ"ש ה"ה פ"ג ונ"י פרק האשה רבה ומ"ש בהגהות ש"ע ויש אומרים דאין עד אחד נאמן לומר שמת יבמה להתירה לעלמא עכ"ל. אלמא דחוששין לחומרא כהרא"ש ובנו רבינו וה"ר ירוחם ע"ש הרמ"ה נראה ודאי דלא בא הרב אלא לגלות דאיכא רבוותא דמחמירין ולכן יש ליזהר שלא להקל לכתחלה היכא דאיפשר להשיג עדות אחר על ידי טורח אבל במקום עגון ודאי דיש להתיר כהני רבוותא דמקילין שהם רוב בנין ורוב מנין וכ"פ מהר"ם פדוואה בסימן פ"ט אבל בניתן לו בן דליכא חששא דעיגון כלל כשהיבם לפנינו אפילו היה הראב"ד יחיד לא היה ראוי להקל ובתחילה להתירה לשוק בלא חליצה כ"ש דאיכא הרא"ש ובנו רבינו וה"ר ירוחם ע"ש הרמ"ה וגם הרשב"א דהכריח להקל כמ"ש ב"ה ונ"י משמו הנה בתשובה סימן אלף רפ"ב כתב למעשה יש להחמיר וחולצת ולא מתייבמת ומדברי רבינו נמי נראה דיש להחמיר בניתן לו בן מדלא הביא בסימן קנ"ו דברי הרמב"ם דמיקל גם בניתן לו בן ואע"פ שלא הביא גם דעת המחמירים יש לומר דנסמך על מ"ש כאן דיש מחמירים בע"א שמעיד במיתת הבעל דעבידא לאיגלויי כל שכן דיש להחמיר במעיד שניתן לו בן דהא הראב"ד מיקל בע"א במיתת הבעל ומחמיר בניתן לו בן ואע"פ דהראב"ד אינו מחלק בין איכא עגונה לאין בו עגונה אלא מחלק בין עבידא לגלויי ללא עבידא לאיגלויי ולדידן יש להחמיר אפי' במידי דעבידא לאיגלויי מ"מ לדידן ס"ל ה"ט דבניתן לו בן כיון שהיבמה עם היבם במדינה שיחלוץ לה אין לסמוך לכתחילה על ע"א לפוטרה כיון דליכא עיגונא וכמ"ש בהגהת ש"ע דיש חולקים וכך הורתי הלכה למעשה והארכתי בתשובה על זה עוד כתב בתשובת הרשב"א דכל שהאמינו בו ע"א אפי' עד מפי עד וכל אותן שנאמנות במת בעלה נאמנות כאן להעיד ליבמה וכך פסק מהר"ם פדוואה בסי' פ"ט והכי נקטינן:
דרכי משה עריכה
(א) וכך פסק מוהר"ם פדווא בתשובותיו סימן כ"א וכ"כ דמאחר שהר"ן והמגיד משנה מסכימין לדברי הרמב"ן יש לסמוך עלייהו ולהקל במקום עיגון ולהאמין עד אחד ביבמה וה"ה עד מפי עד כו' וע"ש שהאריך וכן הוא בתשובת מהרי"ו סימן פ"ה וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן אלף רכ"ב וכ"כ מהרי"ק שורש קע"ו דהמנהג כדעת הרמב"ם ואפי' לדעת הרא"ש המחמיר מ"מ אם היבם מומר מודה דיש לסמוך אעד אחד ועיין בתשובת מהרי"ו סימן פ"ה כתב הרמב"ם פ"ג נאמן ע"א להעיד ליבמה שנולד בן לבעלה כמו שנאמן שמת היבם והראב"ד השיג עליו בזה וכתב דדוקא גבי מיתה דמילתא דעבידא לגלויי לא משקר אבל על בנים אינו נאמן והמ"מ בתב בשם הרשב"א ובעל המאור בדברי הרמב"ם ועיין בתשובת הרשב"א סימן אלף רכ"ב ולעיל סימן קמ"ב כתבתי שדעת הדא"ש כדעת הראב"ד וכן מתבאר מדברי הרא"ש שכתב רבינו בכאן דאינו נאמן להתירה לעלמא.