ט"ז על חושן משפט רכב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(סעיף א') נאמן בעל המקח בדין זה יש ב' שיטות הרי"ף לפ"ד הרא"ש ורבינו ס"ל כשנקט זוזי מא' הוא מעליותא דבזה מדכר דכיר למי זבין אפילו אם אומר שנתרצה למי שלא נתן מעות ונ"ל הטעם דכשלקח המעות ודאי רמי אנפשיה באיזה אופן לקחם אם להחזיק או להחזירם ואם כן צריך שידע למי יחזיר ובודאי ע"י המעות יודע האמת ומש"ה פי' דכי פריך וליחזי זוזי ממאן נקט פריך אפי' באין מקחו בידו יהיה נאמן דע"י לקיחת המעות יהיה נזכר לעיק' הדבר ומשני אה"נ אלא דהכא מיירי בנקט זוזי מתרווייהו ולא ידע כו' נמצא דאין מעליותיו במקחו בידו לסייע לא' רק בנקט זוזי משניהם אבל בנקט מחד הוי מקחו בידו ואין מקחו בידו שווים דנאמן המוכר ויש בד"ר ט"ס בהיפוך דברים וכן נ"ל להרי"ף כ"ז שמקחו בידו נאמן ל"ש נקט זוזי מתרווייהו מחד מדעתיה ומחד בע"כ ואינו יודע איזה מהן נתן המעות מדעתיה אומי מהם נתן המעות בע"כ ב' יש נקט זוזי מחד אפילו ידוע בעדים נאמן לומר שנתרצה לזה כו' דאי לגירסא שלפנינו תמוה היאך נאמן נגד עדים גם אינו מתיישב מ"ש אח"כ למי שלא נתן המעות והא מיירי עכשיו שקיבל משניהם אלא כהגהתי כן עיקר ומ"ש ידוע בעדים ר"ל עיקר נתינת המעות ידוע אבל לא ידוע איזהו מדעתו וכו' ומ"ש רבינו או מי מהם נתן בע"כ המעות ולא אמר בקיצו' מי בע"כ קמ"ל בזה דלא בעינן ב' ידיעות דהיינו שלזה מדעתו ולזה בעל כרחו אלא ידיעה זו סגי וראיתי מי שכ' ראיה לדברי רבינו כפי הנוסחא שלפנינו ממ"ש הרמב"ן בספר מלחמות וז"ל דאפי' נקט מוכר מאחד בפני עדים ברצונו נאמן לומר לחבירו מכרתי קודם לכן או אחר כך וקנה הטלית במשיכה וכו' ולא קרב זה אל זה דהרמב"ן לא מיירי אלא שיש עדים על אחד ומן הב' אינם יודעים מאומה ומש"ה יש לומר דבאמת קנאה הב' משא"כ בד"ר שכ' בהדיא ויש עדים שלב' בע"כ ודאי אינו נאמן נגד העדים וברור הוא כאשר הגהתי לע"ד ור"ח והרא"ש פליגי על הרי"ף בתרתי האחד לדידהו הוה נקט זוזי מחד הרבה לגריעותא אי הוא מעיד שנתרצה להב' דאנן סהדי דלא כן הוא והב' דס"ל באין מקחו בידו לא הוה שום נאמנות למוכר טפי מע"א דעלמא לכל מילי דדוקא כשיש מקח בידו דיש לו מגו אז הוא נאמן טפי משאר עד א' מש"ה פירשו דמאי דפריך ולחזי זוזי פריך אמקחו בידו דהיינו לא יהא נאמן באם מקחו בידו בהך גריעותא דנקט זוזי מחד לו' שנתרצה לכשנגדו ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו וא"י לנו למי נתרצה בזה דוקא המוכר נאמן בזמן שמקחו בידו שהוא יודע האמת והנה הרמב"ם סתם לכתוב דנאמן במקחו בידו ואין נאמן באין בידו ואי ס"ל כר"ח הי"ל לבאר ואף אי ס"ל כהרי"ף ה"ל לבאר באין מקחו בידו דנאמן בנקט זוזי מחד והסמ"ע כ' שאפשר שרמזו במ"ש אינו נאמן אלא כע"א וזה מיירי דוקא כשקיבל מב' דאי לא קיבל אלא מחד אינו מעיד אפי' כע"א וכו' אע"כ מיירי שקיבל משניהם ע"כ ולענ"ד אין זה כדאי שהרמב"ם ישמיט דין מחודש דנאמן טפי מע"א בנקט זוזי מחד ולרמז ברמז ותו מאי נגיעה יש כאן דאטו מי לא נוכל לומר דמיירי שכל א' מבע"ד מביא דמי מקחו בידו באופן שאין להעד שום נגיעה וזה נכלל במה שקרא להמוכר ע"א ונמצא דינו ככל ע"א עוד כ' הסמ"ע דהרמב"ם ס"ל בפשיטות דאי נקיט זוזי מחד דנאמן טפי מע"א ולא הוצרך לכתבו דהוא תמוה דהא הרמב"ם כ' בפי' דאם אין המקח בידו דהוה כע"א מאחר שאינו נוגע בעדות משמע דקמ"ל דעכ"פ יש לו מעליותא כשאר ע"א ולא גרע מיניה כ"ש דהל"ל דהוא נאמן לפעמים אפי' טפי דע"א כיון דנקט זוזי מחד עכ"ל נ"ל דברמב"ם יש לו שיטה ג' בזה וס"ל באין מקחו בידו אינו נאמן בכל גווני בעולם רק כע"א וכי פרכינן בגמ' דלחזי זוזי ממאן נקט פריך אאין מקחו בידו דמ"מ זה שמעיד כנגדו יתחייב שבועת התורה וזה שמסייעו יש לפטרו לגמרי כיון שזה מסייעו ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו ולא ידענא ע"כ אין כאן שום עדות והוי דינא שכ"א ישבע כתקנת חז"ל וזה הפי' כתבו סמ"ע בשם בעל המאור וכתב שזה ג"כ דעת הרמב"ם דנ"ל ברור דהרמב"ם פי' כן גם בדברי הרי"ף בדרך זה דמעולם לא נתן שום מעלייתא באין מקרו בידו שיהיה נאמן טפי מע"ח דלשון הרי"ף פ"ק דב"מ הכי הוא וש"מ היכא דאין המקח יוצא מתחת ידו של המוכר אינו נאמן לומר מהא נקטינא מדעתי ומהא בע"כ והרא"ש הבין דברי הרי"ף אלו דאי נקט זוזי מחד דאה"נ דנאמן אבל הרמב"ם לא פי' כן אלא הרי"ף נקט לישנא דאמר בהדיא בגמרא היכי דשקיל לזוזי מתרווייהו דבזה לא מהימן טפי משאר ע"א וע"ז פריך התם הרי"ף דבריש ב"מ משמע דאי ידע מהימן טפי משאר ע"א וע"ז משני הרי"ף דבב"מ מיירי במקחו בידו אבל באין מקחו בידו אין לו שום מעלה משאר ע"א ובפרק עשרה יוחסין גרסינן גם לרי"ף ולא ידוע ובזה נסתלקה קושית הרא"ש בפ"י יוחסין על הרי"ף והכי מוכח סוף דברי הרי"ף בריש ב"מ שכתב ז"ל אבל היכא דניחא בידו דמוכר אלא שניהם אדוקים בו אין בעל המקח נאמן לומר לזה לא מכרתי אלא עד דמצרף אחרינא בהדיה בשאר עדות דעלמא עכ"ד משמע שאין לו מעלה בשום פנים על שאר ע"א כנ"ל נכון דעת הרי"ף ואחריו הרמב"ם וזה ג"כ כוונת רמ"א שכתב בתוך דברי הרמב"ם כאן ל"ש נקט זוזי מחד כו' עכ"ל ותמה עליו הסמ"ע וכתב לכן נראה דהג"ה זו קאי ארישא אמקחו בידו וכדעת הרי"ף ולמ"ש נתיישב הכל דדברי הרמב"ם כפשטן כמו שהביא רמ"א כן עיקר וגם דברי הרי"ף מתישבים יפה לפי דעת הרמב"ם כנ"ל עיקר:
(סעיף ג') חייב לשלם כתב הסמ"ע סק"ז ואינו יוצא ידי תשובתו כו' משמע דאין כופין אותו בב"ד המעיין ביבמות דף קי"ח יראה דלר' עקיבא הוי קנסא שקנסוהו חכמים וכן משמע בהמפקיד דף ל"ו לר"ע דלא מיירי בבא לצאת י"ש ע"כ בודאי כופין הב"ד לשלם והא דכתב תחלה דרוצה לעשות תשובה קמ"ל רבותא דאע"ג דבא התשלומין מכח הודאתו וסד"א דבזה לא קנסוהו רבנן קמ"ל כנלע"ד:
(סעיף ד' בהג"ה) אני הלוקח כו' מ"ש רמ"י ואחריו סמ"ע דצריך שבועה תמהני על ב' אריות שיאמרו כזה דלפי הנראה אין כאן שבועה דדין זה אי' פ' האומר דף ס"ג לענין קידושין שאם האב אומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן וקי"ל שם כרב אסי דנאמן אפי' לכונסה ופירש"י הטעם דלא חציף אינש לומר לפני האב שקיבל הקידושין אני הוא דמירתת דילמא יכחישנו ויאמר ידענא דלאו את יהבת לי קידושין ומשם נלמד דין זה לענין מכירת השדה ואם יש כח לסברא זו להתיר ספק א"א ושם אין שייך שבועה ק"ו לענין ממון הקל דזכה בשביל זה וכ"מ לשון הג"מ פ"ט דאישות וז"ל ונראה לריב"א דמהימן דהואיל והמוכר מודה שאינו שלו מצי א"ל למוכר לאו את מודה דלאו דילך הוא זיל לעלמא ואם יבא אחר ויכחישנו בסהדי הריני מחזיר לו עכ"ל הרי לפנינו דלאו בע"ד דידיה הוא א"כ מי ישביענו ע"כ נלע"ד דאין לשבועה זו מקום ומש"ה לא הזכרוה בהגהת מיימ ולא רמ"א: