ט"ז על יורה דעה פד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה

בטור כתוב והרמב"ם לא התיר אלא שבבורות כו' וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן עכ"ל נראה לפרש דעת הרמב"ם ולתרץ לשון הטור שלא כתב וא"א כתב כסברא ראשונה לפי שגם הרמב"ם ס"ל כתנא דבי רב אלא דסבירא ליה דהפלוגתא בין תנא דבי רב לתנא דבי רבי ישמעאל בדרך זה דגם בחריצין שאינם נובעין אלא נמשכין וזוחלין אסור לכולי עלמא ולא פליגי אלא בחריצין שאינם נובעים וגם לא נמשכים דלדבי רב הוה בזה כבורות ולתנא דבי ר"י אסור כיון שהוא מקום גדול ואינו דומה לכלים שאין כלי גדול כ"כ ואפילו בכלי אמרי' בשאר מקומות דאם הוא מחזיק יותר מארבעים סאה בלח בטל מתורת כלי ופסק הרמב"ם כדבי רב כמו הרא"ש ולא כמ"ש המגיד משנה שהרמב"ם פוסק כתנא דבי ר"י וזה למד הטור מלשון הרמב"ם שכתב שאינם נובעין והרי הם עצורים ככלים שהוא כפל לשון אלא ודאי דקמ"ל אפילו באין נובעים יש איסור כנובעים כל שהן זוחלין ואין לך היתר אלא אם הם עצורים ובאמת גם בחריצין מותר בדרך זה אלא דמ"ה אמרו בורות בזה לפי שהם בודאי עצורים משא"כ בחריצים דאינם שווים בזה וע"כ סיים הטור שהרא"ש לא כתב כן שהחריצים המושכין וזוחלין יהיו בזה כנובעים אלא כתב סתם בנובעים שהם אסורים גם בר"ן משמע שעיקר הרבותא שזוחלים הם כנובעים.
אע"פ שאין להם סנפיר. דכתיב בימים ובנחלים וגו' בעינן דוקא סנפיר כו' אבל באלו לא בעינן:

ואינו חושש כו' אם יזדמנו. באו"ה כתב ודוקא שאין מאוסין עליו אבל מאוסין עליו או שיש חשש סכנה כתב רמב"ם סוף הלכות רוצח דאסור משום בל תשקצו וכן כתב רש"ל בסעיף ט"ז לקמן:

אבל אסור לשאוב כו'. באשיר"י הטעם דחיישינן שמא פירשו מדופני הכלי ועיין מ"ש סעיף ג':

על דופן הכלי מבפנים. דהיינו רביתייהו:

סעיף געריכה

מותר לערות המשקים כו'. וכ' ב"י וד"מ דהכלי השני יש לו דין הראשון דאם פירשו בו בפנים דמותר וכתב ב"י ואע"ג דהאשיר"י כ' בסעיף א' בבור דחיישינן שמא פירשו אדופני הכלי שאני התם דמעיקרא היו בבור ועכשיו בכלי משא"כ כאן דמעיקרא והשתא בכלי עכ"ל ולענ"ד דגם שם חשש הרא"ש שמא באותה שעה שתחב הכלי להבור פירשו מהבור על גבי הכלי או אפילו בפנים קודם שנכנס המשקה שם דדוקא אחר שיש המשקה שם אין איסור אם פירשו משם לדופן בפנים אבל לא קודם לזה:

סעיף דעריכה

אפילו חורו נקוב לחוץ לא חיישינן כו'. בת"ה הארוך ביאר טעמו שאין הדבר מצוי שיחזרו לחוריהון אחר שיצאו כדמשמע באלו טרפות דלא חיישינן דלמא פריש אדופן הכלי מבחוץ וחזר להכלי אלמא לא חיישינן שמא פירש ממקום רביתיה והדר לתוכו והיש אוסרין נראה שמחלקים דהכא בפרישה כל דהו יש איסור כשפורשים רק מהחור לחוץ משא"כ לעיל בפרישה מהמשקה שבתוך הכלי לדופן מבחוץ ומדברי הרא"ש שמביא ב"י ד"ה כ' הרא"ש סיים ולקמן בשמעתין משמע דכל היכא דאי פריש אסור חיישינן דילמא פריש משמע כיש אוסרין האלו וא"כ תמוה דעת הטור שלא הביא כאן רק דעת הרשב"א שהוא להיתר ולא הביא דעת אביו לאיסור וגם לעיל מיניה הביא הטור בפירוש שלא כדעת אביו שכתב אבל מסתמא אין לחוש כו' ותו דמשמע שפוסק הטור כלישנא קמא של הרא"ש דאפילו לשאוב בכלי מותר מן בורות שיחין ומערות כיון דלא חייש לשמא פירש היה לו להביא דאפי' בכלי שואב ולמה לא כתב רק שוחה ושותה ונ"ל דהכל ניחא דבכ"מ לא מחזקינן ריעותא לומר שפירש כיון שאין ריעותא לפנינו ולא חיישינן אלא דוקא במקום שע"י מעשה האדם יש חשש זה כגון במסנן דיש סברא שע"י סינון שלו באו התולעים על הקסמין משא"כ בההיא דפירש שנקוב לחוץ שלא נעשה כאן שום פעולה שניחוש לפרישה ע"כ לא מחזקינן ריעותא מש"ה כ' הרא"ש שפיר דבשואב בכלי מבורות כו' יש ג"כ סברא שבשעת התחיבה לשם באו התולעים על גבו ואפילו אם באו לצד של פנים יש איסור כיון שבאו מהמים של הבור דאין היתר אלא אם באו בפנים מהמים שבכלי וע"כ שפיר אמר הרא"ש ולקמן בשמעתין גבי סינון אמרי' דכל היכא דפירש אסור חיישינן שמא פירש והיינו במקום שיש סברא בזה מצד מעשה האדם וע"כ פסק הטור דוקא שוחה ושותה מבור אבל לא בכלי וע"כ אמר הטור שפיר אבל מסתמא אין לחוש דהיינו אם לא נעשה שום מעשה המביא לידי חשש שמא פירש וא"ל ממה שאמרו בגמ' א"ה בחביתא נמי דלמא פריש לדופנא דמנא והדר נפל והא ליכא שום מעשה המביא לידי חשש שמא פירש הא לא קשיא דגם המקשן ידע שרגילות להיפרש מן המשקה לפנים בדופן אלא שהיה סבור שיש בזה איסור מ"ה פריך שמא נפל ומשני אדרבה דבר זה שהוא מביא לידי חשש שאמרת הוא עצמו מביא את ההיתר דהיינו רביתייהו כי רגילי בכך:

סעיף העריכה

תולעים הנמצאים בקמח כו'. ב"י העתיק בשם הג"ה ש"ד שיש מתירין אפי' פירשו התולעים לדופני הכד וחזרו לקמח כמו משקין דלעיל ושגגה הוא כי לשם יש תירוץ מכל אשר במים לרבות בורות כו' ששוחה ושותה מהן אבל יבחושין שבכלי אפילו פירשו מקצתן לאויר העולם בעיא היא ולא איפשטא וע"כ איסור גמור הוא ושמעתי שא"מ עשה מעשה בחיטין שהתליעו להשליכן לנהר ולא למכור לעובד כוכבים פן יאפה פת וימכרנו לישראל עכ"ל וכ' רש"ל ע"ז ס"פ א"ט דאפי' הכי שרי להאכיל לעבדו ושפחתו רק שלא ישהנו זמן מרובה שלא יבא לידי תקל' כמו בביעי דספק טריפ' עכ"ל ולא נהירא לע"ד לחלק בזה בין זמן מרובה למועט דגם במועט יש לחוש לתקלה ואע"ג דבסי' פ"ז נתבאר דבזמן מועט לא חיישינן לתקלה שאני התם דהבעלים בדילי מדבר זה ואין להם עסק בו ולא חיישינן למכשול משא"כ כאן שיעשה ממנו פת ושמא יתערב פת זה עם שאר פת כיון שהוא נאכל בתוך ביתו א"א ליזהר שלא יתערב עם פת אחר כנלע"ד:

שמא פירשו. נראה דאותן שס"ל בסעיף ד' דלא חיישינן שמא פירשו ואפי' חורו נקוב לחוץ כ"ש דלא חשו כאן דהתם יש ריעותא לפנינו שיש נקב נעשה ע"י התולעת ואפ"ה לא חיישי' שמא פירשו אפי' מקצתו ע"כ יש תימה על המחבר בש"ע שפסק לעיל לקולא וכאן לחומרא וכבר פסק רמ"א גם לעיל להחמיר ובהג"ה ש"ד כתב בלשון זה תולעים הנמצאים בקמח מותרים ואם שרצה בנפה אסורים עכ"ל רוקח עכ"ל נראה פשוט שס"ל כהמתירים דלעיל דלא חיישינן שמא פירשו נמצא לדידן ודאי חיישינן וכתבתי זה לפי שמו"ח ז"ל הביא ראיה מזה להתיר המילבי"ן קטנים שבקמח וחילק בין גדולים קצת לקטנים ותמיה מאד בעיני דלא נמצא מי שמתיר בתולעים שבקמח רק באגודה בשם רוקח כתב שמתיר והוא מטעם דלא חייש שמא פירשו ואנן קי"ל דחיישינן שמא פירשו כמ"ש בת"ה סימן קע"א דהכי קי"ל בפירות וע"כ אין שום חילוק בין המילבי"ן בזה:

ואסור למכרם לעובד כוכבים כו'. מו"ח ז"ל כתב על זה דרמ"א לא דק דאין איסור במכירה לעובד כוכבים אלא בקמח שמא יאפה פת וימכרנו לישראל אבל לא במלח וכן במיני קטניות כגון היר"ז וגרויפי"ן או מיני פירות כגון פלוימי"ן וראזיינ"י דאין לחוש שמא ימכור לישראל כיון דדרכן להתליע אסור לאוכלן עד שיבדוק תחלה ומביא ראייה מתשובת הר"ן סי' נ"ז ס"ח שסיים אבל כגון זה שרישומן ניכר ונתפרסם בעירם שרי למכרן לעובד כוכבים עכ"ל. מה שמביא ראייה להיתר מהר"ן המעיין שם יראה להיפך כי שם מיירי מחטין שהוצמחו לענין פסח דנראה לעין כל שהוצמחו וגם נתפרסם בעיר שם ע"כ התיר למכור לעובד כוכבים משא"כ כאן במלח והיר"ז וגרויפי"ן ודאי אנו קונים בכל יום מהעובד כוכבים בלא שום בדיקה וגם פלוימ"ן יבשים וראזינק"ש א"צ לבדוק כ"ז שלא ראו שום ריעותא כמו שהוכחתי בסעיף ח' ע"כ בודאי אסור למכור זה לעובד כוכבים אלא קבא קבא כדרך שאמרו בא"ח סי' ת"ס ס"א בחטין שנפל עליהם מים כנלע"ד פשוט: נשאלתי בקמח שהתליע ורוצה לעשות ממנו יין שרף דהיינו שמוציאין זיעה ממנו ואותה זיעה נעשה יין שרף דכאן לא הוה רק טעם לחוד לא שום ממשות והשבתי דאין כאן משום אין מבטלין איסור כו' דהא לא נתכוין רק להוציא זיעה מן הקמח וכמ"ש לעיל סימן זה בשם ת"ה אכן אסרתי מטעם אחר דהא חזינן דאפילו לעובד כוכבים אסור רק קבא קבא מטעם שמא ימכרנו לישראל ה"נ אם יהיה לישראל שום היתר יבוא לאכלו כשהוא בעין כנ"ל:

סעיף ועריכה

אבל תולעים הנמצאים בפולין כו'. זה דעת הרא"ש ובטור כתוב שהרשב"א חולק ע"ז וס"ל דאסורים וטעם דבריו בת"ה לפי שכל הגדל בפרי בעודו מחובר לארץ כגדל בארץ וכל הגדל בארץ אפי' לא שרץ על הארץ אסור עכ"ל וכ"כ ב"י בשם הר"ן ורבינו יחיאל ובד"מ הביא דברי או"ה שפוסק כרשב"א ובת"ח כלל מ"ו כתב וז"ל ולי נראה דטוב להחמיר כל זמן שהפרי לא נתבשל שאין לחוש לתולע מאחר שהפרי שרי אבל אם נתבשל עם התולע אין לאסור התבשיל דיש לסמוך אמתירין עכ"ל מיירי כאן בפרי שאפשר להשליך משם התולע ולאכול הפרי ומ"ה טוב להחמיר כ"ז שלא נתבשל ולפ"ז אם נמצא בקטניות בענין שאין שייך שם לומר כן ודאי לכתחלה ישליך אפילו בתבשיל אותה הקטניות שהתולע בתוכה כל שיש חשש שמא היה שם התולע בעודו מחובר ולא הקיל אלא בטעם התולע שלא יאסר התבשיל ובסמוך העתיק רמ"א בנמצא בפרי כמין נקודה שחורה דאסור כו' והוא תשוב' הרשב"א ונראה דהרשב"א לטעמיה אזיל דלא בעי כאן שיהיה שם מקום לרחוש דוקא אבל להרא"ש דמתיר כאן והמחבר פסק כמותו מותר גם באותו דין דנקודה שחורה דהא אפילו אי הוה הנקודה שחורה תולע בבירור לא היה נאסר כיון שאין לו מקום לרחוש ולא פירש ממקומו לחוץ אלא ודאי זה דוקא להרשב"א ורמ"א חש לדבריווא"כ יש תימה עליו שלא כתב תחילה לחלוק על המחבר במה שפסק להיתר בתולעים הנמצאים תחת הקליפה דיש אוסרים ולענין הלכה ודאי קי"ל להחמיר אף בנמצאים תוך הקליפה אבל אין אוסרין התבשיל משום טעם היבחושין האלו כמ"ש בת"ח אבל כל שיש חשש שבתוך התבשיל יאכל היבחושין עצמן ודאי יש להחמיר וכן איתא בהג"ה סמ"ק בשם ר"י שלפעמים נמצא בהם תולעים כשהן לחין במחובר סמוך ללקיטתן ואותן תולעים גדלים ונעשים זבובים והמחמיר תע"ב עכ"ל ונראה שמה שלא עשה מזה רק חומרא היינו דר"י לשטתו שהוא בעל התוס' דכתבו כהר"ש דמותר מדינא וע"כ כתב שהמחמיר תע"ב אבל להרשב"א ודאי מדינא אסור כנלע"ד ברור למעשה:

הואיל ואין מברכין כו'. דמ"מ מחובר לקרקע מקרי ואית בהו משום השורץ על הארץ:

סעיף חעריכה

כל מיני פירות שדרכם להתליע במחובר כו'. משמע אבל באם אין דרך להתליע אלא בתלוש א"צ בדיקה וע"כ אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים כגון רוזינ"י וכיוצא בהם) אם יש שם מילבי"ן קטנים דאין שם איסור אלא אחר שפירשו ונמצא דהוי ספק ספיקא ובס"ס מותר אפי' בשל תורה כמ"ש ב"י בשם הרשב"א גבי עבר ובישל תוך י"ב חודש ועיין מ"ש בסעיף ט'.

והמנוקבים יעלו למעלה. אבל תוך י"ב חודש לא מהני בדיקה לפי שאז יש חשש שמא התליעו במחובר והם אינם צפין למעלה אלא דוקא אותן שהתליעו בתלוש ב"י בשם הר"ן:

סעיף טעריכה

תוך י"ב חדש בלא בדיקה. יליף רש"ל מזה דגם תוך י"ב מהני בדיקה יפה דהיינו לבדוק כל פרי בפני עצמו לראות אם אין בו ריעותא מבחוץ סגי ומ"ש הטור תוך י"ב אין לו תקנה היינו בתקנה דמים רותחין ורמ"א בת"ח כתב והמנהג דבוררין הקטניות שקורין ערביס"ן תוך י"ב חודש על השולחן ובוררין הנקובין מהן עכ"ל וכתב רש"ל דכיון דצריך בדיקה יפה ואיכא טירחא אין להאמין לנשים בבדיקה זו ות"ח כתב דהמנהג להקל בזה כי יש הרבה צדדין להקל בזה:

כי אין לך פרי כו'. בת"ה כתב שקיבל דדוקא בתפוחים גסים או באר פירות הגסים אמרינן דבטל בששים התולעת אבל לא בקטנים וכתב רש"ל בפרק א"ט סי' ק"ב שיש להחמיר כן וכמ"ש במרדכי דבפרי קטן נעשה הוא נבילה וצריך ששים נגד כולו ובת"ח כתב מ"מ אם יש בתבשיל ג"כ דברים אחרים מלבד הפרי ודאי שרי לכ"ע וא"צ להחמיר כו' וכתב רש"ל ע"ז שאין לשמוע אליו להקל ולעד"נ להקל מטעם אחר דהיינו ע"פ מאי דאיתא בסי' ק"ד בסופו בדברים המאוסים כו' כזבובים ויתושים כו' דאם ההיתר רבה עליו דמותר וה"נ כן הוא כל שאין התולע בעין:

אבל ג' או ד' כו'. לכאורה תמוה למה לי ד' כיון שבג' אסור לא משכחת ליה ד' בלא ג' ונראה דהר"ן דכתב כן כמו שמביא ב"י קמ"ל דאפי' בד' יש היתר ברוטב ע"י סינון כמ"ש בסמוך וזה רמז במ"ש הר"ן והכל אסור ולא סגי בזריקתן להורות דזריקה לא מהני אבל סינון מהני והש"ע גריר בתריה בלשון אף שלא סיים כן וע' סי' ק':

ומאחר שהוחזק בתולעים כו'. כתב רש"ל פא"ט סי' ק' ומ"ה הנהגתי בעצמי שלא לאכול הכמהין היבשים כי הוחזקו בתולעים כי לאחר הבדיקה והברירה מצאתי בתבשיל בשולי הקדרה כמה תולעים וכן נמצא כמה פעמים והוחזקו בכך ונראה דוקא במה שמצוי בהם הכנימה אלא שלא בדק כדינו אמרינן הכי אבל בדבר שאין מצוי בו כנימה אמרינן מעלמא נפל ולא חיישינן לטפי מהני שנמצאו עכ"ל: מעשה בחג השבועות שעשו הנשים כמעט של כל העיר לחמים ופלאדי"ן עם ראזינק"ש ואשה אחת בדקה רוזינ"י שלה ונמצאו בה מילבי"ן וכולן קנו ממקום אחד והלכו ומצאו גם אצל המוכר כו' נראה בעיני שאותן שלקחו קודם שנודע שיש שם מילבי"ן מותרין דזה דומה למ"ש ב"י בשם הרשב"א בדין עבר ובישל תוך י"ב חודש בדברים שדרכן להתליע דיש כאן ב' ספיקות ספק היה שם רחש ספק לא היה ואת"ל היה שמא נימוח ונתבטלה וה"נ יש ב' ספיקות האחד שמא באותו פעם שלקחו הם לא היו עדיין מילבי"ן עד שעה קטנה שאחר זה ואת"ל היו שמא נמוחו בתנור מחמת חום האש וא"ל שזהו נגד הסברא לומר שבשעה קטנה יתהוו המילבי"ן ונמצא שאין כאן אלא ספק אחד דנימוח זה אינו דהא גם שם בההיא דרשב"א כיון שדרכן להתליע הוה כודאי התליע שספק הרגיל לאו שמיה ספק כמ"ש בת"ה סימן קע"א לענין חיטין מתולעים ואפי' הכי חשבי רשב"א לספק ספיקא אבל אותן שלקחו אחר כך יש לאסור כל הלחמים והפלאדי"ן דאין כאן אלא ספק אחד שמא נימוח ובהדיא כתב הר"ן בסוף פא"ט דמשום הך חד ספיקא לא שרי הרשב"א וזה ודאי אין סברא לחלק בין מילבי"ן לשאר תולעים לענין לומר שהם נימוחים יותר כנלע"ד להחמיר בפרט באיסור של תורה דודאי פירשו המילבי"ן מן הרוזינ"י בשעת עריכה ולישה ושמא יאכל גוף האיסור:

סעיף יגעריכה

יחממנו עד שיהא ניתך. ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין כוונתנו אלא לתקן הדבש כ"כ ב"י בשם א"ח:

סעיף ידעריכה

מותר לטחנן. דהתולעים בורחים בשעת טחינה משם לדופני האפרכסת ואף אם נטחנו הרי הם בטלים:

וכל תולעת שיראה כו'. נראה דהא דשאר מותר הטעם דהא יש ספק ספיקא ספק אין שם ואת"ל יש שם ספק נימוח בשעת האפייה ואין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין כוונתינו רק לאפות הפת ולא לבטל התולעת כנלע"ד:

סעיף טזעריכה

במעיהם אסורים. דמעלמא אתו ונכנסו דרך חוטמו בשעה שהדג ניים:

הגדלים בבשר. דבהמה בשחיטה משתריא והנה תולעים דיש להם חיות בפני עצמן ולא שייך בהו שחיטה קיימו באיסורייהו אבל דגים אין צריך שחיטה ע"כ התולעים שגדלים בהם ג"כ מותרים אם לא שבאו מעלמא להם ומ"ה גם הגדלים בבשר לאחר שחיטה מותרים:

שמא פירשו מחיים. פי' בעודם חיים התולעים דאותם נפלו בשעת הדחה וכתוב בטור בשם הרא"ש ע"ז וראוי היה לחוש כשנתן הבשר בקדרה במים צוננין אולי פירשו לדופני הקדרה ונהגו להתיר עכ"ל פירוש שראוי היה לדמותן לתולעים של פירות דלעיל ונראה טעם המנהג להתיכ כמו שכתב רמ"א בסמוך גבי גבינה כי יש מתירין אותם בכל ענין כו' והיינו דעת ראבי"ה במרדכי שמביא בית יוסף דכתב דאין אסור משום שרץ רק בגידולי קרקע ונמצא אפילו פירשו לגמרי מותרין וזה דלא כמו שכתוב בלבוש דטעם דמתירין בכל ענין הוא דהיינו רביתייהו דבאו"ה ודרכי משה מבואר כמו שכתבתי אלא דמ"מ הכריע באו"ה ורמ"א בגבינה לאסור בפירשו לגמרי והיינו משום מראית עין לחוד ונראה דה"ה בתולעים של בשר כן דהוה כמו בגבינה אלא שרש"ל כתב פא"ט סי' ק"ד אחר דברי ראבי"ה דלעיל דכל הבא מרוב שומן או מסרחון אין עליו שם שרץ כלל דלא הוי שרץ רק בגידולי קרקע או בעניני שתייה שדומה לשרץ המים ומ"מ דוקא בגבינה שבאים משום שומן ולא מסרחון משא"כ בבשר דאסור לאכלו אפילו דעתו יפה מ"מ אסור משום בל תשקצו עכ"ל:

סעיף יזעריכה

שרץ שרוף כו'. רש"ל העתיק בשם תשובת ר"י על נכפה שהיא כמכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שיש בו שרץ עוף אם הרפואה בידוע ואם לאו אסור ואם ביטל העובד כוכבים הרפואה בס' מותר: