ט"ז על יורה דעה קיא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
גם בזו תולין להקל. הלשון משמע דבזה היה סברא טפי להחמיר מדהוצרך לומר גם בזו ובאמת הוא כ"ש כמ"ש הב"י דהאי בבא היא כ"ש והוא מדברי הרשב"א בת"ה הארוך מטע' שהרי לא ראינו שנפל כלום לתוך של היתר ובפריש' סבר שהאי כ"ש שכת' ב"י הוא דברי עצמו וע"כ חל' עליו ואמר דלאו כ"ש הוא ונכנס בדברים דחוקים ולא דק בזה. ונראה לי ליישב אח' שדקדק עוד מ"ש אח"כ אבל אם האיסור רבה על ההיתר אין תולין להקל כ"כ דקשה מאי כוונתו בלשון כ"כ דנקיט ולמה לא אמר אין תולין להקל כמ"ש אחר זה באיסור של תורה. ונ"ל דבגמר' אית' בפרק הערל (יבמות דף פ"ב) דפריך על רבי יוחנן ממקוה ומשני לא דלא נשקול רובא ואיבעית אימ' שאני התם דאיכ' למימר שאני אומר פירוש דשמא נפל לתרומה ואין כאן איסור מעולם ובכל מקום קי"ל כלישנ' בתר' והנה כאן בלישנ' בתרא אפשר לפרש שני פירושים האחד דה"ק כיון דאיכ' למימר שאני אומר ע"כ יש להקל אפילו בלא נשתייר רק מיעוט חולין אפ"ה מותר וזהו דעת הרא"ה באמת בבדק הבית ואפשר לומר עוד דה"ק במקוה בעי' נשתייר רוב' וכאן סגי בפלג' וכן דעת משמרת הבית ע"כ אמר הרשב"א כאן באם לא נשתייר רק מיעוט היתר אע"פ שאפשר לפרש כן מ"מ לא ניזול לקולא כ"כ כיון דהקולא היא מצד תלייה בעלמ' די בזה שיש קולא בפלג' דלא כמקוה וא"כ י"ל דמ"ש לפני זה גם בזו תולין להקל נתכוין בזה דל"ת דבזה שאין כאן אלא נפילה אחת ויש כאן קדירה של איסור נימ' דבכל גוונ' יש להקל בו והקולא היא בבירור בזה ונ"מ למ"ש אח"כ לענין דלא נתלה כ"כ לקולא שזכרנו ע"כ אמר כאן גם בזו תולין להקל כלומר שאין כאן קול' בבירור אלא מצד תלייה בעלמא ע"כ גם בזה לא נתלה כ"כ להקל. ולכאורה יש להקשות על מה שכ' בסימן זה דאם ספק נפל איסור דאוריית' מותר בשיעור דרבנן וזה סותר הכלל שאמרנו בסי' ס"ו ס"ד דבזה א"א מקילין אלא הוה כודאי דאורייתא לק"מ דכאן ההיתר מכח שאני אומר ובהדיא אמרינן בפ' הערל שזכרתי בסמוך דכל ספק שיש בו לומר שאני אומר לא נפל כאן איסור קיל טפי:
סעיף ב עריכה
אבל אם האיסור רבה כו'. אין להקשות כיון שיודע שיעור ההיתר שבקדירה והאיסור א"כ נחזי אם נתרבה ההיתר שבקדירה מכמות שהיה בודאי שם נפל האיסור י"ל שזה יודע בבירור שהיה באיסור יותר כגון ששמע מאחר דבר זה אבל הוא אינו יודע כמה הוא שיעור ההיתר בעצמו אם היה כ"כ הרבה כמו שיעור ההיתר עכשיו או אם פחות מזה עד שעם האיסור שנפל שם נעשה כ"כ הרבה ובדרישה מפרש לה על ב' חתיכות ביבש דהיינו שיודע שיעור האיסור ולא שיעור ההיתר ועכשיו מוצא ב' חתיכות אחת גדולה ואחת קטנה וידוע לו שעכ"פ אין הקטנה של איסור ואין ידוע אם הגדולה היא של איסור ממילא יש בה רוב על ההיתר או גם הגדולה היא של היתר והאיסור נפל לקדירת איסור:
סעיף ד עריכה
שדבר תורה מין במינו כו'. הוא הדין מין במינו ואינו מינו דאמרינן סליק שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו כדאיתא סי' צ"ח:
שתי קדירות ממין אחד. לאו דוקא אלא שהאיסור הוא אינו מינו עם ההיתר:
עד שירבה ההיתר ס' כו'. זה מיירי בחתיכה הראוייה לכבד שמדרבנן לא מהני ס' מכל מקום כאן בספק הקילו כן הוא בר"ן סוף פרק הערל ובת"ה הארוך כתב וז"ל אף על פי שהחמירו חכמים להצריכן יותר מששים עכ"ל ור"ל דלפעמים דצריכין מאה לבטלו כמו בתרומה דהיינו דוקא באינו מינו כדאיתא פ"ב דערלה:
סעיף ה עריכה
אם אין בשום אחד מהן כו'. משמע דאם יש בשתיהן לבטל האיסור לא מהני וקשה דבסוף הסימן אמרינן שכל שהוא של אדם אחד אמרינן שעתיד להתערב כו' וא"ל דהכא מיירי בשל ב' בני אדם דהא בטור כתוב כאן ואין חילוק בין אם הם משל אדם אחד ובין אם הם משל ב' בני אדם ובפרישה כתב בשם רש"ל דהכא שאני שיש ב' נפילות אחד היתר ואחד איסור וזה גרע טפי מהא דלקמן שאין שם אלא נפילה אחת וכ"כ מו"ח ז"ל וחיזק סברא זאת וז"ל והכי מוכח מדברי רבינו בא"ח הלכות חמץ שלא כתב לחלק בין שני בני אדם לאדם אחד אלא גבי צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים כו' ולא כתב כן גבי שני ציבורים אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים שהזכיר קודם אלא ודאי בע"כ דבשני ציבורים כיון דבודאי הכניס העכבר חמץ בבית בדוק אין תולין להקל עד כאן לשונו ולא דק בזו דהא שני שבילין גופייהו הוא כמו שני ציבורים ושני בתים דהא יש שם שביל אחד טמא ואחד טהור והלכו שם שני בני אדם אחד בזה ואחד בזה וכל אחד עשה טהרות ואפילו הכי מחלקינן שם בין ב' בני אדם לאדם אחד. ותו דהתם אדרבה קיל בשני בני אדם מבאדם אחד והכא בסוף הסימן חמיר טפי בשני בני אדם אלא ע"כ שאין זה ענין לכאן והחילוק בעצמו שזכרתי בשם הגדולים דלעיל בין שני נפילות לנפילה אחת נראה דליתא שהרי בת"ה הארוך כתב וכל שכן כשאין שם אלא חתיכה אחת של איסור ונפלה לאחת מהן שיש לתלות להקל ולומר לתוך איסור נפלה שהרי לא ראינו שנפל שם כלום לתוך היתר עד כאן לשונו משמע דדין אחד להם אלא שהוא כל שכן מדין שני נפילות ומנא לן לחלק ולומר דבאחד איסור ואחד היתר יהיו שתי נפילות וחד נפילה שוין ולענין ב' של היתר יהיה חילוק ביניהם לענין הצטרפות. ולרווחא דמילתא אביא עוד הוכחה מדברי ת"ה הארוך דף קי"ג דמביא שם ההוא דפרק הערל ב' קופות אחד של חולין ואחד של תרומה ולפניהם ב' סאים אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרים שאני אומר תרומה לתוך תרומה כו' ואפליגו שם רבי יוחנן ור"ל דר"ל ס"ל דבעינן שיהא בסאה חולין יותר על התרומה שבקופה ור"י ס"ל אע"פ שלא רבו חולין על התרומה ודייק שם הרשב"א דאע"ג דלא בעי ר' יוחנן רבוי מ"מ בעינן שיהא חולין כתרומה אבל לא אם החולין הם פחותים מתרומה והקשה ע"ז דלמה לא ניזול לקולא אפי' בחולין פחותי' מ"ש מהא דשנינו בתוספ' דתרומות היו לפניו שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה ונתן מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן נתן הריני אומר משל חולין נתן אלמא לעולם תולין להקל בשל דבריהם פירוש דשם אין היתר כלל רק מה שנתן מן אחד מהם ונ"ל דכיון שבודאי נפלה כאן תרומה אלא שאין ידוע לאיזה א"א ספק דרבנן להקל ע"כ ואם איתא דיש חילוק בין ב' נפילות לאחת לא היה מקשה כלום משני נפילות על נפילה אחת דדילמא גם בזה יש חילוק ביניהם אלא ודאי שאין חילוק זה כלל ועיקר לפי האמת ותו קשה דהרשב"א שם מקשה על רבינו שמשון דמחלק בין ב' בני אדם לאדם אחד וכמ"ש כאן בסוף הסימן דאמאי לא הוזכר בגמ' החילוק שיש בזה ומכח זה חלק עליו אלא שמצד החומרא לא רצה להקל נגד רבינו שמשון ואם איתא שיש חילוק בין ב' נפילות לאחת גם עליו יקשה למה לא חילק בזה. והמעיין בת"ה הארוך יראה שטרח הרשב"א לפרש כל חילוקי דינים בזה ואמאי לא פי' גם החילוק הזה לבאר בטעמא שיש חילוק בין ב' נפילות לאחת אלא ודאי דליתא כלל ולענין הקושיא דלעיל בדברי הטור ורשב"א המעיין ברשב"א שם בסידור דבריו יראה דאין כאן קושיא כל עיקר דמתחלה כתב שם דהרמב"ן ס"ל שיש חילוק כאן בענין ב' קופות של חולין שנפלה תרומה לאחד מהן כההיא דליטרא קציעות שמביא שם דבעינן עכ"פ ביטול ולא אמרינן ספק דרבנן להקל היינו באם הם של אדם אחד או של שנים שבאו לשאול בבת אחת וכההיא דשני שבילין אבל אם הם של שני בני אדם אין צריכין ביטול כלל אלא אפילו אם בשתיהן מיעוט' מן התרומה אפילו הכי מותר מטעם שכל אחד אומר לתוך של חבירו נפל וכמו בשני שבילין ועל זה חולק הרשב"א שם דאפילו בשני בני אדם אין היתר כאן אלא על ידי ביטול דוקא אבל אם אין שם לבטל אלא אתה רוצה להתיר מצד שעל כל אחד מהקדירות תאמר שלא נפל בה אלא בחבירתה הא ליתא דלא מבעיא באדם אחד פשיטא דלא דהא עכ"פ איסור' לגביה הוא אלא אפילו בשני בני אדם אין אומרים שכל אחד יתלה בחבירו כיון שאם תתלה בו אתה אוסר לו כיון שאין לו שיעור לבטלו ועל זה אמר ואין חילוק בין אדם כו' ומ"ש בד"א כשאין בשום אחד מהן כדי לבטלו לא נתכוין לומר דבשניהם יש כדי לבטלו אלא אפשר שגם בשניהם אין לבטלו אלא דלא מיירי עדיין מזה אלא כאן מיירי שעל כל פנים אין באחד כדי לבטלו בזה אין חילוק בין אדם אחד לשנים ואסור ומענין צירוף של שנים סמך עצמו עלמה שיכתוב אחר כך דיש בזה חילוק בין אדם אחד לשנים ומ"ה כתב בארוך אמת דמהני צירוף שניהם בב' קדרות של היתר ולא חילק שם אם יש בא' מהם לבטלו לפי ששם כתב לפי דעתו דס"ל דמהני צירוף אפי' בב' בני אדם דלא כרבינו שמשון שמחלק בזה. אבל הקצר החמיר גם הוא כרבינו שמשון דבב' בני אדם לא מהני צירוף על כן לא כתב תחלה דין צירוף וסמך על מה שיחלק בו אח"כ בין אדם אחד לב' בני אדם לענין צירוף וכל הדברים פשוטים לא יעלה עליהם קושיא אלא למי שאינו מעיין היטב וסובר שמ"ש הטור לעיל ואין חילוק בין אם ב' הקדרות של אדם אחד כו' קאי על זה שאמר דדוקא באחד מהן צריך שיהיה לבטל וזה אינו דלא מיירי לעיל אלא ענין שעכ"פ צריך ביטול דלא כרמב"ן ולא מיירי עדיין מצירוף אבל כתב דינו אח"כ לענין צירוף שיש חילוק בין של אדם אחד לב' בני אדם והא דנקט הרשב"א כאן דינו בב' נפילות כוונתו לרבותא דאפילו בב' שאני אומר תולין להקל אפילו בשנים של היתר ונקט כי האי גוונא בכ"מ ששייך לומר שאני אומר וקמ"ל בזה דלפי האמת אין חילוק בין ב' נפילות לנפילה אחת אפילו בב' קדרות של היתר ואע"ג דאח"כ בדין אני אומר למקום שנפל הראשון נפל גם השני לא נקט רק נפילה אחת התם לא נ"מ רק לתלות השני בראשון ובזה אין רבותא טפי בשני מבאחד דהא התם ידעינן לאיזה נפל הראשון וע"כ נקט גם בפעם השני נפילה אחת אלא שיש להקשות במאי דדחה הרשב"א בארוך דברי הרמב"ן דלעיל דסבירא ליה א"צ ביטול בשנים זה אחר זה מהא דבסמוך דאם הם של שנים צריך ביטול ואפילו צירוף אינו מועיל מ"מ קשיא ממה שהביא הרמב"ן ראייה מב' שבילין דמותר בזה אחר זה ומ"ש כאן דאפילו בשנים זה אחר זה צריך ביטול דוקא ואפילו בנפילה אחת כההיא דלקמן. וצ"ל דהרשב"א ס"ל דאין ללמוד מב' שבילין דשאני התם מטעם דספק טומאה ברשות הרבים להקל ע"כ אזלינן לקולא שם וחילוק זה איתא ברבינו שמשון ס"פ ז' דתרומות לענין תרי שאני אומר אלא דק"ל מההיא דס"פ ז' דתרומות דאיתא שם במתני' אכל אחת מהם פטור מטעם דשמא חולין הם ומייתי שם רבינו שמשון דבירושלמי ר' יוחנן פריך על זה דאתי' כרבי יהודה בב'שבילין דפוטר בשנים בבאו זה אחר זה ומסיק דכ"ע מודים בזה אחר זה משמע התם דהקולא שיש בב' שבילין לענין זה אחר זה ישנו נמי בתרומה וא"כ ה"נ לכל הפחות בנפילה אחת אמאי לא ניזול לקולא בזה אחר זה דלא צריך ביטול וה"נ מביא בהגה"מר חולין ללמוד מב' שבילין דר' יוחנן שזכרתי בב' קדרות של היתר ונפל איסור לאחד מהן דאזלינן לקולא בשנים זה אחר זה. וראיתי למו"ח ז"ל שהקשה ג"כ על הא דאין מצטרפין בשנים זה אחר זה דמ"ש מב' שבילין ומייתי הך הג"ה מרדכי דחולין ותירץ וז"ל ואפשר דדוקא באיסור דרבנן תלינן להקל בבאו לשאול בזה אחר זה אבל באיסור דאוריית' אין תולין להקל כדמוכח בהלכות חמץ וכיון דהרשב"א כתב דינים אלו בסתם אפילו באיסור דאוריית' לפיכך לא כתב להתיר אלא באדם אחד עכ"ל ולא דק בזה כאשר אכתוב בסמוך בזה ונראה דלרבינו שמשון צ"ל דהא דבב' בני אדם אין מצטרפין לבטל היינו בב' בני אדם שבאו לשאול בבת אחת דאז יש תרי חומרות האחת דצריך ביטול והשנית דאין מצטרפין ולדידיה הכל ניחא דההיא דליטרא קציעות דיש שם קולא וחומרא חומרא דצריך ביטול וקולא דכל הכדים מצטרפין מיירי באדם אחד דוקא אבל דעת הרשב"א דאפילו בשנים זה אחר זה צריך ביטול לא ידענו לתרץ מ"ש מב' שבילין דהא בירושלמי משוי להו להדדי כאשר זכרתי לעיל וצ"ע:
סעיף ו עריכה
וידוע לאיזה נפל מבואר בתה"א וזה לשונו ואין בה כדי להעלות ונאסרה מיעוטה כו' עד כאן לשונו ואין להקשות אם כן הרי כבר נאסרה בבירור האחת והיינו הא דריש הסי' קדרה א' של היתר ואחת של איסור דאזלינן לקולא נראה דקמ"ל כאן אף על פי שאין כאן איסור מן התורה דבטיל ברוב היא אלא דנאסרה מחמת מיעוטא מדרבנן דאין בה ס' וה"א דלא לתלות באיסור בזה קמ"ל ודכוותא דסברא זו מצינו לקמן סי' ק"ץ אי תלינן בדם טוהר להציל על חבירתה דיש פלוגתא שם בדברי הטור ומו"ח ז"ל כתב דבדין זה אפילו אם נפל האיסור דאוריית' תלינן לקולא דכל מ"ש כאן מן ב' קדרות של היתר ולפניהם שני חתיכות כו' עד סוף הסי' אין לחלק בין איסור דאוריית' לדרבנן וכ"כ באו"ה כלל כ"ו דין י"ג עכ"ל ואינו נכון כלל דמבואר פרק הערל (יבמות דף פ"ב) דבכל איסור דאורייתא לא אמרינן שאני אומר וכאן כל ההתירים מכח שאני אומר למקום שנפל האיסור הא' כו' ובהדיא כתב תה"א תחלה דין ב' קדרות א' של היתר ואחת של איסור ונפל איסור לאחת מהן כו' דבעינן שיהא האיסור בטל ברוב וסמיך ליה כתב ואם ב' הקדירות של היתר כו' אני אומר למקום שנפל האיסור הראשון נפל גם השני ומן הטעם שאמרנו עכ"ל הרי שתלה טעם היתר בהא דלעיל ובעינן שיהא מותר מן התורה עכ"פ הן באיסור עצמו שאינו רק מדרבנן הן בשיעור ביטולו דמותר מן התורה אף שהאיסור עצמו מן התורה וכן בכל הנך דנקט עד סוף הסי' וחלילה להקל בזה באיסור דאוריית' ושיעור דאוריית' כגון שאינו בטל ברוב ועוד ראיה ברורה מסימן ק"ז גבי ביצים או דגים דחיישינן שמא נשארו בסוף כו' ואמאי לא אמרינן כמו כאן דכל הנכנס בספק איסור הכל מצטרף אלא ע"כ דהתם הוי מין באינו מינו הדג טמא שיש לו שם אחר ממה שיש לדג טהור וע"כ צריך מן התורה ס' וכאן לא אמרינן להקל בכל הסי' אלא היכא דמותר מן התורה ובאו"ה סוף כלל כ"ו העתיק דברי הטור בעניינים אלו מתחילת הסימן עד דין וא"א למקום שנפל הראשון כו' וכתב על זה ונראה דבכל זה אין חילוק בין אם האיסור דאוריית' או דרבנן עכ"ל הרי שכלל כל דיני הסימן הזה וכוונתו הן באיסור דאוריית' ועכ"פ השיעור דרבנן כמ"ש הוא עצמו לפני זה איסור דאוריית' וההיתר רבה על האיסור וזהו פשוט לע"ד:
סעיף ז עריכה
עתיד להתערב. לפ"ז פשוט הוא דאם הב' מיני היתר אסורים בתערובות כגון הא' בשר והב' גבינה אין מצטרפין לבטלו וכתב רש"ל דאם הם אינם עומדים להתערב כגון שהא' נתבשל במתיקות והב' בקיוהא אינם מצטרפים:
ויש מחמירין דאפילו באדם אחד כו'. בד"מ כ"כ בשם או"ה סוף כלל כ"ו בשם מהרי"ש שכ' א"א נוהגים לפסוק כן וכ"ה בכלל י"ב ותמה בד"מ למה לא קי"ל כן שהרי אין מחלוקת בזה ובסמוך נעתיק ל' ספר או"ה ולי נראה לתמוה על זה הפסק שכל מה שנכנס בספק מצטרף לבטלו אמאי פסק בש"ע לעיל סי' ק"ה סעיף ט"ו ואם אין ידוע אם נגע בכולן כולן אסורות אמאי לא נימא דכולן מצטרפות לבטל ומטעם כיוצא בזה כ' באו "ה כלל י"ב דין ט' דלא קי"ל כפסק זה של י"ד:
אלא לאחר שיערבנו. הד"מ כ' וז"ל אמנם באו"ה כלל כ"ו כתב השיב מהרי"ש דאנן לא נהגינן לפסוק כן אפילו באדם אחד ואפילו למאן דמתיר אין לאכלו רק לאחר שיערבו יחדיו שכבר נתבטל טעם האיסור עכ"ל ונ"ל תמוה במה שכתב דמאן דמתיר לא מתיר אלא לאחר התערובות וזה אינו דהא הרשב"א הוא דמתיר והוא מביא בת"ה הארוך דף קי"ד הירושלמי שאמר רבי זירא ורבי חייא בשם ר"ש היו לפניו ב' קופות ובזו נ' סאה ובזו נ' סאה ונפלה סאה תרומה בתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה נפלה רצה להעלות מזה מעלה מחצה מזה ומחצה מזה מעלה ולפיכך אם היו באחד מאה ובאחד חמשים אני אומר לתוך מאה נפלו ומשם הוא מרים ולא משל נ' עכ"ל פירוש לענין שצריך לתת חלקו של כהן נותן דוקא ממקום שנתבטלה התרומה ואם כן אם תאמר שאין היתר אלא לאחר התערובות היאך שייך לומר שמעלה מחצה מזו ומחצה מזו הא ע"כ כבר נתערבו ונעשה הכל אחד דאל"כ הכל אסור ותו דאם אין היתר אלא אחר התערובות למה נקט שמצטרפין שניהם לשון צירוף אינו שייך בזה כיון שכבר היו אחדים ע"י התערובות על כן נראה פשוט שאף אם לא נתערבו כיון שמן התורה מותר ע"י ביטול ברוב רק מדרבנן צריך ס' וכיון שיש ספק לאיזה נפל ונכנסו שניהם בספק שניהם מצטרפים לבטל ומותר כל אחד בפני עצמו דכיון שעתידים להתערב חשבינן כאלו כבר נתערבו ומ"ש או"ה דאפי' למאן דמתיר לא נתכוין על דעת הרשב"א דמתיר בזה אלא דה"ק שאין לפסוק כן להלכה להקל ואפילו מי שירצה להתיר כן להלכה לכל הפחות לא יתיר אלא אחר התערובות אבל לעולם דעת הרשב"א שמותר אפי' בלא תערובת עדיין דאלו אחר התערובות מותר אפי' בשני בני אדם דא"ל דבשני בני אדם מ"מ הוי לכתחלה אסור לערב משום אין מבטלין איסור לכתחלה כדלעיל סי' צ"ט סעיף ה' ובאדם אחד מותר לערב לכתחלה דאם תאמר כן דמותר לערב לכתחלה מטעם דחשבינן ליה כאלו כבר נתערב אף אנו נאמר דבאמת מותרים אפי' בלא תערובות כיון דחשבינן ליה כאלו כבר נתערבו אלא ע"כ דבאמת כן הוא אלא דהוא החמיר בזה לערבו תחלה וזהו ג"כ כוונת רמ"א כאן. וכתבתי כל זה לפי שכתב מו"ח ז"ל שהיתר שבכאן אינו אלא לאותן שסוברים שא"א חתיכה עצמה נ"נ אלא בבשר בחלב כמ"ש סי' צ"ב וצ"ט אבל לדידן דקי"ל בכל האיסורים אמרינן גם כן כאן אין היתר דמה שנפל בתוך אחד מהן נעשה נבילה ואין זה נראה כלל דכיון שנכנסין שניהם בספק הוה כאלו היו כבר בכלי אחד ואח"כ נפל שם כמו שהוכחנו בסמוך וזהו דבר פשוט דהא אף למ"ד א"א בשאר איסורים חתיכה עצמה נעשית נבילה מ"מ אין מבטלין איסור לכתחלה וא"כ ע"כ כיון שיצא כאן מכלל זה ואמרינן דמבטלין ליה לכתחלה היא גופיה נמי מהני ליה לכ"ע לענין שלא יקרא עליו שם נבילה כן נראה לע"ד ברור ופשוט: