ט"ז על יורה דעה רעו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ב עריכה
צריך לומר שכותב לשם קדושת השם כו'. בטור כתוב כאן לחשוב שכותב לשם קדושת השם וכתב ב"י ואע"ג דהרא"ש ורבינו כתבו צריך לחשוב נראה מדברי הרא"ש שם דלא סגי במחשבה וצריך להוציא בשפתיו עכ"ל וע"פ זה כתב כאן צריך לומר כו'. ותמיהני שודאי כאן במחשבה סגי להרא"ש וטור דע"כ לא הצריכו אמירה אלא בתחילת כתיבת ספר תורה ואחר כן סגי בקדושת השם במחשבה וזה מפורש בדברי הרא"ש שמביא ב"י ריש סי' רע"ד וז"ל הלכך טוב להוציא בשפתיו בתחילת העיבוד ותו לא צריך אמנם בשעת כתיבת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם עכ"ל הרי כתב דתו לא צריך אמירה אלא בתחילת כתיבת הספר תורה ואח"כ בקדושת השם אסקיה חד דרגא שיחשוב במחשבה לשם קדושת השם דהאמירה שיאמר בתחילה הוא כולל גם קדושת השם לפי מה שהוא צריך בו שזהו ודאי מדין קדושת הספר אלא דבשעת כתיבת השם צריך עוד כוונה כנ"ל להרא"ש והטור אבל מ"מ יפה פסק בש"ע דהאמירה בפירוש בעינן גם בשם דהא מביא במרדכי דעת רבינו יעקב מאורליינ"ש וה"ר אלחנן ובשם רש"י דצריך עקימות פיו דוקא אפילו בכל הספר תורה אלא דאח"כ מביא דעת הרב רבינו שמשון דבשאר ספר תורה אין צריך אמירה דבסתם שכתבו לקרות בו ודאי כותב לשמה אלא באזכרות צריך שיאמר בפירוש וראיה מדאיתא פרק הנזקין שאמר ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו כתבתי שלא לשמן נקט דוקא אזכרות לפי שבהן צריך אמירה בפירוש ויכול לומר שכחתי לומר בפירוש משא"כ בשאר הספר דדי בסתמא ולא אסור אלא אם יכוין דוקא שלא לשם קדושת ס"ת וזהו ודאי לא עשה ולא משוי איניש נפשיה רשיעא ועוד מביא שם ראייה דאזכרות חמירי טפי מפרק הבונה היה צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלי"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו אלמא דבשם צריך בפירוש לומר לשם קדושת השם אע"פ שכתבו לשם קדושת הספר דומיא דשאר הספר פסול עכ"ל רבינו שמשון וכ' ב"י על זה בסי' רע"ד דאינה ראייה כלל דשאני התם שנתכוין לכתוב יהודה שאינו כתוב בספר במקום ההוא והוי ליה נתכוין לכתוב תיבה שאינה מן הספר עכ"ל ותמיהני על פה קדוש יאמר כן דודאי ראיה ברורה היא דיש חומרא טפי באזכרות מבשאר תיבות דמדנקט התנא דבר זה דוקא אצל אזכרות ולא בשאר תיבות כגון שצריך לכתוב אמר ונתכוין לכתוב יאמר וטעה ודילג היו"ד דצריך להעביר הקולמוס לקדשו דזה פשוט דתיקון שמועיל בשאר תיבות מועיל ג"כ בשם דמאי שנא אלא ודאי דבזה ודאי אין צריך להעביר קולמוס כיון דעכ"פ כתב מה שכתב לסתם קדושת התורה מה שאין כן באזכרות דחמירי טפי וצריך אמירה בפירוש כשמעביר עליו קולמוס ואין לומר מדלא הצריך העברת קולמוס אלא בנתכוין לכתוב יהודה שמע מיניה דבעלמא בנתכוין לכתוב השם ולא אמר בפירוש א"צ העברת קולמוס כדי שיאמר בפירוש זה אינו דודאי צריך אלא דקמשמע לן דאף בנתכוין לכתוב יהודה שזהו טעות גדול מהני העברת קולמוס ואמירה בפירוש ומו"ח ז"ל רוצה לחלוק על פסק הש"ע דפוסל בלא אמירה בפירוש אפי' באזכרה וראיתו מהך דיוקא שזכרתי מדכתב דוקא נתכוין לכתוב יהודה כו' וכבר נתיישב שפיר ואין לנו אלא פסק הש"ע אף ע"פ שהוא כתב כן לשיטת הטור וכבר נתבאר דאינו כן מ"מ לדינא יפה כוון כיון שהמרדכי פוסק כן בשם הרבה גאונים:
כמקדיש בעלי מומין. משמע דאם כתב שם במקום אחר בטעות דהיינו במקום שאין מקום השם שם וכתבו לשם קדושה הוה קודש וצריך גניזה דלא גרע משם הנכתב על ידות הכלים כמ"ש בסעיף י"ג והוא פשוט אבל שם שנכתב שלא בכוונה אין בו קדושה כמ"ש בהגמי"י פרק ו' דהלכות יסודי התורה בשם רא"ם:
סעיף ה עריכה
כתב האזכרות כו'. ה"ה שאר ס"ת כמ"ש בסי' רע"א סעיף ו' וגם בברייתא נקט אזכרות ונראה שנקט אזכרות לפי שהיו בימיהם שרצו לחלוק כבוד לשמות לזרוק עליהם זהב כדאיתא במסכת סופרים מעשה בתורתו של אלכסנדר שהיו אזכרותיה כתובות בזהב ואמרו חכמים יגנז ע"כ נקטו אזכרות ובאמת ה"ה שאר ס"ת והפוסקים נגררו אחר הבריית':
סעיף ו עריכה
ומקצתו תלוי פסול. זה לשון הרמב"ם דאפי' בדיעבד פסול וכן יש לכוין ל' הטור שכ' אבל אינו יכול לכתוב מקצתו ולתלות מקצתו לשון אינו יכול משמע שאין שום יכולת בכך ואי הוה כשר בדיעבד היה לו לכתוב לא יתלה מקצתו:
סעיף ח עריכה
חוץ לדף. פי' על הגליון חוץ לשיטה ובבית יוסף מביא בשם הגה' מיימון החדשות כתוב פירוש לא יכתב השם בסוף הדף שלא יהיה כתוב אחר בך עכ"ל וזה חומרא בעלמא ולהכי לא מביא כאן בש"ע אלא שלא יצא חוץ לדף והרבה סופרים עושים עצמם שרטוטים בדיו על הגליון אצל השם והוא טעות גדול ויש בו איסור וכמ"ש סימן רע"ד סעיף ז':
סעיף ט עריכה
הנטפלות מאחריהם. פי' מה שלפניהם מותר למחקו כגון ל' של לה' או ו' של וה' שאין בזה קדושה אבל הנטפל לאחריהם יש בו קדושה שכבר קדשו השם וזהו כאחרים בברייתא ולא כת"ק דאמר כ"ם של אלהיכם ונ"ו של אלהינו נמחק ונראה כיון שאין בזה אלא משום דבוק לקדוש' יכול לתלותו כגון אם שכח כ"ם של אלהיכם דאין בזה משום תולה מקצת השם דהא לא מן השם הוא זה דאינו שם אלא שנתפס עליו קדושת השם שלפניו ועל כן יכול לתלותו כנ"ל ואף מי שעולה על לבו להחמיר בזה לכתחלה מכל מקום בדיעבד פשיטא שאין לפוסלו כנ"ל:
אלוה אלהים. בטור כתוב עוד אלהי וכן הוא במקצת ספרי רמב"ם והטעם דשם אלהי הוא ג"כ שם העצם והיו"ד מכלל שורש השם וכן דעת כסף משנה מאחר שמצינו בשם אלהים שגם היו"ד היא שרשית ה"נ הוא בשם אלהי. והנה בתשובת מהר"ר בנימין בספר משאת בנימין כתוב בענין השם של אלהינו ששכח הסופר היו"ד וכתב אלהנו בלא יו"ד כתב שם שהיו חלוקי דעות בזה יש מהם אומרים דיגרוד נ"ו ויכתוב היו"ד ואח"כ נ"ו ואין אומרים בזה שכבר קדשו השם לנ"ו כיון שחסר אות אחת דהיינו היו"ד מהשם א"כ לא נכתב כהלכתו לא שייך לומר שכבר קדשו השם וקצתם אמרו שיסלק היריעה ההיא והוא הסכים שיתלה היו"ד מלמעלה והאריך בזה מטעם שיש סברא לומר שהיו"ד אינו שרשית אלא במשקל קדושינו יוצרינו וכל אלהי שבפסוק היו"ד היא לסמיכות לתיבה שאחריו כמו אלהי השמים ומסיק דאף לפי הכסף משנה שהיא שרשית מ"מ היינו דוקא לענין קדושה שלא תמחק אבל לענין תלייה שהיא מדרבנן שפיר דמי בזה דאין שייך להחמיר גבי יו"ד דאלהי כיון שאינה שרשית ואע"ג דמצינו בירמיה כ"ג האלהי מקרוב אני ולא אלהי מרחוק והתם אין שום סמיכות שיש שם פסיק התם היו"ד נמי לאו שרשית רק מורה על לשון רבים כמו אלהים והמ"ם חסר בתיבה ע"כ ולפי דבריו המוחק את היו"ד של אלהי אינו לוקה שהרי כתב הרמב"ם בפ"ו דיסודי התורה דהמוחק את השם דוקא לוקה אבל לא הנטפל לאחריו שאיסור מחיקות הנטפל אינו אלא מדרבנן ולפי דברי מהר"ר בנימין הוה גם היו"ד של אלהי נטפל ולא נראה כלל לפי ע"ד דמה שכתב דהיו"ד היא לסמיכות זה אינו כלל דמה שזכר במלת קדושינו ודאי גם שם [לא] באה היו"ד להסמיך מלת קדוש לנ"ו שהרי מצינו כן בלא יו"ד בפסוק כספנו במשקלו מי שם כספנו וכולם בלא יו"ד וכן קדושינו בהרבה מקומות בלא יו"ד וכן במה שכתב אלהי השמים שהיו"ד מורה על הסמיכות זה אינו וכי בלא היו"ד לא היה סמיכות אם היה אומר אלוה השמים כמו שמצינו אלוה כל הנפשות וכן בפסוק אדוני יוסף וכי לא היה יכול לומר אדון יוסף אלא ברור שהיו"ד אינו עושה דביקות אלא מורה על רבים דהיינו במלת אדוני יוסף לשון הרבה שררות וכן הוא במלות אלהי שמורה על הרבה אלהיות ושררות שיש בו יתברך אע"פ שהוא יחיד ומיוחד וכמו שפירש"י על פסוק ויהי כי התעו אותי אלהים שהוא לשון מרות ושררה ושם הביא רש"י גם לשון אדוני יוסף ואם כן ודאי פשוט שהיו"ד של אלהי היא שרשית ובאה להורות על ריבוי השררה שלו יתברך כמו אלהים אלא שכל לשון רבים של אלהים אינו דבוק לתיבה של אחריו שאין שייך לומר אלהים השמים שכיון שבאה המ"ם של אלהים לעשותו לשון רבים הוה תיבה מוכרתת מה שאין כן בלא המ"ם שפיר שייך לומר אלהי השמים או אל השמים אבל בלשון רבים של אלהי אין שם אות מוכרתת אלא שפיר דבוק כמו אלו לא הי' היו"ד כלל כל זה פשוט וכיון שהיו"ד מורה על רוב שררה שלו יתברך הוה שרשית ועקרית בשם כמו האל"ף או הלמ"ד כיון שתארו יתברך מתפרש בענין אחר מחמת היו"ד דהיינו מלשון יחיד לרבים וכמו שכתב הוא עצמו על פסוק האלהי מקרוב וגו' כן הוא בכל אלהי ושוב מביא מהר"ר בנימין שם ראיה וז"ל ובירושלמי נמי קא חשיב ליה בין שמות הנטפלים ולא בין שמות העצם דקתני התם אל אלהיך אלהים אלהי אלהינו אלהיכם דכל זה משמע דאלהי לאו שם העצם הוא עכ"ל לא ידענא מה ראיה בזה דהתם אלהי בפתח קאמר שזה ודאי אינו עצם אלא כאומר אלוה שלי וקאמר שמשם אלהים נמשכו אלו ג' נטפלים דהיינו אלהי בפתח שהוא לשון יחיד המדבר על עצמו אלוה שלי ואחר כן המדבר על רבים שנכללו עמו והיינו אלהינו ואח"כ לשון רבים לנוכח שהוא אלהיכם וזה נראה לי פשוט אבל לשון אלהי בציר"ה ודאי לשון רבים הוא כמו אלהים ממש ואין מרומז בו כלל של מי הוא עד שיפרש אחריו כמו אלהי השמים וכן אדוני הארץ ועל כן ברור לי כביעתא בכותחא דת"ק דפליג על אחרים בגמרא וסבר ליה דכ"ם של אלהיכם ונ"ו של אלהינו נמחק דוקא נ"ו קאמר ולא היו"ד דהיא מעיקר השם דאם לא כן היה לו לומר רבותא יו"ד של אלהי נמחק והרב מהר"ר בנימין כתב שם דהיו"ד פשיטא שנמחקת לת"ק כיון שאינה נקראת והיא נחה וחס ליה להרב לומר כן דבקדושת השם לאו בקריאה תליא מילתא אלא כמו שהוא נכתב כמו ה"א אחרונה של אהיה ויו"ד של אלהיכם) ג"כ נחות והם מעיקר השם ועל כן היה לו לת"ק להשמיענו רבותא גדולה שגם היו"ד שאין מרומז בו שום דבר שהוא נטפל לשם אפילו הכי מותר למחקו וכל שכן כ"ם או נ"ו שמפורש בו שהוא נטפל אלא ודאי שלא עלה על דעת הת"ק מעולם לחלוק היו"ד של אלהי מן השם העצם ח"ו והיינו כל שהוא בציר"ה וכמ"ש בסמוך וכן כאן שזכר בש"ע כגון ך' של אלהיך ולא אמר היו"ד אלא פשיטא שאינה נמחקת וסעיף זה הוא לשון הרמב"ם על כן כלל ועיקר לא יתכן לפי ע"ד לתלות היו"ד של אלהינו אם שכח מלכותבה:
הדרך השני שזכר שם לגרוד נ"ו מטעם שכאן אין אומרים שכבר קדשו השם כיון שלא נכתב כהלכתו וזה גם כן לא יתכן לפע"ד דודאי גם כאן קדשו השם של אל"ה הנכתב קודם לנ"ו דהא אל"ה פשיטא ששם בפני עצמו הוא והוא קודש למה לא יקדש ג"כ הנטפל לו ככל השמות ואע"ג שנעשה שם דילוג היו"ד מכל מקום קדושת השם שנכתב לא אזלא ובמקומה עומדת ומושך הנטפל עמו דהיינו נ"ו ואין לך צורך ראיה לזה אלא שמעת לה מגופא דברייתא לאחרים שאמרו כ"ם של אלהיכם אינו נמחק ות"ק סבר ליה נמחק וכל מחיקה היא מסתמא שנכתב שלא כדין שם דאם לא כן היאך ס"ד שימחק אפילו שאר אות מאותיות התורה אלא ודאי שנכתב שלא כדין ואפ"ה ס"ל לאחרים דאינו נמחק שכבר קדשו השם ש"מ שאפילו בנכתב בטעות קדשו השם וה"ה בטעות דילוג היו"ד של השם כיון שבלאו הכי יש שם קדוש לפנינו וק"ו הוא לפע"ד שלא נמחק מה שאין בו טעות משום דילוג היו"ד דודאי בלאו הכי קדשו השם והדבר ברור לע"ד דבכ"מ שנמצא שם קדוש אפילו על ידות הכלים דקי"ל יגנז אם היה כתוב בו נטפל כגון אלהינו דאין נ"ו נמחק גם כן כמו השם עצמו דכיון שהוא צריך גניזה ודאי כל המחובר לטהור טהור ואין להקשות ממה שכתוב בסעיף י"ב היה לו לכתוב השם וכתב יהודה כו' דמוחק ה"א אחרונה ואין אומרים שכבר קדשו השם של י"ה שהוא שם בפני עצמו ונימא שגם הדלי"ת שכתב וה"א שאחריו כולם קדושים משום נטפל לשם הראשון הא לאו קשיא היא כלל דאין שייכות לומר קדושה משום נטפל לשם אלא ביש לו שייכות דהיינו שיש לו שום משמעות כגון אלהיכם דיש משמעות לכ"ם הנטפל שהוא מפרש אלוה שלכם ודבר זה הוא כתוב פעמים רבות בתורה ע"כ אם אירע טעות בשום מקום בזה אמרינן שקדשו השם משא"כ בהך ד' וה' שטפל בה במ"ש יהודה אין שום פירוש ושייכות לומר שזה נטפל לשם של יה דהא אין לו שום משמעות והכל רואים שטעות הוא ולא בחנם הוצרכו לומר בברייתא כגון כ"ם של אלהיכם ולא אמרו סתם כל הנטפל לשם יהיה מה שיהיה אלא כמו שכתבתי דוקא בענין זה ולא בטעות שאין לו משמעות תיבה בתורה רק טעות וע"כ נ"ל ודאי ופשוט באם כתב השם כהלכתו וטעה וכתב איזה אות אחריו שאין לו שום פירוש ומשמעות אין בו קדושה ולדברי הכל נמחק. כן נראה לע"ד נכון ומתקבל:
הדרך השלישי שזכר דהיינו לסלק היריעה לגמרי ודאי דרך זה הוא יותר מן המובחר דאין לקדר האזכרות מן התורה כמ"ש ב"י בשם הרא"ש וה"ר יהודה בנו דמוטב שיסלק היריעה כו' מ"מ כיון שכבר נהגו הסופרים לקדור השם שנכתב בטעות ויש סמך ממס' סופרים פרק ה' הכותב ב' שמות של קודש מקיים הראשון ומעכב את האחרון ויש גורסין מחטב ושניהם פירושן לשון קדירה וכן הביאו ב"י בשם הר"י אסכנדרני בשם הרמב"ם בתשובה ובתשו' הנ"ל הביאו לזה ע"כ אם אינו אפשר בקלות לסלק היריעה ולכתוב אחרת גם בזה יעשה כן. כן נראה לע"ד.) ועוד כתב באותה תשובה בנמצא בס"ת בפסוק ויטוש אלוה עשהו שם אלוה חסר וי"ו שא"צ שום תיקון כי פעמים נכתב מלא ופעמים נכתב חסר ואפי' במקום שנכתב מלא אין מוכרח הוא להיות כך כו' עכ"ל ותמוה הוא דמה בכך שפעמים מלא הוא כיון דכן הוא בספרים שלנו מלא בוי"ו קפידא יש בדבר ואין כאן תיקון לתלות הוי"ו כיון דמגוף השם היא במקום הזה ויש ג"כ (לקדש) [לקדר] השם הזה ולכתוב אחר. כנ"ל:
סעיף י עריכה
וכן א"ד מאדנ"י או א"ה וכו'. הג"ה זאת מקומה אחר סעיף י' והטעם דדוקא אל וי"ה הם שמות ג"כ בפני עצמן וקמ"ל כאן אע"ג דנתכוין לכתוב אלהים ולא נתקיימה מחשבתו מ"מ קודש הוא מ"ש:
ויש מחמירין בזה. פי' גם בא"ד וא"ה והטעם מבואר בתוס' פ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ה) דהחמירו בזה יותר מבש"ד וצ"ב לפי שזה שם המיוחד הוא ובלבוש נתן טעם לפי שע"פ הקבלה הוה א"ה כמו י"ה ולפי דבריו לא קאי יש מחמירין רק על א"ה ולא על א"ד ולא ראה דברי התוס' שזכרתי דמבואר שגם בא"ד מחמירין:
סעיף יא עריכה
רק מעט. דכיון דכל העולם קורא אותה ה"א אלא שנפסלה בנגיעתה לגג הוה כמוחק השם משא"כ בנפסלה ממש אין עליה קדושה כלל ודמיא לדיו שנפלה על האות:
סעיף יב עריכה
ומוחק ה"א אחרונה. עיין מ"ש מזה לעיל בסי' זה: