ט"ז על אורח חיים שה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
אז הוי נטירות' יתירת' ביותר. פי' לאפוקי שאם הוא דבר שיש בו שמירה בינונית אפילו אם היתה נשמרה בדבר מועט מזה מותר דאין יכול לכוין השמירה ולצמצמה שלא להוסיף מעט:
וחמרא לובא וכו'. במשנ' קרי להך פגא דפרזלא פרומבי' ואמרי' בגמר' דוקא חמרא לובא יוצא בפרומבי' אבל חמור אחר לא דה"ל אצלו נטירות' יתירת' וכ"כ בש"ע בסמוך ס"ג דאסור סתם חמור בפרומביא וא"כ תמוה מ"ש כאן אח"ז דחמור יוצא ברסן דהיינו בריצ"ו וזו היא פרומבי' שקרא' ג"כ פרינ"א ובזה י"ל דפרינ"א לאו היינו בריצ"ו אלא דבב"י כ' וז"ל וכ"נ דפרומביא היינו פריצ"ו הנקרא רסן עכ"ל א"כ פרומבי' היינו רסן וחמור סתם אינו יוצא בפרומבי' ולמה אמר שהחמור יוצא ברסן ואיך שיהי' עכ"פ צ"ל דרסן לאו היינו פרומבי' ונ"ל דרסן היא שם הכולל כמו בל"א צוי"ם יש בכלל זה כמה מיני צוי"ם ה"נ ברסן ומ"ש ב"י דפריצ"א היינו הנקרא רסן ר"ל שגם הוא נקרא רסן ועכ"פ אינו פגא דפרזלא שזכר לעיל. וגמל נ"ל פשוט שאסו' בפרומביא דאם לא כן מדאמרי' בבריית' לובדקי' גמל יוצאים באפסר הל"ל גם כן ובפרומביא אלא ודאי דנטירותא יתירה הרבה היא גבי גמל כמשמעות המשנה דאף ע"ג דכתב המרדכי להתיר בסוס אפילו בפרומבי' דלא הוה נטירתא יתירה הרבה מ"מ גבי גמל מוכח דא"א לומר כך:
סעיף ב עריכה
לפי שאין משתמר בו. דנשמט הוא מפיו ול"ד לאפסר שקשר בראשו ואינו נשמט:
סעיף ג עריכה
לצאת חמור בפרומביא. נתבאר בסעיף א' דדוקא חמרא לובא מותר בו:
סעיף ז עריכה
חמור יוצא במרדעת. דמצער בצינה כדאמרינן בגמרא חמור אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה:
סעיף ח עריכה
אבל על הסוס כו'. בטור כתב דמותר ליתן אוכף ע"ג הסוס בלא קשירה דלא כסמ"ג וכבר תמה ב"י על הטור בזה דהא בפי' אמרו בגמרא באוכף אפילו להסירו אסור וכ"ש להניחו ואין הטעם משום קשירה אלא משום דדמי לרוצה להטעינו משוי ולא התירו בגמרא להניח מרדעת אלא על החמור משום דקרירא ליה אבל בשאר בהמות אסור. ומו"ח ז"ל חלק על הב"י ואמר לדעת הטור דבסוס מותר ליתן עליו מרדעת ואוכף כדי לחממו דהסוס צריך ג"כ חימום וחימום אוכף סגי ליה ואה"נ דגם מרדעת מותר להניח על סוס ואלו דברים בדויים ואין סוגיית ההלכ' כן כלל דאם היה בשאר בהמות שייך צינה למה אסרו לצאת בהם במרדעת אף בזמן שהוא קשור מ"ש מחמור ותו דאם האוכף מחמם כ"ש שהיה להתיר בחמור אף ע"פ שאינו מחמם הרב' כיון שמחמם מעט ותו דא"כ למה לא כתב הטור אפי' מרדעת מותר להניח על הסוס והנלע"ד דודאי יפה כוון רבינו בעל ב"י להלכה אמיתית רק כדי לישב דעת רבי' הטו' נ"ל בדרך זה דהו' אינו מפ' טעם הבעי' דמהו ליתן מרדע' ע"ג חמור משום טירחא כמ"ש התו' בשם ר"י אלא הולך לשיטת אביו דמבי' הירושלמי דאסרו משום משתמש בב"ח כשהוא קושר ומקרב עצמו אצל הבהמ' והיה קשה להטור מה מקשה בגמרא מאוכף שע"ג החמור לא יטלטלנו בידו אלא מוליכו בחצר ונופל מאליו השת' ליטול אמר' לא להניחו מבעי' דלמא התם מיירי מקשור דסתם אוכף על הסוס הבא מן הדרך הוא קשור וא"כ איך דייק דכ"ש להניח אוכף בלא קשירה דאסור דהא אנן קיימינן בלא קשירה ובזה אנו מתירין להניח המרדעת אלא ע"כ פי' הסוגיא היא כן דהא דמבעי' לן תחלה מה להניח המרדעת ע"ג החמור הוא מטעם שימוש ב"ח שע"י שרוצה לכסות כל החמור במרדעת יש לחוש שמא יסמוך על גוף הבהמה וכמ"ש הרא"ש לענין רסן שיש ליזהר בזה וע"ז השיב לו מותר דלא גזרו בזה והיינו בלא קשיר' וע"ז שאלו מה בין זה לאוכף פי' ע"י קשירה כדרך סתם כל אוכף דאסור ע"י קשירה מטעם שמא יבא להשתמש בב"ח וא"כ כ"ש שלא יניח עליו ע"י קשירה וא"כ ה"ה בהנחת מרדעת בלא קשירה כיון שמקפיד לכסות כל הגוף יש חשש זה כמו באוכף על ידי קשירה וע"ז תי' בגמ' דשאני מרדעת דיש צער צינעה ע"כ לא גזרו בזה משא"כ באוכף ע"י קשירה ופי' זה נכון מאד לשיטת הרא"ש ע"פ הירושלמי שיש חשש שימוש בב"ח וא"כ עולה מזה דבלא קשירה מותר להניח אוכף על החמור וה"ה על הסוס דאין כאן חשש שימוש ב"ח אבל להניח מרדעת שהוא בלא קשירה ודומה לאוכף בקשירה אסור בשאר בהמות חוץ מן החמור משום צער צינה שלו זה נ"ל נכון מאד לדעת הטור והוא כפתור ופרח לפע"ד. ומ"ש אבל על הסוס אסור נ"ל דבשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס דמותר להניח מרדעת עליו דמידי הוא טעמא גבי חמור משום צינעה ובזה הוה ג"כ צער מרובה ובלבד שיהיה נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי כנלע"ד:
סעיף ט עריכה
לא יטלנו בידו. אע"פ שיש לו קצת צער מחמום המשוי של האוכף עליו מ"מ מאליו יצטנן כשיניח כן אמרינן בגמ':
סעיף י עריכה
אין תולין לחמור כו'. נראה דלהטור דלעיל גם כאן הוי טעמא משום חשש שיבוא לסמוך על הבהמה וישתמש בב"ח דכל מה שאינו מוכרח לבהמה חששו כן. ובטור מביא כאן דין חבל הקשור באבוס דמותר לקשרו בבהמה ותמה ב"י למה כתבו כאן דאינו ענין להוצאה ולדידי ניחא דהטעם להטור בכל הסוגיא משום חשש שימוש בב"ח ע"כ שייך זה שפיר כאן דלא חששו בזה לחשש זה כדאיתא בהדיא בירושלמי הביאו הרא"ש כאן לאבוס קשרו לפרה ולא נמצא משתמש בצידי הבהמה בשבת ע"ש:
סעיף יא עריכה
ופוקק זוג כו'. משום שעינבל שבתוכ' מוליד קול אבל בר"ה אסור דמחזי כאזיל לחנגא פי' שמוציאו למכור:
סעיף יח עריכה
אפי' במזיד ירד. ז"ל הרמב"ם וכ"כ לאפוקי ממ"ש שם ברישא עלה באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מ"ש קמ"ל דבבהמ' ירד משום צער ב"ח:
סעיף יט עריכה
מביא כרים וכסתות. אבל אסור להעלות' בידים כ"כ הרמב"ם ספכ"ה:
סעיף כ עריכה
שצריך לקנותו. כת' מו"ח ז"ל בסימן ש"כ דנ"ל דבשפחות מושכרים לשנה א"צ לזה דלהכי נשכרות מתחלה אבל באומר לעכו"ם אחרת לחלוב הבהמה צריך לזה: