ט"ז על אורח חיים שצד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ב עריכה
ויש לבצוע בשחרית. הטעם הואיל ואיתעביד חדא מצוה נעשה בו מצוה אחרת:
סעיף ג עריכה
ואבד המפתח. בטור כתוב אם מצא המפתח בי"ט בין בעיר בין בשדה הוה עירוב שיכול לטלטלו ולפתוח אע"פ שלא היה בידו ב"ה כיון שמצוי הוא שימצאנו חשבינן לי' כאלו הוא בידו אבל בנמצא בשבת בעיר הוה עירוב שיכול להביאו ע"י גגין וחצירות בשדה אינו עירוב עכ"ל וק"ל כיון שאפילו בשדה אין איסור להביאו אלא מדרבנן דהא שדה היא כרמלית וכל עירוב קונה ב"ה וכל דבר מצוה לא גזרו עליו ב"ה וכמ"ש הש"ע אחר זה דוקא במלאכה גמורה והרמב"ם לא הביאו באמת חילוק דשדה לעיר. וכתב ב"י דטעמא מכח זה דכל מצוה לא גזרו עליו ב"ה לא בתחומין ולא בחצירות אלא דקשה על הטור שהרי בסימן ת"ט כתב בפי' גבי תחומין דלא גזרו עליו ב"ה ממילא ה"ה כאן בחצירות שהרי ג"כ מצוה היא כמ"ש סי' שצ"ה בפי' מצוה לחזור בין אחר עירובי חצירות כו' ועמ"ש סימן ת"ט:
אלא א"כ עשה מלאכה גמורה. אבל במלאכה דרבנן לא גזרו עליו ב"ה בדבר מצוה וזה דוקא לענין קניית עירוב שעיקרו ב"ה ודי במה שהיא ראויה ב"ה אבל לעיל במה שהוכחנו בסי' שס"ו דאין ליתן עירוב חצירות במקום שאסור לטלטלו אין שייך להקל בשביל זה ולומר דמן התורה יכול ליטלו דהתם מטעם שע"י העירוב חשבי' כאלו כל החצירות שייכים לאותו בית וזה צ"ל כל השבת דהא בנפרץ בשבת אוסר אע"ג דהיה ראוי ב"ה וא"כ כיון שביום השבת אסור לא מהני מה שהיה קולא ב"ה בדבר מצוה דביום השבת העמידו דבריהם אפי' בשבות כנלע"ד נכון: