פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה

שהרי בדק ולא מצאו. בטור כתב או ינתק החוט כו' כמו שהעתקתי בסמוך והוא מן הגמרא בנדה (דף ס"א) האי מאן דרמי חוט דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי נתיק או לא נתיק שפיר דמי מ"ט מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה וכיון דלא ידיע אי נתקיה שרי והקשה ב"י דמלשון זה משמע דלא שרי לכתחלה למנתקיה והטור כתב או ינתק דמשמע דלכתחלה נמי שרי למנתקיה עכ"ל ואני אוסיף לתמוה מ"ש מההיא דסימן ק"י בתערובות איסור שאינו בטיל מחמת חשיבותו דמותר בנפל אחד מהם לים דאמרינן האיסור נפל ודוקא נפל מעצמו אבל אם הפילו אדם אפילו שוגג אסור וכאן בחוטין של כלאים ג"כ חשיבי כמ"ש סימן רצ"ט בב"י בשם סמ"ג ותו דהרי הוכחתי דכ"ע ס"ל דאין בטיל ע"ש והתירו כאן אפילו הסיר חוט אחד במזיד והלא גם שם מיירי מאיסור דרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל אפי' בדבר חשוב ומנא ליה לטור לחלק ביניהם ומחמת תמיה זו נראה ליישב דעת הטור שהוכיח דלכתחלה נמי שרי דאם יש איסור בעושה מזיד למה התירו בזה אם נתקו אדם אמאי לא גזרינן משום מזיד גם בזה ותו קשה יתור לשון בגמ' שאמרה ונתקיה ולא ידיע אם נתקיה היה לו לומר ולא ידיע אם נתקיה או לא ולמה לו לומר ונתקיה ואין לומר דמיירי שידוע שנתק האיסור אלא שאין ידוע אם ניתק כולו או לא הא לאו מילתא היא דמה לי ספק אם לא נתקו כלל או לא ניתק כולו דמקצת הוה בזה ככולו אלא ודאי הכי פירושו דאחר שנודע התערובות הלך והסיר חוט אחד מהם בכוון כדי לתלות בו ולא ידיע אי נתקיה לאיסור או לא ואפ"ה שרי דמיירי כאן בכלאים דרבנן דהא כ' הטור בגד שארג חוט אחד כו' וכן הוא בש"ס בהאי מילתא וכיון שכאן הוא הפסד מרובה שהרי אפילו למכרו לעובד כוכבים אסור על כן הקילו רבנן לסמוך על זה דאיסור ניתק משא"כ בההיא דסי' ק"י דמותר למכרו לעובד כוכבים הוה הפסד מועט על כן גזרו שלא לסמוך על זה אם עושה במזיד וכן מצינו בהרבה מקומות דלהפסד מרובה חששו דוקא כן נ"ל דעת הטור ומשום הכי לא הביא הרמב"ם הך מילתא דנתקיה דאיהו סבירא ליה שיש כאן איסור דאורייתא כמ"ש סי' רצ"ט סעיף א':

בד"א בכלאים דרבנן כו'. ברמב"ם כתוב וז"ל וכבר ביארנו שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקילו בספק וכתב עליו הראב"ד אמת הוא שכל הספיקות אינן של תורה מיהו קיימא לן כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא וכתב בעל כסף משנה מה שהקשה הראב"ד דספק דאורייתא לחומרא י"ל שחז"ל שאמרו כן הם אמרו דספק זה יהיה לקולא משום דהיא מילתא דלא שכיחא ודבריו תמוהים דאמאי הוה מילתא דלא שכיחא בתערובת פשתן בין צמר ותו דלפי הבנתו בדברי הראב"ד אמאי הקשה על הרמב"ם בזה ולא על התלמוד דדין זה הוא בגמרא בברייתא ונראה דהרמב"ם הוקשה לו במה שאמר בגמ' וכיון דלא ידיע אימר מינתר נתיר דמשמע מיניה דאין זה ודאי דנתיר אלא ספק הוא וכן ל' הפוסקים שמא נשמט ולמה נקיל בו בספק דאורייתא ע"כ תירץ דכל ספק איסור הוא מדבריהם ואין כאן ספק דאורייתא לחומרא כיון דכבר בדק אחר זה ובדיקה מהני לביטול איסור דאורייתא אלא שיש לחוש לשמא לא בדק יפה וזה הוא ספק דרבנן והראב"ד לא ניחא ליה בזה וע"כ הקשה דמ"מ קיימא לן דספק איסור דאורייתא לחומרא ודעת הראב"ד דהאי איסור הוא ודאי ג"כ כדאשכחן בא"ט גבי ספק דרוסה אימור שלמא עביד וכתב הר"ן כל הני אימור דאמרינן כאן ודאי חשבינן להו כו' ומכל זה מוכח עכ"פ דמיירי כאן בכלאים דאורייתא שנאבד בבגד וכן מוכח בגמרא בנדה (דף ס"א) דמדמה בדיקה זו לההיא מתני' בודק עד שמגיע לסלע והתם מיירי בכזית מן המת שיש בגל כדפרש"י ממתניתין שם ואפ"ה מהני הבדיקה ה"נ בדיקה דצובע הבגד לענין כלאים אלמא אפילו במידי דאורייתא מהני הבדיקה אלא דקשה על הטור שכ' אחר דין זה בד"א בכלאים דרבנן אבל בכלאים דאורייתא אין תולין בספיקא להקל עכ"ל וקשה מן הגמרא שהבאתי על כן נראה ברור דמה שכ' במה דברים אמורים בכלאים דרבנן כו' לא קאי אלא אחלוקה השניה שכתב או ינתק חוט א' ממנו והוא מותר שאנו תולין לומר שהסיר חוט של כלאים כו' אבל לא אחלוקה הראשונה דהיינו הצביעה וכן מבואר בלשון הטור אבל בכלאים דאורייתא אין תולין בספיקא להקל הך לשון אין תולין הוא שייך בחלוקה השנייה שכתב בה תולין כו' אבל ברישא אין שייך בה לשון תולין דלשון תולין שייך על מעש' שנעשה בדבר ספק שבהיתר נעשה והיינו דוקא בסיפא ובזה מתורץ נמי למה הוצרך הטור להאריך ולומר אין תולין בספיקא להקל היה לו לומר אבל בכלאים דאורייתא לא ע"כ נראה ברור כמו שכתבתי ואין שום מחלוקת בזה בין טור להרמב"ם והראב"ד דכולהו מודי דצביעה מהני אפילו בכלאים דאורייתא והב"י כתב דהך בד"א קאי נמי אצביעה ולדידיה יחלוק הטור על הרמב"ם והראב"ד ואחריו נמשך רמ"א כאן שכתב בד"א כו' ונראה לע"ד דלא יצאו ידי חובת העיון כל הצורך במחילה מכבודם כי בגמרא מוכח להדיא דאף בדאורייתא מהני בדיקה דצביעה כמו בדיקה דטומאת מת דאורייתא כמו שהבאתי:

סעיף בעריכה

אינו נאמן. לפי שיודע שהישראל מבקש אחר קנבוס ע"כ להשביח מקחו אומר כן:

יש לסמוך להתיר. בב"י בשם הר"ש כתב במקום שהפשתן ביוקר וטוב יותר לתפור בקנבוס לפי שהוא חוט חזק התפירה יש להתיר עכ"ל. והקשה מו"ח ז"ל על הש"ע למה פסק כאן להתיר בתנאי אחד מחמת שהפשתן ביוקר והר"ש התנה תנאי שני עוד דהיינו שטוב לתפור בו מחמת שהוא חזק ודחק לתרץ דש"ע מיירי בדיעבד ולעד"נ דמאי דאמר הר"ש שהוא חזק כו' אינו תנאי כלל דודאי בכל המקומות חזק יותר אלא העיקר באם הפשתן ביוקר אלא שלא תקשה מאי מהני מה שהוא ביוקר מ"מ יש סברא כנגדו דהפשתן טוב יותר לתפירה מחמת שהוא חלק יותר מקנבוס כמ"ש ב"י בשם הר"ן וכמ"ש רמ"א אח"כ לזה כתב שהקנבוס יותר חזק לתפור ואינו נקרע בתפירה ובפשתן נקרע ויש בו טורח לאומן לתקן מחדש נמצא שסברות אלו הם מוכרעות זו כנגד זו דהיינו פשתן יש בו מעלה מצד חליקתו ויש בו גריעותא מצד חלישתו וע"כ הדבר תלוי במה שהוא ביוקר דזהו מכריע להיתר ותלוי בנמצא במקומות אבל לענין חוזק החוט ודאי בכל המקומות הוא כן וזה פשוט לענ"ד:

אבל אם נותן כו'. רמ"א הכריע להתיר בזה דוקא כדעת המ"מ מטעם דחייש לאחלופי מאחר שיש לעמוד וכו' דאם אין נותן לו יש לו לתרץ ולתקן עוותו ולומר טעיתי והייתי סבור שזה קנבוס משא"כ בנותן לו קנבוס ואח"כ רואה שהוא פשתן לא יוכל לתקן מעשיו שהיה לו להזהר במה שנתן לו ולייחד לו מקום מיוחד כן נראה לי טעמו ולא ס"ל טעם דקנבוס הוא חזק כסברת הר"ש והא דלא כתב דבריו דרך פלוגתא על הש"ע כיון שאפשר דגם הש"ע מיירי בדרך זה: