ט"ז על אורח חיים תרמ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהנשים וכו'. משום דה"ל מ"ע שהז"ג ונשים פטורות:
סעיף ב
עריכהכבן ה' כבן ו'. פי' כל חד לפום חורפיה ובפ' כיצד משתתפין א"ר אסי קטן בן ו' יוצא בעירוב אמו פי' אם עירבה לעצמו ולא זיכתה לו בעירוב מוליכתו עמה דכגופה דמי דמסתמא דעתה היתה על הקטן דלא סגי ליה בלאו אמו מיתיבי קטן שצריך לאמו יוצא בערוב אמו ושא"צ לאמו אין יוצא בעירוב אמו ותנן נמי גבי סוכה כה"ג קטן שא"צ לאמו חייב בסוכה ואמרי דבי רבי ינאי ור"ל וכמה כבן ד' כבן ה' וע"ז בעי רב יהושע לתרוצי ונשאר בתיובת' ואח"כ פריך על רב אסי ממה דתניא קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו עד בן שש ומשני לרב אסי עד ועד בכלל לימא תהוי תיובתא דר' ינאי ור"ל ל"ק הא דאיתיה לאבוה במתא והתינוק נכנס ויוצא עמו לא קרי ליה צריך לאמו מבן ד' ולמעל' וברייתא בדליתי' לאבו' במתא הוי שיעורא עד בן ו' ורי"ף ורמב"ם לא כתבו אלא דברי רב אסי לחוד משום דלא סמכי' אהאי שינויא דאיתי' לאבוה דהא לא משני הכי לרב אסי אלא משני עד בכלל ורבי ינאי ור"ל הוא דמשני הכי משום דלא ס"ל עד בכלל וכרב אסי נקטי' מדמייתי בגמ' ס"פ אע"פ וכ"פ התו' והרא"ש והטור פסקו בעירובין לעיל סי' תי"ד כההיא חלוקא דיש לאבוה במתא או לא וכאן לא זכרו חילוק זה אלא פסק הטור כבן ו' כבן ז' והיינו כרב אסי דרב אסי נקט בן ו' היינו (בן ו') [ז'] שלימות והטור דנקט בן ז' [היינו בן תחלת ז' ובודאי קשה למה לא פסק גם כאן כמ"ש בה' עירובין ספי"ד וכ' ב"י לפרש דברי רבינו הטור כאן דנקט כבן ו' כבן ז' פי' אם איתי' לאבוה במתא שיעורו כבן ו ואי ליתיה במתא שיעורו כבן ז' ודרך זה רחוק לע"ד דהטור יכתוב דרך רמז כזה אלא נלע"ד דגם הרא"ש והטור ס"ל דר' אסי ור' ינאי ור"ל פליגי דהיינו לרב אסי בין בעירוב בין בסוכה שיעורו כבן ו' שלימות ואין חילוק באית' לאבוה או לא ור' ינאי ור"ל ס"ל יש חילוק. ונראה להרא"ש והטור לפסוק כרב אסי בעירוב דהיינו להחמיר שלא תעשה אמו איסור להוליך בנה עמה כשיש לו אב בעיר דהא לר' ינאי ור"ל יש איסור בזה אבל כאן בסוכה דחיוב החינוך הוא מדרבנן ובשב ואל תעשה כהכא דלר' ינאי ור"ל אין עליו חיוב אפי' מדרבנן ולרב אסי יש חיוב עליו וכיון שהיא מילתא דרבנן אזלי' לקולא ולא מחייבינן ליה לטרוח ולחנכו אא"כ הוא בן ו' שלימות ותחלת בן ז' וזהו שנתכוין רבינו הטור כאן שכתב חייב מדרבנן לחנכו דלאיזה צורך זכר שהחיוב הוא מדרבנן אלא על הכונה שזכרנו דכיון שאין בזה אלא מלתא דרבנן לא הטריחוהו בחיוב עד שיהיה בן ז' אלא יהא שב ואל תעשה משא"כ בעירוב שאמו רוצה לעשות מעשה להוליכו עמה לא תעשה כן עד שיהיה מותר לד"ה דהיינו בן ה' שנים כנ"ל נכון וברור בדברי הטור ומ"ש כאן בש"ע כבן ה' כבן ו' פירושו שלימות כדעת הטור שזכרנו.
סעיף ג
עריכהשמקיז דם חייב בסוכה. בהג"א סיים שם דלא הוה חולה אלא אדרבא הוא שמח ומרבה באכילה ושתיה ותו דה"ל שלא להקיז כמועד אלא קודם או אח"כ עכ"ל. משמע לי מזה דלא מיירי אלא במקיז לשמור הבריאה לחוד ואין מרגיש בחולי אבל אם מרגיש בחולי ויש קצת קרירות פשיטא שפטור מסוכה שאפי' בתבשיל שמתקלקל בשביל הקרירות כתב בלבוש שפטור מסוכה כ"ש באם יש היזק לגוף מחמת הקרירות.
סעיף ד
עריכהאבל לא תחת הסכך. דאז יבטל הסכך כדלעיל:
מי שלא יוכל לישן כו'. דבר זה הוא שאלה בת"ה סימן צ"ב ופשט' ממה דאמרינן בסוכה קטנה ששיעורה ז' על ז"ט ואין בה מקום לשכב אלא א"כ כופף רגליו ואפ"ה כשירה ואני אשתומם ע"ז דודאי צער גדול הוא לשכוב כן כל הלילה במקום צר ומה היא שאלה בזו ולמה הוצרך רמ"א לכתוב דבר זה דאי בא לומר שלא יוכל האדם להנצל מן שינה בסוכה מחמת דוחק המקום נאמר לו כיון שעשית סוכה באופן זה שלא תוכל לשכב אף ידי אכילה לא יצאת שהרי היית יודע שאינך תוכל לשכב ותצטער בשכיבה והיית עושה תחלה באופן זה אין מועיל אפי' לאכילה כמ"ש רמ"א בסמוך והוא מדברי המרדכי ואי מיירי שמתחלה היתה ראוי' לשכב ואח"כ בא איזה ענין שנעשה רחוק וצר לשכב ובזה שפיר יש להסתפק אם פטור משינה כיון שהוא מצטער ע"ז לא השיב כלום ממה שהביא מסוכה קטנה דבסוכה קטנה עשאה מתחלה באופן זה שיסבול דוחק בשכיבה וע"ד כן עושה כן הסוכה אבל כאן שהיתה ראוי' ונולדה הצער של השכיבה אח"כ בזה ודאי ה"ל דין מצטער ופטור משינה דמ"ש משאר צער שנולד לו ואי קמ"ל דשרי לעשות סוכה בענין שיסבול צער בשכיבה זה פשיטא דהא בפירוש אמרו דשרי לעשות סוכה קטנה ז' על ז' וכ"ש כשהיא גדולה קצת יותר ואיני יודע ליישב הדבר למה הכניסו עצמם בת"ה ורמ"א לומר דאין זה מקרי מצטער דודאי מקרי מצטער ופטור משינה כשנולד לו דבר זה אחר שלא היה כן מתחלה ופטור משינה אלא א"כ עשה אותה מתחלתו ע"ד כך וזה נ"ל ברור:
אלא בדבר שדרך בני אדם כו'. והא דמצינו בפ' הישן דרב יוסף הי' יושב בסוכ' ובאו קסמים ע"י הרוח ואמר פנו לי מנאי מן הסוכ' וא"ל אביי הא תנן משתסרח המקפ' השיב לו אנא דאנינא דעתאי כמי שתסרח המקפה דמי הרי דאזלי' בתר דעת היחיד י"ל דכל אניני הדעת שוין בזה ולגבי דידהו מקרי רבים ואין לומר בטל' דעתן אצל כל אדם:
אלא אם ינצל עצמו מן הצער. דכעין דיר' בעי' ואין דרך בני אדם לעמוד בדירתו בצער כ"כ המרדכי בשם רא"מ וק' פשיטא למה יפטר כשאין לו צער בסוכ' טפי מביתו דזה הל"ל באין לו צער בשניהם דלמה יבטל מצות סוכה בחנם. וי"ל דס"ד דטעמ' דפטור במצטער משום דעיקר מצות סוכה להזכיר ענין הסוכ' שנ' כי בסוכות הושבתי וזה המצטער הוא טרוד בצערו ואינו שם על לבו לזה ע"כ הוא פטור קמ"ל דהטע' אינו בשביל זה אלא שכעין דירה בעינן ואין אדם דר במקום צער כל שיוכל להנצל מזה בצאתו ה"נ בסוכה:
סעיף ה
עריכהאבל חייב בסוכה. בגמ' פרכי' פשיטא מ"ד הואיל ואמר רבא מצטער פטור מסוכה האי נמי מצטער הוא קמ"ל דוקא צער דממילא אבל הכא איהו קא מצטער בנפשי' איבעי לי' ליתובי דעתי' ופירש הרא"ש דה"א דהאבל הוא מצטער בסוכ' יותר מבית דאבל חפץ להיות מתבודד ויושב במקום צער ואפל' כדי להיות טרוד בצערו קמ"ל וקשה מהי תיתי לומר סברא גרוע כזאת שזה יהי' נחשב לאבל לצער במה שלא יוכל להצטער דא"כ הי' אסור לנחם אבלים דקא מצערין אותו שלא יוכל להצטער ותו מנלן שזהו סברא כלל אמאי לא משני דבאבל אין לו מעל' בבית יותר מסוכ' אלא דה"א דכיון דטרוד הוא פטור מסוכ' קמ"ל דכעין דירה בעינן ולא פטור אא"כ ינצל מהצער וכמ"ש בסמוך להמרדכי ולמה לו לחלק בין צער דממילא או לא וא"ל דזה הי' פשוט לבעל התלמוד דאין הטעם משום טירד' כדאמרי שם בסוגי' לענין ק"ש באבל אלא מעת' טבע' ספינתו בים ה"נ דפטור ואין מצטער פטור אלא דכעין דירה בעינן וע"כ פריך כאן באבל פשיטא דחייב שהרי א"א לו להנצל מהצער ותי' לו התרצן שיש כאן סברא להנצל דניחא ליה בהתבודדו' וכדברי הרא"ש א"כ ל"ל לחלק בין צער דממילא או לא דא"צ לזה אלא ה"ל לתרץ בקיצור דיש כאן חילוק לאבל דאפשר להנצל מהצער שהרי זהו עיקר התי' ואם נא' דאדרבא האמת כן הוא דהא דמצטער פטור אין הדבר תלוי ביוכל להנצל אלא משום טירדא פטור ואע"ג דבשאר מצות לא איכפת לן בטרוד בצער כדאמרי' בגמ' אבל חייב בכל המצו' חוץ מתפילין שנקראו פאר סוכה שאני דבעי' כוונ' כמ"ש א"כ שפיר משני כיון דהטע' משום טירדא ה"א גם באבל יש טירדא דצערא קמ"ל דוקא ממיל' כו' אבל [אבל] אינו בכלל מצטער לפטור מן הסוכ' אלא דקשה על המרדכי בשם הרא"מ שס"ל דביכול להנצל תליא מילתא ונ"ל דתרווייהו הם אמת דתרי גווני צער יש הא' אם מצטער מחמת סוכה דוקא דהסוכ' מביא' לו צער כשיושב שם אז אין שייך פטור מחמת טירדא דאדרבא בזה זוכר טפי מצות סוכ' כיון שהוא מוכרח לישב במקום שהוא צער לו כדאי' בסי' תרכ"ה דע"כ צווה הש"י לעשות סוכ' בתשרי ולא בניסן כי בתשרי הולכין שאר אנשים מן הסוכה כו' בזה אמרינן שאינו פטור אא"כ יש לו מקום שיוכל להנצל אבל שאר טירדא דבא לאדם צער מצד אחר כגון חולה או שאר צער הגוף שאין לו ניחותא טפי בבית מסוכה אפ"ה פטור מצד טירדא דזה אינו יכול להתכוין לסוכ' וא"כ ה"א ה"ה נמי אבל דפטור אע"פ שאין לו חילוק בין בית לסוכ' קמ"ל דאין זה מיקרי טירדא כלל דאיבעי ליה ליתובי דעתי' ולהתחייב במצות הש"י וא"ל א"כ מאי קמ"ל דא"כ אין מצטער מחמת טירדא פטור אלא כגון חולה וכבר שמעי' ליה ממתני' חולין ומשמשיהן פטורי' י"ל דהיא גופא קמ"ל דאע"ג דא"א להנצל ואי ממתני' ה"א דוקא בחול' שיש לו חילוק בין בית לסוכה אבל אם אין לו חילוק חייב קמ"ל דאפ"ה פטור כיון דמצטער הוא וטריד וא"כ אין אנו צריכים לההיא סברא דחיקתא שזכר הרא"ש דלאבל יש צער במה שלא יוכל להצטער וכאשר כתבנו הוא נכון בס"ד:
סעיף ו
עריכהחתן ושושביניו כו'. ז"ל רמב"ם וס"ל דמה דאיתא בירושלמי שהרבה עשו לחומרא היינו מדת חסידות והטור סיים וא"א הרא"ש ז"ל כ' דשושבינים לא מקרי עוסקים במצוה וחייבים בכל המצות חוץ מן התפלה ותפילין וחתן אע"פ שפטור מכל המצות חייב בסוכה שאפשר לו לשמוח בסוכה עכ"ל. ותמה ב"י למה הוצרך לומר דשושבינים לא מקרי עוסקים במצוה הא החתן שהוא עוסק במצוה ואפ"ה חייב בסוכה כדמסיק ונ"ל דלק"מ דהרא"ש כ' בל' זה ונראה שיש לעשות כעובד' דירוש' עכ"ל משמע הלשון שלכתחלה יש לכל אדם לעשות והיינו באפשר בקלות לקיים מצות שניהם סוכה וחופה אבל אם אינו כ"כ בקלות פטור אבל שושבינים חייבים בכל גווני כיון שאינם כ"כ עוסקים במצוה והא דפטירי מתפלה משום דמכח שמחה שכיחא קלות ראש וע"כ סיים הטור אצל החתן שאפשר לו לשמוח כלו' שאפשר לו בקלות למה לא יקיים שניהם. כ' ת"ה סי' ז' זכורני בימי חורפי בחתונ' א' בת ת"ח מופלג וזקן והוא וכמה ת"ח היו מסובין באותה סעודה והגיע שעת המנח' בסוף זמנה וסעדו לפניה' ולא התפללו רק א' עמד להתפלל ותמהו האחרים עליו קצת עכ"ל והיינו דלא כהרא"ש והב"י סי' רל"ב מביא זה וכ' עליו ואין ממש בסברא זו עכ"ל: