ט"ז על אורח חיים תרעג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
ואע"פ שאין השמנים כו'. פי' דבנר של שבת אסור משום שמא תכבה ויחזור וידליקנ' ובנר של חנוכה היה לנו לחוש אפי' בחול ג"כ שמא תכבה ויפשע ולא יתקן קמ"ל דאין חשש בזה דקי"ל כבתה אין זקוק לה ותו היה לנו לחוש בנר חנוכה ובשבת חנוכה שמא לא תדלק יפה ויטה הנר כמו שאנו חוששין בנר של שבת קמ"ל דזה אין חשש דהא אסור להשתמש לאורה א"כ לא אכפת לי' במה שלא תדליק יפה:
אם אינו נותן בנר כו'. דאל"כ יש חשש שמא יטה אותו נ"ח כדי להשתמש בו אחר השיעור של הדלק' שאז מותר ליהנות ממנו כמש"ל:
או למנותן לאור'. בב"י בשם הרא"ש כ' בזה דאף תשמיש עראי של גנאי כגון הרצאת מעות אסור לפי שידיו סמוכות לנר לעיין בהם יפה וכ"מ לישנא דקאמר נגד נר חנוכ' ולא אמר אסור להרצות מעות לאור' עכ"ל וכ' ב"י משמע מדבריו דבתשמיש עראי שאינו של גנאי דהיינו שא"צ להיות ידיו סמוכות לנר שרי ולא ידעתי למה לא כ"כ רבינו עכ"ל ותמיהני למה כ' ב"י דוקא שאינו של גנאי דאפי' של גנאי כגון דמיון דהרצאת מעות כל שא"צ לקרב ידיו להנר מותר ולא ה"ל להזכיר גנאי אצל תשמיש כלל אלא גנאי לנר כשמקריב ידיו לו וכ"ה באמת בפסקי רש"ל שכ' וז"ל ואף תשמישי עראי דהרצאת מעות אסור מאחר שמקרב ידיו אל הנר אבל שאר תשמיש עראי שרי עכ"ל ולי קשה בדברי הרא"ש מי הכריחו לכתוב של גנאי מה היה קשה לו דהא לא בא אלא לתרץ למה הוצרך רב אסי לומר דהרצאת מעות אסור דהא כבר אפסיק דכל תשמיש אסור לאור' וע"ז תי' דההיא דלעיל היינו תשמיש קבוע דהרוא' אומר לשם תשמיש זה הדליק ולא לשם מצוה אבל תשמיש עראי לא. וקמ"ל רב אסי דאפי' תשמיש עראי אסור כמו קבוע ממש ול"ל להזכיר של גנאי וסמוכות לנר ותו דמה גנאי יש בהרצאת מעות ונ"ל דיש חסרון תיבה א' באשר"י וצ"ל ואפי' תשמיש עראי שאינ' של גנאי כהרצאת מעות כו' דטעם שאמרו בגמ' ע"ז הוא משום ביזוי מצוה וזה שייך אפי' באינו של גנאי דהא בנוי של סוכה אמרי' שם ג"כ האיסור משום ביזוי מצוה ליהנות מהם וכן בסי' תרע"ד שאסור ע"י קינסא משום בזיון מצוה ואפי' להדליק מנר לנר איכא למ"ד דאסור אי הנחה עושה מצוה וכ"כ ברמזים שלא הזכיר של גנאי וכיון דהטור לא כתב נגד נר חנוכה אלא כתב אסור להשתמש לאור' משמע אפי' אין ידיו סמוכות לנר אסור כמו שדקדק הרא"ש מלשון רב אסי שלא אמר לאור' ע"כ בכל גווני אסור להשתמש לאורה אפי' אין ידיו סמוכות לנר וכמשמעות הש"ע:
ויש מי שמתיר תשמיש כו'. הוא בעל העיטור בטור ק"ל הא הטעם דאסור להשתמש לאורה היא מפני שיהא ניכר שהוא נר של מצוה כדפירש"י בגמ' וא"כ מ"ט שרי ללמוד אצלו דהרי הרואה סבור שלא לשם מצות נ"ח הדליקו אלא ללמוד ותו דבמאי התירו בחנוכה בשמנים שפסולי' בנר של שבת משו' דלא חיישי' שמא יטה דהא אסור להשתמש לאורן אכתי ניחוש שמא יטה בשביל לימוד שהוא מותר וא"ל דהא לימוד אסור לאור הנר אפי' בנר של שבת משום שמא יטה אא"כ יש אחר עמו שיזכירנו כדלעיל סי' ער"ה וע"כ גם כאן אין חשש כיון שיש אחר עמו זה אינו דא"כ למה פסלו השמנים שאין נמשכים אחר הפתיל' בשבת היה להם להתיר באם יש אחר עמו אלא פשוט דלענין השמנים הפסולים ל"מ אחר עמו שא"א להזהר מלהטות א"כ ה"נ כאן בנ"ח יהא פסול משום שמא יטה להשתמש לתשמיש מצוה וע"כ נראה דגם בעל העיטור לא התיר בתשמיש מצוה אלא דרך עראי דבכה"ג לא מיגרע ההיכר של חנוכה שהכל יודעין שלא הודלק בשביל תשמיש עראי וגם חיישי' שמא יטה השמנים הפסולים בחנוכה דלא גזרי' בעראי ומ"ש ב"י בשם ש"ל דלקרות בספר מותר היינו גם כן דרך עראי בעלמא וא"כ קיצר כאן ש"ע במה שה"ל לבאר דיש מי שמתיר בתשמיש של מצוה היינו דרך עראי דוקא ולא ללמוד דרך קבע וכאן לא מהני אחר עמו דאפי' בחול אסור משום דלא יהיה היכר שנעשה לשם חנוכה:
שאם ישתמש וכו'. א"ל הא אכתי ה"ל הנאה מנ"ח דודאי יש אור גדול טפי כשיש הרבה נרות דכאן אין איסור להשתמש לאור הנרות אלא מטעם שלא יהיה היכר שנדלקו לשם חנוכה או משום ביזוי מצוה כדלעיל וכאן לא שייכי תרווייהו כיון שיש נר של חול אצלם כנ"ל:
דהוי דבר של מנין. כתוב שם בת"ה סי' ק"ג אע"ג דכשמוכרין אותו מוכרין במשקל אלא דמצוה הוה דבר שבמנין מ"מ כיון שנתערבו בו אחר שהודלקו למצוה והשתא הוה דבר שבמנין במלתיהו קיימי ואע"ג דלענין חול לא הוה דבר שבמנין ומייתי ראיה ממ"ש התו' פ' ג"ה דף ק' וא"ת אמאי אמרי' בפ' הערל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בק' טהורות תעלה ובטילה ומתרצין דקדשים לא מקרי ראוי להתכבד הואיל ואינם ראוים אלא לכהנים ורגילים זע"ז לאכול בלא החזקת טובה אלמא אע"ג דבעלמא הי' ראוי' להתכבד מ"מ בתר השתא אזלי' אפי' לקולא כ"ש כאן לחומר' ע"כ ומאוד תמהני על גברא רבה זה דכ' שלא בדקדוק אדרבה משם ראיה להיפך דכתבו שם התו' ובפ' הערל דאזלי' בתר מה שיהיה אחר הביטול מ"ה שם בפ' הערל (יבמות דף פ"א) בסיפא בחטאת שנתערבה בחולין לא תעלה משום דלאח' שנתבטלה ראויה להתכבד בה אבל ברישא שנתערבה בחתיכות טהורות של חטאת דכי נמי תעלה אין ראוי' לכבד דלא שייך כבוד כהנים במקדש הלכך תעלה דה"ל כל שדרכו למנו' כו' עכ"ל פי' ואנן קי"ל דוקא את שדרכו למנות בכ"מ וכאן בחנוכה אם נא' שיבטל הנ"ח ברוב של חול לא יהיה דבר שבמנין דהא בחול אין משתמשין בו במנין ודמי לרישא דאם נתערבה חתיכה טמאה בין הטהורו' דשפיר בטילה כמ"ש אמנם נ"ל מטעם אחר דלא בטל דשם בת"ה הוה השאלה דהנרות מונחים ודולקים ונ"ח א' בין שני שמשי' נתערב ובזה אני אומר שיש חילוק ראם הנ"ח קבוע במקומו נתערבו שם עמו ב' שמשים דאין בטל כיון דקי"ל דקבוע כמחצה על מחצה אבל אם הוזז הנ"ח מקביעתו ונתערב במקום אחר בין השמשים אז בטל שפיר ברוב גם בפיסקי רש"ל ראיתי שכ' וז"ל נראה דא"צ להוסיף נר א' לשמש כמנהג אשכנז מאחר שיש לו נר על שלחנו ותקנתם קלקלתם והארכתי ומ"ה אם נתערב נ"ח בב' שמשים חד בתרי בטל עכ"ל ולא נודע לנו טעמו ולדעתי נתכוין למ"ש דיש קלקלקה ע"י נר השמש נ"ל כוונתו דאז יהנו לאור השמש ויבוא ליהנות משאר נ"ח או אפשר שנתכוין שיהנה בתוספות אור מכח נרות חנוכה וכבר כתבתי שאין איסור מחמת זה:
אלא ידליק מן התערובות כו'. נ"ל טעם הרב בזה דס"ל דלא חמירי הנרות כשהם מונחים בתערובות יותר מאם הם דולקים במצותן וכיון דבשעת הדלקה אין איסור אם יש נר אחר אצלם אע"ג דיש מהם אור גדול טפי אפ"ה שרי מטעם שזכרתי בסמוך ע"כ גם עכשיו ודאי אין איסור אלא להשתמש ביחידות כל נר וע"ז כתב בסמוך דחד אפילו באלף לא בטיל פי' ליקח אחד מהם ביחידות דבשאר יבש ביבש בטל חד בתרי ומותר לאוכלן כל א' בפ"ע ובכאן דהוה דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל להדליק נר א' בפ"ע כנ"ל טעם דברי רמ"א אבל אין מקום אתי לישב דבריו דהא ודאי שהוא מיירי מנרות כבויים ובזה אפילו ת"ה מודה דבטל ברוב דבת"ה זכר שם דהם מונחים ודולקים ואז יש עליהם שם דבר שבמנין לפי דעתו משא"כ אם הם כבויים בטל מהם מעלת המנין ודין זה מבואר במ"ש ס"ס תרע"ז דהמותר שנתערב ביום השמיני בשמן אחר בטל בס' ממילא אם נר של שעוה הוא דינו כיבש ביבש ובטל ברוב אם לא שנאמר דמיירי ביומא דחנוכה שנתערב ואז ראוי לצרפו עם אחרים להדליקו בליל' שני' וע"כ הוה דבר שבמנין וכבר כתבתי שאין כאן דבר שבמנין ואין כאן שום יסוד לאסור כלל:
סעיף ב עריכה
הדלק' וכו' לפיכך אם כבתה כו'. איני יודע היאך תלוי זה בזה דאפי' א"ת הנח' עושה מצוה הוא הדין כן ותו דבגמרא הביא הרבה הוכחות דלא קי"ל הנחה עושה מצו' ואמאי לא הוכיח ממה דקי"ל כבת אין זקוק לה אלא נרא' דכאן לא בא לאפוקי ממ"ד הנח' עושה מצוה אלא ה"ק כיון שהדליק תכף קיים המצו' ע"כ אם כבתה אין זקוק לה:
ואפי' כבת' בע"ש כו'. יש לי מקום עיון בדברים אלו שהם בת"ה סי' ק"ג ואעתיקם וז"ל יראה דאין זקוק לה אפי' כה"ג ואע"ג דעיקר המצו' מצ"ה כמ"ש המרדכי ולכך היינו יכולי' לו' דאם כבתה קודם התחלת קיום המצו' זקוק לה אמנם מדברכי' מבעוד יום להדליק נר של חנוכה ואע"ג דליכא מצו' עדיין מ"מ כיון דא"א בע"א חשיבא הכשר מצו' כדפי' התוס' ריש יבמות גבי הכשר מצו' דכיבוד אב ואם וכו' ולכן מברכין עליה ולה"נ אי כבת' אין זקוק לה שהרי כבר הותחל' המצו' בהכשר וראיה מדהתירו בחנוכה בשבת בשמנים האסורים בנר שבת והטעם משום דאסור להשתמש לאור' כדלעיל והשתא א"ת בנדון דידן דזקוק לה אמאי שרי ליחוש דלמא כבתה אחר קבלת השבת שהיא צ"ל קודם בין השמשות וכ"ז משך ב"ה אכתי ליכא קיום מצו' כמש"ל בשם המרדכי ונמצא בטל מן המצו' ואיכא למיגזר בהכי דלא מצי להדליק עכ"ד ולא נתיישבו לי דברים אלו דלפי הנרא' ודאי מ"ש כבתה אין זקוק היינו אם דלק עכ"פ בזמן החיוב דהיינו משתשקע החמ' ואם דלק קודם לזה קצת וכבה באותו קצת ודאי זקוק לה אלא דבשבת שא"א להמתין עד שקיעת החמה בהדלק' וצריך להתחיל קודם לו מקרי אותה שעה זמן התחל' כמו בחול מסיף שקיע' דהכי תקנו חכמים שידליק בשע' שיש לו היתר להדליק וזהו לא מקרי הכשר מצוה אלא מצוה ממש הוה כיון דאות' שעה הוי כמו אחר שקיעת החמה וע"כ מותר להדליק בשמנים הפסולים בשבת ולא חיישינן שמא יכבה אחר קבלת שבת דאז הוה ממש כמו שבת עצמו ואם ידליק בהם לפני קבלת שבת אה"נ דא"צ [דצריך] לחזור ולהדליק ואפי' בכל השמנים הדין כן משא"כ קודם קבלת שבת שיש לו עדיין היתר להדליק מי יאמר לנו שאות' שעה הוה כמו אח"כ ודאי אין דנין אפשר משא"א ואע"פ שנתנו לו חכמי' רשות לברך קודם הזמן של קבלת שבת מ"מ לא הוה אז שבת ממש ודבר זה דומה לההיא דרב צלי של שבת בע"ש ובודאי לא נעש' שבת ממש לחייבו אם עשה מלאכ' באות' שעה שהקדים כאלו עשה בשבת עצמו ואע"ג דבתפל' עשה כבר שבת ה"ל ממש כן דבב"י סוף סי' תרע"ב מביא בשם מהרי"א דמפלג המנחה יכול להקדים דומיא דרב צלי שבת בע"ש ותו דגם בהדלקת נר של שבת איתא לעיל סי' רס"ג שיש היתר לעשות מלאכ' עד ברכו אע"פ שכבר בירך להדליק נר של שבת וה"נ כאן לענין נר חנוכה באמת דנימא שקיים המצו' במה שדלק אות' שעה ומה"ט נדחה נמי מ"ש ת"ה מההיא דשחוט לי בשל לי דחשיב קיום מצו' דהתם נמי כיון שרוצה להאכיל לאביו צריך שישחוט לו תחלה וזה הוה כמו אחר קבלת שבת דהכא. שוב ראיתי שגם רש"ל כתב בקיצור דיני' שלו דזקוק להדליק שני' בע"ש ולא כמהרי"א עכ"ל. עכ"פ נ"ל שאין לברך שנית כשידליק אם כבתה קודם קבלת שבת דהיינו כל זמן שיש עדיין היתר מחמת זמן קבלת שבת לפי הדין אלא יחזור וידליק בלא ברכה דהרי כבר בירך בהיתר כנ"ל ברור אע"פ שכ' רמ"א כן במי שרוצה להחמיר כו' נ"ל שמצד הדין יש לפסוק כן:
ואם רוצה להחמיר כו'. רש"ל כתב הרוצה לזכות במצוה שלימה יחזור וידליק דלא גרע מן המהדרין עכ"ל. וכ' עוד מצוה לקנות שעוה מן המובחר ממה שנטף מן נרות ביה"כ מאחר דאיתעביד בהו חדא מצו' ויזהר שלא יקנה שעוה מנרות של בתי תפלות שלהם דאע"ג דנתבטלו מ"מ מאיסים הם לתשמישי מצוה עכ"ל וכ"כ המרדכי פרק ר' ישמעאל בשם ראבי"ה גם בנרות של שבת או של בה"כ:
כתוב בהג"ה להרי"ף אם הדליק בפני הרוח וכבתה יחזור וידליק במקום שאין הרוח מצויה דהוה כנותן שמן פחות מכשיעור ונ"ל דאין צריך לברך שנית דדלמא הוה כמו שמנים שאינם נמשכים אחר הפתיל':