פתיחת התפריט הראשי

ט"ז על אורח חיים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

וטוב לסוגרן בחדר וכו'. מכאן קורא מו"ח ז"ל תגר על אותן שמעמידין בפסח כלי בדיל של חמץ למעלה מקום שאין יד אדם מגעת דצריך דוקא לסוגרו בחדר אבל הגובה לא מועיל כדאשכחן גבי נר בשבת אפי' גבוה י' קומות לא פלוג רבנן אלא דנ"ל דאותן שיש להם כלים של פסח כל השנה ומחזיקים אותם למעלה בגובה הרבה אין לחוש שמא ישכח פעם א' ויביא סול' וישתמש בהם חמץ דמ"מ אם יבשל אח"כ בפסח אין בו כי אם נט"ל ואינו אלא חומרא בפסח בזה לא גזרו מחמת לא פלוג:

אבל לתנורים שלנו לא. דאיכא למיחש דילמא חייס עלי' ומוציאן מן התנור קודם שיתלבנו כ"כ הרא"ש פירוש אע"ג דגם בתנורים שלנו יתלבן היטב אם ישהא שם הרבה מ"מ יש לחוש שמא לא יתן אותם לשהות הרבה משא"כ בכבשן מתלבן אפי' בשעה מועטת:

ועיין בי"ד סי'. דשם נתבאר דדרך עראי מותר אם הדיחו תחלה:

ואם מלאו גחלים כו'. דלא חיישי' בזה דלמא חייס דלא פקע כיון שהוא עשוי מלבנים ועפר:

סכינים מגעילן כו'. בגמ' א"ל רב הונא לרב אשי הני סכיני בפסח' היכי עבדי' להו א"ל לדידי חדתי עבדי. פירש"י לצורכי עושים סכינים חדשים א"ל תינח מר דאפשר ליה דלא אפשר מאי. א"ל כעין חדתא קאמינא קתייהו בטינא ופרזלי' בנורא. והדר מעילנא לקתייהו ברותחין והלכת' אידי ואידי ברותחין ובכ"ר. יש לדקדק מאי מבעיא ליה לענין פסח מ"ש מכל הכשר סכיני' בכל השנה מטריפות ותו מאי היכי עבדי' להו הל"ל סכינא בפיסחא מאי ותו מאי לדידי חדתא כו' אמאי נקט הוא לדידי טפי מדאחרינ' ותו מאי אמר תינח מר דאפשר וכי תלי' דינא במאי דאפשר או לא ונ"ל דודאי היה פשוט לרבינא דמועיל רותחין לסכין כמסקנת הגמ' אלא דמסתבר להחמיר טפי בסכין משאר כלים כיון דתשמישו תדיר בחמץ ובמצה ויש קצת סדקי' שאינ' נראים. ע"כ מן הראוי לכל ירא שמים שיהא לו תוספת אזהר' בזה במה שהוא מצד הדין ע"כ אמר היכי עבדי' להו פי' אנן שראוי לנו לעשות עצה"ט וא"ל לדידי חדתי כו' פי' אני מחמיר ביותר שאני עושה חדשים ואיני סומך על מה שהוא מן הדין וא"ל תינח מר דאפשר ליה יכול לעשות עצה"ט דלא אפשר מה יעשה בזה עצה"ט א"ל אנא כעין חדתא פי' שזהו עצה"ט דאני מכניס הפרזל בנורא וע"ז מסיים התלמודא והלכתא אידי ואידי ברותחין פי' מצד ההלכ' סגי ברותחין אפי' הפרזל אלא שהליבון באש את הפרזל הוא מצד חסידות ועי"ז מצינו שפיר בפיוט וז"ל סכינא דאשתמש בה חמירא לאורחי' אם הם חדשי' משובחין ואם לאו מגעילן ברותחין מבואר כמ"ש דאע"פ דמצד הדין סגי ברותחין מ"מ הקונה סכינים חדשים הן משובחים והוא יותר טוב:

כלל העולה מסוגיא הנ"ל שג' מדות יש בסכין הא' מצד הדין להגעילו ברותחין למעלה הימנו להלבין הברזל באש והקתא ברותחין למעלה הימנו חדש לגמרי והפייטן לא נקט אלא המעלה היותר חשובה וכ"כ מהרי"ל מצוה מן המובחר ליקח חדשי' וכ' מו"ח ז"ל שקבל מרבותיו דהסכינים שקתא שלהם מחופה בעץ על הברזל וקבוע במסמרי' אין מועיל להם הגעלה כי יש בהם גומות ע"כ ובודאי אין חילוק בין עצים למין אחר בזה דכל שיש ב' חלקים בהקתא יש חשש גומות וראוי לחוש לזה היכא דאפשר:

כל חלוד'. דכתיב אך את הזהב ואת הכסף מכאן שצריך להעביר החלודה נ"ל דהיינו מה שאנו קורי' ראס"ט ויש שם ממש באותו ראס"ט והוא בא מחמת שהיה הכלי במקום המוצנע שלא שלט שם האויר וכשנגרר משם יש שם כמו עפרורית והטעם שמא יש באותו מקום ממש מן החמץ והחלוד' מכסהו ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה למה שהוא בעין אבל לפעמי' שיש שחורו' או אדמדומי' באיזה מקום מהכלי בפרט ביורות ומחבות וא"א להסירו משם לגמרי אפי' אחר הגרידה ואין שם ממש רק מראה לחוד יכול להגעילו דאל"כ לא תמצא כי אם א' מעיר שתוכל להגעיל כי יש הרבה כך שלא תוכל להסיר וכ"ת ה"נ א"כ למה סיים ע"ז הלכך אם יש גומות בסכין כו' הל"ל אפי' באין גומות רק כשלא תוכל להסיר השחורות לא יגעילנו אלא ודאי דאין בזה קפידא דאותו מראה אין בו ממש דנימא עלי' שהוא חמץ בעין ושפיר מועיל לו ההגעלה אחר שגורר כל מה דאפשר אלא שעכ"פ ילבין המקום ההוא עצה"ט כנלע"ד:

וצריך ליבון כו'. ובליבון א"צ להעביר החלודה כי האש יבעיר את הכל כ"כ בי"ד סי' קכ"א:

כגון שפודים כו'. זה ברייתא בסוף ע"א לענין שאר איסורים אלא שהרי"ף הביאה בפ' כ"ש משמע שגם בחמץ צריך ליבון כיון דע"י העור נשתמש וכ' הר"ן ואע"ג דאסיקנא דכל היכי דהיתר' בלע בהגעלה סגי ליה י"ל דחמץ כיון דשמו עליו איסורא בלע מקרי וב' ב"י וכ"נ שהוא דעת הרא"ש שהרי גם הוא כ' ברייתא זו בפ' כ"ש וק"ל דהא קי"ל בסי' תמ"ז ס"ד בחמץ שנתבטל קודם פסח דמותר וכן לענין זמן הגעל' דסי' תנ"ב אמרי' דהיתרא בלע ותו ק"ל דהא בשפוד כ' המרדכי פ' כ"ש שפוד שצלאו בו בשר שלא נזהר במליחתו קודם הפסח וצלו בו בפסח דשרי דנתבטל קודם פסח וכ"כ בש"ע סי' זה סכ"ז וא"כ לכל הפחות סגי ליה בהגעל' לכתחלה ותו דאפי' במחבת שמטגנין בו גוף החמץ מותר בהגעלה כמ"ש סי' תנ"א סי"א ולמה נצריך ליבון בשפוד וצ"ל דהך שפיד מיירי שצלאו בו חמץ בעין וע"כ הוי דינו כמו תנור שאפו בו פת בלי משקה וצריך ליבון כמ"ש בסי' תנ"א סי"א בשם הרא"ש והיש מקילין שהביא רמ"א היינו המרדכי לא כ"כ על שפודין ואסכלאות אלא על שאר דברים הבלועים מהיתר כגון חלב או בשר דא"צ ליבון גדול וסגי עד שהיד סולדת משני עבריהם או שישרוף הקש דכיון דבלע היתירא די להם בהגעלה ואע"ג דתשמישן ע"י האור והא לא גרע ליבון זה מהגעלה עכ"ל וכתבו רמ"א גם כאן לענין חמץ בפסח דבלע היתיר' ולפי מ"ש דמיירי כאן בנצל' עליו חמץ ממש דהוה כמו תנור דהו' בלי רוטב ודאי דגם המרדכי מודה דבעי' ליבון גמור כיון דמן הדין צריך ליבון ושטת רמ"א גם קשה מ"ש ונוהגין בכל דבר כו' למה תלה זה במנהג והא זה דעת המקילין ממש שמחלק בין דינו בליבון או לא כמ"ש:

אלא צריך לערות כו'. ועירוי עכ"פ מהני ליה כיון שתשמישו ג"כ ע"י עירוי חבל כלי שתשמישו ע"י האור לא סגי להכשירו בעירוי אלא בכ"ר ממש:

והוא בתוך הכלי. משמע דאם הוא מצד החוץ של הכלי אינו אוס' וכ"ה במהרי"ל:

להגעיל הקערות נראה טעם חומרת' מפני המון העם דלא ידעו לחלק בין רוב תשמישן בכלי ראשון או לפעמים. ורמ"א כ' וכן בכל דבר כו' כגון כפות כו' ונראה דכפות חמירי טפי דשכיחי טובא דמהפך בהם בקדירה אצל האש:

ויעביר האבן כו'. ואע"ג דבאיזה מקום לא נוגע האבן מי הרתיחה נוגעים שם ושרי כמ"ש סעיף ט"ז:

דכפות העשויות מקרן. כתו' במהרי"ל ה"ה סכינים שקתא שלהם מקרן. וכת' מהרי"ו דאם הקתא של סכין דבוקה בברזל בדבק אין להגעיל' דחייס עליה שלא יתקלקל הדבק:

קודם שעה חמישית. יתבאר בסי' תנ"ב. סלים שמולחים. יש דיעה ג' בזה דחיישי' שמא יש חמץ בעין בנקבי' כ"כ במהרי"ל ואפי' הגעלה לא מהני ותימה על הש"ע שהסכים לסברא השני' לקולא דלפי הנראה דברי מהרי"ל נכוני' ולא מהני הגעלה למה שהוא בעין וכן ראוי להורות דלא כשני הדיעות אלא לאסור אפי' בהגעל' לפע"ד וכ"פ מו"ח ז"ל:

מחבת שמטגנים בה כו'. דדוקא בתנור שנאפה בו החמץ בלא משקה צריך ליבון אבל לא המחב' דלא חיישי' שמא נתייבש השמן והחמץ נאפה בלא משקה אלא אף אם אפי' נשרף ונדבק לדופן המחבת והקדירה עדיין יש לחלוחית משקה שם כ"כ הרא"ש וכן הדין בקדר' של מתכת שמבשלין בה כ"כ הרא"ש:

וצריך להגעיל ידותיהם כו'. אין הטעם משום חם מקצתו אם כולו דהא פסק הטור בי"ד סי' קכ"א דא"צ להכשיר הכלי (כולו) אלא אם נשתמש בכולו אלא הטעם כאן שמא קבל היד איזה פעם חמץ ועכשיו יגע בו במצה של חמין. ומטעם זה אין חילוק בין כלי עץ לכלי מתכות בכולן יש להחמיר לכתחלה להגעיל ביד אלא דנ"ל דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד כיון דמפורש בגמ' בהדיא דבעי' הגעלה כמ"ש סי' זה ס"ג והלכת' אידי ואידי ברותחין וא"כ מנין לנו להקל דיעבד ע"כ נרא' דבסכין יש להחמיר אפי' דיעבד אם חתך בסכין שלא הגעיל הקתא בתבשיל חם בפסח כיון דבודאי נגע בקתא בשעת תשמישו בסכין משא"כ שאר כלים כגון מחבת וכיוצא בו כנלע"ד:

דכבולעו כ"פ. במרדכי כ' ואפי' בלא הגעל' קודם הדיבוק היה נרא' להתיר מטע' זה אלא דאיכ' למיחש שמא ע"פ הי' נדבק בחוזק ושוב בפסח רפה הדבוק ומוציא מה שתחתיו ופולט עכ"ל ולע"ד תמו' מאד דמה מועיל הגעל' קוד' הדבוק דהא יש לחוש שמא נכנס שם בדבוק חמץ בעין ולזה לא מהני הגעלה כי אין הגעלה אלא לטעם הנפלט ולא לחמץ בעין דבפסח יהיב טעמא וע"כ לומר דזה לא איירי אלא כשהדבוק הוא מדובק מאד וא"א להיכנס שם חמץ בעין ע"כ נלע"ד דבכ"מ שיש טלאי צריך לשום שם גחלים בוערות שישרוף החמץ וכמ"ש כאן ב"י בשם תשו' הרשב"א וכל זה הוא לענין טלאי שהוא ע"י דבוק חתיכה על חתיכ' במסמורים אבל בטלאי שעושין בכלי בדיל שמטיפין חתיכה בדיל מחום נשרף כל הבלוע ומה שהוא בעין וגם כשמתקנין את הכף של כסף וכיוצ' בו שמשים שם חתיכה של כסף אז האומן נותן הכף באש תחלה וע"כ אין חשש בזה כנלע"ד פשוט בזה ובטור ק' לי דמתחל' כ' גבי טלאי ואע"פ שהיו משתמשין בו אח"כ קודם פסח מגעילו דכבולעו כ"פ. ואח"כ כ' ובלבד שיהו חלקים שאין בהם בקעים משמע דלא אמרינן בזה כבולעו כ"פ כיון שיש חמץ בעין:

ויש מחמירין ללבן המדוכה. כצ"ל והוא דעת רש"י דס"ל מדוכה הוי כבית שאור ובית חרוס' שחימוצו קשה לא מהני הגעלה וה"ה מדוכה שדכין בה כל השנה ולפעמים דכין בהם פירורי לחם עם שומן ופלפלין וכן בריחיים קטנים של פלפלין כ"כ הטור ור"י ס"ל דגם בבית שאור מהני הגעלה וכתוב במרדכי פ' כ"ש בשם גדול א' שהראה הלכה לעינים באגן א' שהי' מיוחד לקיבה שהיה מלוח בה הקבה ומן המלח היה מעמיד החלב לעשות גבינו' ולקח אגן והדיחו והגעילו ונתן אח"כ חלב לתוכה ונתקבץ החלב בתוכו בלי שום מעמיד ואמר לתלמידיו ראו שאין הגעלה מועלת לבית חרוסת עכ"ל וכתב ת"ה סי' ק"ל ובפסקים סי' קנ"ב לתרץ זה לדעת המתירים דלא נתקבץ מחמת נ"ט אלא מחמת חוזק של מי הקיבה וכעין זה כתבו התוס' פ' כל הבשר גבי המעמיד בעור הקיבה ויש ממלאין אותו גחלים ומלבנו עד שישרף חוט סביבו אלא שגדול א' קרא תגר ואמר חיישי' דלמא חייס עליו כי היכי דלא לפקע כמו בכלי חרס לעיל והוא חולק ע"ז מ"ה כתב רמ"א שיש מחמירין ללבנו כו' ולכאורה י"ל ממ"ש סימן תמ"ז ס"ז בוסר שנידוך במדוך מחומצת דמות' בפסח ולק"מ דשם אינו משמש במדוך עצמו בפסח אלא הבוסר נידוך קודם פסח ואז אע"פ שפולט ע"י דוחקא דמדוכ' כמ"ש שסמ"מ פליט' מועט' היא ובטל בס' קוד' הפסח משא"כ בפסח עצמו דבמשהו וא"כ מי שדוכה בשמים שלו קודם הפסח כ"ע מודים דמותר בפסח אפי' אם היה נידוך בלא הגעלה דמ"ש מבוסר דגם הוא דבר חריף ה"ה נמי לענין הבשמים שיש להתיר בדיעבד אם נתערבו בשמים כאלה בתבשיל בפסח כ"ש אם הגעילו המדוכה תחלה דמותר אף לרש"י שכבר נתבטל א"כ ראוי לעשות כן למעשה וכ"כ מו"ח ז"ל שיש לנהוג כן מטעם דיש נ"ט בנ"ט דהיתרא והנה הגם שאין להרהר אחר המנהג שזכר רמ"א כאן מ"מ מצוה מן המובחר לצאת ידי כל הדיעות כמ"ש להגעילו ולדוך הכל קודם הפסח ואין לחוש שהרואה סובר דבהגעלה סגי אפי' לדוך תוך הפסח אין בזה חשש כי עיקר הלכה באמת כך היא דמהני הגעלה וכמ"ש הש"ע סעיף כ"ב. וכאן אינו אלא חומרא ללבן כל דהוא ובסמוך סכ"ב מוכח ג"כ דכל מה שיש לעשות עצה"ט צריך לעשות ומדוכות של עכו"ם כל השנה קילי טפי מן החמץ למצה כ"כ בת"ה שם:

אפי' ע"י הגעלה. הטעם בב"י לפי שא"א לגרדן ולנקותן יפה יפה שלא ישאר משהו חמץ באיזה סדק שאינו נראה לעין ומזה הטעם נזהרין שלא להגעיל לפסח כלים שהיו מחזיקים בהם קמח וחביות שהיו מחזיקים בו משקה שעושים במדינות רוסי' ממי סובין שקורין בארש"ט שמא נשאר בו חמץ בעין מן הסובין אבל אם היו קודם פסח מחזיקין שם מים איזה זמן אין לחוש להגעילו דלא גרע משקים ישנים שכתב רמ"א בסמוך דמהני תפירה וכביסה כנלע"ד:

פאל"א. ובל"א שויב"ל תשמישו ע"י האור ע"כ אין היתרו בהגעל' והכי נהוג. ואם מחזיק רחת של פסח זו לשנה אחרת ודאי א"צ שום הכשר וכן בעריבה שלשין בה מצות אלא ששמעתי שקצת נוהגים להגעילה בפסח הבא אחריו ולא ידעתי טעמא דמ"ש מפסח זו עצמו שאופין בכל יום בלא הגעלה בנתים אלא קצת י"ל לפי שיש חשש שאין נזהרין כ"כ לנקר היטב על השנה הבאה כמו שהם נזהרים בפסח עצמו. אבל נראה שיצאה שכרם בהפסדם כי הרואה שמגעיל הרחת יטעה לומר הרחת של חמץ הוא מגעיל לפסח ויסמוך על הגעלה בזה ע"כ יותר טוב שלא להגעיל ויזהר לנקר היטב גם בשעה שבא פסח שאחריו יראה בעיון רב אם היא נקיה כראוי וצדיקים ילכו בם:

מותרים בהגעלה. דהא דאמרי' כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם היינו דוקא כשבלע ע"י האור אבל בצונן סגי להו בהגעלה ל"ש מזופף ל"ש אינו מזופף כ"כ הטור בשם רבינו יואל ומשמע לי מזה סיוע למ"ש בי"ד סי' ק"ה ס"א דא"א כבוש כמבושל מחמת בלוע של הכלי דהוי נט"ל דאל"כ גם בצונן ה"ל להחמיר כאן מחמת כבוש כמבושל דודאי לא איירי דוקא שהיה השכר שם פחות מע"ל דהא סתמא אמר רגילין כו' וזה ודאי להחזיק שם שכר ימים רבים וכ"מ מדברי המרדכי שאביא בסמוך דאין להחמיר לשער בכל החבית כו' מטעם דלינה פוגמת כו':

או בעירוי כו'. בטור כ' דמוכח בפ' בתרא דע"א דעירוי לא עדיף מהגעלה ובי"ד סי' קל"ח ס"ז דקשיא דברי הטור אהדדי בענין אם עירוי עדיף או הגעלה עדיף ותירצתי שם דבכלי חרס שהעידה תורה שאין הגעלה מועלת לו לפי שאינו מושל בכולו ובזה אמרי' דעירוי עדיף משא"כ בשאר כלים כו' מ"ה ניחא מ"ש הטור כאן דהגעלה עדיפא כיון דמיירי בנשתמש בו בצונן ואין זה בכלל העדות שהעידה התורה הוה כ"ח כשאר כלים והגעל' עדיפא:

והכלל בזה היא דבמקום שיש בלע הרבה בכ"ח דהיינו ע"י בישול וצריך זמן רב להפליט הבלע והתור' העידה דלא סגי בהגעלה אף שהוא חום רב מ"מ זמן הפלטתו מועטת וא"א להשהות הרבה במי הגעלה כמש"ל סי' תנ"ב משא"כ בעירוי שיש זמן להפליט אבל בשאר כלים אמרי' מה שעושה עירוי עושה הגעלה בזמן מועט כיון שאין הבלע מרובה כ"כ כנ"ל:

והגעלת החביות כו'. ועכשיו המנהג לפתוח א' משוליו כדי לנקרו ולהסיר כל הזוהמא בין נסר לנסר ואח"כ מגעילו וכת' מו"ח ז"ל שאין להכשיר שום כלי עץ כגון קערות דמצוי בהם גומות כ"ש דאין להכשיר חביות של שכר ואיני יודע טעם להחמיר בקערות כל שרוא' שהם חלקים ונקיים מ"ש מכלי מתכות:

ובדיעבד אם כו'. הטעם של היתר זה במרדכי פ' כ"ש שטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניער בפסח ואין להחמיר לשער בכל החבית משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה דשאני הכא דהתירא בלע הלכך משערי' כפי מה שהיא פולטת ובטל בס' ועוד דכל הנבלע בכלי לינה פוגמת כו' ור"י מפרש דנט"ל בפסח מותר עכ"ל וכתב ב"י דרוב הפוסקים לא ס"ל דטענה זו דהיתרא בלע מהני גבי חמץ ותמהני שכבר הוכחתי בסי' זה ס"ד דאנן קי"ל כסברא זו ומ"ש ב"י בסי' זה גבי שפודין ואסכלאות מדהביא הרא"ש הברייתא דצריך ליבון ש"מ דלא ס"ל לטענה זו נלע"ד דאין כאן הוכחה דשם מיירי דנשתמש חמץ בעין על השפוד וכמ"ש שם:

אבל אסור ללוש בהם דממהר להחמיץ מכח הכח שבכלי:

אבל ע"י הגעלה כו'. היינו כר"י דמתיר הכל בהגעלה וכמ"ש בסעיף ט"ז גבי מדוכה ורמ"א לא כ' ע"ז כלום משמע דהכי קי"ל להלכה וק' למה הביא גבי מדוכה דיש מחמירין ללבן ושכן נוהגין משמע דפסק לכתחל' כדעת רש"י וזה וודאי א"ל דרמ"א סמך עצמו על מ"ש גבי מדוכה דאדרבה כאן ה"ל לכתוב שיש להחמיר דכאן הוא עיקר הדין אלא שנלמד ממנו דין מדוכה דלעיל אלא נראה דעת רמ"א דדוקא גבי מדוכה. כיון שאפשר לנו להחמיר וללבנה ודאי ראוי לעשות כן ע"צ היותר טוב משא"כ הכא דמיירי בשאר כלים דלא שייך בהו לבון כגון עץ ובדיל ולדעת המחמירים אין תקנה להו בפסח כל שהיה תשמישם בחימוץ קשה כמו בית שאור לזה השאיר רמ"א הדין על מכונו ולהקל כדעת המקילים כיון שכן עיקר:

ומה שכ' נוהגים שלא להגעיל כלי שהיה בו יין שרף כמ"ש בלבוש ויראה שאם בישל אותו במים עם אפר או שאר עניינים עד שנסתלק הריח לגמרי אין אחר כך איסור להגעילו:

ותנור של בית החורף. נ"ל דאם נשתמש שם במצה פשיט' דאין איסור בדיעבד ואפי' במקום שרגילין בכל השנה לשום שם קדירות של חמץ רותחות אפי' בכירה שלנו שמבשלים שם אם הניח שם קדירה עם התבשיל של פסח אין איסור בדיעבד דכ"כ ה' המגיד הביאו בש"ע סי' תמ"ז ס"א שאין שום חומר בתערובות חמץ משאר תערובות איסור רק בענין משהו. ובזה ודאי מותר כמ"ש בי"ד סי' צ"ו באשה שאפתה פלאד"ן של גבינה בתנור על קרקע שלו בלא כלי ואח"כ הניחה שמה קדירה של בשר רותחת על אותו מקום שאין כאן איסור דחרסי התנור שבלעו החלב לא גרעי מקדירה שמבשלים בתוכה חלב ונגעה בקדיר' של בשר דאין איסור כדאיתא בגמ' בב' קדירות של איסור והיתר שנגעו דאין איסור ורמ"א בי"ד סי' צ"ב ס"ח מביאו וה"נ לענין פסח בכל מידי דאין ביה פליטה אין חילוק בין איסור לחמץ ואם היה כאן פליטה הי' לנו לאסור אף באסור והיתר דשמא נתן טעם אלא ודאי שבזה קים להודאין כאן פליטה כתבתי זאת לפי שכ' מו"ח ז"ל בשם מהרר"ם שור בסי' תמ"ז דאם הניחו בפסח על התנור בבית החורף למעל' תוך החלל שבין הקכלי"ן שלמעלה מן התנור ומשימין שם התבשילין כשהתנור חם הניח שם קדירה עם המאכל בפסח דאסור ודאי אפי' בהנאה הא לאו הכי אסו' באכילה לחוד כ"ז כ' בשמו והסכים עמו ול"נ דלא דקו כלל בהך הוראה ואין כאן איסור כלל בשום אופן בדיעבד אפי' באכילה זולת אם הניח מצה שם או שאר דברים כמו שהוא בלא קדירה כשהוא רותח אז יש לאסור אפי' בדיעבד במקום שרגילים לתת שם חמץ בכל השנה כנ"ל ברור ופשוט:

אפי' חדשים. טעם המחמירים לפי שקצת עושין פעולה ע"י סובין ובתשו' מהרי"ל כ' שבאותן כלים אין ניכר אם נשתמש בו העכו"ם חמץ וקשה דא"כ כל השנה נחמיר שמא נשתמש בהו איסור ע"כ אין בזה אלא חומרא בעלמא היכא דאפשר בשאר כלים:

ויש מחמירים. דס"ל דכלי זכוכית ככלי חרס הוא מ"מ פשוט שבדיעבד אין איסור כלל וכן במ"ש אח"כ לענין גשמעל"ץ דהאיסור הוא משום שנעש' מהיתוך זכוכית:

שפוד ישן כו'. עמ"ש מזה בסימן זה ס"ד וכאן פסק הש"ע לקולא כדיעה הראשונה של ס"ג לענין חוזר וניעור: