ט"ז על אורח חיים תמח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
מותר אפי' באכילה. לאפוקי מבעל העיטור שכת' הטור משמו שאסור באכילה והקשה מו"ח ז"ל מההיא דחנות בסי' שאח"ז והיא ברייתא בפ' כ"ש דאמרי' בפי' בשל עכו"ם מותר באכילה והשאיר בצ"ע ונ"ל דבעל העיטור פוסק כרבא בפ' כ"ש דף כ"ח דלר"ש הוי הטעם משום קנס ממילא לר"י הוי אסור באכילה וא"כ ההיא ברייתא דחנות אתיא כר"ש לדעת בעל העיטור:
סעיף ב עריכה
בי"ט אחרון. וכ"ש בפסח גופי' אלא דקמ"ל דאפי' בי"ט האחרון צריך לענין זה:
וטוב שיאמר כו'. דמצד הדין אפי' בלא אמירה שרי דאמרי' דהתירא ניחא לי' דלקני רשות ולא איסורא:
סעיף ג עריכה
לעכו"ם שמחוץ לבית. ב"כ ב"י דמשמע מדברי ת"ה דלא מהני נתינת חמץ לעכו"ם (אא"כ הוא עכו"ם) שמחוץ לבית ואין הכוונ' שהעכו"ם יהי' איש נכרי ואין דר בבית ישראל אבל על החמץ אם הוא בבית ישראל אין קפידא דבר זה ודאי אין לו טעם וריח דגרע טפי מה שהחמץ בביתו ותו דבת"ה לא כ' שמחוץ לבית אלא מחוץ לבי' משמע דעל החמץ אמר שיהי' חוץ לבית ובעכו"ם לא איכפת לן אפי' אם הוא בבי' משר' שלו שהרי בסמוך מתיר אפי' מכי' אותו ורגיל בו ויודע כו' כ"ז כתבתי לדע' ב"י בשם ת"ה אבל עיקרא דמלתא לא נלע"ד דהא אית' בהדיא פ"ק ד"ז הבאתיו בסי' תע"ה דייחד לו קרן זוית לחמצו של עכו"ם אינו זקוק לבער דעכו"ם כי מעייל לדנפשיה קא מעייל משום שנא' לא ימצא בבתיכם יצא זה שאינו מצוי בידך ופירש"י שהרי אותו זוית מסורה לעכו"ם וש"מ דאפי' בבית מהני בייחד לו קרן זוית אלא ודאי דגם ת"ה לא בא למעט יחד לו קרן זוית דזה קרוי נמי חוץ לבית ישראל כנלע"ד פשוט:
ופשוט הוא שהחמץ יהיה מונח במקום שהעכו"ם יכול לכנוס שם מעצמו כדמשמע לישנא דגמ' דעכו"ם עייל לדנפשיה וכ"ש שלא יסגירנו במסגרת וישראל יחזיק המפתח בידו או יניח חותמו עליו וגם צריך שימכו' לו בפי' אותו החדר עם החמץ שבו דאל"כ הרי הוא בבתיכם וכל שאינו עושה בדרך שזכרנו ה"ז עובר בב"י ובב"י וחמצו לאחר הפסח אסור בהנאה:
ודבר פשוט הוא שאין למכור החמץ למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא:
ומעשה היה בא' מחזיק אורנד"א בכפר שמכר יין שרף שלו להפקיד שלו שהי' מומר והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסיד היין שרף וקרוב היה שלא יציית ישראל בזה ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו"ם אחר ויקח ממנו יי"ש אחר ואז מותר לישראל זה כמו דאי' פ"ק דחולין חמץ של עוברי עבירה מותר אחר הפסח מפני שהן מחליפים פי' וחמץ אינו תופס דמיו וה"ה נמי אם ימכרנו הפקיד להעכו"ם מותרים המעות לישראל מטעם זה כנלע"ד:
סעיף ד עריכה
שמא אצטרך כו'. ויכול ג"כ לומ' אתן לך ריוח אח"כ דהא מ"מ מכירה גמורה היא:
ולא יתן לו על תנאי. נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר הפסח דא"כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם אמר ליה על תנאי שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה אפי' בכל השנה ונראה שכל אדם יאמר כן להעכו"ם בפי' ויועיל בזה ששום אדם לא יכול לקנות מהעכו"ם אותו חמץ כי ע"מ כן לא מכר לו ונמצא חוזר המקח להעכו"ם ויוכל ישראל בעל החמץ לחזור ולקנותו אלא דלפ"ז יש איסור לבעל החמץ לתבוע את ישראל הקונה מהעכו"ם ולומר תן לי החמץ באותו המקח כי בזה יגלה דעתו שבטלה המכירה ממילא חוזר החמץ לבעליו הראשונים וה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו פסח אלא שהוא יכוף אותו שקנה שלא כדין כי הוא לא מכר להעכו"ם אלא בתנאי שישאר להעכו"ם וממילא יחזור וימכרנו לו ויאמר לו זכות זה יש לי בחמץ זה ששום אדם לא יוכל לקנותו מהעכו"ם אם ירצה רק אני ואפי' אם לא התנ' בפי' כן עם העכו"ם שלא יוכל למוכרו לאחר מ"מ אנן סהדי שאדעתא דהכי יצא חמץ מרשותו ואין בזה איסור ודבר זה דומה למי שמוכר לחבירו חמץ קודם פסח ומתנה עמו שאחר פסח חייב זה הלוקח שיהיה לו בעת ההיא איזה חמץ למוכרו דוקא לזה הישראל דאין בזה איסור כלל ה"נ כן הוא כנלע"ד בזה דאם קנה ישראל אחר מן זה העכו"ם החמץ הזה חייב לחזור ולמוכרו לבעליו וא"ל דטעם אחר יש בדבר שחייב ליתן לבעל החמץ דלא מכר לעכו"ם רק כדי להפקיע איסור חמץ ולא להפקיענו מרשותו דז"א דא"כ ה"ל חמץ של ישראל ותו דא"כ מה פריך בפ"ק דף ו' למימרא דשכירות קניא כו' אמאי לא משני דשאני הכא דלא יחד לו בית רק להפקיע האיסור אלא ודאי הא לאו מילתא וכבר כתבתי בסי' רמ"ו בסופו דגם לענין שבת כשמפקיר בהמתו אין נלמד משם היתר ובס' מ"ב כתב כאן טעם שחייב להחזיר הקונה מעכו"ם לבעל החמץ מצד שהוא קודם לקנותו מדין מערופי"א:
סעיף ה עריכה
אף על פי שביטלו. דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא ביטל: