ט"ז על יורה דעה שטז

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה שטז |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

מסיח לפי תומו. עיין מה שכתבתי בסעיף ג':

סעיף ג

שרוב הבהמות אינן חולבות כו'. בטור כתוב ואם ראינוה שהיא חולבת אע"פ שאינה יולדת ואח"כ ראינוה מניקה כו'. פי' אפי' למאי דקי"ל דאין חולבת אא"כ יולדת מ"מ אם אנו רואין באיזה פרה שחולבת ידענו שלא ילדה עדיין ומה שכתב הטור בזה אא"כ יולדת זה פשוט ט"ס וצ"ל ילדה ועיין מה שכתבתי בסעיף ח':

אם יש עוד צד היתר כו'. עיין מה שכתבתי סוף סימן ש"ך בשם פסקי מהרא"י סי' ק"ל:

או שעובד כוכבים מסל"ת שלא להשביח כו'. כדי לחדש בזה דין אחר נברר הדברים בסייעתא דשמיא במעשה שהיה בא' שהיה לו חוב אצל עובד כוכבים ותבעו ואמר שאין לו מעות לשלם רק פרה אחת והוליכו לחצר והראה לו פרה אחת ועגל עומד אצלה אבל לא הניקה אותו ואמר העובד כוכבים פרה זאת בלא ולד אתן לך בעד ח' זהובים כי הולד אגדל לעצמי אמר הישראל אני חושב שפרה זאת זקנה היא וזה ולד ששי או שביעי שלה ואני חפץ בפרה ילדה וכל שהיא ילדה ביותר אוסיף בדמיה השיבו העובד כוכבים מה אומר לך שהיא ילדה ביותר זה אינו אבל מ"מ אינה זקינה כל כך כמו שתאמר ותאמין לי שזה הוא ולד רביעי שלה לא יותר וקבלה ממנו ואח"כ ילדה אצל הישראל מה דינו לכאורה הוא ספק בכור מאחר דאמרי' בסעיף א' דמסל"ת אינו נאמן אבל מצאתי להיתר בסייעתא דשמיא אמרי' פ"ג דבכורות דף כ"א מצינו לוקח מעובד כוכבים מה דינו כדתנן במתני' שם לוקח מישראל מאי אמר רב בכור ודאי דאם איתא דבכרה אשתבוחי היה משתבח בה פירש"י דהמוכר היה אומר קחנה שכבר בכרה והא דלא אשבח סבר דלשחיטה בעי לה ומבואר שיש כאן ט"ס דהאי סברא היא לשמואל ולא לרב ושמואל אמר בכור ספק סבר לשחיטה קא בעי לה ור' יוחנן אמר חולין ודאי מ"ט אם איתא דלא בכרה כיון דאיכא איסורא אודועי הוה מודע ליה ואע"ג דלא קי"ל כרב כמו שיתבאר סוף סימן זה מ"מ יש לנו לומר דע"כ לא פליגי שמואל ור' יוחנן על רב אלא במקום שיש סברא אחרת כנגד סברא זאת דאשתבוחי הוה משתבח דהיינו כיון דאיכא איסורא מודע הוה מודעינן ליה דרב ס"ל הך סברא דהוה מודיע אינה סברא ועל כן אזלינן בתר סברא דהוה משתבח ושמואל ס"ל דהנך סברות שקולים הם דהיינו אשתבוחי הוה משתבח הוה לאיסור ואיכא צד כנגדו דמודע הוה מודעינן ליה הוא הוכחה להיתר או דיש סברא לומר שסבר דלשחיטה בעי לה וא"כ אין כאן שבח על כן עושה ספק מזה ור' יוחנן אלימא ליה סברא דהוה מודיע ליה ועל כן אזל בתרה אבל במקום דאין שם אלא סברא דאשתבוחי הוה משתבח למה לא ניזול בתרה ובזה הכל מודים לרב) וא"כ בנדון דידן דאם איתא דהאי פרה היא ילדה ולא בכרה אצל העובד כוכבים והאי ולד שעמד אצלה אינה שלה היה לו להשתבח מקחו ולומר שהיא ילדה דאין כאן סברא מתנגדת לזה ומה שזכרנו דאין מסל"ת נאמן הוא מדברי התוס' ואשר"י שם בדברי רב דס"ל אשתבוחי הוה משתבח וז"ל פירוש הקונטרס שכבר בכרה ולא תסתכן בלידה עוד אבל עובד כוכבים אי נמי א"ל הכי אין בדבריו אמת ויש ללמוד מפירושו דעובד כוכבים אפי' מסל"ת אינו נאמן דלהשביח מקחו אומר כן עכ"ל ונראה פירושו דהאי אבל עובד כוכבים כו' דעובד כוכבים כיון דאם אומר השבח אינו נאמן לנו ע"כ אינו אומרו כלל דידע בעצמו שאין מאמינים לו משא"כ בישראל ולפ"ז כל היכא דלא להשביח מקחו הוא נאמן במסל"ת היינו טעמא משום דלהשביח מקחו קא מכוין הא איכא דמוכחא מלתא דלא מכוין לכך מהימן מ"מ ביו"ד כתב סתם מסל"ת לא סמכינן עלייהו ותו דאמרי' פ' הגוזל בתרא דאין מסל"ת נאמן אלא לעדות אשה בלבד וצ"ע בדבר עכ"ל ונ"ל דנדון דידן עדיף ממסל"ת ומההיא דרב שזכרנו והיינו מטעם דודאי קושטא קאמר העובד כוכבים דהך פרה אינה מבכרת דאם איתא דהיא מבכרת לא היה לו להפסידו לעצמו כיון שראה שהיהודי היה נוטל ולדה בסך יותר ודאי היה אומר האמת כדי להרויח לעצמו ואפי' למ"ש בסמוך בשם התוס' דבעובד כוכבים לא שייך לומר דא"כ היה משבח דהתם יש טעם שסובר שלא יאמינו לו ע"כ הוא שותק משא"כ כאן שהוא מדבר בשבחה של בהמה טפי הוי ליה לומר האמת ולאשבוחי טפי ובזה ודאי כ"ע מודים לרב דאמרי' הוה משבחי ליה דסברא גדולה היא שאומר האמת ודבר זה הוא הוכחה גדולה שהאמת אתו ולאו מטעם עדות העובד כוכבים אנו באים להתיר אלא מצד ההוכחה כיון שמפסיד לעצמו ויש לי ראיה לזה מפרק הניזקין (גיטין דף נ"ז) ההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתי לשמן אמר ליה ס"ת ביד מי אמר ליה ביד לוקח אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו אמר ליה ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עבדתי לשמן אמר ליה ס"ת ביד מי אמר ליה ביד לוקח אמר ליה מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת ומאי שנא מדר' אמי דאמר אין אתה נאמן להפסיד ס"ת התם איכא למימר דטעי וסבר שלא יפסיד אלא שכר האזכרות הכא כיון דקא מפסיד כולו אגרא ואתא ואמר אימא קושטא קאמר הרי לפניך שמצד עדות זה הסופר אין שום נאמנות לפסול הס"ת ואין בדבריו כלום כמו במעשה הראשון שהיה לפני ר' אמי ואפ"ה נאמן במעשה האחרון מצד ההוכחה כיון שהוא מפסיד לנפשיה ה"נ בנדון דידן ודאי אמרי' כן ואין לומר דהכא לא דמיא למפסיד כל שכרו דהכא כיון שאנו רואין שבא להשביח היה לו להשביח טפי כמו שהוא אמת ולמה יאמר שקר ויפסיד לעצמו אפי' דבר מועט וזה ודאי עדיף מהפסד כל שכרו דהתם ואין לומר דהתם בפ' הניזקין לא מהני האי סברא דכיון דמפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת אלא מטעם דמשוי ספק בדבר כמשמעות הלשון של הש"ס שאמרה אימא קושטא קאמר זה אינו דהא גם במעשה הראשון יש ספק בדבר דאימר קושטא אמר שלא כתב האזכרות לשמן אלא דאין כח לאסור מספק כל שאין הס"ת בידו אלא דוקא במעשה האחרון דיש הוכחה שאמר האמת ולשון אימור מתפרש שפיר גם על לשון ודאי כההיא דפ' אלו טרפות בענין ספק דרוסה דאמרי' אימור שלמא קעביד וכן הרבה שם ופירש שם הר"ן כל הני אימור לישנא דודאי הם שהרי אנו מכשירין בשביל זה וכן הוא בכאן ונמצא שיש בנדון דידן נמי סברא זאת לומר מדאפסיד ודאי קושטא קאמר ולאו מטעם נאמנות דבורו של העובד כוכבים אנו מתירין:

ומצאתי עד נאמן לדברי בדברי מהרי"ק שורש קכ"א בענין היתר עגונה שעובד כוכבים אחד אמר בפני השופט שהרג יהודי אחד שהבטיחו השופט שיגיד לו האמת ולא יזיק לו בשום דבר וכתב על זה וז"ל ועוד דאפשר לומר דעדיף האי מעובד כוכבים מסל"ת ויש להתיר אפילו בלא טעמא דאשה דייקא ומנסבא וגם בלא טעמא דמשום עגונה אקילו בה רבנן דהא אפילו אחזקה שצריך עדות גמור כגון להוציא ממון מחזקתו דבעינן ב' עדים סמכו אחזקה דלא מרעי נפשייהו גבי שטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים בשטר מכר אף בלא טעמא דדינא דמלכותא דינא כדמוכח בפ"ק דגטין ואע"ג דאם היה משקר לא היה מגיע לו היזק רב כי אם מעט זלזול ואפ"ה אמרינן כיון שהוא דיין לא היה מעיד שקר ופוגם כבודו ואפילו לענין להתיר אשת איש לעלמא הוה סמכינן אחזקה זו אי לאו דלאו בני כריתות נינהו כדמוכח שם כ"ש וק"ו דאיכא הכא אי לאו דקושטא קאמר שהרגו דלא הוה מרעיה נפשיה להתחייב בנפשו ואפילו את"ל שסמך הרוצח על דברי השופט שהבטיחו שלא יזיק לו כלום למיחש מיהו בעי פן יכזב בו כאשר ידוע שכן דרך הדיינים שלהם להחליק בדברים כדי שיודה האמת כו' עכ"ל והוא ק"ו לנדון דידן דמה התם שאנו רואים שהבטיחו השופט שלא יעשה לו כלום ומסתמא ודאי על זה סמך והודה דאטו במשוגע קמיירי שיודע שיהרג כשיודה ואפ"ה יודה אלא ודאי שהיה סומך עצמו שלא יהרגו ואפ"ה סבר מהרי"ק דמקרי מפסיד לנפשיה ומהני בלא מסיח לפי תומו ק"ו כאן שאין שום דבר מתנגד לומר שהיה סבור שלא יפסיד לנפשו שהרי בפירוש אמר לו הישראל שכל שהיא ילדה טפי הוא נותן בדמיה יותר והיה לו לומר שלא ילדה עדיין והך ולד הוא של פרה אחרת ואין לומר דמכל מקום הבין העובד כוכבים שאינו רוצה בפרה שלא בכרה עדיין מחמת שיש עליה סכנת לידה כמו שכתבו התוס' לעיל ואם כן היהודי נתכוין שעל כל פנים תהיה פרה שכבר ילדה אם כן היה לו לעובד כוכבים לומר שזה ולד ראשון שלה והיה ישראל מקבל בדמים יתרים ולמה הפסיד לנפשיה לומר שזה ולד רביעי שלה אלא ודאי דקושטא קאמר ובזה כ"ע מודים לרב דאם איתא אשתבוחי הוה משתבח לה ועל זה סמכינן דודאי כבר ילדה אצל העובד כוכבים והך דילדה אצל הישראל לאו בכור הוא כן נראה לע"ד:

אפ"ה אסור. הטעם בפסקי מהרא"י סימן ק"ל וזה לשונו כדאיתא בשערי דורא אהא דבא זאב ודרס בהמה אחת דכ' ר"י דאין להתיר מכח ספק ספקא שמא בשן דרס ואם תמצי לומר ביד דרס שמא אינה זאת כיון דהספק הראשון דאורייתא אינה בטלה אפי' ברוב כל שכן חד בחד עכ"ל ויש לי מקום עיון בזה ממה שכתב בב"י לעיל סימן נ"ז וז"ל מצאתי כתוב וכי פליג ר"י על התלמוד דאמרינן ספק ספיקא בדאורייתא ותירץ שם דמיירי דנודע הספק הראשון תחילה ואף כי שדיתי ביה נרגא בסי' ק"י סעיף ט' ותירצתי בענין אחר ע"פ הסמ"ג וסמ"ק דעיקר היתר ספק ספיקא תלוי אם היה אפשר להיות נודע בינתיים אז אסור או אם שני ספיקות שוות כגון בשני תערובות ע"ש באריכות וכל זה אינו שייך כאן בב' גדיים שנולדו אחד זכר ואחת נקבה ואיכא ספק ספיקא ספק שמא ילדה כבר קודם שנולדו אלו ואם תמצי לומר לא ילדה מ"מ שמא הזכר הוא נולד אחרון ולמה לא נימא ספק ספיקא בהאי זכר ונימא דאין כאן בכורה כלל וכן מבואר לעיל בש"ע סימן ק"י סעיף ט' בפנים דדוקא ביש ספק הראשון בגופו כו' לא אמרינן ספק ספיקא ובהג"ה כתב שם דבנודע תליא מילתא וכל זה אינו כאן על כן צריך עיון למה לא ניזול כאן בתר ספק ספיקא ודאי אם ילדה שני זכרים עכשיו ויש ספק בכל אחד מהם איזה הוא נולד ראשון דאז ודאי יש כאן אחד מהם בכור ראוי מהם להחמיר כיון שהם של אדם אחד והוה כשני שבילין בפרק קמא דפסחים בבאו לשאול בב"א דמחמירין ביה דכאן אי אפשר לשאול אלא בבת אחת דהא עיקר ההיתר מכח ספק ספיקא מה שאין כן באחד זכר ואחת נקבה היה לנו להקל מכח ספק ספיקא ואפשר דמשום הכי נקט רמ"א סגנון זה בספק ספיקא כגון שילדה שנים ואיכא למימר אכל אחד שאינו בכור ושינה מסגנון דנקט בפסקי מהרא"י שם דהיינו ילדה זכר ונקבה והיינו מטעם שכתבתי כנ"ל וצ"ע למעשה:

סעיף ו

עד שיודיעו המוכר. הכי אית ליה לר' יוחנן העתקתיו לעיל בסעיף ג'. ויש אומרים ס"ל כשמואל דלעיל דהספק הוא שמא ישחטנה תיכף והקשה על זה בדרישה מהא דכתב בסעיף ט"ז ולענין אותו ואת בנו באם שחטו אמו היום על המוכר להודיעו וכל שלא הודיעו אין חושש והיינו כרבי יוחנן דהכא ותירץ דסתם מי שקונה בהמה קונהו כדי לשחטו מיד ומש"ה ודאי מודיע אותו מש"ה נמי כאן אף אם לא ילדה כבר אין צריך להודיע שלא בכרה דהא מסתמא ישחטנה תיכף עכ"ל ודברים תמוהים כתב שהרי בפרק קמא דחולין כתב לענין שחט בסכין של עובד כוכבים בהמה בריאה שאין איסור דהוה מקלקל שבהמה בחייה עומדת לגדל ולדות כו' ותו דאם כן היה קשה מאי טעמא דרב ורבי יוחנן דעל כל אחד קשה הא לשחיטה קיימא מסתמא ועיקר קושייתו נראה לתרץ דודאי התם אמרינן שפיר אם יש איסור היה מודיע שאין סברא כנגד זה על כן ודאי אזלינן בתר סברא זאת מה שאין כן כאן שיש ב' סברות מכחישות זו את זו דהיינו אם איתא שבכרה כבר הוה אשבוחי משבח וסברא כנגדה אם איתא דלא בכרה עדיין היה לו להודיע לאפרושי מאיסורא על כן נשאר הדבר בספק לשמואל) וזה ברור ופשוט לפי ע"ד: