פתיחת התפריט הראשי

ט"ז על אורח חיים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ושאר כל הפירות כו'. ב"י כ' שיש פלוגתא בין הפוסקים בזה דלהרי"ף ורמב"ם וטור משמע דבשאר פירות סוחטין לכתחלה אפי' למימיהן אבל לרש"י וסמ"ק בהג"ה כתבו דוקא לסחוט כדי למתקן וע"כ הקשה ב"י אמאן דמתיר אפי' למימיהן ממאי דמוקמינן איסור סחיטה של רימונים משום הא דר"ח דאמר גבי מקוה תרדין שסחטן ונתנן למקוה פסולין כיון דאחשיבנהו הוה משקה א"כ בכל שאר פירות נמי נימא הכי כיון דאחשבינהו להוציא מהן משקה אסור ותי' דאה"נ דאסור אלא דלר"פ דלא פי' טעמ' דר"ח משו' אחשבינהו ניחא דלא קי"ל הך סברא כיון דאחשבינהו דכיון דרובא דעלמא לא אחשיבנהו וקשה דא"כ ר"פ פליג על ר"נ במ"ש הלכה כר' מנשיא דהא קשה עלים אטו דבי מנשיא רובא דעלמא נינהו ולר"פ אין שום תי' על קושיא זו דלא אשכחן בגמ' תי' אלא מכח ההיא סברא דאחשבינהו ואנן אין לנו כח לתרץ מה שלא פי' בגמ' וא"כ כיון שתאמר דהרי"ף ס"ל כר"פ לא היה לו לפסוק כר"נ דאמר הלכה כר' מנשיא ורש"י נזהר מזה ואמר דאף לפי הסברא דאחשבינהו ניחא דלא התירו בשאר פירות אלא למתקן ולא למימיהן וא"כ נשאר הרי"ף ודעימיה בקושי' ונ"ל דכי היכי דלרש"י עכ"פ יש מעלה לרמוני' משאר פירות דברמוני' אסור באינו רוצה רק למתק דגזרינן אטו להוציא משקה ובשאר פירות לא גזרינן כמ"ש רש"י בהדיא ה"נ ס"ל לרי"ף סברא זו דרמונים חמירי משאר פירות אלא דלא משום גזירה נגעו בה אלא דבשאר פירות אמרינן סתם סוחטין דאמרינן מסתמא הוא מכוין למתק ואע"פ שהוא נהנה ממה שיוצא משקה מ"מ עיקר כוונתו בשעת סחיטה לא היתה אלא בשביל מיתוק הנעשה על ידי הסחיטה שזה דרך הסחיטה בשאר הפירות שאין עומדים למשקים ובזתים וענבים סתמן למשקים וע"כ אסור אפי' ביוצא מעצמו ובתותים ורמונים הדבר שקול ואינו מוכרע סתמן היכי הוא ע"כ אין סוחטים לכתחלה ואם יוצא מעצמו מותר אבל אה"נ דמי שהוא רוצה לסחוט שאר פירות וגילה דעתו בפי' שבשביל המשקין היוצא הוא סוחט ודאי אסור לד"ה והיינו ההיא דר"ח למדקדק בלשונו שאמר התרדין שסחטן ונתנן למקוה ולא אמר ונפלו למקוה כההיא דנפל לתוכו יין אלא ודאי דר"ח מיירי שבכונה סחט התרדן כדי ליתנם למקוה וגילה דעתו דאחשבינהו פוסלין וה"נ בשאר פירות וזהו עיקר התי' שמוקי לה כר"ח דהיינו כי היכי דבתרדין הולכין בתר מה דאחשבינהו והיינו אם חשבינהו בפי' ה"נ בתותין ורמונים מסתמא משא"כ בשאר פירות דהוין כתרדין ומותר מסתמא וא"כ אין חילוק דין כלל בין הרי"ף ודעימיה ובין רש"י והגהת סמ"ק ומ"מ יש ט"ס בהגהת סמ"ג בהעתקת הב"י דהא דכתב אע"ג דהמים אינן מגופן כו' אין מקומו במקום שמביא הב"י אלא על משקים היוצאין מן הכבשים ומ"ש כ"ש סוחט פי' הוא צ"ל סוחט פירות וזה פשוט ונמצא פשט הש"ע עולה יפה דשאר כל הפירות מותר לסחטן דהיינו בסתמא אבל במכוין להוציא מהן משקה לצורך המשקה אסור וכ"כ הרא"מ בבשר שיש בו מרק כמ"ש בסעיף שאח"ז כנלע"ד נכון:

אבל מותר למצוץ כו'. וכ"כ ב"י בשם ש"ל מטעם דאין דרך סחיטה בפיו וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו בו ואינה תולדה עכ"ל וכתב שם אבל יניקה בפה לכתחל' אסור כמדומה לי שהוא ט"ס והיש אוסרין הוא רא"מ בב"י דכ' שיזהר אדם שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה היוצא ממנו ובשר הנותן במרק או השורה פתו ביין ומחזירו לפיו ומוצץ המשקים אסור וחוששני לו מחטאת וכ"ש שלא ימוץ בפיו מענבים עכ"ל והלנע"ד דדבר זה דומה לדין שכ' בסי' שי"ט סט"ז והוא דעת הרא"ש דמותר לשתות ע"י מפה כו' דכשם ששם אין איסור בורר במה שהוא עושה בפיו כך אין כאן איסור דש במה שמוצץ בפיו דמ"ש מלאכת בורר ממלאכת דש וכיון שכבר פסק בסי' שי"ט להקל כהרא"ש לא היה לו לרמ"א להביא כאן דעת המחמירין ומלבד זה לא ראינו מי שנזהר בדבריהם שזכר הרא"ם הנ"ל אלא דמ"ש שלא יסחוט בשר הנבלע בו מרק לצורך משקה הוא מוסכם עם שאר הפוסקים כמש"ל לענין סחיט' בשאר פירות:

מתבטל ביין שבגיגית. כ' מו"ח ז"ל נ"ל דאפי' נתנו ענבים שלמים בשבת תוך היין ונתבקעו באותו שבת ג"כ מותר כי היכי דשרו ליתן בשבת שלג או ברד לתוך הכוס כמש"ל סי' זה עכ"ל. ולא נלע"ד כן דא"כ היה מותר אפי' לכתחלה ליתן שם ענבים כמו בשלג וברד וזה ודאי איסור גמור משום סחיטה הוה תולדה דדש כדפירש"י בפ' חבית וא"ל דהוה כלאחר יד כיון שאינו דש בידים דאפי' כלאחר יד לא שרי אלא במקום צער כההיא דחולב עז ותו דהא אפי' ביוצא מעצמו אסור מחמת איסור תולדה דדש אע"ג שלא נגעו בה ידים אלא הדין בזה כמבשל בשבת ואין היתר אלא בדיעבד דבטל לגבי ההיתר ואין זה ענין כלל לשלג וברד דלקמן. וכתב המרדכי הא דבטל כאן ולא הוי דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל דה"מ באיסור שהיה ניכר תחלה בעין משא"כ בזה דתכף שיצא ממנו נתערב ונתבטל בהיתר:

הואיל ואינו ראוי לאכילה. ממילא הוה כבורר אוכל מתוך פסולת כ"כ הטור בשם ר"ת וא"כ אם רוצה לאכול לאלתר אותו דבר שסוחט לתוכו הבוסר מותר כדלעיל סימן שי"ט לענין בורר:

מותר לסחוט לימונ"ש. כת' ב"י שבמצרים נוהגין בשבת לסחוט לימונ"ש לתוך מים שנתנו בהם צוקר לשתות לתענוג ולא ראינו מי שמוחה בהם כו' עכ"ל והאריך קצת בטעם ההיתר והעיקר הוא כמ"ש ב"י אח"כ בשם ש"ל דיעה אחרונ' דכ"ע ידעו דלמתק אוכל' עביד ולא לצורך משקה כו' וה"נ בזה אינו מכוין רק לתת טעם ביין ולענין לסחוט תפוחים נ"ל דאותן שסוחטין כדי לרכך התפוח כדרך שעושין אם התפוח קשה דשרי דהוה כמו למתק שזכרנו בסמוך גבי רמונים ואע"ג דאיתא בגמ' שיש יין תפוחים וא"כ יש לגזור אפילו בזה אטו סוחט להוציא יינו כמו שגזרינן גבי רימונים לרש"י דלעיל וכן השוה אותם הב"י לעיל סימן זה מ"מ נראה דלא גזרינן בתפוחים כיון דכבר ראינו בגמ' פרק חבית שתלוי במנהג המקומות אם עושין משקין מן הפירות כדאמרינן מי דמי ערבי' אתרא ודבי מנשי' בטלה דעתו כו' וכן קבע ב"י להלכה שכת' וז"ל מיהו ה"מ כשדרך בני המקום ההיא לסחוט להוציא מימיו כו' וא"כ במדינתנו שלא נשמע כלל לעשות יין תפוחים אין לגזור עבורו ואמרינן מסתמא סחיטת תפוחים הוא לרכך ואע"ג דשותה מה שיוצא ממנו מ"מ לא נתכוין בסחיטה לכך כיון שאינו עומד לכך ואם התפוח מבושל וסוחט שיצא ממנו פשיט' דשרי דהא סחט כל האוכל ממנו ולא להוצי' מימיו ממנו כנלע"ד:

ולר"ת כו' אפי' סחט לקדירה כו'. דס"ל דלא ק"ל כר"ח דאמר חולב אדם לתוך הקדיר' שיש בו מאכל אלא אפי' בי"ט אסור כמ"ש כל זה ברי"ף והרא"ש אלא שהם חלוקים דק"ל כר"ח דחולב אדם בי"ט לתוך הקדירה דמשקה הבא לאוכל הוה כאוכל ויש לתמוה על הש"ע שלא הכריע כאן ובסי' תק"ה גבי יו"ט הכריע כרי"ף דמותר לחלוב לתוך האוכל ולא הביא כל לדעת ר"ח ור"ת האוסרים וא"כ כאן אפי' לכתחלה סוחטין הכבשים והשלקות להוציא מימיהן לתוך האוכל ומ"ש רמ"א כאן ולדבריו הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור הוא ל' תמוה דמאי נמי דקאמר דק"ו הוא דהא ענבים חמירא טפי לד"ה דאפי' ביצאו מעצמן אסורין משא"כ בכבשים ושלקות ואם כן פשיטא דאסור אפי' לקדירה ונ"ל דלא קאמר ל' נמי אלא אדברי הש"ע כלומר דל"ת מ"ש בסעיף ד' דמותר לסחוט אשכול כו' הוא ד"ה אלא שם יש גם כן פלוגתא ומאן דאוסר כאן כ"ש שאוסר שם ובאמת לא היה צריך רמ"א לזה כיון דכבר קי"ל לקולא כמ"ש:

כדי שיזובו מימיו. דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים הללו וכת' ב"י דוקא שמרסקו בחתיכות קטנות כדפירש"י אבל לשבור חתיכה ממנו שרי ואפי' אם יזובו קצת מים על ידי זה דלא נתכוין לזה ועוד שהולך לאיבוד:

מותר לשבר הקרח. שהרי אינו בורא מים בזה ואי משום שבירת הקרח הא גדולה מזה מצאנו שובר אדם את החבית בשביל גרוגרות כו':

ידיו במלח. לפי שנימוח והוה נולד כ"כ בטור בשם בה"ת ועמ"ש סי' שכ"ד סק"ג ומשמע דמותר להשליך מים במלח ואח"כ נוטל ידיו מהם כמ"ש גבי שלג וברד רק שיזהר שלא יהי' אסור מחמת מי מלח הנזכר בסימן שכ"א:

ברגליו ואינו חושש. נראה דאע"ג דא"א שלא יהי' נימוח והוי פסיק רישיה מ"מ לא גזרו בזה כיון דא"א להזהר מזה בימות החורף דכל הארץ היא כך מלאה כפור וגליד והמנעלים הם לחים ונימס השלג שם:

מי רגלים בשלג. בטור כת' טעמו שמדמהו לדריסת הרגלים שדורס ואינו חושש. וא"א הרא"ש כת' שאינו דומ' לדריסת הרגלים כי ע"י השתן ודאי נימוח עכ"ל וכתב רש"ל יש קצת ראיה לאסור דהא בסי' שכ"ו אסרינן לחמם ידים אחר נטילה אע"פ דלא נתכוין כלל לחמם המים חשיב ליה פסיק רישיה וה"נ כאן עכ"ל ולפמ"ש בסמוך ודאי הוה הדריסה פסיק רישיה ואפי' הכי לא גזרו הכי נמי בזה שא"א ליזהר כי כל הארץ מלאה שלג ול"ד לחימום ידים שאפשר להיות זולתו גזרו בו כנלע"ד:

ולפי שאין טענה זו חזקה כו'. פי' דבריו במ"ש קודם לזה שההיתר הוא משום שנוטלין ברזא ארוכ' הוה כספוג כו' אין זה היתר ברור דשאני בית אחיזה של ספוג דמהני בסעיף י"ז דאין שם אלא קינוח בעלמא משא"כ כאן שמהדקין הברזא בחוזק תוך הנקב יש שם ודאי סחיטה ע"כ ראוי לנהוג שלא יניח כלי תחתיו וילך הנסחט לאיבוד ויסמוך על דיעה הראשונה דהכא ומ"ה צריך שיהא ג"כ ברזא ארוכה שיהיה תרתי לטיבותא אלא דמ"מ אנו רואים מנהגינו כדיעה קמייתא שאנו סוחטין ירק שלאטי"ן בשבת וע"כ משום דהולך לאיבוד מה שנסחט. הר"ן ושאר פוסקים ביארו דיש ב' מיני סחיטה. האחד הוא משום דהוה תולדה דמכבס דהיינו מלבן ומ"ה אין איסור אלא במים אבל לא בשאר משקין ולענין הלכה פסק הטור וש"ע סימן שי"ט דיין הוה כשאר משקין אלא דכאן כתב ב"י בשם הר"ן דיין מלבן ונ"ל לחלק דביין לבן מכבס כמו מים אבל יין אדום אינו מכבס אדרבא מאדים הבגד ועוד יש בסחיטה משום תולדה דדש ומפרק ואין איסור אלא בניחא ליה במאי דנפיק מיניה כמו בדש ומפרק אלא שלדיעה האחרונה דכאן אסור עכ"פ מדרבנן אפי' בלא ניחא ליה ומ"ה אם נשפך שכר או שאר משקים שאינם מלבנים על המפה שעל השלחן והוא רוצה לנקותו עכ"פ לא ישאוב משם תוך כף א' ולשפוך לחוץ דאע"ג דישליכנה לאיבוד מ"מ כאן בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור גמור והוה תולדה דמפרק ובזה הכל מודים לאיסור ולא יועיל מה שישפוך אח"כ הכף לחוץ דזהו מעוות לא יוכל לתקון אלא בסכין יש היתר לדחות על המפה ולגרוד על ידו המשק' שנשפך על המפה ויזוב לאיבוד רק שלא יגרוד בכח דאל"כ עביד איסור דרבנן עכ"פ לדיעה האחרונה צריך להזהיר מה שיוכל להזהר אבל אם מים או יין לבן נשפך על המפה אסור לגרוד אפי' בסכין דהוה מכבס כנלע"ד בזה: