ט"ז על יורה דעה שצט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהאפי' שעה אחת. פירוש אפי' חליצת מנעל לחוד שנהג מעט די בכך. כ"פ מהר"ר בנימין בתשובה:
ולא מתורת רגל לבד כו'. זהו סברת הרמב"ן והוכיחה מדמיבעיא לן אי רגל עולה למנין ל' או לאו ולענין ז' לא מבעיא ליה דודאי אינו עולה כיון דלא נהגא מצות ז' ברגל דהא אין איסור בנעילת סנדל וכפיית מטה כי קא מבעיא ליה לענין ל' דקא נהגא מצות ל' ברגל פירש"י דהא ברגל נמי אסור בגיהוץ ותספורת והקשה הרמב"ן הא מקצת דין ז' נמי נוהג ברגל דהא אינו מכבס כסותו אפילו במים לחוד ורבים מתעסקים לנחמו כדין אבל אלא ודאי במנין ל' צריך להיות דכל דין ל' אף מה שאין אסור מחמת הרגל נוהג בו משא"כ בדין ז' שאין נוהג בו אלא מעט והלכך כתב כאן שאף דין גיהוץ ותספורת נוהג באבל בלא דין הרגל וכמ"ש כאן. והטור כ' שמדברי הרא"ש נראה שאין איסורן מדין אבל יותר מאיסור דרגל והיינו דסבר אע"פ שאין נוהג איסור מחמת אבילות טפי מרגל אלא מה שאסור ברגל מ"מ עולה הרגל למנין ל' כיון דעכ"פ נוהג בו איסור ופסק ב"י כרמב"ן דמסתבר טעמיה וכן פסק בש"ע ובתשובת מהר"ר בנימין חולק על הש"ע דלא מסתבר לפסוק כרמב"ן דדבריו דחוים דאין קושיתו קושיא ממנין ז' דעיקר דין ז' הוא פח"ז נת"ר סי' של ז' דהיינו פריעת ראש חליצת סנדל) כו' ואע"ג שנוהג דין כיבוס במי' אין זה עיקר דין אבילות משא"כ דין ל' שעיקר הדין הוא גיהוץ ותספורת והוא נוהג גם ברגל ע"כ עולה ועוד מאן לימא לן שהקובר מתו ברגל אינו מכבס כסותו במים לבד דילמא אין ה"נ דמותר עכ"ד ואינם נראים כלל דמה שכ' דעיקר דין אבילות הוא פח"ז נת"ר מי הגיד לו שזה עיקר דלא הזכירו אלו בגמ' אלא לענין שבת דפח"ז חוב ונת"ר רשות אבל כיבוס במים אין שייך לענין שבת כלל ע"כ לא חשביה בכלל פח"ז נת"ר ובאמת אין חילוק בין אלו לכיבוס כלל וכיבוס הוא נזכר בירושל' ואי ס"ד דבמקצת דין ל' סגי ה"נ היה לנו לומר בדין ז' במקצת ומ"ש דילמא כיבוס במים ברגל אין אסור מחמת אבל לא דק כלל בזה דודאי איסור גמור הוא לכ"ע דהא דבר שבצינעא נוהג בו איסור וזה ודאי צינעא הוא דמי ירגיש בזה שאין מכבס כסותו במים. והרא"ש אין חולק אלא על תוספת דגיהוץ ותספורת דהויין מילי דפרהסיא ע"כ אין בהם איסור נוסף על הרגל והרמב"ן חשב גם זה לצינעא דהיינו מה שאין לובש בגד מגוהץ באותן ימים דמי יאמר שיש לו בגד מגוהץ ואינו לובשו גם מה שחשב עוד הרמב"ן לאיסור נוסף במה שאינו מגלח אף שבא ממדינת הים אין זה מפורסם כ"כ וכן שאר הדברים שחשבן כאן ובאמת דברים נכונים הם לומר כן ויפה דן הב"י כרמב"ן:
וראיתי עוד בתשו' הנ"ל שמעשה היה בחתן שנשא אשה בערב הרגל ובתוך הרגל מת לו מת פסק שם דאע"ג דחתן דעלמא שאירע לו אבילות בתוך ז' ימי משתה אין מונה ל' אלא אחר ימי המשתה מטעם דהוא עדיף מימי הרגל דאיהו מותר בגיהוץ ותספורת כמ"ש סי' שמ"ב משא"כ חתן זה דימי משתה שלו הם ברגל ממילא אסור בגיהוץ וכו' משום הכי להרמב"ן דלעיל דס"ל דהרגל עולה למנין ל' מטעם איסור נוסף ממילא זה החתן שמותר באותו תוספת ע"כ [אין] עולין לו ימי המשתה שלו ולהרא"ש (נמי) דעולה לו [נמי] אפי' אם ימי האבילות אין להם איסור יותר מן הרגל א"כ הכי נמי דנוהג איסור גיהוץ מחמת הרגל עולה לו ג"כ למנין שלשים וכ"פ שם למעשה ובעיני יפלא מאד דברים אלו דודאי גם להרא"ש אין עולה אלא כשיש איסור לאבל מחמת אבלותו אלא שאותו איסור הוא ג"כ מחמת הרגל בזה אמר דשפיר עולה כיון דמ"מ הוא נוהג באותו איסור דהוא יכול לומר אני עושה מחמת האבילות ואם יש איסור נוסף מה לי בכך משא"כ בחתן זה שאין בו חיוב אבילות כלל וזה שנוהג איסור הוא מחמת הרגל לחוד היאך מצאנו ידינו ורגלינו לומר שיהיה זה נחשב לימי השלשים הלא אנו רואין שזה נהג איסור דוקא מחמת הרגל לא מחמת אבילות הא למה זה דומה לחתן שהוא תוך שבעת ימי משתה שלו במקום שאי אפשר לו לגהץ או שהיתה שבועה עליו שלא לגהץ וכי נימא שיהיה זה נחשב לו למנין ל' הא ודאי ליתא. על כן נראה דהאי מילתא שכתב דעולה לחתן ימי משתה שלו למנין ל' חידושא הוא ולא ילפינן מיניה ואינו עולה לכולי עלמא כמו בשאר חתן ואין זה דומה למ"ש בסימן שמ"א דיכול החתן לדחות שבעת ימי משתה ולהקדים שבעת ימי אבילות לטובתו דהתם בימי אבילות תליא מילתא בקום עשה שצריך לעשות מעשה להראות האבילות דהיינו חליצת סנדל וכפיית מטה וכיוצא בו שפיר אמרינן דעל ידי מעשה ההוא מבטל שבעת ימי המשתה שלו מה שאין כן בדין ל' שאין תלוי במעשה אלא במה שאנו אוסרין לו גיהוץ ותספורת בזה ודאי אנו אומרים שאין בידו לבטל ואם הוא אומר שרוצה לבטל מחמת שבלא"ה יהיה אסור לו מחמת הרגל הרי אנו רואים בפירוש שהוא אינו רוצה לעשות שום אבילות רק מה שצריך לעשות מחמת הרגל ובזה ודאי אין עולה לו כן נראה לע"ד בדבר זה:
סעיף ב
עריכהברגל בחול המועד. דאילו ביו"ט עצמו יש חילוק ביו"ט הראשון אינו נוהג אנינות אא"כ רוצה לקברו ע"י עממים ובשני נוהג אנינות בכל גווני אבל בחול המועד נוהג לעולם אנינות:
לא אמרינן דשמיני עצרת מבטל. פי' דהוה אמינא דשמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו אתי ומבטל האבילות כדלעיל ריש סי' זה היכא דנהג שעה אחת אבילות לפני הרגל והכי נמי נהג ברגל עצמו קודם שמיני עצרת קצת אבילות דהיינו גיהוץ ותספורת כמ"ש בסוף סעיף א' קמ"ל דלא אמרינן כן דליכא חשיבות לשמיני עצרת אלא אם כבר נסתלק משבעת ימי אבלות קודם הרגל מה שאין כן בזה. וכ' ב"י בשם הגהת מיימונית דהוא הדין דאין חשיבות לשמיני עצרת להיות נחשב לשבעה ימים שנזכר בסעיף י"א אלא אם נקבר קודם הרגל משא"כ אם מת ברגל לא נחשב שמיני עצרת במנין ל' אלא ליום אחד וכן כתבו התוס' בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ"ד) וכן כ' המרדכי בשם ריב"ש דלא כדברי ה"ר יוסף שסבירא ליה דשמיני עצרת וכן עצרת ויו"כ הכל נחשב לשבעה ימים אם מת בו ביום ביום לענין ל' ורש"ל בתשובה סי' ה' חולק ואומר דגם במת ברגל נחשב שמ"ע למנין שבעה ימים לענין ל' ואין לו ראיה ברורה רק שמביא ראיה מדכתב הטור כאן שאין שמיני עצרת מבטל משמע דדוקא אינו מבטל לגמרי שבעת ימי אבילות אבל מ"מ נחשב לשבעה לענין מנין שלשים אם כן סבירא ליה כה"ר יוסף שזכרנו ואין מזה ראיה דהטור נקט ל' ביטול לאפוקי ממ"ש תחילה שהרגל מבטל כמו שכתבתי. וכן משמע לי מדברי הרמב"ם דלא כרש"ל בזה מדכתב הקובר מתו בתוך הרגל כו' והעתיק לשונו בשלחן ערוך באורח חיים סימן תקמ"ח וסיים שם ומונה שלשים מיום הקבורה משמע אפילו מת בסוף ימי הרגל מונה מיום הקבורה שלשים יום ולא אמרינן דאותן ימי הרגל יהיו נחשבים לשבעה ימים דמאי שנא ממת בעצרת או יום כפור לפי דעת ה"ר יוסף שזכרנו אלא ודאי דאין שום עילוי לרגל כלל להיות נחשב לשבעה אלא אם כן נקבר קודם הרגל שעה אחת. וכן יראה לי מסוגית הגמרא דבעי מיניה אביי מרבה קברו ברגל עולה לו למנין שלשים או לא למנין שבעה לא מבעיא כו' אמר ליה אינו עולה ואחר כך מותבינן עליה ומסקינן ליה בתיובתא אלא אמרינן עולה מדאמר אביי מי עולה למנין שלשים שמע מיניה שמספקא ליה אי יהיו נחשבים ימי הרגל למנין הימים של שלשים דהיינו דימי הרגל יהיו תחת שאר ימים של שלשים ולא עלה על דעתו שיהיה להם מעלה יתירה שיהיו נחשבים לשבעה ימים ועל זה אמר לו רבה דאינן עולים והיינו אפילו בעד ימים אחרים לא יעלו וכל שכן שלא יהיו נחשבים לשבעה ומסקינן זה בתיובתא דלמנין שלשים עולים ולענין שיהיו נחשבים לשבעה לא מסקינן בהדיא שיהיה להם מעלה זאת ומנא לן בזה לומר לאפוקי מדרבה. ועוד ראיה מדברי ה"ר זרחיה הלוי שכתבו בשמו בתשובת מיימון לספר שופטים סימן י"ז לענין אם לא ידע שמת לו מת קודם החג עד אחר החג שלא נאמר דימי החג ושמיני עצרת יהיו נחשבים כל אחד לשבעה וממילא נעשית שמועה רחוקה אלא לזה אין לימי הרגל מעלה אלא נחשבים כשאר ימים וכתב שם לשון זה וכל שכן זה שלא ידע ולא שמע במות המת קודם הרגל היאך יעלה לו רגל לעשות יום א' לפני החג והחג ושמיני עצרת לכ"א יום אם אמרו במי שהפסיק לו החג אבילותו יאמרו במי שלא ידע ושמע כו' עכ"ל הרי שלא נתן מעלה לרגל להיות נחשב כז' אלא במפסיק אבילות ולא סגי בשמע ולא הפסיק כגון שמע ברגל דאל"כ היה לו לומר אם אמרו במי ששמע יאמרו במי שלא שמע אלא כדפרישית ודרך כל שכן אמר כן דאם אמרו כן במי שהפסיק אבילות שבעה שלו פשיטא שלא יאמרו במלתא רחיקתא שלא ידע ולא שמע וה"ה ששמע ברגל דלא מהני ליה להחשב לשבעה אלא שדין שלו התם קאי אלא ידע ולא שמע ורש"ל בתשו' דלעיל כתב ועוד מאחר שהרב זרחיה הלוי כתב דכל אותן הרגלים לעולם נחשבים למנין שבעה ימים אפילו לענין שמועה רחוקה אף שלא נהג אבילות בעולם ויש מן החכמים שנסתפקו בזה כו' ואף דלא קי"ל כהר"ר זרחיה הלוי בזה היינו משום שלא מסתברא שיעלה למנין שבעה מי שלא שמע שמת משום הכי מסתבר להחמיר אבל במי שידע פשיטא שיעלה למנין שבעה עכ"ל ותמוה הוא שכתב בשם הר"ר זרחיה הלוי להקל ולא עיין בדברי ה"ר זרחיה הלוי גופיה שהוא פוסק להחמיר כמו שהעתקתי ויותר מזה תמהתי על תשובה למהר"ר בנימין שכתב שיש לפסוק כרש"ל בדין זה שיש לו ראיה מדברי ה"ר זרחיה הלוי ולא עיין אחר גוף דברי ה"ר זרחי' הלוי וכן לא יעשה וכבר זכרנו אמתת דברי ה"ר זרחיה הלוי שיש להוכיח איפכא וכמ"ש וגם מו"ח ז"ל כתב דלא כרש"ל בדין זה:
סעיף ה
עריכהוכן נוהגין. יש לתמוה שבא"ח סי' תקמ"ח כתב רמ"א בסעיף י' דלדידן אסור רחיצה אפילו סמוך לחשיכה ואפשר דהתם קאמר שראוי לפסוק כן אבל באמת אין נוהגין כן אלא מתירין סמוך לחשיכה. כן נראה לע"ד ליישב דבריו:
סעיף יא
עריכההרי כ"ב. קשה ליחשב שמיני עצרת כרגל בפ"ע גם לענין ביטול ל' כיון דנתבטל ז' קודם החג והחג נחשב לשבעה הרי י"ד כמו דאמרינן בי"כ בסעיף י' תירץ הרא"ש דשאני הכא שלא נהג דין ל' כלל ואע"ג שנהג גיהוץ ותספורת מ"מ הרי בלאו אבילות נמי אסור באלו מחמת הרגל וצ"ע לתרץ זה אליבא דרמב"ן דסבירא ליה דיש באבילות איסור נוסף על איסור הרגל כמוזכר לעיל סימן זה סעיף א' א"כ קשה למה לא יבטל שמיני עצרת את שלשים כיון שכבר נהג בדין שלשים בתוספת האיסור ונראה דמ"מ יש כאן שינוי משאר שלשים בחול דהתם יש היכר בעיקר הדין גיהוץ ותספורת משא"כ כאן שאין היכר אלא בתוספת וזה אין הוכחה כל כך ודי בזה שנאמר שהרגל עולה למנין השלשים אבל לא לענין דליהוי כנהג מקצת שלשים ממש לענין שיבא שמיני עצרת ויבטל לגמרי שאר הל'. כנ"ל:
סעיף יג
עריכהוקברו בו ביום נוהג בו כו'. ברמב"ם כאן לפני זה בבא אחרת דהיינו הקובר את מתו ברגל כו' המקומות שעושין ב' י"ט מונה השבעה מיו"ט שני האחרון אע"ג שאין נוהג בו אבילות לפי שהוא מדבריהם ע"כ עולה למנין ז' ומונה אחריו ששה בלבד והשלחן ערוך לא הזכירו כאן לפי שבאורח חיים סימן תקמ"ח הזכירו:
וכתוב במהרי"ל וז"ל יום שני של ראש השנה איני מורה שיעלה למנין שבעה ואמר שכן הוא במיימוני אבל בשאר יו"ט מודה שעולה אע"פ שלא מצא בהדיא היכא שקברו תוך המועד דלא הוה יו"ט האחרון יום הקבורה שיעלה למנין ז' עכ"ל וכ' רש"ל ע"ז ותימה לי הלא בהגה' מיי' חולק בזה החילוק ע"ש עכ"ל דהיינו מבואר שם בהגה' מיימוני בשם רב יהוד' הלכה למעשה באמו שנפטרה ביו"ט א' של סוכות ונקברה ביו"ט שני ולאחר סוכות נהג אבילות ו' ימים לבד ורא"ה פסק גם הוא היכא שקברו ביו"ט אחרון אבל קברו ברגל קודם לכן לא וזה לשונו הקובר מתו ביו"ט אחרון או ביו"ט שני דעצרת מונה ששה אחר הרגל דיום מיתה עולה לו מן המנין אע"ג דלא נהיג ביה אבילות דדאורייתא היא כו' עכ"ל ומ"מ אין לנו אלא כפסק הש"ע בא"ח די"ט ב' של גליות עולה אפילו מת ונקבר בראשון על ידי עממים וטעם שהחמיר מהרי"ל בר"ה לפי שהוא כיומא אריכתא עם היום הראשון וע"כ אין סברא למנות מיום שני כל שמת ונקבר ביום הראשון דכשם שהראשון אינו עולה למנין ז' כך השני כחד יומא הם אבל אם נקבר ביום שני של ר"ה נראה פשוט דמונה ממנו דהא עכ"פ מדבריהם הוא כמ"ש הטור לדעת הרמב"ן והגאונים אין בזה עיכוב לומר דהא שייך ליום הראשון דזה ודאי דהא בכל דצריך מנין ימים ודאי מנינן ר"ה לשני ימים רק באם הוה הקבורה ביו"ט ראשון של ר"ה ואז לא מנינן אותו הראשון אז גריר אבתריה גם יום השני מחמת דיומא אריכתא חשבינן ליה משא"כ בנקבר ביום שני. כן נראה לי ברור:
ראיתי להזכיר פה מה שראיתי במקצת מקומות כשקוברין מת ביום טוב ראשון ע"י עממים באין ישראלים ומחזירים העפר לתוך הקבר על המת עד זיבולא בתרייתא והוא איסור גמור בעיני דהרי מלאכה גמורה היא ויש בזה משום בונה ופשיטא דאסור על ידי ישראל ע"כ יש ליזהר בזה לעשות ע"י עממים על כל צרה שלא תבוא: