ט"ז על חושן משפט רפג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(ס"א דבר תורה) דכתיב כי לבני לוט נתתי את ער ירושה:
(הגר כו'). דכקטן שנולד דמי:
(ותנאי מועיל כו'). פירוש ביכול לעקור הנחלה מהראוי לה משא"כ בישראל שצריך ל' מתנה דוקא כדלעיל:
(אם אין עכו"ם יודעים כו') נראה לי הטעם דהפקעת הלוואתו שרי כמ"ש בסי' שנ"ט [שמ"ח] רק במקום שיוודע שיש חלול השם וכמ"ש שם בסי' שנ"ט [שמ"ח] וסמ"ע כי דבלא ידע מותר משום ראה ויתר גוים ובידע אסור משום גזל העכו"ם דאסור ואיני רואה חילוק בין ידיעה לענין גזל ובאמת אין כאן גזל וכמ"ש:
(ס"ב ואם ראו כו') שלא לחזק יד הרשעים כו' משמע דס"ל דמן הדין דודאי ממון של המומר הוא לגמרי אלא כדי לתקן פרצת הדור יש צורך לקנסו בממון זה הרשות ביד הב"ד ואפילו בדרך זה יינתן הממון לבני המומר ויליף לה ממסור דאמרי' בהגוזל בתרא ולקמן סימן שכ"ח [שפ"ח] דאסור לאבדו ביד דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא וק"ו כאן דכבר נפיק מניה בני ישראל דאין לאבד ממון השייך להם ולא יהבינן למומר רק לבניו ומשמע מדברי הרמב"ם דאם אין להמומר בנים לא יהבינן הירושה דמומר ליורשי המומר ולא הנכסים שנשארו לשאר יורשי המוריש של המומר וכעין ההיא שכתב רמ"א בסמוך יורשיו אינן יורשים ונשארה כו' ואפילו יש לו אב או שאר קרובים לא ס"ל להרמב"ם שהב"ד יפקיעו הירושה ממומר ויתנו להם דא"כ לא היה להרמב"ם לכתוב אם יש לו בנים כו' דרך ספק אלא ינתן ליורשיו דאין לך אדם בישראל שאין לו יורשים וטעמא דהרמב"ם בזה דילפינן ממסור דלא חשו חכמים אלא לזרעא מעליא דנפיק מניה ולא חשו לשאר יורשיו ה"נ כאן ואע"ג דבמרדכי פ"ק דקדושין כתב דאבי המומר יורש בנו דלדידיה לא קנסו רבנן שאני התם דלא עשו חכמים שום דבר רק בזה הניחו על דין תורה שירש האב בנו משא"כ כאן שקנס חכמים כדי לתקן פרצות הדור ולסלק המומר מן הממון וודאי לא מועיל קרובי יורשי המומר שיתנו הב"ד להם הממון דאין הממון של המומר כלל רק כשיש לו בן ישראל אז לא סלקו הממון מאבי המומר בשבילו וינתן לו ובסמ"ע כתב הוא הדין אם יש לו אב ומביא ראיה מהמרדכי שזכרנו וממילא ה"ה אח או שאר יורש דהא שם במרדכי נותן טעם דהאי יורש לא עביד איסורא ומ"ט נקנסיה וכתב שמש"ה כתב רמ"א ישראל היורש קרובו המומר כו' סתם ואין ענין זה לזה דבודאי הממון שביד המומר כבר שפיר יורשין אותו קרוביו כ"ז שלא זכה בו אחר ולא שייך שם קנס שלא יורשו אותו כי היורש' לא חטא משא"כ כאן שקנסינן להמומר שיסתלק מהירושה ולא מועיל בזה זכות קרוב יורש רק בנו ותו תמהתי דהא בהדיא כתב דמ"א אחר כך במומר גדול אין יורשיו אותו כנלע"ד ברור:
(וי"א שמניחין כו'). גם רבינו מביא זה בשם אביו כאלו חולק על הרמב"ם ובאמת יש מחלוקת דהרא"ש ס"ל דאף במקום דאין בנים למומר מ"מ לא שבקינן למומר שיטול הוא הירושה אף במקום שאין משום לתקן פרצת הדור אלא משום דלא שבקינן לממון שהוא ביד ישראל שיאכלנו המומר בגיותו וכמ"ש באנו נערות גבי קנס דלא כמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם וכ"כ הרא"ש בהדיא כמ"ש ב"י ע"כ כ' שיניחו אותו ביד ב"ד:
(ויורשיו קרובי המומר) כיון דעדיין לא זכה בהם שום אדם ממילא היורש יורשן:
(שראוי לקונסו כו'). לכאורה יש לתמוה לפי מסקנת ת"ה לא ק"ל הכי מ"מ צדקו דברי רמ"א ונכונים הם דכ"ז שהוא גדול אין מועיל שום ספק בטחון שיחזור בתשובה זולת בענין שרואין בו בבירור שחוזר בתשובה רק שמיראתו עושה בצנעה וא"א לו לברוח או שרואין בו שבזמן קרוב יברח ודאי שבכלל ממון ישראל יחשב וכמ"ש הריב"ש לענין אונסין בדיני י"נ:
(גם יורשיו כו') הטעם דמסלקין המומר כמאן דליתא ממילא נשארה הנחלה ליורשי המוריש:
(ובעל יורש את כו'). בת"ה שם נותן טעם משום דבבעל אמרי' ידו כידה ע"כ לא אמרינן בזה דהמומרת כמאן דליתא ולא יזכה בממון אלא יורשי המוריש כמו דאמרי' בשאר יורשים של מומר דאמרינן לסלק המומר כאילו אינו אבל המעיין בדברי המרדכי בפרק קמא דקדושין יראה דלא נתכוין לזה דהא פריך שם אפסק זה דבעל יורש במקום אשתו מומרת מההיא דאמרינן בגמ' בזרעה דלא עבדי אסורא ואפ"ה קנסו דלא ירתי כתובת בנין דכרין ואלו לפי דברי הת"ה לא היה מקשה כלום אלא האמת כמו שתירץ התם במרדכי על קושיא שזכרנו דשאני בזרעה דלא אתי אלא מכחה ולא עדיפי מדידה מה שא"כ בבעל דאתי מכח זכות עצמו דדמיא למורדת כ"ז שלא גירשה דאם מתה יורשה כו' עכ"ל ובהא מתרצי נמי מ"ש משאר יורשי המוריש (גם יורשיו אינם יורשים) בסמ"ע פי' הטעם דמומר נחשב כמת ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל ליורשיו מן האב משא"כ בקטן כו' עכ"ל ולא ידעתי למה לו זה דהעיקר דחשבינן ליה למומר כאלו אינו בעולם: