טור אבן העזר פה
<< | טור · אבן העזר · סימן פה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור עריכה
האיש אוכל פירות של נכסי אשתו כל זמן שהיא תחתיו, ותקנת חכמים היא שתקנו לו זה תחת פדיונה שחייבוהו לפדותה.
ואם אמר "איני חפץ בפירותיה ולא אפדנה", אין שומעין לו, דשמא לא יספיקו דמי פירותיה לפדיונה.
ואף על פי שהתקנה לטובתה, אם תאמר איני חפצה בה, אין שומעין לה כדי שלא תתערב בין עכו"ם, אלא אוכל מכל נכסיה.
ששני מיני נכסים יש לה, נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל. נכסי צאן ברזל - הם שמכנסת לו ושמין אותם וכותבין אותם בכתובתה "ודא נדוניא דהנעלת ליה בגדים ותכשיטים", ומקבל עליו אחריות, שאם הם עבדים ובהמה ומתו מתו לו, ואם הותירו הותירו לו, ואם הם מטלטלים ופיחתו או הותירו או נגנבו או נאבדו הכל הוא באחריותו.
ואם אינו מקבלן עליו באחריות - אז נקראין נכסי מילוג, ואם פחתו או הותירו או נגנבו או נאבדו אז הכל באחריותה. ופירש ר"י אם פשע בהם ונאבדו בפשיעה, פטור שהיא עמו במלאכתו ופשיעה בבעלים פטור.
כתב רבינו אפרים דנכסי צאן ברזל לא מחייב בסתמא באחריותן עד דשיימינהו עליה בדמים קצובים. במה דברים אמורים בסתמא, אבל אם קבל אחריותן בפירוש אף על גב דלא שיימינהו עליה חייב באחריותן. ובעל העיטור כתב: כתבינהו בכתובה אף על גב דלא כתב אחריות כמאן דכתוב דמי אף על גב דלא שיימינהו.
ובשניהם אוכל פירותיהן ומשתמש בהן כל זמן שהיא עמו.
לפיכך אם שום אדם מחזיק בשלה ובא הבעל להוציאו מידו, אין צריך הרשאה ממנה, דמגו דנחית לפירי נחית לגופא.
ואף על פי שאוכל פירותיהם אינו כבעליו לענין שאלה בבעלים, שאם יש לה פרה של נכסי מלוג והשאילה לאחר ונשאל עמה, לא חשיב שאלה בבעלים.
פשע הוא בפרתה, פטור דהוי ליה פשיעה בבעלים.
שכרה פרה מאחר וניסת ומתה או פשע בה הבעל, פטור.
באו לידה אחר שנשאה - בין שבאו לידה בירושה, או שניתנו לה במתנה, או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבושתה ופגמה, נקראים נכסי מלוג באותן שהכניסה לו ולא קבלם באחריות, חוץ מאשה שמכרה כתובתה ונדוניתה בטובת הנאה - פירוש בדבר מועט שאם תתאלמן או תתגרש שיקחם הלוקח, אותן הדמים אין הבעל אוכל פירותיהן.
וכן אם נתנה מתנה לאחר קודם שניסת, אף על פי שאין המתנה מתנה כדלקמן, אפילו הכי אין הבעל אוכל פירות.
וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מטלטלים, קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא ליתנו לאחר, אלא ישאר בידה ואם תמות ירשנה, והפירות שיוצאין לה ממנו דינן כשאר נכסי מלוג וימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. והרמ"ה כתב שאם מכרה או נתנה קיים כיון שאין לו פירות. ואם מתה עד שלא מכרה, יורשה אפילו אקני לה על מנת שלא ליורשה.
והני מילי שאינו אוכל פירות כשנתן לה אחר הנישואין, אבל אם נתן לה קודם הנישואין אחר שידוכין ואירוסין, אפילו אם פירש במתנה בין קודם נישואין בין אחר נישואין, כיון שנשאה אהניא ליה זכות דנישואין עליה דהאי ארעא כדמהניא אשאר נכסי לזכות בפירותיהן, והוי כשאר נכסי מלוג שאוכל הפירות, הלכך אם נתנה ומכרה בטל, ואם נתאלמנה או נתגרשה שקלה להאי ארעא לבד מכתובתה.
ודוקא שנתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין, אבל מן האירוסין לית לה, שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה.
ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין דוקא שלא מתוך מרדה, אבל נתאלמנה או נתגרשה מתוך מרדה, לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה, הפסידה כל מה שנתן לה.
מכר לה קרקע - אם היו המעות שקנתה בהן הקרקע גלויים וידועים לו, קנתה והבעל אוכל פירות. ואם לא היו המעות גלוים לו, לא קנתה, שלא כיון במכירתו אלא להוציא המעות מידה וכיון שנתגלו לו יקחם עם הקרקע. והרב רבינו יונה כתב דוקא דקא טען טענת ברי "דידי אינון", אבל אי טענה איהי טענת ברי שהן שלה והוא טוען טענת שמא, צריך להחזירם לה, דכי אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי היינו דוקא בטוען ברי כך וכך יש לה משלי, אבל כשטוען שמא צריך להחזירם לה וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. וכתב הרמ"ה: היכא דלא ידעינן אי מעות טמונין הוו אי לא, הוא אומר טמונים הוו והיא אומרת לאו טמונים הוו, עליה להביא ראיה דהא קרקע בחזקת בעלה עומדת, אף על פי שיש לה שטר עליו, כל זמן שלא נתברר דלאו מעות טמונים הוו כמי שלא נתקיים השטר דמי.
אחר שנתן לה מתנה, אפילו אמר לה "על מנת שלא יהא כלום לבעל אני נותן לך", אפילו הכי אוכל הפירות, אלא אם כן אומר לה "על מנת כך אני נותן לך שלא יהא לבעל בהן כלום אלא שתאכל אותו את".
כתבו הגאונים: הבעל שחבל באשתו שמתחייב לה חלקה בבשתה ובפגמה, קנסו אותו שאין לו בו כלום ואינו אוכל פירותיהם.
כתב הרמב"ם: הרי שנמצאת ביד האשה מעות או מטלטלין והיא אומרת מתנה נתנו לי והוא אומר מעשה ידיך הם ושלי הם נאמנת, ויש לו להחרים על מי שטוען שקר ואינו כן, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואם אומרת על מנת כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהן אלא שאעשה בהן מה שארצה עליה להביא ראיה שכן. ממון שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה. אמרה אתה נתתו לי במתנה נשבעת שבועת היסת שנתנו לה הבעל ואינו אוכל פירותיה. עד כאן.
כיון שאוכל פירות נכסי אשתו, אם נפלו לה בירושה או נתנו לה במתנה במטלטלים דבר שאינו עושה פירות, ימכר וילקח בו דבר שעושה פירות.
לפיכך כשבא ליקח בדמים דבר העושה פירות, רואין דבר שפירותיו מרובים ויציאותיו מועטין וקונין אותו, בין שיהיה הדבר ברצונו או שלא ברצונו.
כיצד, אם אחד מהן אומר לקנות קרקע ואחד אומר בית - שומעין לזה שאומר קרקע. בתי ודקלי - בתי. דקלי ואילני - דקלי. אילני וגופני - אילני.
ואין קונין דבר שאין גזעו מחליף. ואם נפל לה דבר שגזעו מחליף, אין צריך למוכרו כיון שגזעו מחליף אוכל הפירות והקרן קיימת לה. ואפילו אין גזעו מחליף, אם ישאר קצת מן הקרן אין צריך למוכרו, כגון שנפל לה אילן שקוצצין אותו לעצים ואין גזעו מחליף, קוצץ ואוכל כיון שישאר לה המקום. וכן אם נפל לה גלימא, מכסה והולך עד שתכלה כיון שישאר לה השחקים. ומכל מקום אם נפלו לה מעות ובאים לקנות דבר שעושה פירות, אין קונין בה גלימא וכיוצא בה אלא דבר שגזעו מחליף.
הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירות - אוכל והולך עד שיכלה.
ופירש רי"ף אפילו אין גוף העז והרחל והתרנגולת והדקל שלה ואין לה בהן אלא הפירות, אפילו הכי אוכל והולך. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל דכיון דליכא שיור כלל אין לכלות הקרן לגמרי, אלא כפירוש רש"י שגוף העז שלה, ונקט עז לחלבה דסתמא עז להכי קאי והשתא נשאר לה הגוף לשיור, וכן באידך.
נפלו לה עבדים ושפחות זקנים שאין ראוין עוד למלאכה, ישתמש בהם כמו שהם ואינה יכולה לכופו למוכרן ולקנות בדמיהן קרקע כדי שיתקיים לה הקרן. ואם ירצה הוא למוכרן ולקנות בהן קרקע, אינה יכולה לעכב עליו. והרמ"ה כתב: כמו שהוא יכול למוכרם בעל כרחה, כך היא יכולה למוכרם בעל כרחו כדי שיתקיים לה הקרן, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר יכולה לעכב עליו משום שבח בית אביה, וכיוצא בזה פליגי בנפלו לה זיתים זקנים. ומדברי אדוני אבי הרא"ש ז"ל יראה שפסק בשניהם כחכמים שאינה יכולה לעכב עליו למוכרן. ודוקא כשאינם נטועים בשדה שלה, אבל נטועים בשדה שלה או עושין כדי טיפולן יכולה לעכב עליו.
והרמב"ם כתב: נפלו לה עבדים ושפחות אף על פי שהם זקנים לא ימכרו משום שבח בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים זקנים אינה יכולה לכופו למוכרן ולא לעכב עליו למוכרן, ודוקא כשאינם נטועים בשדה שלה ואינם עושין כדי טיפולן, אבל אם נטועים בשדה שלה או אפילו אינם נטועים בשדה שלה ועושין כדי טיפולן יכולין לעכב עליו למוכרן משום שבח בית אביה. ואיני יודע למה פוסק בחד כחכמים ובחד כרשב"ג.
נפלו לה פירות תלושין, דינם ככספים וימכרו וילקח בהן קרקע. נפלו לה פירות מחוברים, הרי הן שלו אפילו הגיע זמנו ליקצר כיון שהן מחוברים זכה בהן.
עבדים ושפחות ובהמות של נכסי מלוג, הבעל חייב במזונותיהם.
וכמו שמשתמש בהן ואוכל פירותיהן, כך נוטל ולדותיהן וולד ולדותיהן עד עולם. אבל לדעת רב אלפס אינו נוטל אלא ולדות ולא ולדי ולדות דפירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, והא דתנן אוכל פירי פירותיהן עד עולם היינו שמכר פירות וקנה בדמיהן קרקע, דכיון דלא אכל לפירי דיניה דליכול פירי דפירי דקיימי במקום פירי, אבל אם אוכל פירות לא יאכל פירי דפירי. וכן כתב בעל העיטור שאם מכרה נכסי צאן ברזל בטובת הנאה, אין הבעל אוכל פירות מאותה טובת הנאה. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל אלא דווקא פירי דפירי דאתו מעלמא כגון שמכרה כתובתה בטובת הנאה לא שקיל, אבל פירי דפירי דלא אתו מעלמא כגון ולדי ולדות שקיל.
ועוד נראה אם תמות האם בעוד הולד קיים, דהולד ממלא מקום אמו וחוזר להיות קרן.
ואף על פי שהולד הוא לבעל, אם נגנב ונמצא הגנב אין הכפל לבעל, ואפילו האם בעצמה אם נגנבה אין הכפל לבעל.
ואפילו רצה הבעל למכור קרקע של נכסי מלוג לאחר שיקח פירותיו לשנים מרובות ומקדים לו המעות, אין שומעין לו, אפילו אם הקרקע קרוב לו ומעיין לו בכל יום שלא יפסידנו הלוקח, משום רווח ביתא - פירוש שטוב לה יותר שישאר בידו כדי שיהיה הוצאת הבית מרווחת, שאם מוכר הפירות לשנים מרובות ונוטל הדמים ביחד ליכא רווח ביתא. אבל יכול למכור הפירות בכל שנה ושנה אחר שלקטן, דהא איכא רווח ביתא בכל שנה ושנה. וכן אם ימכור פירותיו לשנים מרובות ועושה סחורה במעות, שפיר דמי.
כתב רב האי: אם הקרקע רחוק ומכר לפירות מכור, כיון שהוא רחוק ואינו יכול להביא הפירות לבית גם מעיקרא ליכא רווח ביתא, ואף על פי שאם היה מוכר הפירות בכל שנה ושנה היה לו רווח ביתא בדמים, כיון שהוא רחוק ממנו וצריך להוציא יציאות ולטרוח בכל שנה ושנה, טוב יותר למוכרו לפירות.
הכניסה לו שני שפחות, יכול ליחד אחת מהן לאשה אחרת שיש לו שתשמשנה, לדעת הרמב"ם אפילו בבית אחר, שכתב זה לשונו: יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיו שישמשו אותו בבית אשה אחרת שנשא בין היו מנכסי מלוג בין היו מנכסי צאן ברזל, אבל אינו יכול להוליכם לעיר אחרת שלא לדעת אשתו. אבל לפירוש רשב"ם אינו יכול להוציאה מן הבית אלא באותו הבית יכול ליחדה שתשמש לאשתו אחרת, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
האיש אוכל פירות של נכסי אשתו כל זמן שהיא תחתיו. משנה בפרק נערה שנתפתתה (דף מו:) ופרק מציאת האשה (דף סה:) כתוב בספר התרומות שער נ"א שהמכנסת שט"ח לבעלה א"צ כתיבה ומסירה ומכנסת מלוה ע"פ לבעלה א"צ מעמד שלשתן דהו"ל דברים הנקנים באמירה מדרב גידל (כתובות קב.) ועוד שרבותינו תקנו שהבעל יזכה בפירות הילכך בכל מה שיש לאשה ידו כידה:
ומ"ש רבינו ותקנת חכמים הוא שתקנו לו זה תחת פדיונה שחייבוהו וכו' ברייתא פ' נערה שנתפתתה (דף מז.) ומ"ש ואם אמר איני חפץ בפירותיה ולא אפדנה אין שומעין וכו' בפרק חזקת (דף מט.) כתב רשב"ם שאם אמר כן בעודה ארוסה מועיל התנאי ודחו התוספות דבריו וכתבו דא"א לומר כן והעלו דאין שומעין לו והביאו ראיות לדבריהם וכתבו דהכי איתא בירושלמי בהדיא וכ"כ ה"ה בפי"א וז"ל דע שבפרקונה ובקבורתה אין הבעל יכול להנצל מחיובה ואפי' יניח לה פירותיה וכתובה וכן היא אינה יכולה להפקיע ממנו זכות פירות וכתובה אפי' תאמר איני נפדית ואיני נקברת מנכסיו וזה נראה מדברי רבינו וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א עכ"ל:
ומ"ש ואף ע"פ שהתקנה לטובתה אם תאמר איני חפצה בה אין שומעין לה כדי שלא תתערב בין העכו"ם כן דקדקו התוספות והרא"ש בפרק נערה שנתפתתה וכבר כתבתי בסמוך שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א:
ומ"ש אלא אוכל מכל נכסיה ששני מיני נכסים יש לה נכסי מלוג ונצ"ב וכו' עד אז הכל באחריותה פשוט בכמה מקומות מהם פרק אלמנה לכ"ג (דף סו.) ופרק האשה שנפלו לה נכסים (דף עט.):
ומ"ש ופירש ר"י אם פשע בהם ונאבדו בפשיעה פטור וכו' בפרק השואל (דף צו.) בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי אמר רבא לפום חורפא שבשתא אי שואל הוי שאלה בבעלים אי שוכר הוי שכירות בבעלים כי קא מיבעיא לרמי בר חמא כגון דאגרה פרה מעלמא והדר נסבה ואליבא דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר לא תיבעי לך דודאי שאלה בבעלים הוא כי תיבעי לך אליבא דרבי יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים דכמאן דשאיל מינייהו דמי מאי שואל הוי או שוכר הוי אמר רבא לא שואל ולא שוכר אלא לוקח הוי וכתב הרא"ש על זה פסק ר"י דש"ח מיהא הוי וחייב בפשיעה וגבי בעל בנכסי אשתו לא נ"מ מידי דפשיעה בבעלים פטור אלא נ"מ ללוקח בהמה לל' יום דלא שואל הוי ולא שוכר דבלשון מקח לקחה ומסתבר דש"ח הוי עכ"ל. ויש לתמוה על רבינו למה תלה הדבר בפסק ר"י דהא כיון דמהא דאמר רבא מאי קא מיבעיא לרמי בר חמא וכו' שמעינן דבעל בנכסי אשתו אשתו עמו במלאכתו מיקריא והא קי"ל דפשיעה בבעלים פטור כדאיתא בהשואל ממילא שמעינן דאם פשע בהם ונאבדו בפשיעה פטור:
כתב רבינו אפרים דנצ"ב לא מיחייב בסתמא באחריותן עד דשיימינהו עליה בדמים קצובים וכו' ב"ה דעת הרמב"ם בפי"ו כדעת הרב רבי' אפרים:
ובשניהם אוכל פירותיהם ומשתמש בהן כל זמן שהיא עמו לפיכך אם שום אדם מחזיק בשלה ובא להוציאו מידו א"צ ממנה הרשאה וכו' בס"פ השולח (מח:) אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא אמרן אלא דלא נחית לפירי אבל נחית לפירי מגו דמשתעי דינא אפירי משתעי דינא אגופא ופירש"י צריך הרשאה מאשתו אם בא לדון עם שום אדם בגוף הקרקע דאי ליכא הרשאה מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא: דלא נחית. לדון לפירי שאין לו לדון עמו כלל בפירות שאין לו טענה עם אותו האיש בפירות כלל וכתב הרמב"ם דין זה בפ"ג מהלכות שלוחין ושותפין והדבר ברור שיש בלשון רבינו קיצור שהיה לו לפרש דהא דא"צ הרשאה דוקא בדנחית לפירות אבל לא נחית לפירות צריך הרשאה אלא שסמך על מה שכתב בטוח"מ סימן קכ"ב כי שם כתב דין זה בארוכה וגם אני בארתיו שם ועיין בתשובת הריב"ש סימן תצ"ו ובת"ה סימן שי"ב:
אע"פ שאוכל פירותיהם אינו כבעליו לענין שאלה בבעלים שאם יש לה פרה של נ"מ והשאילה הבעל לאחר ונשאל עמה לא חשיב שאלה בבעלים בר"פ השואל (שם) שאל מן האשה ונשאל בעלה פלוגתא דר"י ור"ל ופירש"י שאל מן האשה. פרה של נכסי מלוג ונשאל לו בעלה למלאכתו פלוגתא דר"י ור"ל לר"י דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי הויא שאלה בבעלים ולר"ל דסבר לאו כקנין הגוף דמי לא הויא שאלה בבעלים וכתבו הרי"ף והרא"ש וקי"ל בהא כר"ל והכי אמרינן בריש פרק החולץ דהא הוי חד מתלת דהוי הלכתא כר"ל ונ"ל שיש למחוק מדברי רבינו תיבת הבעל וכך יש לגרוס שאם יש לה פרה של נכסי מלוג והשאילה לאחר ונשאל עמה לא חשיב שאלה בבעלים ע"כ דהא בשאילת האשה עסקינן כמבואר בלשון הגמרא שהבאתי וכ"כ הוא עצמו בטור ח"מ סימן שמ"ו ואיפשר לומר דשפיר גרסינן הבעל בלשון רבינו כאן ורבותא אשמועינן דאפי' הבעל הוא המשאיל והוא הנשאל עמה לא חשיב שאלה בבעלים דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי:
פשע הוא בפרתה פטור דהו"ל פשיעה בבעלים כבר נתבאר לעיל בסימן זה וכן מ"ש שכרה פרה מאחר וניסת ומתה או פשע בה הבעל פטור נתבאר בבעיא דרמי בר חמא שהבאתי לעיל בסימן זה:
באו לידה אחר שנשאה בין שבאו לידה בירושה בין שניתנו לה במתנה או שחבלו בה וכו' נקראים נכסי מלוג וכו' מבואר בר"פ מציאת האשה (דף סה:) ופרק האשה שנפלו (דף עט.):
ומ"ש חוץ מאשה שמכרה כתובתה ונדוניתה בטובת הנאה וכו' בפרק החובל (ד' פט) אמר רבא הלכתא טובת הנאה לבעל ואין הבעל אוכל פירות מאי טעמא פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה:
ומ"ש וכן אם נתנה מתנה לאחר וכו' בפרק האשה שנפלו (דף עט.) גבי שטר מברחת אמרינן ואי לא קננהי לוקח ליקננהי בעל ופירש רש"י לשמואל בכותבת כולן דאמרינן לא קני כיון דלא קני מאי הברחה איכא ליקנינהו בעל ויאכל פירות ויירשנה אם תמות תחתיו אמר אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דר"ש ופירש"י כנכסים שאינם ידועים. שהרי ע"מ שאינם שלה נשאה דסבור שהמתנה גמורה:
וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מטלטלין קנתה ואין הבעל אוכל פירות בפרק חזקת (נא:) אמר רב המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ור"א אמר אחד זה ואחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות והלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות: ב"ה עיין בסימן קי"ח גבי יש נוהגין לכתוב שטר חוב לנשותיהם:
ומ"ש ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא ליתנו לאחר וכו' שם כתבו הרא"ש וקשה מהא דאמרי' בפ' הזורק (עז:) ההיא ש"מ דכתב גיטא לדביתהו אתא לקמי' דרבא א"ל זילו אמרו ליה ליקנייה ההוא דוכתא דמנח ביה גיטא א"ל רב עיליש מה שקנתה אשה קנתה בעלה איכסיף רבא ואמאי איכסיף והא במתנה אין הבעל אוכל פירות וא"כ לא קנה בעלה ויש מתרצים דשאני התם שלא היתה מתנה גמורה אלא שאלה בעלמא עד שתתגרש ולא מסתבר לי ור"ת תירץ דזכיית הבעל אין תלויה באכילת פירות דהא רבא סבר כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ אפילו יש לבעל פירות אין מפקיע קנין הגוף של האשה אלא בהא תליא הזכייה כיון דאם מכרה ונתנה בטל דהכי מסתבר דאע"ג שנתן לה בעין יפה שאפילו הפירות לא יאכל מ"מ אין רוצה שיצא הקרקע מלפניו אלא נתן לה בעין יפה שתיהנה מן הפירות כל ימיה ואחר מותה יחזור לידו ועוד מטעם אחר חשוב קנוי לבעל דנהי דאין הפירות הגדלים בשדה שלו מ"מ נכסי מלוג הוא כמו נפלה לה נכסים ממקום אחר וילקח בהן קרקע ויאכל הבעל פירות וכיון דיש לו שייכות בשדה לפירי פירות חשוב קנוי לו עכ"ל: וכתב ה"ה בפכ"ב מהלכות אישות אהא דנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות כתב הרשב"א ומיהו אם מתה הבעל יורשה הא למה הדבר דומה לאב שנתן לבנו מתנה שאין לאב בהן אכילת פירות ואם מת הבן האב יורשו ואפילו מכרה היא או נתנה לאחר ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא אם פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר ואיפשר שעוד צריכה שיכתוב לה בפירוש שאם נתנה או מכרה לאחר שלא יהא הוא מוציא מיד הלקוחות הא לאו הכי לא שלא א"ל שתוכל למכור וליתן אלא שלא יוציא הוא מיד הלקוחות בחייה אבל לאחר מיתה הוא מוציא מיד הלקוחות עד שיפרש וכן דעת גאון ז"ל ואין דעתי נוחה בכך עכ"ל ובחידושי הרשב"א פרק חזקת כתב בסוף דבריו כלשון הזה ומכל מקום לענין הדין אמת הוא שהנותן מתנה לאשתו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות ואם מכרה ונתנה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כדין נכסי מלוג וכך כתב הנגיד רב שמואל הלוי בשם תשובת רב שרירא ורב האי גאון ז"ל עכ"ל וכ"כ נ"י שם:
ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה שאם מכרה או נתנה קיים כיון שאין לו פירות טעמו שכיון שאין לו פירות אין לו שום זכות בקרקע: ומ"ש שאם מתה עד שלא מכרה יורשה אפילו אקני לה על מנת שלא ליורשה טעמו הוא ממה שנתבאר בסימן כ"ט ויתבאר עוד בסימן צ"ב שלענין ירושה לא מהני תנאה אא"כ כתב לה בעודה ארוסה:
ומ"ש וה"מ שאינו אוכל פירות בשנתן לה אחר הנישואין אבל אם נתן לה קודם הנישואין וכו' עד הפסידה כל מה שנתן לה נראה שכל אלה דברי הרמ"ה והם מבוארים בטעמם: כתב רבינו בסימן קי"ח יש נוהגים לכתוב ש"ח לנשותיהם בשעת נישואין שמחייבין עצמן בסכום ידוע וקורין לו נדוניא ויכולה לגבותו בכל עת שתרצה וכתב א"א הרא"ש ז"ל דיש לו דין נכסי מלוג שמנחת החוב ביד בעלה כל זמן שהיא רוצה וכשתרצה תגבנו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ולא דמי להא דאמרינן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות דהתם מיירי שנתן לה אחר שנשאה שבעין יפה נותן לה ואינו משייר לעצמו כלום אבל מתנה שכותב לה קודם שישאנה היא כאחת משלש שדות שהכניס לה שום משלו אלא שאותם נקראים שיעבוד כתובה ובחוב זה יש לה יפוי כח יותר שתוכל לגבות בכל עת שתרצה וכשתגבנו יחזור לנכסי מלוג:
מכר לה קרקע אם היו המעות שקנתה בהם גלוים וידועים לו וכו' בפרק חזקת (שם) אמר רבא הלכתא המוכר שדהו לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות תרתי ל"ק כאן במעות טמונים וכאן במעות שאינם טמונים ופרשב"ם במעות טמונים. שלא היו ידועי' ומפורסמי' לבעל לא קנתה דאמרי' לגלויי זוזי הוא דעבד: במעו' שאינם טמונים. קנת' והבעל אוכל פירו' דליכא גלויי זוזי שהרי גלויין ועומדין הם והרמב"ם כתב בפכ"ב מהלכות אישות כלשון הזה המוכר קרקע לאשתו וכו' ואם היו המעות טמונים לא קנתה שהבעל אומר לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה ואותם המעות ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות. וכתב ה"ה מפרש רבינו לא קנתה שאין המכר קיים ומן המעות ילקח בהם קרקע אחר והוא יאכל פירותיהן לפי שהאשה נאמנת לומר על מעות שהן בידה נתנו לי במתנה וכיון שכן אע"פ שהם עתה ביד הבעל כיון שהיא לא נתנתם לו אלא על דעת המכר לא הורע כחה בכך שהרי כשהוציאתם מרשותה היתה סבורה שיהיה לו שדה תחתיהם והוצרכתי לכתוב בזה מפני שרבינו כתב בפ"ב מהלכות מלוה ולוה הבעל שלוה מאשתו ואח"כ גרשה אין לה עליו כלום שכל המעות שביד האשה בחזקת הבעל אא"כ הביאה ראיה שהם בנדוניתה ע"כ והכרח הוא שהוא ז"ל מחלק בין הקונה ממנו שדה ובין הלותה אליו חדא שכאן חלק בין מעות טמונים לשאינם טמונים ושם לא חלק ועוד שכאן כתב אפילו טמונים ילקח בהם קרקע ושם כתב אין לה עליו כלום והטעם שכל שהלוותן לא יצאו מחזקתה והרי הן ביד הבעל וחוששין שמא משלו הן שאל"כ לא היה לה להלוותן לו אלא ליקח מהם קרקע אבל בקונה ממנו שדה היתה סבורה שהמכר קיים ולפיכך לא אבדה זכותה כך נ"ל לדעת רבינו אבל מדברי הרשב"א וקצת מפרשים נראה שהם משוים אותם וכשאמרו בלוה שאין לה עליו כלום דוקא במעות טמונים וכשאמרו אין לה עליו כלום דוקא בטוען ברי שמשלו הן והיא גנבתן וכיון שהם ברשותו הוא נאמן אבל אם לא טען ברי אין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד וכשגרשה חייב להחזירה לה ולפ"ז אף במוכר במעות טמונים אם טען ברי שמשלו היו אין לו בהם כלום עכ"ל: וז"ל הרמב"ן בפ' חזקת הבתים והא דאמרינן לא קנתה כלל במעות טמונים קאמרינן ואפי' בטוענת שלי הם ולאו למימרא דמצי אמר איהו שלי הם אלא שאם לא טענה איהי במתנה נתנו לי אין מוציאין מידו ובין טענה ובין שלא טענה המכר בטל דאיהו לגלויי זוזי הוא דעבד ועדיין הוא טוען דשלו הן וכן הא דתניא לוה מן האשה וגרשה מן העבד ונשתחרר אין לה עליו כלום ה"ק אין יכולין לומר הואיל ושעבדת עצמך ונטלת בתורת הלואה הרי נתחייבת משום דקי"ל דלגלויי זוזי הוא דעבד אבל אם טענה האשה דשלה היו אם אינה נושאת ונותנת בתוך הבית הדין עמה ויש שסוברים דבמכר כיון שתפס הבעל המעות מן הסתם שלו הן ושוב אינה נאמנת לומר נכסי מלוג הם שאילו בעודם בידה טענה נאמנת וליכא למימר לגלויי זוזי הוא דעבד עכ"ל:
ומ"ש רבינו בשם ה"ר יונה דוקא דקא טעין טענת ברי דידי אינון וכו' כבר נתבאר סברא זו בדברי הרב המגיד:
ומ"ש בשם הרמ"ה היכא דלא ידעינן אי מעות טמונים הוו אי לא וכו' דברים נכונים בטעמם הם:
אחר שנתן לה מתנה אפי' אמר לה על מנת שלא יהא כלום לבעל וכו' בפ"ב דנדרים (דף פח.) תנן המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות הללו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך ובגמרא שם אמר רב ל"ש אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת בפיך אבל אמר לה מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפי' אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל. ופי' הרא"ש ל"ש אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך הרי פי' מה שאמר בתחילה המעות הללו נתונים לך במתנה דלא הוי מתנה לכל דבר אלא למה שפירש הילכך אהני נמי מה שאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם אבל א"ל מה שתרצי עשי כיון דהויא מתנה לכל דבר קנה יתהון בעל ותו לא אהני מה שאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם וכתוב בפסקים כבר כתבתי בפ"ק דקידושין שר"ת פסק הלכה כרב וכתב הר"ן שכן דעת הראב"ד ז"ל וכך הם דברי רבינו אבל הרמב"ם כתב בפ"ג מה' זכייה ומתנה נתן מתנה לאשה ע"מ שאין לבעלה רשות בה ולעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו קנה האדון וקנה הבעל אבל הנותן מתנה לאשה או לעבד והתנה עמהם הנותן בגופה של מתנה שתהיה לכך וכך לא קנה האדון ולא קנה הבעל כיצד הנותן מתנה לאשה וא"ל הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ע"מ שתלבשי בהן או ע"מ שתשתי בהם ותעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל לא קנה הבעל עכ"ל: כתב ה"ה שהרמב"ם מפרש דבין לרב בין לשמואל ע"מ שאין לבעליך רשות בהם לחודיה קנה יתהון בעל כסתמא דמתני' ופי' דמתני' פליגי רב סבר דלישנא דמתני' דוקא כגון שייחד לה דבר כגון מה שתאכלי או מה שתשתי או תלבשי וכיוצא בהן הא בכולל לעשות בהם כל מה שתרצי קנה יתהון בעל ושמואל סבר אפילו לא ייחד לה דבר אלא שא"ל ע"מ שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל אבל מה שתרצי עשי לחודיה א"נ על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחודיה קנה יתהון בעל עכ"ל הרשב"א לפי שיטת המחבר עוד כתב ובהכי מיתרצא לי שמעתין כולה ופסק המחבר כשמואל דדיני נינהו וכן פסקו רב סעדיה ורבינו שמואל הנגיד בשם רב עמרם ז"ל זו היא שיטה מחוורת ושיטות אחרות יש עכ"ל ה"ה והר"ן כתב בפרק בתרא דנדרים ל"ש אלא דאמר לה מה שאתה נותנת לפיך כלומר כלישנא דמתני' דא"ל תרתי על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שאתה נושאת ונותנת לפיך בכה"ג בלחוד הוא דלא קנה יתהון בעל משום שמה שתרצי עשי לא מהני טפי מאין לבעליך רשות בהם וכי היכי דאין לבעליך רשות בהם בלחוד לא מהני כי אמר להו לתרוייהו לא מהני דחדא מילתא נינהו ושמואל אמר אפי' אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל לא פליג ארב בפירושא דמתני' אלא בדינא פליג עליה דס"ל דהלכה כרבנן דפליגי אמתני' ואמרי דלא אמרינן יד אשה כיד בעלה הילכך אי א"ל מה שתרצי עשי א"נ ע"מ שאין לבעליך רשות בהם בלחוד דכי הדדי נינהו מהני ולענין הלכה פסק ר"ש הנגיד בשם רב עמרם דהלכה כשמואל אע"ג דפלוגתייהו הכא לענין איסורא כיון דעיקר פלוגתייהו בדינא תלוי אמרינן יד אשה כיד בעלה או לא נקיטינן כשמואל דהילכתא כוותיה בדיני ועוד דרב כר"מ ושמואל כרבנן הילכך נקיטינן כוותיה ועוד דסוגיין בעלמא בפ' מי שאמר הריני נזיר (כד:) ובפרק בן סורר ומורה (עא.) כשמואל דע"מ שאין לבעליך רשות בהן בלחודא מהני וכ"פ הרמב"ן ז"ל. אבל ר"ת והראב"ד ז"ל פסקו כרב משום דפלוגתייהו הכא גבי נדרים דאיסורא נינהו וקי"ל דהלכתא כרב באיסורי ולפ"ז לא מהני אלא כי אמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך והרמב"ם ז"ל מיצע את הדרך שפסק כשמואל אלא שכתב דלשמואל נמי תרתי בעינן ע"מ שאין לבעליך רשות בהם ומה שתרצי עשי שהוא ז"ל מפרש דרב ושמואל בהא פליגי דרב סבר דהא דנקט מתני' שאת נושאת לפיך דוקא הוא ולישנא אחרינא לא מהני ביה דאי אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל סבר דלאו דוקא דה"ה מה שתרצי עשי ומיהו לכ"ע תרי לישני בעינן והקשו עליו וכי מאי מוסיף במאי דא"ל תו מה שתרצי עשי הא אינו אלא כאומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם ונ"ל דהיינו טעמא משום דכי א"ל מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי דנימא לאלתר זכה בהן בעל אלא הרי הוא כאומר לא יהיו שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות בכל שעה ושעה וס"ל לשמואל דכי היכי דמייחד לדבר אחד מיוחד מהני ה"נ כיון דמייחד לאותו דבר שתרצה לעשות מהן בכל שעה ושעה מהני שאין קנייה חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן איזה דבר לאותו דבר בלחוד עכ"ל: ב"ה ולענין הלכה כיון שהפוסקים סוברים דהלכה כשמואל הכי נקטינן: וכתב הריב"ש בסימן רט"ו שהעיקר כדברי הפוסקים כשמואל ולרווחא דמילתא יאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שתרצי עשי בהם לחוש לדברי הרמב"ם עכ"ל (צ"ל דס"ל דלשמואל חדא מהני ג"כ כדעת הר"ן ז"ל): כתב הרשב"א בתשובה והיא בתשובות להרמב"ן סי' ק"ז הנותן לבתו מהיום ולאחר מיתה אין לאב כלום בגוף הנכסים אלא פירות בלבד ואם לא רצה לתת לה אלא מה שישאר מנכסיו אחריו כיצד יכתוב מבואר שם ועוד כתב שם כיצד יכתוב אם רוצה שלא יהא לבעלה רשות בהן ואם יש לו ש"ח כיצד יכתוב לכשתזכה בהם ואם זכתה בשטרות שזמנו יוצא אחר המתנה ואם זכתה בכל נכסים שמצאו לו לאחר מיתה הכל נתבאר שם: וכתב עוד בתשובה הנזכרת הנותן מתנה לבתו נשואה וא"ל ע"מ שאין לבעליך רשות בה אלא מה שאת נותנת לפיך והיא בת יורשת לא מהני תנאה אלא בחיי האב אבל לאחר מיתה לא דעכשיו זוכה בכל מכח ירושה והרי הן לפניה כנכסי מלוג עכ"ל והביא ראיה לדבר:
כתבו הגאונים הבעל שחבל באשתו וכו' ואינו אוכל פירותיה כ"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' חובל ומזיק בשם הגאונים שמה שמשלם הבעל לאשתו ממה שחבל הוא בה אינו אוכל פירות ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת וכתבו רבינו בסי' פ"ג וגם שם הביא דברי הראב"ד בשם הגאונים שקנסוהו שלא יאכל פירות ממה שמשלם לה ממה שחבל בה וכשיעור מה שצריך לשלם לה כשחבל בה הוא שנחלק הראב"ד והרמב"ם כמבואר בסימן הנזכר דברי הגאונים שכתב כאן רבינו הם כדברי הראב"ד (מדכתב שמתחייב לה חלקה ולא הכל):
כתב הרמב"ם הרי שנמצאו ביד האשה מעות או מטלטלין וכו' בפכ"ב מהל' אישות וכתב ה"ה דין זה שהיא נאמנת לומר על מעות שבידה שהם נ"מ כן מוכיח בירושלמי פרק מציאת האשה וכתב רבינו שהוא מחרים אם ירצה אבל היא אינה נשבעת היסת על שמא כנזכר פ"ח מהל' טוען ועיין בתשובת הרשב"א שכתבתי בסוף סימן זה:
ומ"ש שאם אמרה ע"מ כן נתנו לי שאין לבעלי רשות בהם שאינה נאמנת כך הוא דעת הרמב"ן והביא ראיה מהדין שיתבאר בסמוך במי שקבל פקדון ובשעת מיתה אמרה של פלוני הוא שאם אינה נאמנת לו יתן ליורשים ואם איתא דבחייה היתה יכולה להפקיע מבעלה לגמרי אפי' מתה יעשו כדבריה מגו דבחייה היתה יכולה להפקיען ממנו אלא לאו ש"מ שאינה יכולה לומר שלי הם ע"מ שאין לבעלה רשות בהם ויש חולקים בזה ואומרים שהיא נאמנת ודוחים ראיה זו וזו דעת הרשב"א ז"ל עכ"ל וכתב עוד בזה ה"ה בפ"א מהל' מלוה ופ"ז מהל' שאלה ופקדון ונמ"י כתב בפרק חזקת שדעת הריטב"א כדעת הרשב"א ומצאתי להרשב"א שכתב בתשובה כבר ראית בחדושי שאני נוטה לדברי מורי ה"ר יונה שקבל משם ר"י שהיא נאמנת אבל מ"מ אם למעשה אתה שואל עוד אנו צריכים להתיישב בדבר ומיהו אם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית זה נ"ל ברור שאינה נאמנת והרי הם של בעל לגמרי עד שתביא ראיה לדבריה מדתניא ב"ב (נב:) וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבא או מבית אבי אמא עליה להביא ראיה עכ"ל וכתב עוד ה"ה אמרה לו אתה נתת לי מתנה וכו' דעת רבינו הוא שאע"פ שאינה נאמנת לומר אחר נתנם לי כשטוענת ברי אתה נתתם לי נאמנת לפי שאק האשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע שאמת כמוהו וכתב רבינו כאן שנשבעת היסת לפי שהבעל טוען ברי והיא מחזקת ונשבעת היסת כדין כופר בכל עכ"ל ודברי הרמב"ן בדינים אלו הם בפרק חזקת (דף נח:) אהא דת"ר אין מקבלין פקדונות מן הנשים ומן העבדים וכו' וכתב שם דאין הבעל נאמן לומר משלי גנבה או מציאה הן או ממעשה ידיה קמצה וגוף ופירות שלי אלא כנכסי מלוג הן לכל דבר גוף שלה ופירות שלו ומיהו משמע מדבריו דה"מ כשאינה נושאת ונותנת בתוך הבית אבל אם היא נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת ודעת התוס' והרא"ש בדין זה יתבאר בסימן שאחר זה :
כיון שאוכל פירות נכסי אשתו אם נפלו לה בירושה או נתנו לה במתנה מטלטלין דבר שאינו עושה פירות ימכר וילקח בו דבר שעושה פירות לפיכך כשבא ליקח בדמים דבר העושה פירות רואין דבר שפירותיו מרובין ויציאותיו מועטין וקונין אותו וכו' כ"כ הרמב"ם בפכ"ב מה' אישות והוא מתבאר מהדינים שיבוארו בסמוך:
ומ"ש כיצד אם אחד מהם אומר לקנות קרקע ואחד אומר לקנות בית וכו' בפרק האשה שנפלו (עט:) פשיטא ארעא ובתי ארעא כלומר אמר חד מינייהו נזבון ארעא ואמר אידך נזבון בתי זבני ארעא בתי ודקלי בתי דקלי ואילני דקלי אילני וגופני אילני אבא זרדתא ופירא דכוורי אמרי לה פירא ואמרי לה קרנא כללא דמילת' גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא נ"א גזעו מחליף קרנא אין גזעו מחליף פירא וכת' הרא"ש לנסחא קמייתא ה"פ גזעו מחליף פירא כלומר הפרי יאכל הבעל ולא אמרינן ימכר וילקח בהם קרקע אין גזעו מחליף קרנא כלומר יעשה ממנו קרן וימכר וילקח בהם קרקע לנסחא בתרייתא ה"פ כשבא לקנות בכספים שנפלו לה לא יקנה לעשות קרן אלא דבר שגזעו מחליף אבל דבר שאין גזעו מחליף לא יקנה דחשיב כפירי נראה מדבריו שהוא מקיים דברי השתי נוסחאות דכשנפל לה דבר שגזעו מחליף לא ימכר אלא מקיימו כמות שהוא ויאכל פירותיו ואם נפל לה דבר שאין גזעו מחליף ימכר וילקח בהם קרקע ואם נפלו לה מעות ילקח בהם דבר שגזעו מחליף ולא ילקח בהם דבר שאין גזעו מחליף וזהו שכתב רבינו ואין קונין דבר שאין גזעו מחליף ואם נפל לה דבר שגזעו מחליף א"צ למוכרן כיון שגזעו מחליף אוכל הפירות והקרן קיימת לה:
ומ"ש ואפי' אין גזעו מחליף אם ישאר קצת מהקרן א"צ למוכרו כגון שנפל לה אילן שקוצצין אותו לעצים וכו' היינו מה שכתבתי בסמוך אבא זרדתא ופירא דכוורי אמרי לה פירא ואמרי לה קרנא ופירש"י אבא. יער לחתוך עצים: אמרי לה פירא. אם נפלו לה בירושה קציצת העצים ודגים שבחפירה הוא פריין והקרקע הוא קרן: ואמרי לה. כוליה הוה קרנא הואיל והעצים והדגים כלים והכל ימכר מיד וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות אילן אין גזעו מחליף וסובר רבינו דלענין אם נפל לה אילן וכיוצא בו הלכה כלישנא דאמרי לה פירא מדאמר רב נחמן עיילא ליה גלימא פירא הוי מכסי ליה ואזיל עד דכליא ופירש"י פירא הוי. כיסויו שמכסה הימנו הן פירותיו: ומכסי ואזיל עד דבלי. והשחקים יהיו לה לקרן ולענין אם נפלו מעות הלכה כלישנא דאמרי לה קרנא דהוא לישנא בתרא זהו שכתב ומ"מ אם נפלו לה מעות ובאים לקנות דבר שעושין פירות אין קונין בה גלימא וכיוצא בה אלא דבר שגזעו מחליף ובדין זה כן דעת הרי"ף שכתב הילכך כל היכא דקתני ילקח בו קרקע אין קונין אלא דבר שגזעו מחליף וכ"כ הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות אישות ולענין הדין הראשון שהיא עיילא ליה גלימא וכיוצא בו יתבאר בסמוך דעת הפוסקים בו:
ומ"ש הכניסה לו עז לחלבה וכו' שם אמר רבא אמר רב נחמן הכניסה לו רחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שתכלה הקרן ופי' רש"י אוכל והולך דגבי בהמה איכא עורה וגבי תרנגולת איכא נוצה וגבי דקל כשייבש איכא עציו אבל הני כולהו פירות נינהו שמתחדשים תמיד ודרך הנאתן היא והרי"ף כתב אהא דהכניסה לו עז לחלבה וכו'. פירוש לא היו לה אלא חלב וגיזה וביצה בלבד וכן לא היה לו בדקל אלא פירותיו בלבד: וכתב הר"ן דאף על גב דכי מתה הבהמה מכליא קרנא לא חיישינן למתה וכחושה כרבי חנינא דקי"ל כוותיה וגבי עיילא ליה גלימא פירא הויא ומכסי בה עד דבלי כתב ואף על גב דמכליא קרנא כיון שאין בלויו ניכר בכל שעה ושעה לא איכפת לן אבל רש"י כתב והשחקים יהיו לה קרן עכ"ל והרא"ש כתב על דברי הרי"ף ולא נ"ל דכיון דליכא שיור כלל אין לכלות הקרן לגמרי דבגלימא איכא שחקים גפרית ומחפורת של צריף נשאר המקום והראב"ד פירש שטעם כיון דמקום החלב והגיזה קנוי לה הוי חלב של כל יום ויום פירא ולא מסתבר דלא מיקרי גזעו מחליף אלא היכא שנשאר מן הקרן קיים עכ"ל:
ומ"ש רבינו ונקט עז לחלבה דסתם עז להכי קאי משום דקי"ל דלישנא דעז לחלבה משמע כפירוש הרי"ף לכך כתב דנקט עז לחלבה משום דסתם עז להכי קאי והרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות אישות כתב כדברי הרי"ף וכתב ה"ה פירש רבינו עד שיכלה הקרן וכן עיקר שלא כפירש"י אלא כדעת רבינו וההלכות וכן הכריע הרשב"ם ז"ל עכ"ל:
נפלו לה עבדים ושפחות זקנים וכו' בפרק האשה שנפלו (שם:) תנן נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות רשב"ג אומר לא תמכור מפני שהם שבח בית אביה נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רשב"ג אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה ואית ספרים דגרסי בבבא בתרייתא רבי יהודה במקום רשב"ג ופי' רש"י לא תמכור. יכולה היא לעכב ובגמרא אמר רב כהנא א"ר מחלוקת בשדה שאינה שלה אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור מפני שהם שבח בית אביה ופי' רש"י שדה שאינה שלה. כגון שהיו לאביה זיתים שקנה בלא קרקע ע"מ שיהיו בקרקע המוכר והלוקח אוכל פירות עד שייבשו: וכתבו הרי"ף והרא"ש מתניתין כשאין עושים כדי טיפולן אבל אם עושים כדי טיפולן לא תמכור מפני שעדיין שבח בית אביה קיים: ומ"ש רבינו גבי עבדים ושפחות זקנים שאין ראויין עוד למלאכה לאו למימרא שאין ראויין למלאכה כלל דאם כן מה מכר שייך בהם ותו מאי ישתמש בהם כמו שהם דקאמר אלא היינו לומר שאינם ראויים למלאכה כבידה ומכל מקום ראויים הם למלאכה קלה ומשמע לרבינו דימכרו דקאמר ת"ק היינו לומר דבבעל תליא מילתא אם רצה למכור ימכור והרמ"ה משמע ליה דהיינו לומר שאיזה משניהם שרוצה למכור ימכור ע"כ של חבירו:
ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה איני יודע היכן כתב כן כי בפסקיו לא ראיתי דבר שיוכיח לומר שסובר כן:
ומה שתמה רבינו על הרמב"ם למה פסק בחד כחכמים ובחד כרשב"ג כבר כתבו הר"ן וה"ה שהוא ז"ל גורס כנוסחת ספרים דגרסי בבבא דנפלו לו זיתים רבי יהודה במקום רשב"ג ולפיכך פסק בעבדים כרשב"ג דכל מקום ששנה במשנתינו הלכה כמותו ובזיתים וגפנים פסק כת"ק:
נפלו לה פירות תלושים דינם ככספים וכו' זה מוסכם במשנה בפרק האשה שנפלו (שם) ודין נפלו לה פירות מחוברים (שם) מחלוקת רבי מאיר וחכמים ופסק כחכמים דאמרי הכי:
ומ"ש אפילו הגיע זמנו ליקצר כיון שהם מחוברים זכה בהן כן כתב שם הרא"ש בשם ה"ר יונה וכתב דהכי מוכח בירושלמי:
עבדים ושפחות ובהמות של נכסי מלוג הבעל חייב במזונותיהם בריש פרק אלמנה לכ"ג (דף סו:) תנן שהבעל חייב במזונות עבדי נכסי מלוג ומשמע ודאי דה"ה לבהמות נכסי מלוג:
וכמו שמשתמש בהן ואוכל פירותיהן כך נוטל ולדותיהן וולד ולדותיהן עד עולם אבל לדעת הרי"ף אינו נוטל אלא ולדות וכו' בפרק האשה שנפלו (דף עט:) א"ר זירא הגונב ולד בהמות מלוג משלם הכפל לאשה לדברי הכל מ"ט פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן: וכתב הרא"ש פירוש במידי דאתי מעלמא כגון כפל דולד בהמת מלוג וטובת הנאה וכתובתה בפרק החובל (פט.) אבל פירא דפירא דאתא מגופא כמו ולד בהמת מלוג פשיטא דתקינו ליה רבנן כדתנן בפרק הכותב (פג.) לעולם הוא אוכל פירות ופירי פירות וקצת קשה דהגונב בהמת מלוג שהוא לאשה הוי הכפל לבעל דהוי פירא קמא והגונב ולד בהמת מלוג שהוא לבעל משלם כפל לאשה וריב"ן כתב דכ"ש גונב בהמת מלוג דמשלם כפל לאשה כיון דמעלמא קאתי והרי"ף חלק בע"א דהא דאמרינן לקמן דאוכל פירי פירות כגון שמכר הפירות ולקח בדמיהן קרקע דכיון דלא אכיל פירא דינא הוא דליכול פירי פירי דקיימי במקום פירי אבל הכא דשקיל פירא לא שקיל לכפל דהוי פירי דפירי ולדידיה נמי הוי ולד לאשה ולא מסתברא כלל דכיון דולד דידיה הוא ואי בעי שחיט ואכיל ליה דליהוי ולד דידיה לדידה ומסתברא כשינויא קמא עכ"ל. והר"ן כתב על דברי הרי"ף נראה מדבריו שאפי' ולד בהמת מלוג לא הוי לבעל ואינו נראה כן אלא ה"ק פירא תקינו ליה אבל תרי גווני פירא לא תקינו ליה כלו' במה שיוציא מגוף הדבר בפירוש או שדרכו לבא מחמתו כגון מעשה העבד ושכר הבתים שהוא דבר המצוי תקנו לו אבל לא תקנו לו דבר שאינו מצוי ככפילא ומש"ה אמרינן בפרק החובל דאשה שמכרה כתובתה בטובת הנאה אין הבעל אוכל פירות דחד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה כלומר פירות מצויים מן הנכסים תקנו אבל לא פירי כזה ומהאי טעמא אפי' כפל של בהמת מלוג משלם לאשה דפירא כי האי לא תקינו ליה רבנן וולד בהמה דנקט הכא לרבותא נקטיה דאע"ג דולד גופיה דבעל אפ"ה כפיליה הוה לאשה וכך נראים דברי הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות אישות שאין זה הפירי שתקנו לו חכמים עכ"ל:
ומ"ש רבינו וכ"כ בעל העיטור שאם מכרה נצ"ב בטובת הנאה אין הבעל אוכל פירות מאותה טובת הנאה:
ומ"ש ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא דוקא פירי דפירי דאתו מעלמא כגון שמכרה כתובתה כבר העתקתי לשונו:
ומ"ש ועוד נראה אם תמות האם בעוד הולד קיים דהולד ממלא מקום אמו וחוזר להיות קרן כ"כ שם הרא"ש בשם בה"ג ואיני יודע למה כתב רבינו דבר זה בלשון ועוד נראה ולא כתבו בשם אומרו:
ומ"ש ואף על פי שהולד הוא לבעל אם נגנב ונמצא הגנב אין הכפל לבעל כבר כתבתי שהוא מימרא דרבי זירא:
ומ"ש ואפילו האם בעצמה אם נגנבה אין הכפל לבעל לכאורה יש לתמוה על לשון אפילו דנקט משמע דמכ"ש אתו דאם הולד שהוא שלו אין הכפל שלו האם שהיא שלה עאכ"ו ושמא י"ל דמשום דלפי מ"ש הרא"ש לדעת הרי"ף דבעל אינו נוטל אלא ולדות ולא ולדי ולדות נמצא שיפה כח הבעל באם מבולד מש"ה כתב דאפילו נגנב האם שיפה כח הבעל בה שהרי ולדותיה שלו עכ"ז אין הכפל שלו:
ואפילו רצה הבעל למכור קרקע של נכסי מלוג לאחר שיקח פירותיו לשנים מרובות וכו' שם (דף פ:) איבעיא להו בעל שמכר קרקע לפירות מהו ואסיקנא בעל שמכר קרקע לפירי לא עשה ולא כלום מ"ט אביי אמר חיישינן שמא תכסיף רבא אמר משום רווח ביתא מאי בינייהו ארעא דמקרב למתא א"נ בעל אריס הוא א"נ זוזי קא עביד בהו עיסקא וידוע דהלכה כרבא וכ' הרא"ש על בעיא זו משמע דפשיטא ליה לאחר שליקט הפירות יכול למוכרן מדלא קא מיבעיא ליה אלא במוכר קרקע לפירות והיינו טעמא כשמוכר פירות בכל שנה ושנה איכא רווחא בדמים וגם נהנו מן הפירות קודם שמכרן אבל כשמכר הקרקע לפירות ולשנים מרובות ומקבל הדמים ומוציאן ליכא רווח ביתא מכאן ואילך:
ומ"ש רבינו בשם רבינו האי שאם הקרקע רחוק ממנו ומכרו לפירות מכור וכו' כ"כ שם הרא"ש בשמו: כתב הרשב"א בתשובה נפלו לה כספים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ואם אמר הבעל עבידנא עיסקא בזוזי ומרווחנא טובא ואיכא רווח ביתא אין שומעין לו ודברי רבא שאמר בזוזי ועביד בהו עיסקא דשומעין לו משום רווח ביתא לא על דרך זה נאמרו אלא על מוכר פירות נכסי מלוג אבל קרן זוזי דנפלו לה בנכסי מלוג אין שומעין לו וזה פשוט מאד עכ"ל:
הכניסה לו שתי שפחות יכול לייחד אחת מהן לאשה אחרת וכו' עובדא שם ומפרש טעמא משום רווח ביתא הוא והא קא רווח בית וכתב הרא"ש פירש הרי"ף דהא איכא אחריתי ומתוך דבריו משמע שגם היה יכול למוכרה לאחר כיון דאיכא אחריתי ולא מסתבר כלל ולמה ימכור נכסי מלוג שלה דאיכא רווח ביתא באחת כי היא רוצה להשתמש בשתיהן לכן נראה כפירש"י דמיירי שהכניס צרתה לביתה והיא משמשת לכל בני הבית כבתחלה אלא שייחד אותה לצרה להיות תדירה לשימושה ולא נתמעט רווח ביתא שכן דרך השפחות לשמש לארחי ופרחי ולכל הנכנסים לבית עכ"ל:
ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפכ"ב ודקדק רבינו מדכתב בבית אשה אחרת משמע דאפילו היא בבית אחר רשאי וכבר היה אפשר לדחות דבייחד לה בית בתוך ביתו מיירי אלא דמדקתני סיפא דאינו יכול להוליכה לעיר אחרת משמע הא באותה העיר אפילו בבית אחר מותר ואפשר שטעמו מפני שהוא מפרש מה שאמרו והא קא רווח ביתא היינו לומר דכשהשפחה או העבד משמשים אותו בבית אשה אחרת איכא רווח ביתא של בעלת העבדים שאינה צריכה לשמשו אז ומה לה אם ישמשוהו בביתה או בבית האחרת כיון שלא נוסף לה שימוש בשביל כך זהו שדייק הרמב"ם לכתוב שישמשו אותו בבית אשה אחרת דמשמע דדוקא במשמשים אותו מיירי אבל אם אינם משמשים אלא לאשה האחרת לא ומ"מ בעיר אחרת אפילו במשמשים אותו לא משום דכשהם בעיר אעפ"י שמשמשים אותו בבית אחר אחר שיגמרו שמושו איפשר להם לבא אצלה לשמשה לסייע השפחות האחרות משא"כ כשיהיו בעיר אחרת. וה"ה כתב שדעת הרמב"ם כפירש"י ולא שת לבו לדקדק דבריו בזה ומה שכתבנו לדעתו הוא הנכון. ומתוך מה שכתבתי יתבאר לך שמה שכתוב בספרי רבינו אבל לפרשב"ם אינו יכול להוציאה מן הבית וכו' הוא ט"ס וצריך להגיה אבל לפירש"י: וכתב הר"ש בר צמח בתשובה כיון דאיכא פלוגתא לא עבדינן עובדא אא"כ נוהגים לדון כהרמב"ם וכתב עוד דנכסים שהבעל יכול להשתמש בהם מדין פירות כגון גלימי דמיכסי בה עד דבלו יכול להשתמש הוא בעצמו ובבית אשתו האחרת שזכות פירות שתקנו לו חכמים יכול לאכלם בכל מקום שירצה ואם האשה משתמשת באותם כלים היינו עובדא דההיא איתתא דעיילא ליה תרי אמהתא וכו' ואם הם מלבושים ותכשיטין שקנה לה אם היא צריכה להם ודאי אינו יכול להוציאם מביתה ואם אינה צריכה להם כגון שהיא זקנה והם תכשיטי ילדה רשאי להוציאם דאדעתא שתניחם בקופסא עד שיכלו ויאכלם עש לא קנה לה עכ"ל : כתב הרשב"א (בס' תולדות אדם סימן ק"ח) שנשאל על בת שגנבה מאביה כסף וזהב ולא הכיר בהם הבעל ועכשיו תובע הבעל שתשבע לגלות לו כל מה שיש לה והשיב טענת לאה טענה יפה היא שאין הבעל יכול להשביע את אשתו על הספק על מה שעבר אלא חנונית וחבירותיה השנויים במשנה וכ"ש שאינו יכול להשביעה על העתיד שלא תגנוב ולא תבריח אבל מ"מ כל מה שיש לאשה יש בו זכות לבעל כדין נ"מ מיהו אין הבעל זוכה בנכסי אשתו לבטל מכרה ומתנתה אלא באותם הידועים לו אבל בשאינם ידועים לו לא דהלכה כר"ש דפ' האשה שנפלו ותניא אלו הם שאינם ידועים כל היושבת כאן ונפלו לה נכסים במ"ה ולאו דוקא שנפלו לה במ"ה אלא ה"ה אם נפלו לה ממקום שהיא ובעלה יושבים שם כל זמן שלא ידע הוא כשנפלו לה ולא הספיק לדעת עד שמכרה או נתנה היא וכן פירש ר"י בן מיג"ש וכן מה שאמרו כשנפלו לה נכסים כלומר בירושה לאו דוקא אלא ה"ה אפי' ניתנו לה במתנה או שמצאה מציאה זה הכלל כל שיבואו לה ולא ידע בהם הבעל עד שמכרה או נתנה ואפי' לא נתנה אותם במתנה גמורה אלא בהברחה אין הבעל מוציא מיד מקבל המתנה וכדתניא הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר וכו' כדאיתא בפרק האשה שנפלו (עט:) ומעתה אשה זו שנתנה לבנותיה קודם שידע בהם הבעל מתנה זו קיימת ומ"מ אותם פירות ששיירה היא בנכסיה עד שתמות זכה בהם הבעל לענין שילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ועוד תדע שאם הודית היא שיש בידה שום ממון וטוענת שהוא פקדון או שנתנו לה אחרים על מנת שאין לבעלה רשות בהם אלא מה שהיא אוכלת וכיוצא בזה נאמנת בכל מה שתאמר קודם שנתגלו לו המעות אפי' בלא שבועה במגו דאי בעיא אמרה אין בידי כלום ובזמן שאין האשה מודה שאמרנו שאין הבעל יכול להשביעה על הספק אם רצה להחרים חרם סתם על מי שנטל משלו כלום שלא מדעתו מחרים אלא מי הוא זה שבא להחרים על כל מי שיש בידו כלום משל אשתו מסתברא שממחין בידו אם רצו לפי שאפילו מי שמקבל מן האשה אינו מחזיר לבעל אלא לאשה וכדאמרינן בפרק חזקת וכל שאינו חייב להחזיר לבעלה למה ישמע קול אלה להגיד לבעל מה שקבל מן האשה גם מרבותי יש שכתבו שנפקד שהחזיר לאשה אין הבעל יכול להוציא מידה כלל אלו אמרה של פלוני הם או ניתנו לי במתנה על מנת שאין לבעלי רשות בהם וכן דעת מורי הרב רבי' יונה ז"ל וכן נראים דברי הר"י בן מיגא"ש ולדבריהם כיון דאין זכות לבעל בממון זה כלל לא בקרן ולא בפירות למה יחרים ולמה ישמעו קול אלה ומכאן נתבאר לך מה ששאלת שאין הנפקדים מחזירין לידו אלא ליד האשה ואע"פ שהם מודים שקבלו ממנה הפקדון ע"כ:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
האיש אוכל פירות וכו' כבר כתב רבינו בסימן ס"ט ובריש סימן ע"ח ועיין במ"ש לשם בס"ד:
ומ"ש ואם אמר איני חפץ בפירותיה וכו' פי' אפילו אמר כך בעודה ארוסה מקמי שנתחייב בפרקונה בשעה שנכנסה לחופה ונסתלק מפירותיה ומפרקונה ואמר איני חפץ בפירותיה וכו' אין שומעין לו ועיין בב"י:
נכסי צאן ברזל הם שמכנסת לו וכו' ר"ל שהנכסים יש להן קיום כצאן ברזל לפי שקיבל עליו אחריותן ונכסי מלוג מפרש בב"ר בעון קומי ר"ל מהו מלוג א"ל כד"א מליג מליג פירש בערוך בענין מליגת הראש שתולשין השער לבד ועוזבין הראש כך הבעל אוכל פירות ועוזב הקרן מפ"ה הג"ה מיימונית פי"ו דאישות:
ומ"ש ודא נדוניא דהנעלת ליה בגדים וכו' פירוש בגדים חשובים דהנעלת ליה ואין בגדים שהיו על הכלה בכלל זה כמ"ש רבינו בשם הרא"ש לעיל בסימן ע"ז:
ופי' ר"י אם פשע וכו' פרק השואל (דף צ"ו) כתבו התוספות בשם ר"י דבעל בנכסי אשתו אע"ג דלא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון וכו' שומר חנם הוי וחייב בפשיעה אבל הרא"ש כתב והיה חייב בפשיעה אלא דפטור משום דהו"ל פשיעה בבעלים ובסמוך סעיף ה' יתבארו דברי התוספות בס"ד והקשה ב"י דלמה תלה הדבר בפי' ר"י הא קאמר רבא התם דבעל בנכסי אשתו שמירה בבעלים היא ואמרי' נמי לשם דאפילו פשיעה בבעלים פטור ועל הרא"ש לא קשה הא דמבואר מדבריו דלא בא ר"י אלא לאורויי דההא שמעינן דהלוקח בהמה לשלשים יום דשומר חנם מיהא הוי וחייב בפשיעה וכמ"ש רבינו בח"מ סוף סימן שמ"ו אבל על מ"ש רבינו כאן ע"ש ר"י דבעל בנכסי אשתו עמו במלאכתו מקריא ופטור אפילו מפשיעה משמע דמבואר הוא בתלמוד בלא פי' ר"י ונראה ליישב דאע"ג דאמרינן בגמרא דבעל בנכסי אשתו בין אם היה שואל או שוכר פטור מאונסין ומגניבה ואבידה משום דעמו במלאכתו מיקריא מ"מ כיון דשומר חנם הוא חייב בפשיעה בנכסי אשתו דלא דמי לשאר שומר דפטור אפילו בפשיעה מן התורה דהתם לא קיבל עליו אחריות מן הסתם אבל בנכסי אשתו כיון דלא חשש לשמרן כראוי ופשע בהן הו"ל כאילו קיבל עליו אחריותן בפירוש ואע"ג דלא שיימינהו נחשבו נצ"ב וכמ"ש רבינו אפרים בסמוך אשמועינן רבינו ע"ש ר"י דבנכסי אשתו נמי פטור כשאר שומר בפשיעה בבעלים:
ובשניהם אוכל פירותיהן וכו' עד דמגו דנחית לפירא נחית לגופא כלומר כיון שיש לו טענה עם אותו האיש בפירות יכול לדון עמו גם על גוף הקרקע ולא מצי א"ל אידך לאו בעל דברים דידי את שהרי אין לך בגוף הקרקע כלים דמגו דנחית לפירא נחית לגופא ומשמע מדיוקא דלשון רבינו אבל אם אין לו טענה עם אותו האיש על הפירות לא מצי לדון עמו בלא הרשאה וב"י כתב שיש בלשון רבינו קיצור דהו"ל לפרש וכו' ולא קשה כלל כיון דמוכיח הכי מדיוק לשונו כדפי':
שכרה פרה מאחר וניסת ומתה או פשע בה הבעל פטור בפרק השואל אסיקנא אלא כי קא מיבעי' ליה לרמי בר חמא כגון דאגרה פרה מעלמא והדר נסבה ואליבא דרבי יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים דכמאן דשאיל מינייהו דמי מאי שואל הוי או שוכר ואסיקנא לוקח הוי ופטור וכתבו התוספות ה"ה דמצי למימר שאלה פרה מעלמא אלא מילתא דשכיחא נקט והרמב"ם כתב בדין זה לשון שאלה וז"ל בפ"ג דשאלה אשה ששאלה ואח"כ נשאת הרי הבעל כלוקח ממנה ואינו לא שומר שכר ולא שואל לפיכך אם היה דבר השאלה בהמה ומתה הבעל פטור אעפ"י שהוא משתמש בה כל ימי שאלתה אפילו פשע מפני שהוא כלוקח וכו' עכ"ל ורצונם לומר דאם היה שואל היה חייב לשלם לבעלים הראשונים שהוא המשכיר אפילו אם מתה דהלכה כרבי יוסי דאמר היאך עושה הלה סחורה בפרתו של חבירו ודינא דבעל דשואל הוא בהדי המשכיר הוא וכאילו השאילו ממנו וכן אם היה שוכר הוה דינו עם המשכיר והיה חייב בגניבה ואבידה אבל כיון שהוא חשוב לוקח ממנה אין דינו של משכיר עם הבעל כי אם עם האשה ששכרה ממנו והיא חייבת לשלם למשכיר לכשתתאלמן או תתגרש והבעל פטור ממנה אפילו פשע דהוי פשיעה בבעלים מיהו בהגהת מיימונית כתב דר"י חולק על זה וז"ל לשם אבל ר"י אומר דחייב בפשיעה כש"ח ומשלם למשכיר לרבי יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים עכ"ל נראה דהבין כך מלשון התוס' שכתבו ע"ש ר"י דש"ח הוי וחייב בפשיעה דר"ל דבהך בעיא דרמי בר חמא אע"פ דלא שואל הוי ולא שוכר הוי ופטור מאונסין ומגניבה אפילו לר' יוסי מ"מ אם פשע בה חייב לשלם למשכיר כש"ח שלו מיהא הוי לרבי יוסי ואצל המשכיר לא הוי פשיעה בבעלים והכי משמע להדיא מלשון המרדכי הארוך דכך מפרש ר"י אבל מדברי הרא"ש מבואר דהיה מפרש מ"ש התוספות דש"ח הוי וחייב בפשיעה ה"ק והיה חייב בפשיעה אם לא היתה פשיעה בבעלים ולפי זה הלוקח בהמה לשלשים יום וכולי שומר חנם הוי וחייב בפשיעה אבל גבי בעל בנכסי אשתו אפילו שאלה או שכרה פרה מאחר ואח"כ ניסת ומתה או אפילו פשע בה הבעל פטור אפילו לר' יוסי דהלכתא כוותיה וכמ"ש הרמב"ם כך הוא דעת ר"י והרא"ש וכך הוא מבואר מדברי רבינו בח"מ סימן שמ"ו ע"ש. והכי נקטינן וכ"כ בש"ע כאן וכן בח"מ:
באו לידה הנכסים אחר שנשאת בין שבאו לידה בירושה או שניתנו לה במתנה וכו' כ"כ הרמב"ם בפי"ב דאישות ומשמע דס"ל דמתנה שניתנו לה בסתם מאחרים הגוף שלה וכן פסק ר"י כמ"ש התוספות פ"ק דקידושין (דף כ"ג) וכ"כ המרדכי לשם כלשון התוספות וסוף דבריו ורבינו יעקב מקורביי"ל היה מסופק בדבר אם יתנו לאשה מתנה שמא יזכה הבעל בין בגוף בין בפירות וכו' עכ"ל מיהו לא שבקינן כל הגדולים מקמי ספיקא דהר"י מקורביי"ל וכ"כ הר"ן בפ"ק דקידושין והשיג על פירש"י דפירש בפרק סורר ומורה שמתנה שאדם נותן לאשת איש כמציאתה והכל של בעל דליתא:
ומ"ש וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו וכולי עד והוא אוכל פירות כ"כ הרא"ש בפרק חזקת בשם ר"ת ומביאו ב"י ויש להקשות דא"כ למה ליה לתלמודא למימר במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות דמאי קנתה כיון שאם מכרה או נתנה בטל וי"ל דקנתה לענין זה שאם נתאלמנה או נתגרשה שקלא להאי ארעא לבר מכתובתה אבל להרמ"ה משמע ליה לישנא דקנתה בסתם דלגמרי קנתה שאם מכרה ונתנה קיים דכיון דאין לו פירות כלל אעפ"י דהשדה ברשותה אם כן יכולה למוכרה או ליתנה במתנה ולא ס"ל להרמ"ה הא דכתב הרא"ש דהפירות שיוצאין לו ממנו ילקח בהן קרקע וכו' אלא אין לו זכות בקרקע כלל אפילו לפירי פירי וז"ש כיון שאין לו פירות כלומר כיון שאין לו פירות כלל אפילו פירי פירי אם כן יכולה נמי למוכרו או ליתנה להוציאו מתחת רשותה לגמרי:
מכר לה קרקע וכו' מימרא דרבא פרק חזקת (דף נא) ופשוטו משמע דכל מעות טמונים בחזקה שהן של בעל וגנבתן האשה דאי שלה הן דנתנו לה במתנה היה לו קול כדאיתא בירושלמי ותו דלמה היו טמונין שלא לגלותן אלא ודאי של בעלה הן ולפיכך יקחם הבעל עם הקרקע אפילו לא טען ברי ולכן אמר רבינו דהר"ר יונה חולק וכתב דוקא דקא טען טענת ברי וכולי. ומ"ש הר"ר יונה דבטוען שמא ילקח בהן קרקע וכולי כך כתב הרמב"ם ופי' הרב המגיד טעמו ומביאו ב"י וז"ל מרדכי הארוך במעות טמונים לא קנתה דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי נ"ל דמכאן משמע דכל מה שרואה אדם ביד אשתו יכול לומר שלי הוא ואתה לקחתה ממני עד שתביא ראייה שהוא נ"מ שלה או שנתן לה אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בהן אבל מורי אומר דמ"ש לגלויי זוזי הוא דבעי היינו לומר שבשביל כך אני עשה שאקח דמים ואקח קרקע לאכול פירות והגוף יהיה שלך ולהכי הוא נאמן ואינה יכולה לומר אותן מעות נתן לי אחר ע"מ שאין לך רשות בהן ולא נראה לי כי תימה הוא לומר שנאמנת לומר נ"מ הם ואינה נאמנת לומר נתנו לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהן אלא כדפי' עכ"ל כלומר דאף לומר נ"מ הן נמי אינה נאמנת אלא לוקח אותן עם הקרקע וכסברא הראשונה דלא כהרמב"ם וה"ר יונה ובש"ע כתב כלשון הרמב"ם ועיין בסמוך במ"ש סי"א. ומ"ש וכתב הרמ"ה היכא דלא ידעינן וכו' נראה דבהגהת מיימונית ע"ש ראב"ן חולק על זה שכתב על הא דאמר מעות טמונים לא קנתה וכגון שיש עדים שמטמנת ממונא מבעלה היתה עכ"ל אלמא משמע דאי אין עדים נאמנת האשה לומר דלאו טמונים היו ולמעשה צ"ע:
אחר שנתן לה מתנה וכו' משנה פרק בתרא דנדרים ופלוגתא דרב ושמואל לשם בגמרא ופסק הרא"ש לשם דהלכה כרב דאם אמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי הבעל אוכל פירות ושכך פסק ר"ת והראב"ד ובמרדכי פ"ק דקידושין כתב דכך פסקו ר"ת ור"י וראבי"ה וכ"כ מהר"ם אבל הרמב"ם בפ"ג מהל' זכייה פסק כשמואל דאפילו בכה"ג אין הבעל אוכל פירות והיינו מה שהביא רבינו בסמוך סי"א דכתב הרמב"ם הרי שנמצאו ביד האשה מעות וכו' ואם אומרת ע"מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהן אלא שאעשה בהן מה שארצה וכו' ובי"ד סימן רכ"ב הביא רבינו שתי הסברות וכאן סתם דבריו כהרא"ש ובש"ע פסק כהרמב"ם:
כתבו הגאונים הבעל שחבל באשתו שמתחייב לה חלקו וכו' פי' לדין התלמוד אין חילוק בין חבל בה בעלה ובין חבלו בה אחרים דמה שהוא חלקה שליש או ב' שלישים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והגאונים שבאו אחר התלמוד תקנו בחבל בה הבעל וקנסוהו שמה שמגיע לחלקה לא יהא לו בפירותיהן כלום אלא חלקה הוא שלה גוף ופירות ופירי פירות והוא דעת הראב"ד שלא קנסו אותו בחלקו אלא קנסו אותו בלחוד שמחלקה לא יהיו לו פירות ודלא כהרמב"ם שקנסו אותו גם כן שלא יהא לו כלום אלא הכל ינתן לה וכמו שכתבתי למעלה בסוף סימן פ"ג וע"ש:
כתב הרמב"ם הרי שנמצאו וכו' בפרק כ"ב דאישות וטעם חלוקי דינים אלו מבואר מדבריו דברישא שמודה האשה דהקרן בלבד הוא שלה והבעל טוען שמעשה ידיה הם היא נאמנת והוא אוכל פירות אבל בסיפא שהבעל מודה שהקרן הוא שלה ואינו תובע אלא פירות והאשה טוענת שמתנה נתנו לה ע"מ שלא יהא לבעלי רשות בהן וכו' וגם הפירות הם שלה אינה נאמנת לפי שהבעל חשוב מוחזק בנכסים שלה לאכול פירותיהן ואין כאן עסק שבועה אבל בסיפא דסיפא שהבעל טוען שהכל שלו והיא טוענת שהכל שלה קרן ופירות לפי שאתה נתתי לי במתנה וצריכה לישבע על הקרן וכיון שנשבעת הרי היא נאמנת לגמרי בשבועה דגם הפירות הם שלה ודוק. בתי ודיקלי דיקלי וכו' ט"ס הוא וכצ"ל בתי ודיקלי בתי דיקלי ואילני דיקלי אילני וגופני אילני כך הוא בגמרא פרק האשה שנפלו ובאשיר"י לשם:
וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה הוא מדכתב בפרק האשה שנפלו וז"ל נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות פירוש אם הבעל רוצה למוכרה אין האשה יכולה לעכב אבל אין האשה יכולה לכוף את הבעל למוכרם כדי שיתקיים לה הקרן עכ"ל ומ"ש עוד ומדברי א"א הרא"ש יראה שפוסק בשניהם כחכמים הוא מדכתב לפרש דברי חכמים ואם היה פוסק כרשב"ג לא היה צריך לפרש דברי חכמים ועוד מדהביא הא דאמר רב נחמן מחלוקת בשדה שאינה שלה וכו' אלמא דפוסק כחכמים שאם היה פוסק כרשב"ג דבכל ענין לא תמכור מפני שבח בית אביה לא נפקא לן מידי בהך דרב נחמן דלא אתא אלא לפרש דברי חכמים ועוד מדהביא הירושלמי דמפרש דברי חכמים מתניתין בשאין עושין כדי טיפולם דאילו לרשב"ג בכל ענין לא ימכור אלמא דפוסק בשניהם כחכמים וכיוצא בזה כתב הרא"ש פרק אלמנה לכ"ג (דף קל"ט ע"ב) וז"ל ומתוך זה משמע דפוסק כרבנן דאי ס"ל דהלכה כרשב"ג מה הוצרך לו לכתוב אבל לא מכרו לשעה דברי הכל אינן מוכרין כיון דרשב"ג סבר דאפילו מכרו לשעה אינן מכורין וכו' וב"י שכתב על דברי רבינו איני יודע היכן כתב כן וכו' תקפה עליו משנתו:
ומ"ש רבינו ואיני יודע למה פסק בחד כחכמים וכו' ותירץ הרב המגיד שהרמב"ם גורס בבבא דנפלו לה זיתים וכו' ר' יהודה וכו' ומביאו ב"י מיהו במרדכי פרק האשה שנפלו כתב דרבינו תם פסק בנפלו לה עבדים כחכמים משמע דבנפלו לה זיתים פסק כרשב"ג ואיפשר בעבדים היה גורס ר' יהודה ובזיתים היה גורס רשב"ג:
וכמו שמשתמש בהן ואוכל פירותיהן כך נוטל ולדותיהם וכו' משנה ריש פרק הכותב ומ"ש אבל לדעת רב אלפס וכו' בפרק האשה שנפלו כתב מימרא דרב הונא הגונב ולד בהמת נ"מ משלם תשלומי כפל לאשה מ"ט פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן וכתב אח"כ ואי קשיא לך הא דתנן ריש פרק הכותב לעולם הוא אוכל פירי פירות וכו' שאני התם דזבין ליה פירא וזבין ביה ארעא דכיון דלא שקיל פירא קמא שקיל ליה פירא דפירא דבמקום פירא קיימא אבל היכא דשקיל לפירא גופיה דכיון דולד בהמת מלוג הוי דבעל לא שקיל ליה לכפל דהוי ליה פירא דפירא וכתבו הרא"ש והר"ן כיון דשקיל ליה ולד בהמת מלוג דהוי פירא לא שקיל ליה לולד ולד דהוי פירא דפירא:
ומ"ש וכ"כ בעל העיטור וכו' נראה דהכי פירושו דכיון דכתב ב"ה אין אוכל פירות מאותה טובת הנאה אלמא משמע דטובת הנאה עצמה הוי לבעל ולוקחין בה קרקע ואין הבעל אוכל פירות מאותה טובת הנאה ואע"פ דטובת הנאה דנצ"ב הוי פירות נכסיה והוי לבעל אפ"ה פירות דטובת הנאה הוי לאשה דכיון דשקיל לפירא גופיה לא שקיל פירא דפירא ולא קשה לב"ה הא דאמר בפרק החובל דף פ"ט אמר רבא הילכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות מ"ט פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן התם מיירי במכרה כתובתה בטובת הנאה דהיינו מנה מאתים דאין טובת הנאה זו פירות נכסיה הילכך הויא טובת הנאה לאשה אבל מכרה נצ"ב וה"ה מכרה נ"מ דטובת הנאה זו הויא פירות נכסיה ודבעל נינהו ואפ"ה אין הבעל אוכל פירות מאותה טובת הנאה לבעל העיטור משום דכיון דשקיל פירא לא שקיל פירא דפירא וכמו שכתב רב אלפס וכתב רבי' דלא נהירא להרא"ש וכו' וטעמו דמפרש למתניתין דריש פרק הכותב כמשמעו דלעולם הוא אוכל פירי פירות עד עולם כגון ולדי ולדות דהני פירא דפירא אתיין מגופא דפירא קמא אבל פירא דפירא דאתו מעלמא כגון כפל ופירות דטובת הנאה אמרו רבנן דלא תקנו לבעל וכל שכן פירא קמא דאתי מעלמא לא הוה דבעל וכ"כ הר"ן וכ"כ התוספות פרק האשה שנפלו ובפרק החובל והיינו דכתב רבינו בסמוך ואפילו האם בעצמה אם נגנבה אין הכפל לבעל ולפי זה חולקים הם אמ"ש בעל העיטור דטובת הנאה עצמה דנצ"ב או דנ"מ הוי לבעל דליתא אלא כיון דמעלמא אתו כל שכן דהוי לאשה וכן כתב רבינו בתחילת סימן זה וז"ל חוץ מאשה שמכרה כתובתה ונדוניתה בטובת הנאה דאין הבעל אוכל פירות אלמא דה"ק דאע"פ שטובת הנאה לאשה אין הבעל אוכל פירות ומפרש בהך דהחובל דבין במכרה כתובתה דהיינו מנה ומאתים ובין במכרו נצ"ב ונ"מ דבכל מה שנקרא כתובה אם מכרה האשה בטובת הנאה הויא לאשה ואין הבעל אוכל פירות:
ומ"ש ועוד נראה וכו' כ"כ הרא"ש בפרק האשה שנפלו בשם בה"ג וכתב ב"י ואיני יודע למה כתב רבינו דבר זה בלשון ועוד נראה ולא כתבו בשם אמרו עכ"ל ולפענ"ד נראה דלפי דהיה נראה לכאורה כיון דפירא דאתו מגופא הכל לבעל ויכול לשחוט כל הולדות להרא"ש ודעימיה ולא חיישינן לשמא תמות האם ויכלה הקרן וכחנניה א"כ לפי זה אפילו אם כבר מתה האם נמי יכול לשחוט הולדות ודלא כבה"ג על זה אמר ועוד נראה וכו' כלומר דאעפ"י דכל הולדות לבעל ויכול לשוחטן ולא חיישינן לשמא תמות האם אפ"ה אם לא שחט הולד ומתה האם הולד במקומה והיינו דאמר ועוד נראה דלא כתב ונראה אלא ועוד נראה משמע דגם זה נראה דהלכה היא ולא סתרי הני תרתי הילכתא אהדדי דאף על פי דכל הולדות דאתיין מגופא הוי לבעל אפ"ה אם מתה האם הולד במקומה עומדת והוה לאשה דאיכא לחלק בין כבר שחט הולדות קודם שמתה האם ובין לא שחט הולד ומתה האם נ"ל:
ואעפ"י שהולד הוא לבעל וכו' מימרא דרב הונא הבאתי בריש סעיף י"ג ומ"ש אפילו האם בעצמה וכו' נראה דלפי דמשמע דרב הונא דוקא קאמר בגונב ולד בהמת מלוג הכפל לאשה דפירא דפירא לא תקינו רבנן אבל אם נגנבה האם הכפל לבעל דפירא קמא הוי וכך הבינו התוספות והרא"ש מפשטא דמימרא דרב הונא אלא דתמוה דגונב בהמת מלוג עצמה שהיא של אשה הוי הכפל לבעל וגונב ולד בהמת מלוג דהוי דבעל הוי הכפל לאשה ולכן אמר רבינו ואפילו האם בעצמה וכו' דלא כדמשמע מפשטא דמימרא דרב הונא דבאם בעצמה אם נגנבה הכפל דבעל אלא אפי' האם בעצמה כו' נמי אין הכפל לבעל דאדרבה כל שכן הוא דהכפל לאשה משום דאתו מעלמא וכמו שפי' ריב"ן הביאוהו התוספות והרא"ש אבל הב"י פי' דרבינו נקט לשון אפי' באם משום דלדעת הרי"ף יפה כח הבעל באם מבולד ע"ש ואין צריך לפרש דאליביה דהרי"ף קאמר אלא אף להרא"ש נמי שפיר קאמר אפילו האם בעצמה וכו':
דרכי משה עריכה
(א) אשה שנתנה קרקע לבעלה ונתנה עליו שטר מתנה והוא כותב על עצמו שט"ח נדוניא ע"ל סימן קי"ח תשובת הרא"ש אי מקרי נ"מ או נצ"ב וע"ל סימן ע"ז מלבושי האשה אי נקראין נצ"ב:
(ב) ועיין בח"ה סי' קכ"ב מדינים אלו דאם לא היה פירות בקרקע שדן עליו הבעל צריך הרשאה בנכסי אשתו וע"ש וכתב מהרא"י בתרומת הדשן סימן שי"ב דאם בעל בא לדון מחמת מעות מזומנים שיש לאשתו ביד אחר א"צ הרשאה דמעות מזומנים כאילו הוי פירות בארעא דמי וע"כ הא דבעינן שיהיו פירות בקרקע היינו דבלא פירות אין לו לבעל שום זכות על הקרקע שרוצה לדון עליו אבל אם יש לו שום נפקותא לדון על הקרקע אע"ג דאין פירות בקרקע א"צ הרשאה ולא משמע בח"ה סימן קכ"ב כדבריו. כתב הריב"ש סימן תצ"ז הא דא"צ הרשאה היינו לדון אבל לעשות פשרה צריך הרשאה וע"ש:
(ג) וכן הוא במרדכי פרק קמא דקידושין:
(ד) ולקמן סי' פ"ז איתא בשם הרשב"א והרא"ש דבמעות שאינן טמונים היא נאמנת ובמעות טמונים אינה נאמנת ועי' לקמן וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תתק"ו דבמעות טמונים אינה נאמנת וכ"כ בשם מקצת המפרשים:
(ה) ועיין בתשובת מוהר"ם סימן רס"ח אשה שאמרה שבעלה נתן לה חפצים במתנה ומרדה עליו ויצאה מביתו אם לא ראו החפצים בידה אף ע"ג דנושאת ונותנת בבית נאמנת במיגו דיכולה לומר להד"ם או החזרתיו לך כו' וע"ש:
(ו) כתב מהרי"ו בתשובה סימן ע"ח אשה שהכניסה נדוניא לבעלה ועדיין היא מונחת ביד אביה ונשבה בעלה ופדאו אביו ופסק שם דאין יכול לגבות פדיונה ממעות אלו דהא דב"ח קודם לאשה היינו בנכסים דידיה אבל בנכסים אלו שהן שלה ועדיין מונחים ברשותה אינה צריכה לשלם מהן דהוה כבגדיה שאין צריכה לשלם מהן לבעל חוב ועוד דהיה כמו מורדת דאין מוציאין ממנה נדונייתה במקום שיש לה טענה ואמתלא ועוד דתופסת למזונות אע"ג דאין אשה יכולה לתפוס בחיי בעלה מ"מ בכה"ג בנכסים שהם שלה ומונחים עדיין ברשותה יכולה לתפוס כו' וע"ש ועיין עוד לקמן סימן פ"ו במי שרוצה להחזיק בנכסי אשתו מחמת שבעלה חייב לו נדוניא ועיין בח"ה סימן צ"ו אי בעל חוב גובה מה שהכניסה לו לנדוניא: