ט"ז על חושן משפט ז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(ס"ה בש"ע) שתויי יין כו' בתשו' הרשב"א סי' קמ"ז [רמ"ז] מוכיח דכל שנתן דעתו כבר על הפסק מותר להורות אפי' באיסור והיתר אפי' אחר ששתה בסעודה גדולה:
(אם ראוהו ביום כו') בטור לא הזכיר כאן ביום אלא בשעה שראויה לדון ומזה יליף מוחז"ל דה"ה אם ראיהו בשבת וי"ט ואע"ג דמדרבנן אסור נדון בהם מ"מ כל מאי דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון והוא תמוה דבסי' רנ"ג כ' רבינו עצמו שהראוהו ביום ותו מנ"ל להטור לחדש ליום והפוסקים לא הזכירו אלא ביום שהוא ראוי לדון מן התורה וה"ל להזכיר רבותא ותו דאם נאמר בנדון זה דרבנן תקנו כעין דאורייתא אמאי אמרי' דבדרבנן עד נעשה דיין כמ"ש רמ"א בס"ה. ותו מ"ש הסמ"ע ס"ק י"ח [כ'] בשם מהרי"ק דקרוב או פסול מן התור' הוא שלא בדקדוק דודאי כל הפסולים אפי' בדרבנן פסולים לז"ב כדאיתא במשנה ריש פ' זה בורר אימתי בזמן שהן קרובים או פסולים ומהרי"ק לא בא שם רק להתיר ליקח אוהב לז"ב דלא תימא דהוא ג"כ בכלל פסולים:
(ס"ז המנדה חבירו כו') בסמ"ע ס"ק כ"א [כד] כ' דיליף מפ' יו"ד יוחסין נראה שרמז בההוא גברא שזלזל בדרבי יהודה ושמתי' וא"ל דעבד הוא ואכריז עליו דעבדא הוא ש"מ דאחר הנידוי היה דן עליו שהוא עבד ובאמת אין ראיה דשם היה דין מפורש כדאמר שמואל כל הפוסל במומו פוסל ונראה דהניח הדרכי משה בצ"ע מפני זה:
בטור וכ' הר"י אלברצלוני כו' יש לתמוה מאי מספקא ליה הא בכל מקומות אמרינן דנדחה תלמוד ירושלמי מפני תלמוד דידן תו יש להקשות לי"א קמא דפוסל עד י"ח וראיה מיאשיה דהא שמואל ס"ל סוף פרק במה בהמה דביאשיה נאמר לשבח וכמוהו לא היה מלך אשר שב לה' כו' שכל דין שהיה דן עד י"ח שנה החזיר ואי נימא דהדין הוא כך מה מעלת יאשיה עוד י"ל יתור לשון שאמר חומרא יתירה ולא אמר חומרא לחוד ע"כ נרא' דהי"א ס"ל ג"כ שיש שבח ביאשיה משאר אדם בזה אלא דס"ל דעיקר השבח היה במה שהחזיר אחר שכבר דן אבל לכתחילה אסור גם בשאר אדם אבל בירושלמי משמע שגם לכתחלה מותר בשאר אדם מיד אחר י"ג שנה ונמצא יאשיה שהחמיר חומרא יתירה נהג דנהג שני חומרו' דבשאר אדם מותר לכתחלה והוא החזיר אף דיעבד. וע"ז כ' הר"י ברצלוני צ"ע אי הלכה כשמואל כלומר מה שאמר שמואל בן י"ח אם הלכה כן וכן יש לפסוק בכל אדם וחומרת יאשיה לא היה אלא במה שהחזיר אף דיעב' או דהלכה כר' אבהו דאף לכתחלה שרי ויאשיה החמיר בשתי חומרות ועדיין צריכין אנו לפרש כמ"ש רבינו בדיעה הא' י"ח שנה וב' שערות מנליה הא דב' שערות ונ' דהוי ספק מאיזה טעם החזיר עד י"ח שנה אם שנים גורם אע"ג דלא ה"ל שתי שערות א"ד שאז נתהוו לו שתי שערות ושערו' עיקר ע"כ אזלינן לחומרא דצריך י"ח שנים וגם שערות אבל הר"י ברצלוני במאי דס"ל כשמואל ס"ל דלא איכפת לן כלל בשערות אלא בשנים י"ח לחוד דלא הזכיר שערות דק"ל:
בשם (מהר"ש זצלה"ה בטור) עד וגר פסול לדון את ישראל כו' אכן לפי מ"ש הרא"ש פ' מצות חליצה דגר יכול לדון ד"מ אפי' ישראל שקבלוהו עליהם או בלא כפי' ורדיה והוא מומחה יכול לדון כשהוא שלא ע"י שררת עכו"ם וכ"כ הטור בי"ד סי' רס"ט וא"כ קשה למה לא הזכירו כאן דהא להדיא מוקי מתני' דהכל כשרים לדון לאתויי גר ואפילו באין אמו מישראל ואפי' לישראל ודלא כהרי"ף והרמב"ם:
(תו בב"י ד"ה סומא) באחד מעיניו כו' עד ואמר ר' יוחנן לאתויי כו' והא דלא תי' לדעת הרי"ף ורמב"ם דלאתוי גר כשאין אמו מישראל דמותר להעיד כדאי' בפ' החובל ואסור לדון משום דיכול לדון גר חבירו נקט מילתא דפסיקתא והרמב"ן ורשב"א תי' בע"א וכ"כ הריטב"א בקדושין דף י"ד ול"נ כמ"ש וק"ל:
(תו בב"י ד"ה) אין העד נעשה דיין כו' עד אבל אם לא העיד כו' ומשמע אפילו בנתכוונו או הוזמנו וזה דלא כמ"ש בכ"מ בפ"ג מהלכות סנה' דדעת הרמב"ם כרשב"א וליתא דא"כ דבריו סותרים זה את זה:
(בא"ד עד ולהכחיש) אפילו עד החתום בשטר כו'. בוודאי הרשב"א אינו חולק אבעל העיטור דבה"ע איירי דאין לו לדון בעניני גוף השטר משום דהוי כאלו חוזר ומגיד אחר חתימתו אבל הרשב"א איירי דעד החתום בשטר יכול להיות דיין בקיום השטר מטעם שכ' הרשב"א בש"ת סי' תתקס"ט וק"ל:
(בב"י ד"ה אין הדיין יכול לדון את אוהבו כו' עד מדלא קאמר פסול כו') ויש לתמוה דבהדיא פסק הרמב"ם פי"ג מה' עדות לפיכך האוהב והשונא כשר לעדות ופסול לדיינות ופסול משמע דיעבד וכך משמע מדבריו בפי"ו מהלכות עדות דמדמי אוהב ושונא לגר שאין אמו מישראל וכמ"ש הכ"מ שם וזה פסול אפילו בדיעבד דומי' דסריס וממזר לכן נראה דברי הטור עיקר דגם הרמב"ם מחלק בין שונא לשונא כו' וע' בפ"ו מהל' רוצח כ' הרמב"ם דשונא הוא שלא דיבר ג' ימים כו'. (ובזה מיושבת תמי' הכ"מ סוף פ"ו מה' עדות ע"ש ע"כ):