ט"ז על יורה דעה כד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ג עריכה
ולאסור שתיהן. הטור בשם הרא"ש כתב בזה הביא ולא הוליך החיצונה כשירה והפנימית פסולה הוליך ולא הביא הפנימית כשירה והחיצונה פסולה הב"י פירש בהביא ולא הוליך משו"ה הפנימית פסולה לפי שלא עבר עליה רק חצי הסכין ופוסק כשמגיע ראש הסכין לחיצונה וה"ה אם לא פסק והביא גם על הפנימית כל אורך הסכין שהיא כשרה אלא אורחא דמילתא נקט וכן איפכא בהוליך ולא הביא וכתב בפרישה ע"ז שהוא דחוק דמאן יימר דזהו אורחא דמילתא ומביא פי' אחר בשם רנ"ש דפירש פנימית היינו החיצונה מן הכותל כו' והוא דחוק טפי לפרש כן ומו"ח ז"ל פי' וז"ל דוקא בהתחיל לשחוט בקצה הסכין שאצל הקתא דאז כששחט בחיצונה כמלא צוואר והתחיל להביא הסכין על הפנימית בהכרח שיביא הסכין גם בחיצונה לשוחטה עוד שהרי בעוד שלא עבר הסכין על הפנימית לא שחט בחיצונה רק כמלא צואר ולא נשאר חוץ לצואר החיצונה רק כמלא צואר אח' ואם כן ודאי יש לחוש לדרסה דפנימית מאחר שצואר החיצונה נשחט במקצת והפנימית לא נשחט עדיין כל עיקר והוא מעביר הסכין על שתיהן יחד ומתכוין לשחוט שניהם בשוה כו' עכ"ל וקשה מה איכפת לן באורך הסכין ב' צוארים הא גם בשלשה יש חשש זה דאם אנו רואין שבאותה שעה שנחתך צואר החיצונה נחתך גם פנימי' בשוה והוא התחיל בחיצונה ע"כ שהפנימי נדרסה דהא אין לה שיעור כמו לחיצונה ואי לאו שנדרסה למה היה לה די בחלק מועט מן החיצונה והנלע"ד שודאי הסברא שהניח מו"ח ז"ל אמת בזה כשנשחטו בשוה אלא שאנו צריכים לפרש הפשט בדרך אחר דמלשון התנא שאמר שחט ב' ראשים כאחד משמע שגמר שחיטה הוי ממש בשוה ואין שום קדימה לאחד יותר מלחבירו בגמר דאם היתה קצת קדימה היה נקרא בזה אחר זה אלא כדפרישית ועיקר כוונת התנא להשמיענו דאין מה שבתוך הצואר בחשבון עד שיעבירנו ממנו והנה אם הסכין ארוך כשלשה צוארים מצינו דבר זה שפיר דהיינו שמניח אורך שיעור שני צוארים על שני הצוארים וכשהביא ממילא הוה ההתחלה והסיום בשוה לשניהם דהא על כל צואר יש חלק כנגדו וכשהביא אורך צואר אחד נשאר בתוך הצואר של כל אחת אורך צוואר ובאותו פעם נשחטו שניהם ממילא הוה בשוה ממש וכשרים שניהם אבל אם הסכין כשני צוארים א"א לך לומר בשום פנים ששחיטתן יהיה נגמר בשוה וכשרים שניהם כי אם תניח הסכין ארכו על שני הצוארים ובכל אחד ישחט במה שעליו פסולים שניהם כי כל אחד נשחט רק כשיעור אורך צואר אחד וג"כ א"ל שהפנימית כשירה כיון שמעביר כל הסכין עליה דא"כ לא הוה גמר שחיטת שניהם בשוה דהא החיצונה נשחט קודם לה אלא ע"כ צריך אתה למצוא שהוא מניח צד שאצל הקתא על שפת החיצונה ממילא יש לחיצונה כמלא שני צוארים וכשהוא חותך שיעור ב' צוארים מגיע על הפנימית שיעור צואר אחד שהרי שחיטתה נגמרת בשוה בשעה אחת ממש עם החיצונה וע"כ אין הכשר אלא לחיצונה והפנימית נדרסה כי לא היה לה רק שיעור צואר אחד וכן להיפך אם הוליך ולא הביא וע"כ צריך להניח ראש הסכין אצל שפת הפנימי' ממילא הפנימית כשרה ולא החיצונה כיון שהיא נשחטת בפעם אחת עם הפנימית כנ"ל לפרש בס"ד הפשט בטוב טעם אלא שלענין הלכה פסק הש"ע כדעת הרשב"א דכיון שראינו שהאחת נדרסה אמרינן שגם השניה נדרסה אע"פ שהיה לה כשיעור:
סעיף ה עריכה
רוב המפרקת. במרדכי כתב שראבי"ה דקדק מפרש"י שפירש ריש פרק השוחט אהא דאמרינן דלא לשוויה גסטרא חטיהו והוציא את דמו ותו לא ומ"ה אסר כשחתך כל המפרקת ול"נ למהר"ם דהאי ותו לא דפרש"י פירושו שא"צ לשחוט יותר ע"כ וגם לענ"ד תמוה דעת ראבי"ה דהא פירש במתני' דהשוחט מן העורף דאם חתך המפרקת קודם שחיטת הסימנים נטרף משמע דאחר הסימנים אין חשש כלל וכ"כ בדרישה ר"ס א' והאריך בראיות עוד משאר פוסקים ובת"ה סי' קפ"ז כתב דאין איסור זה אלא חומרא בעלמא ומצאתי למהר"ר ליב מפראג שכתב שהתיר הלכה למעשה בחתך כל המפרקת אחר הסימנים וכן נראה עיקר אלא שכיון שרמ"א כתב שאין לשנות מן המנהג שנהגו להטריף אפילו ברוב המפרקת אין בידינו להקל דלא יהא אלא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אלא דמ"מ יש להקל בזה בכל הספיקות דאפילו רואה חתך במפרקת א"צ לבדוק אחריו אם הוא רוב או לא וק"ו כשאין המפרקת לפנינו בכולם יש לסמוך להקל ואין להחמיר רק אם כבר ראו שנשחט רוב המפרקת רוב גמור ולא בענין אחר והאי רוב המפרקת נ"ל דהעיקר תלוי בחוט דהא אפילו לדעת ראבי"ה שפי' דברי רש"י ותו לא דאסור לחתוך אח"כ ע"כ לא קפיד אלא אחוט שהחיות תלוי בו וע"ז אמרה תורה דלא ימית הבהמה אלא ע"י הסימנים ולא בד"א דאל"כ נימא שלא יחתוך כלל שום דבר אחר הסימנים אלא ודאי כדפרישית וראוי לסמוך להקל בזה כיון שטרפות זו אינה אלא חומרא. אחר כתבי זאת ראיתי בתה"ה דף כ"ג וז"ל וקרא אתי דלא לשוויה גיסטרא כלומר במקום שזב בלבד דהיינו הסימנים אבל לא ישבור המפרקת שאילו שבר המפרקת קודם שתצא נפשה מבליע דם באיברים ואסור כדאמרי' פרק כל הבשר השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מבליע דם באיברים עכ"ל ובדק הבית חולק עליו וכתב שאין חשש זה אלא דוקא ע"י שבירה ולא בחיתוך בשעת שחיטה ובמשמרת הבית חיזק דבריו הרשב"א ודחה דברי ב"ה יעויין שם ולא אכניס עצמי להכריע בזה ביניהם אבל מאד תמהתי אם יצאו דברים אלו מפי מאור עינים הרשב"א שהרי הוא עצמו גורס בפרק כ"ה ומבליע דם באיברים ואסור לאכול חי אבל ע"י מליחה מותר וכמ"ש הט"ו סי' ס"ז וכתב ב"י שכ"כ גם הרשב"א וכך הם דבריו בתה"ה דף ס"ז ואי ס"ד דקרא אתי לזה ה"ל כלא נשחט ויש איסור אפילו ע"י מליחה על כן נראה שאין פירוש זה עיקר ודברי ב"ה אמת הם עכ"פ כפי מה דקי"ל להלכה כנלע"ד:
סעיף ז עריכה
חלדה. הוא לשון הטמנה ע"כ נקראת חולדה בלשון זה לפי שמטמנת עצמה בארץ כן הוא בגמ' פ"ק דחולין (דף כ):
סעיף ח עריכה
ויש מי שפוסל גם בזה. הוא דעת הרמב"ם בטור וק"ל מתלמוד ערוך שאינו כן דהא בפרק בהמה המקשה (חולין דף עד) בעי רב הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו כו' ואמאי לא אסרינן לה מטעם חלדה דהא אין הסכין מגולה אלא ע"כ דאין חלדה אלא במה שהוא קשור בצוארה ובעל הלבוש שגג בזה בסימן י"ד כמ"ש שם:
סעיף ט עריכה
ויש לחוש לדבריו לכתחלה. מו"ח ז"ל חולק על פסק זה מטעם דהתוס' כתבו פ"ק דחולין (דף כ) בשם רש"י בפ' חטאת העוף שכנשמתכסה ראשו של סכין הוה חלדה ע"כ יש לאסור אפילו דיעבד ע"כ ואין מזה תפיסה כלל דהתם קאי שהוא שוחט גם הסימנים בראש הסכין והתם קאי במולק בסכין וצריך שיהיה נזהר שלא יחתוך המפרקת עם רוב בשר שעליה וכמו שהעתקתי סי' כ' ס"ג ע"כ צריך לנעוץ ראש הסכין תחת הבשר שעל המפרקת בענין שיהיה קיים ולמטה ממנו חותך בראש הסכין המפרקת עם הסימנים נמצא שבמקום השחיטה הסכין מכוסה וכן מבואר בהדיא בהגהת אשיר"י ספ"ק דחולין ממש כמ"ש וכן ברוקח הלכות שחיטה אבל מדין זה לא מיירי שם כלל:
סעיף יא עריכה
וכן אם שחט מיעוט הראשון בחלדה. פי' תחת העור ושחט מיעוט קמא מלמעלה למטה ואחר כך שחט השאר שלא בחלדה וזהו שמוסיף על חלוקה ראשונה ששם גרע טפי ששחט מיעוט קמא מלמטה למעלה:
סעיף יב עריכה
וגמר שם חתיכת כל הקנה כשירה. בטור כתוב אפילו למאן דפוסל שהייה וחלדה במיעוט בתרא והטעם דכאן אין עושה פסול במקום שחיטה דמה שחותך אחר כך במיעוט הקנה הוה כאלו חותך ברגל אחר שחיטת רוב הסימן בעוף או אחר רוב שנים בבהמה:
סעיף טו עריכה
מהלחי ומהבשר. משמע דאם הבשר על הסימנים עדיין כשר וכ"כ ב"י בשם רשב"א בהדיא אבל בטור משמע דטריפה כל שנשמט מהלחי וכן משמע באשיר"י שלא הביא התירוץ דאגם אגומי בגמרא:
ונשמט אחד מהם. בטור כתוב שנעקר הסי' או נשמט כו' וצ"ל פירושו דנעקר היינו בכח אדם ונשמט היינו מעצמה של בהמה ע"י נדנודה:
אבל בחייו כשר כו'. הוכיחו זה בתוס' פ"ק (דף ט') מכח קושיא שהקשו פשיטא שלא מהני ביה שחיטה כיון שכבר נטרף אלא ודאי דלא נעשית טריפה בשביל עיקור זה אלא שהלכה למשה מסיני שלא תועיל בו שחיטה עד כאן וא"ל א"כ שלא נטרפה למה יהיה אסור בעוף כשנשמט אחד ואח"כ שחט השני דהא שחיטה יפה היא תירץ הרשב"א דאף על גב דהכשרו של עוף בסימן אחד מ"מ בעינן שיהיו שניהם ראויים לשחיטה וא"ל ממ"ש בגמרא פרק בהמה המקשה (חולין דף ס"ט) בבעיא דחלב בן פקועה או דילמא התם אית ליה תקנתא בשחיטה כו' כמו שהבאתי בסי' י"ד סעיף ח' הא כאן בעיקור לית ליה תקנתא על ידי שחיטה ואפ"ה החלב מותר דלא קאמר התם אלא שהאיסור של אבר מן החי הוא קל מאיסור יוצא כיון ששייך תקנה בשום פעם לאותו איסור משא"כ באיסור יוצא שאין לו תקנה כלל:
סעיף טז עריכה
הא דפסול כו'. משמע בהדיא שאפילו בשעת שחיטה לא אסרינן בעיקור של שמוטת הסי' אלא בנעקר כולו דהא בסעיף שקודם זה כתב שנעשה קודם גמר שחיטה ממילא נעשה העיקור בשעת התחלת השחיטה וע"ז קאמר בסעיף זה דכשר אם נשאר כל שהוא ואין שום חילוק בין תוך השחיטה או קודם השחיטה ואין נמצא בשום פוסק שיחלק בזה ואין בו שום סברא לחלק דכיון שכל שלא נעקר הרוב אין כאן טריפות ולמה נאסור מכח שאירע כן בשעת שחיטה וכן מוכח להדיא מדברי התוס' שזכרתי קודם לזה שהקשו פשיטא דלא מהניא ביה שחיטה וכן הקשו עוד שם ותימא דמה ענין זה העיקור להלכות שחיטה כו' והוצרכו ליישב דאיירי כשנשמט הסימן ואח"כ שחטו עכ"ל ואי תימא דבשעת שחיטה חמיר טפי דפוסל שם עיקור אפילו בלא נעקר רק מקצת ולא בעינן כולו רק אם נעשה קודם השחיטה לא היו התוס' מקשים כלום דהא יש חילוק גדול בין שעת השחיטה לקודם השחיטה אלא ע"כ ברור דאף בעיקור שבשעת שחיטה אין פוסל אא"כ בכולו וכמו שמוזכר בסעיף זה וכן מבואר בדברי הר"ן בשם הרמב"ן שמביא ב"י דעיקור היינו סימנים שנעקרו כולם או רובם בדבר שעושה אותה טריפה והוה ליה למימר שאם אירע לו כן בשעת שחיטה משהתחיל בסימנים שתהא נבילה לפי שכיון שנשמטה באותה שעה א"א שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדים הסימנים עכ"ל ודבר פשוט שגם כשנעשה עיקור זה קודם השחיטה היא טריפה דמתניתין היא פסוקת הגרגרת אלא דמ"מ לא הוה נבילה עד שיהיה כן בשעת שחיטה וכ"פ ב"י הרי דעכ"פ אין חומרא אפילו בשעת שחיטה רק בנעקרו כולן או רובן וכתבתי זאת לפי שמו"ח ז"ל כתב שנ"ל אם נעשה העיקור בשעת שחיטה אוסר אפילו בכל שהוא שנעקר ולא בעינן כולו או רובו אלא בנעשה קודם שחיטה וכתב כן מצאתי וכן משמעות סמ"ק ומהרי"ו שלא הזכירו שיעור בעיקור זה ולא ידענא שום מקום לחומרא זאת כי כל הראשונים והאחרונים שלא כתבו שיעור כתבו בלשון זה שנעקרו הסימנים ומשמעות זה כל הסימנים רק שבהג"ה שחיטות של מהרי"ו כתב שם כן דבשעת שחיטה אוסר אפילו במיעוט ואולי ע"ז רמז מו"ח ז"ל במ"ש כן מצאתי אבל עיקרא דמילתא היא שאפילו בשעת השחיטה אין עיקור אוסר אלא בכולו ובעל הג"ה דשחיטות לא כתב יפה בזה וכ"כ בס' זבחי ריב:
ומעט כאן פסול. א"ל הא כתב ברישא בנשתייר משהו כשר דכאן שנתפרק בהרבה מקומות ניכר שנתפרק בכח ומה שנשאר הוא חיבור מדולדל אבל ברישא שנתפרק במקום א' אותו מיעוט הנשאר נשאר בחבורו בחוזק כ"כ רשב"א:
סעיף יז עריכה
ה"ז פסולה. וסיים מהרי"ק שם וא"ל אם איתא דהוה שמוטה מקמי הכי הוי חזי ליה או מרגיש בו כי מי יוכל להבחין בזה הלא הוא כעצמים בבטן המלאה עכ"ל:
מיהו השוחט נאמן כו'. לכאורה זה סותר מ"ש בסמוך בשם מהרי"ק שא"א בזה לידע בשעת שחיטה דכאן מיירי שבמקום השחיטה נראה אח"כ שינוי ממה שהיה בשעת שחיטה דהיינו שבמקום השחיטה נראה העקירה כי המקום הנעקר נתהפך ובא לשם ובזה נאמן לומר שלא היה בשעת השחיטה כן ואנו מוכרחים לומר שנעשה אח"כ כן ע"י פרכוס משא"כ לעיל שלא נראה כלום מן העקירה במקום השחיטה אלא למעלה במקום חבורן בלחי והוא מכוסה עדיין בעור ודאי לא יכול להבחין בזה:
סעיף יח עריכה
ה"ז פסולה. לפי שאז אפשר שהיה כבר שמוט ושחטו אח"כ כיון שתפס הסימנים וכתב רש"ל האידנא אפילו בלא תפס אסור:
שיביא בהמה כו'. אבל לא באותה בהמה כי שמא האודם הוא מחמת שהיה בה עדיין חיות ול"ד למ"ש לקמן סימן ל"ד סעיף ט' שמדמין באותה בהמה לפי ששם האודם הראשון טריפה ע"כ אין מכשול לפנינו:
סעיף יט עריכה
מהגרגרת שלם כשר. זה דעת האגור הטעם שע"י גלגול הגרגרת נעשה כן ורש"ל כתב ע"ז להטריף כמ"ש רמ"א כאן וז"ל רש"ל הלא כל ספק בשחיטה פסולה ומי יעיד שע"י גלגול הגרגרת של אחר שחיטת רוב הסימנין הוא בא שמא הוה בתחלת השחיטה או באמצע השחיטה וכן מסתבר לומר שבדחיקת הסכין על הגרגרת בא שקפץ חוליא אחת ממקומה עכ"ל וכן מסיק מו"ח ז"ל ואפילו באין הטבעת שלם ואין חילוק בין נמצא על הסכין בין נמצא על הארץ דבכל ענין הוא ספק בשחיטה דשמא בא לידי עיקור כל שהוא עכ"ל ולטעמיה אזיל דס"ל דעיקור שבשעת שחיטה אוסר אפילו בכל שהוא אבל כבר נתברר דאין חילוק בזה אלא בכ"מ בעינן כולו כמ"ש בסעיף ט"ז ולפ"ז אם נמצא מן הטבעת פחות מרובו על הסכין או על הארץ פשיטא דכשר שהרי אין כאן טריפות לגמרי אף אם נעשה ע"י דחיקת הסכין ונראה אפילו אם ספק לנו אם הוא הרוב או לא ניזול לקולא מטעם ספק ספיקא ספק שמא לא היה הרוב את"ל שהוא הרוב שמא נעשה ע"י גלגול הגרגרת. ופעם אחת בא לידי באחד ששחט אווז ומצא אחר השחיטה על חוד הסכין טבעת אחת דהיינו שהיתה חתוכה ושני צדדי החיתוך על שני צדדי הסכין והכשרתי דבזה נראה ברור שלא ע"י דחיקת הסכין על הגרגרת נקפצה חוליא אחת ממקומה שהרי נחתכה הטבעת ואין לחוש שמא תחלה נדחפה ממקומה ואח"כ חתך בזה דאין לחוש לדחיפה כלל אפי' לדעת המחמירים אלא כשרואין שלא נחתך הטבעת ויש להם קצת סברא שכח הסכין דחפו ולא היה בו כח לחתכו אבל כאן שאנו רואין שנחתך למה לנו להחזיק איסורא שהיה תחלה דחוף תדע לך דא"כ כשנמצא בשחיטה שתי חתיכות בקנה וטבעת אחת ביניהם ואף שלא נתלשה משם מ"מ נימא שאותה הטבעת נדחפה ולא היו שם שתי חתיכות סמוכות וכ"ת הא נמי טריפה הא פשיטא דליתא דהא כתב בסי' כ"א שחט בב' וג' מקומות כשירה דפשוט משמע אפילו אם הם סמוכים וטבעת אחת ביניהם אלא ודאי דאין סברא להחזיק ריעותא אלא כשרואין שלא נחתך הטבעת אלא בא כולו שלם ע"ז אנו אומרים שמא נדחף בלא חתיכה. ובספר משאת בנימין ראיתי בסופו בחידושי דינים שלו וז"ל פעם אחת שחט השוחט אווזא וכשבא לכסות את הדם מצא טבעת שלם על האפר והכשרתי ואע"ג דבספר שארית יוסף בסי' מ"ז השיב לי על דברי ובסוף דבריו נשאר בספק ולא הכריע מ"מ כמה גדולים ושוחטים הסכימו עמי להכשיר וכן נראה עיקר שהרי האגור וב"י התירו בנמצא על הסכין אלא שהרב רמ"א החמיר וחידוש הוא והבו דלא לוסיף עלה ואין לאסור רק בנמצא על הסכין עכ"ל וכדאי הם הב"י והאגור שמכשירים בכל גווני שנסמוך עליהם בהנהו מילי שזכרנו:
סעיף כ עריכה
רגלו בקרקע. וה"ה בכותל ובקצת ספרים כתוב שלא ידחוק והוא ט"ס וצ"ל שידחוק: