פתיחת התפריט הראשי

ט"ז על אורח חיים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


וכל זה באותו רשות. זה תמוה מאד דהא אח"כ משום בזיון לחוד התירו אפי' מרה"י לכרמלית כו' וכאן יהיה אסור אלא דוקא באותו רשות וכבר כ' בלבוש שהוא ט"ס דודאי מותר אפי' לרשות אחר וכן הוא עיקר דהא טעמא בגמרא דאי לא שרית ליה מתוך שהוא בהול על מתו אתי לכבוי א"כ גם לרשות אחר יש היתר מכח זה גם מו"ח ז"ל תמה על הש"ע בזה. ונ"ל דהאי וכל זה באותו רשות ה"פ אפי' באותו רשות צריך לחפש אחר ההיתר שזכר כבר ולא אתי לדיוקי דברשות אחר אסור:

דטלטול מן הצד כו'. נראה דאסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה וראייה ממ"ש בסימן תמ"ו ס"ג:

אבל לא ע"י ככר. הטעם בטור שאינו טפל למת ונראה פי' דבר זה דדוקא תינוק שהוא מין אדם כמו המת ובזה י"ל שהם טפלים להדדי ע"כ מטלטל זה אגב זה משא"כ בככר שאין לו שום שייכות עם המת ואין שייך לומר זה אג"ז וזהו דעת הרמב"ן שמביא הטור והב"י בשם תה"א אלא שסיים ע"ז וז"ל אלא שר"ח אוסר וגם הש"ע היה לו לסיים כן:

אבל אם הוא בכסותו כו'. שמעתי מקשים לפ"ז למה הצריכו גבי דוד המלך שמת בשבת לטלטלו ע"י ככר או תינוק כדאי' בפ' ב"מ והא דוד לא הי' ערום באות' שעה שהרי מת בעוסקו בתור' כדאית' שם בגמרא וחכם א' תירץ דשאני בגדי מלך שאסורים לשאר בני אדם כדתנן שורפין על המלכים וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים דשורפי' בפניה' משמע דחיוב יש בזה וא"כ לא הוי ראוי ע"כ לא היו בגדי דוד מועילי' לטלטל ונכון הוא:

אלא במת בלבד. וא"ל ממ"ש בסי' ש"ח ס"ה דכלי שמלאכתו לאיסור שרי מחמה לצל ע"י ככר או תינוק הכא שאני כיון דהוקצה מחמת גופו הוא כאבן משא"כ התם דעכ"פ כלי הוה וזו הוא ששנינו מדוכה מטלטלים אגב השום שיש עליה אפי' מחמה לצל כ"כ ב"י בסי' ש"ח בשם תשו' הרא"ש וא"ל ממ"ש בסי' ש"י דמטלטלין כלי שיש בו דבר האסור והמותר דהיינו שברי עצים הם דבר האסור מ"מ מטלטלין בשביל ההיתר שיש שם והעצים הם גופם מוקצה כאבנים וכמת דשם הוה האיסור בטל נגד ההיתר וכמאן דליתיה דמי כיון דדבר המותר הוא חשוב ואשר"י וטור סיים כאן הלכך אותן שמטלטלין מנורה שהדליקו עליה בשבת ע"י ככר או תינוק לא יפה הם עושים עכ"ל ותימ' הוא מ"ש זה מההיא דסי' ש"ח ס"ה שזכרתי דהא כאן במנורה ג"כ כלי הוא אלא שמלאכתו לאיסור ולמה יועיל שם ככר או תינוק טפי מכאן ותרתי הני פיסקי דהרא"ש נינהו אלא דההיא דסי' ש"ח הוא תשו' הרא"ש והך דהכא הוא בפסקיו בפרק נוטל והך דהכא עכ"פ עיקר שכ"כ ב"י בסי' רע"ט בשם ריב"ש שאין לטלטל המנורה ע"י לחם שנותנין בשבת דלא אמרו ככר ותינוק אלא במת בלבד וע"כ אין לסמוך על הקול' דסי' ש"ח ס"ה ויש קצת ליישב דש"ה בסי' ש"ח דשרי לטלטלו להדיא לצורך גופו ומקומו רק מחמה לצל אסור בזה מועיל ככר או תינוק מה שא"כ כאן במנורה דאפי' לצורך גופו ומקומו אסור כדלעיל ע"כ לא מועיל ככר או תינוק:

באים ב' בני אדם כו'. בגמ' אמרי' שיעשו כן דוקא בשביל שאין מחיצה למת רק בשביל החי לפי שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל והקשה ב"י דכיון דקי"ל דכלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל לא צריך לענין זה כלל אלא יוכל לעשות מחיצה עראי בשביל המת ונל"ל דכ"כ התוספות תימא מאי איסור איכא כשיביא כל א' מטה לישב עליה ותו אמאי מייתי ברישא מטה והדר מחצלת ימתינו עד שיחם להם גם למעלה ויביאו מטה ומחצלת ביחד ונראה דאחמרו רבנן למיעבד היכרא שהוא לצורך חי כל כמה דאפשר למיעבד עכ"ל ונראה הטעם בחומרא זו דעביד הרחקה בענין צורך המת דמתוך שאדם בהול על מתו חיישינן שמא יטלטלו בהדיא על כן עשו היכר כל מה שאפשר בזה כדי שירגישו הכל איסור טלטול המת ומש"ה מתורץ נמי קושית ב"י דאע"פ דמותר מצד הדין עבדי' הרחקה בזה וזה שסיים הטור בזה שנראה כאלו עשה לצורך החי שאין מחללין השבת לצורך המת אפי' באיסור דרבנן עכ"ל. נתכוין למ"ש שידעו הכל ההרחקה מטעם שאמרנו:

להיות שם כל השבת. ב"י בשם התו' לא כ"כ אלא דדוקא במניחו עוד ליטלו בשבת דהוה כשוכח מותר טלטול מן הצד אבל לא במניח ליטול אחר השבת דאפי' ניעור אסור אלא שאח"כ הביא ב"י בשם תשובת הרא"ש בחררה על גבי גחלים דלא נעשה החררה בסיס וכמ"ש בסמוך ס"ט וע"ש:

וטלטול בגופו. פי' ולא יגע ביד:

דסתמו להסק'. משמע במקום שאין מסיקין בקש מותר לנענעו אפי' ביד דסתמ' קאי למאכל בהמה וכן בסעי' ט' בפירו' הטמונים בתבן המוקצ' היינו במוקצה בבירור להסקה והוא טמן בו אבל לא בנוטל קצת תבן ומטמין בו פירות דזה ודאי הכינו לכך וכדאיתא גבי עפר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו כדלעיל:

פירות הטמונים. בגמרא נקט עוד וחררה שטמנה בגחלים התוס' ר"פ כל הכלים כתבו דמיירי שהניחה ע"מ ליטלה אבל אם הניחה שם לכל השבת הוה בסיס לדבר איסור כדלקמן גבי אבן שע"פ החבית וכתב ב"י וז"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה וכ' עוד א"כ אפילו במניח וש"ה שלא נעשית החררה בסיס אלא צורך האפיה ולסלקה עכ"ל. ואפשר שטענה זו היא ג"כ לפגה שטמנה בתבן שלא נעשית הפגה בסיס לתבן אלא לצורך שמתבשל בתבן ולסלקה אחר כך. ואפשר שדעת הפוסקים כן ומש"ה לא חילקו בזה בין שוכח למניח ואע"ג דאפשר שסמכו על מה שחלקו גבי אבן על פי החבית ע"כ ומסיק כיון דמוקצה דרבנן הוא ויש צד לו' שהפוסקים סוברים להקל הכי נקטינן עכ"ל. ולא הבנתי זה דא"כ נפל כל דין בסיס לאיסור בבירא דבכ"מ נימא כן דגם גבי אבן שע"פ החבית נימא דגם במניח לא הוה בסיס דלא הניחו אלא עד שיצטרך לסלקו ותו דלעיל סימן ש"ט סמוך לסופו כתב ב"י בשם כתבי מהרא"י דאפי' אם מניח בדרך אקראי כדרך שרגילים לשום בתיבה חפצים אלו על אלו הוה בסיס כיון שיודע שזה יהיה נח על החפץ בשבת כמ"ש שם בפסקים סי' קצ"ג ולפי הנלע"ד דלא כ' הרא"ש כן אלא בחררה ע"ג גחלים דשם יש הכרח שיקחנה אחר האפייה כי תתקלקל אם תשהה עוד בודאי וזה אין שייך בשאר דוכתי. ולפי הטעם שכ' רמ"א בסמוך דאין באוכלין משום בסיס לדבר איסור והוא מדברי כל בו הוא טעם גם לסעיף זה בפי' אבל לא נתיישב לי מנלן לו' כן להקל והלא התו' כתבו בפי' דיש בסיס באוכלין ועל מי נסמוך לסתור דבריהם ונ"ל דודאי כל הפוסקים ס"ל הכי דדוקא בדעתו ליטלם בשבת דהא סתם הטומן פירו' כדי שיתרככו הוא נתכוין שיטול מהם מה שיצטרך כשהיה ראוי לאכילה וע"כ לא הצריכו הפוסקים להזכיר זה שיטול מהם בשבת דסתמ' כן הוא גם דברי רמ"א מתפרשים כן כמ"ש בסמוך ואפי' הניחם שם להיות שם כל השבת דהיינו כ"ז שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחר ובזה אמר שפיר דבאוכלין אין בסיס דודאי נתכוין לאכול מהם כ"ז שירצה דסתמייהו קאי להכי אבל מי שגומר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם דוקא נראה דאסור אפי' בטלטול מן הצד וכדברי התוס' דהוי כמניח אבן ע"פ החבית כנלע"ד ולמדנו כאן דדעת הרא"ש כדעת בעל התרומות דסי' ש"ט דלא חשוב מניח כשחושב ליטלו בשבת והוא ג"כ דעת ר"ת בתו' וב"י כתב שכ"ד בעל הסמ"ג וכדאי הם לסמוך עליהם במקום הצורך לטלטל לכל הפחות דרך טלטול מן הצד המנורה שהדליקו בה בשבת כשיש צורך למקומו ואין שם עכו"ם:

יכול לתחוב בהם כו'. אבל לעיל בס"ח גבי צנון לא התירו בכוש כמו כאן דהתם שגומא מכוסה אם תוחב בהם כוש מיחזי כעושה גומא אבל בתבן וקש אין בהם שייכות גומא כ"כ הרב המגיד: