ט"ז על יורה דעה שכט

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה שכט |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ב

ובלבד שלא על ידי משקה. פירוש אפילו בלא מים כי היכי דליהוי מעשה אפיה:

סעיף ג

על דעת לבשלה. זה דעת הר"ש והרא"ש ורמב"ם דלא כר"ת דס"ל אפילו היה בדעתו בשעת גלגול שאחר כך יבשלה מכל מקום כיון שבשעת גלגול היתה עבה חייבת אלא אזלינן בתר דעתו שהיה לו בשעת גלגול והיינו לפטור כגון שנתכוין לבשלה אבל להיפך לא אזלינן בתר דעתו כדאמרי' בסיפא גלגלה ע"ד סופגנין כו' וכתב הרא"ש בפרק כל שעה דמשום פלוגתא זו היה מנהג מהר"ם לצוות לבני ביתו לאפות מעט מעיסה כזאת דהיינו שהיה בדעתו לבשלה כדי שע"י זה יתחייב כל העיסה בחלה כמ"ש בסמוך בסעיף שאחר זה:

סעיף ד

אם דעתו לאפות כו'. זה הוכיח הר"ש פ"ק דחלה ממאי דאמרינן בכיצד מברכין לחם העשוי לכותח פטור וכמ"ש בסמוך סעיף ז' דמעשיו מוכיחין עליו ובירושלמי אמרינן לחם העשוי לכותח חייב שמא נמלך לעשות ממנו חררה קטנה וע"כ נ"ל דההיא דכיצד מברכין נ"ל דמיירי דשקלא פורתא ואפאה באור דחיישינן שמא מימלך ליקח כשיעור ומ"ה נמי אמרינן בסעיף ז' עשעה כעבין חייב דהיינו מטעם דאתי לאחלופי בשאר עיסה:

ואפאו אפילו כו'. לכאורה משמע שלא פריש חלה מהעיסה הזאת עד אחר שאופה אותו מעט שנוטל ממנו וכ"כ ב"י וז"ל נראה היינו דוקא כשאפה אותו מעט אבל אם לא אפה אותו משום שהיה בדעתו לאפותו לא מחייבה דאפי' בשאפאו לא מחייב אלא משום גזירה והבו דלא לוסיף עליה לחייבו משום שהיה בדעתו לאפות דבר מועט שאין בו שיעור חלה עכ"ל. וע"כ כתב כאן ואפאו כו' וכ"כ במרדכי פרק כל שעה וז"ל ושוב חזר הר"ש ואמר כיון שדעתו לעשות סופגנין ולבשלה במים פטור אא"כ עשתה ממנו חררה קטנה ואפאה ע"ג גחלים דחיישינן שמא תימלך ותעשה ממנה חררה לבנה כדי חיוב אמרתי לאפוקי נפשי מפלוגתא לעשות חררה קטנה ולאפותה וליטול חלה ממנה ומן העיסה ביחד דנוטלין חלה מן האפוי על העיסה ומן העיסה על האפוי עכ"ל אלא דבאשר"י פרק כל שעה כתב בלשון זה ור"מ היה נוהג כשלשין עיסה בביתו כדי לבשלה במים היה מצוה לאפות ממנה מעט ועל ידי כך נתחייבה העיסה בחלה קודם שיקח ממנה מעט דחיישינן שמא תימלך עכ"ל ש"מ שהפרשת חלה בזה תהיה קודם שיקח ממנה אותו מעט לאפות ומטעם זה השיג מו"ח ז"ל על הב"י שכתב כאן לדעת הטור דדוקא בעינן שאפאו ולא סגי בדעתו לאפות וכ"פ כאן בש"ע דלא כן הוא לדעת הרא"ש שחולק עם המרדכי ואני אומר לפי הבנתו של מו"ח ז"ל ודאי יש לתמוה על הב"י יותר שהרי בקיצור פסקי הרא"ש שחבר הטור כתב בהדיא מיהו אם דעתו לאפות ממנה חררה קטנה נתחייבה בחלה עכ"ל הרי בהדיא דבדעתו סגי אלא שאני אומר דלכאורה יש לתמוה על הרא"ש והטור בזה שאמרו דסגי בדעתו לאפותו והלא הם רוצים לצאת גם דעת הר"ש שהיא עיקר להלכה והר"ש כתב בהדיא בריש חלה כמה פעמים דמיירי בכבר אפה לההיא פורתא ע"ש אלא נ"ל דאין כאן חילוק דעות כלל דודאי אם נתכוין בשעת גלגול העיסה לבשלה במים ולאפות קצת ממנה נתחייבה כולה תכף וזה מבואר בלשון הרא"ש שכתב שהר"מ היה מצוה לאפות מעט כשלשו העיסה וע"כ נתחייבה תכף ובדרך זה הוא גם כן דעת הטור והטעם שבשעת גלגול הוה החשש תכף שמא תמלך ליקח ממנה כשיעור חלה והמרדכי איירי שבשעת לישה וגלגול נתכוונה לבשלה כולה במים אלא דאח"כ נוטלת ממנה מעט לאפות לא סגי בזה עד שתהיה אפויה ממש אע"ג דבנמלך לעשותה לחם חייבת בחלה תכף אחר ההמלכה כמשמעות סוף סעיף ג' שהוא לשון המשנה היינו בנמלכה לעשותה מכולה לחם משא"כ כאן שכולה תשאר לבישול במים רק שקצת תטול לאפייה ועיקר החיוב בעיסה כולה משום גזירה שמא תמלך לא סגי בזה שתתחייב תכף אחר שהפרישה קצת לאפייה דאין בזה היכר כ"כ כיון דשאר העיסה תתבשל אלא בעינן שתאפה אותה המעט ומזה מיירי הב"י וכן בש"ע דבעינן אפייה דוקא ודברי הב"י מכוונים לזה שהרי כתב דבריו על דברי הטור והטור כתב בלשון זה וכן היה מנהג הר"ם בביתו כשהיו עושין עיסה כדי לבשלה במים לאפות ממנה מעט וע"י כן נתחייבה בחלה כולה עכ"ל לשון זה משמע שהיה נוהג לאפות באמת תחלה ועל ידי זה נתחייבה העיסה שהרי לא כתב שהיה מצוה לאפות דאלו היה כותב כן היה המשמעות שע"י הצווי לאפות נתחייבה אע"פ שלא נאפה עדיין אלא כתב שהר"ם נהג לאפות כו' דמשמע שבאמת אפאוה תחלה והיינו בדרך שכתבתי דתרי מילי היו במהר"ם דכשהיה מצוה לאפות סגי בכך ונתחייבה תכף וכדברי הרא"ש אבל אם לא היה מצוה ממילא בשעת גלגול היה במחשבה לבשל כולה במים ואחר כך הפריש מעט בזה היה אופה באמת וכן הוא פסק הש"ע כאן וכן הוא נכון לפענ"ד בחילוק זה:
אלא דק"ל למה ליה למהר"ם לתיקון באפיית מקצת הא בלאו הכי נתחייבת בחלה דהא כתבו הרב רבינו שמשון בריש חלה והרא"ש בפ' כל שעה דיש ראיה מפרק כיצד מברכין דאם נתכוין לבשל העיסה במים פטור מדאמרי' שם לחם העשוי לכותח פטור מחלה והתניא חייב ומשני התם כדתני טעמא מעשיה מוכיחים עליה עשאה כעבין חייב כלימודין פטור ופירש"י לחם העשוי לכותח אין אופין אותו בתנור אלא מייבשין אותו בחמה אלמא אע"ג דמשעת גלגול אתי חיוב חלה כיון דגלגלו אדעתא לאפותו בחמה מפטר משום דסופו לבטלו מתורת לחם והא דמפליג בין עבין ללימודין משום דבעבין מיחלפא בשאר עיסה שאינה עשויה לכותח אבל לימודין מעשיה מוכיחים עליה ולא אתי לאחלופי מחמת שעשויה לכותח ובירושל' גרסינן עיסת כותח חייב בחלה שמא תמלך ותעשה חררה לבנה וכדי שלא יקשה ההיא דירושלמי לגבי דילן י"ל ההיא דירושלמי כגון שנטלה מהעיסה מעט לאפותה באור דחיישינן שמא תמלך ותעשה חררה לבנה והיינו נמי דמפליג בגמרא דידן בין כעבין ללימודין דבעבין אתי למימלך אבל לימודין לאו אורחיה למימלך עכ"ל ולכאורה קשה למה מוקי לההיא דירושלמי דעיסת כותח חייב דוקא בנטלה מהעיסה קצת כו' ובגמ' דידן יש חיוב זה אפי' בלא נטל ממנה כשהוא כעבין משום דאתי לאחלופי ומשמעות דברי הרא"ש דשני הגמרות שוין הם אלא פשוט דגמרא ירושל' מיירי אפי עשאה כלימודין דחייב משום שמא תמלך אע"ג דלאו אורחיה מ"מ חיישינן והיינו כשדעתה לאפות קצת ממנה משא"כ גמרא שלנו דלא מיירי במפריש קצת מהעיסה מ"ה אין חשש שמא תמלך אלא בעבין שאז דרכה למימלך וא"כ קשה בעיסה דמהר"ם שעשאו בביתו כדי לבשל במים או לטגן בשמן ודאי היו עושים עיסה כדרך כל הארץ וא"כ יש חשש שמא תמלך לאפותה והוי כההיא דעיסת כותח לכעבין דחייבת בחלה אפי' בלא אופה מקצת ממנה ונ"ל דכשעשו עיסה לבשל במים מסתמא עשו בה תבלין או מי ביצים שלא כדרך עיסה לאפות אלא בענין אחר מ"ה אין חשש אלא בנטל קצת ממנה לאפות והוי כההיא דירושל' כנ"ל בזה:

כולה מתחייבת על ידו. בדרישה הביא בשם רש"ל שכתב על דברי הרא"ש הלשון משמע שהיה מברך עליה משום חלה דאל"כ למה היה מצוה לאפות מעט בלא אפיה יקח חלה בלא ברכה או יעשה בלא חלה אם לא ס"ל כר"ת וא"כ תימא והלא הוא גופיה כתב דלא נתחייב בחלה אלא דחיישי' שמא ימלך כו' וא"כ בע"כ דלא מברכין ונ"ל דכוונת הר"ם לא היה אלא כדי שיפריש חלה וס"ל דאסור להפריש חלה בכדי דעובר על בל תשחית לדידן שכולה נשרפת משום הכי היה מצווה בו כדי למצוא שיתחייב בחלה ומה שלא היה מצווה לעשות בלא חלה אפשר משום כבודו של ר"ת שפסק שחייב בחלה עכ"ל ואני תמהתי ע"ז דהא בלחם העשוי לכותח אמרינן בגמ' בהדיא דחייב כשהוא כעבין וכמ"ש בסעיף ז' וסתם חייב הוא כדינו להפריש בברכה והא התם ג"כ הטעם משום גזירה שמא תמלך וכמ"ש בסמוך בשם הר"ש והרא"ש ותו דהלא תלמוד ערוך הוא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג) דרבא ס"ל אפילו ספק דבריהם בעי ברכה והיינו י"ט שני שהוא ג"כ משום מנהג וגזירה כדאיתא פ"ק דביצה רק בדמאי אין צריך ברכה כיון שרוב ע"ה מעשרין הן וא"כ ה"נ כן הוא ועוד ראיה מעיסה של ישראל ושל עובד כוכבים בסימן ש"ל דחייבת מטעם גזירה כמ"ש ופשוט שחייב בברכה וכן בכ"מ שאמרו חכמים חייב סתם בגמרא ולא זכרו חילוק חייב בברכה מ"ה לא כתב הטור שרבינו שמשון לא היה מברך על חלה כזה מספק אלא דוקא לענין המוציא שזה היה ספק של הר"ש בפירוש דברי הגמרא וכ"כ מהרי"ל בהלכות פסח בהדיא בב' עיסות שהיו נילושים לעשות מהן טיגון בלא הפרשת חלה כו' שציוה להפריש מהם מעט לאפות ולהפריש אחר כך חלה בברכה וכן מסיק מו"ח ז"ל דודאי בעינן ברכה והביא ראיה לדבר מתשובת הרשב"א:

סעיף ז

לחם העשוי לכותח. כבר נתבאר בסמוך הטעם דכל שהוא כעבין יש בו חשש שמא ימלך לאפות ממנו כשיעור חלה והאי חיוב פשוט הוא דחייב לברך עליה ככל סתם חיוב בגמרא וכמ"ש בסמוך:

סעיף י

במי פירות. שאינם משבעה משקין פירוש כגון מי בצים שהם אינם מכשירים את המאכל לקבל טומאה ואם ילוש שיעור אלה מה יעשה מחלתה לשרפה אינו יכול כיון שהיא טהורה ואין שורפין קדשים טהורים ולאכלה אינו יכול דרובן בחזקת טמאי מתים ומיהו יכול ליתנה לכהן קטן שלא ראה קרי כדאיתא בבכורות כ"כ סמ"ק ע"כ יערב עמהם א' משבעה משקים סימנם י"ד שח"ט ד"ם ואז יהיה מוכשר לקבל טומאה: