ט"ז על אורח חיים רעא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהלאכול מיד. ואפי' קודם שתחשך. ומותר לאכול בשבת על ידי קידוש זה (ב"י בשם רשב"א):
סעיף ב
עריכהומוציאות את האנשים כו'. אף על גב דבסי' תרפ"ט פסק בש"ע כבה"ג דאין נשים מוציאות אנשים במקרא מגילה אף ע"ג שהם חייבות במקרא מגילה לא דמי לכאן דבמגילה יש דיעות דאין לנשים לברך על מקרא מגילה אלא על משמע מגילה כמ"ש שם ב"י ע"כ בודאי לא נכון שלכתחלה יוציאו האנשים משא"כ כאן הכל מודים שאין חילוק כלל בין אנשים לנשים ע"כ שפיר מוציאות אותם ורש"ל ומו"ח ז"ל פסקו גם כאן דאין מוציאות כמו במגילה ואין זה מוכרח כלל:
סעיף ג
עריכהקודם לכבוד יום. פי' אפי' לצורכי סעודה ליום וכ"ש לקידוש שעושי' ביום:
סעיף ד
עריכהבלא ברכת יין. דכיון דבירך כבר עליו אין הקידוש מפסיק לומ' שיברך שנית (ובטור הביא חד דיעה דצריך לברך על היין ותמה ב"י שזה לא נמצא כלל ובסמוך יתבאר בדברינו שהוא דעת הראב"ד) אלא דבברכת המוציא מביא כאן הפלוגתא שמביא הטור וטעם הדיעה הא' שצריך לברך המוציא ועל היין ל"צ כ' הרא"ש וז"ל דודאי איסור האכילה גורם לקידוש דהוי הפסק להצריך המוציא אבל בורא פרי הגפן שהוא גורם הקידוש בשביל איסור שתיה לא הוי הפסק עכ"ל נראה פי' דבריו דאע"ג דשתיה אסורה כמו אכילה מ"מ תרתי בעי' דהיינו שיש איסור לאכול וגם עביד מעשה הפסק דעשה קידוש משא"כ ביין דאין בו אלא איסור לחוד ולא שום מעשה שהרי בשעה שיש לו לברך בפה"ג מחמת הקידוש עדיין לא אמר הקידוש ע"כ אותו הכוס שמקדש עליו א"צ לברכת היין מה שא"כ בברכת הלחם שזמנו אחר קידוש וס"ל להרא"ש דכאן נחשב הקידוש גמר וסילוק על האכילה שאכל כבר כיון שרובץ עליו האיסור לאכול עד שיעשה קידוש ול"ד למ"ש הרא"ש סי' קע"ח דתפילה לא הוי הפסק באכיל' כיון דלא הוה גמר וסילוק כמו ב"ה דהכא ודאי יש איסור כשהגיע העת של הקידוש והוא מוכרח לעשות מעשה חדש לומר הקידוש מה שא"כ בתפלה אף שעושה מעשה חדש מ"מ אין איסור אכילה בעת ההיא באותה שעה ממש שמתפלל כי ודאי לא מיירי שממתין עד סמוך לכלות היום שלא יהיה לו אפשרות לאכול מעט ע"כ לא הוה גמר וסילוק. והי"א ס"ל דגם הקידוש לא הוי הפסק לחזור ולברך המוציא דכאן לא נאסר עליו האכילה אלא מצד שיש עליו מונע מצד אחר דרמיא עליה לעשות קידוש וכל שהלך המונע חוזר לענינו הראשון וזה דומה למי שנשתתק בשעת אכילה ח"ו ונתרפא תכף ודאי א"צ לחזור ולעשות המוציא וע"כ לא הוה גמר וסילוק על אכילה ראשונה כנ"ל טעם נכון לאלו הדיעות וכיון דספק ברכות להקל ודאי לא יברך גם המוציא ועמ"ש בסי' רצ"ט בס"ד ופשוט דאין צריך להתפלל ערבית אם הוא פורס מפה ומקדש כיון דהתחיל לאכול בהיתר ממש כדין כל תפלת ערבית:
סעיף ה
עריכהשנים שהיו שותים כו' ז"ל הרמב"ם פ"ד דברכות וסיים ע"ז אבל אם אמרו בואו ונבדיל א"צ לחזור ולברך וכתב הראב"ד ע"ז ערבובי דברים יש כאן שהפסקת הקידוש אע"ג דלא אמרו בואו ונקדש כיון שקידש היום חייב להפסיק משא"כ בהבדלה שאע"פ שחשיכה אינו מפסיק מ"מ אם אמר בואו ונבדיל הא סליק נפשיה משתיה ואסור למשתי בלא ברכה עכ"ל. וכתב בכ"מ פי' פלוגתייהו דבגמרא אמרי' שבת לקידוש קובע ולא להבדל' ופי' הראב"ד היינו בלא אמירת בואו ונקדש וממילא דכי אמרי' הבדלה אינה קובעת היינו בלא אמירתם בואו ונבדיל אבל באמירתם ה"ל היסח הדעת כמו הב לן ונברך והרמב"ם ס"ל דכי אמרינן שבת קובעת לקידוש היינו כשאמרו בואו וכו' וא"כ כי אמרי' להבדל' אינה קובעת אפי' באמירת בואו ונבדיל עכ"ל הנה אנו רואים בפי' לדעת הראב"ד דבקידוש אפי' בלא אמירת' מפסיק ומברך בפה"ג כמ"ש בהבדלה כשאומרים בואו כו' דבזה שוין הסוא"כ בחנ' תמה ב"י על רבינו הטור למה כ' י"א שמקדש ומברך על היין שזה לא נמצא והא לך הראב"ד שכ"כ בפי' וקשה דהא כבר פסק הרמב' ספכ"ט דמשקידש היו' אסור לשתו' ולא זכר כלום מאמיר' זו תי' בכ"מ דהתם משחשיכ' ודאי וכאן בספק חשיכה וק"ל דא"כ חשיכ' ודאי בלא אמירה יהיה לו דין א' עם ספק חשיכה עם אמירה וא"כ היה לו לרמב"ם לכתוב בפכ"ט משבת שצריך לברך בפה"ג קודם הקידוש כמ"ש כאן בספק חשיכה עם אמירה ותו דא"כ פסקי הש"ע סותרים זה את זה דבסמוך הביא דיעות לענין המוציא משמע דלענין בפה"ג ד"ה שא"צ וכאן כ' הרמב"ם שצריך ונ"ל דודאי לענין איסור שתיה שוה חשיכה ודאי בלא אמירה כמו ספק חשיכה עם אמירה אלא לענין בפה"ג אינם שוים דבחשיכה בלא אמירה אין האיסור שהוא מצד עצמו עושה היסח הדעת שיצטרך לברך שנית בפה"ג אבל כשיש אמירה אפי' בספק חשיכה וכ"ש בודאי חשיכה האמירה היא עושה היסח הדעת לברך שנית וכמ"ש בדעת י"א בסעיף שלפני זה שהוא הרא"ש לענין חילוק שבין בפה"ג ולברכת המוציא דלא סגי לעשות היסח הדעת מחמת האיסור לחוד כנלע"ד:
אע"פ שאינם רשאים. משמע שאע"פ שמברכים שנית עבדי איסורא במה ששותים אחר שחל עליהם קידוש היום ולעיל סי' קע"ט פסק בש"ע דאם אמר הב לן ונבריך אסור לשתות עד שיברך כו' משמע שאחר הברכה אין איסור וס"ל דיש חילוק בין אמירה זו לזו דברמב"ם כאן נקט שניהם ועל שניהם סיים אע"פ שאינם רשאים ונ"ל דמ"מ לענין הלכה אנו מחלקים דלענין הב לן ונבריך אין איסור אחר הברכה שנית ולענין שבת דקובעת עצמה לקידוש יש איסור אפילו בברכה שנית עד שיקדש:
ונזכר קודם שאכל. נראה פשוט דגם לאחר שאכל קצת הוה כן שיקדש ולא יצטרך לברך שנית המוציא ואפי' לאותה דיעה דסעיף ד' דצריך להמוציא היינו כיון שאכל כבר מבע"י אבל כאן שבירך המוציא אחר שנכנס שבת ודאי לא צריך שנית להמוציא ולא זכר כאן קודם שאכל אלא משום סיפא דבהבדלה לא יבדיל קודם האכילה כיון דאין מבדילין על הפת ה"ל הבדלה הפסק בין המוציא לאכילה אלא יאכל קצת תחלה ויבדיל ויסיים אכילתו משא"כ בקידוש דלא הוי הפסק אע"ג שתחלה בירך המוציא שלא ע"ד קידוש אלא אאכילה בעלמא:
סעיף ו
עריכהוצריך להזכיר של שבת. מידי דהוי אמי שלא התפלל מנחה בע"ש מתפלל שתים של שבת ועמ"ש בסי' קפ"ח מענין זה:
וי"א דאף בגמר סעודתו כו'. משמע כ"ש תוך סעודתו דדינא הכי וקשה דלמה כתב כאן ומברך המוציא דהא בס"ד הביא דיעות דא"צ ומשמע ספק ברכות להקל וכאן כתב שיברך ובאמת דברים של י"א אלו דאף בגמר כו' הם דברי הרא"ש כמ"ש הטור וכמו שהעתיק ב"י שהסכים עם מהר"ר ישעיה מטראנ"י לדידיה באמת גם בס"ד צריך לברך המוציא שהיא הדיעה הראשונה שם אלא דעל בעל הש"ע קשה ונ"ל דל' דאף בגמר לא קאי על כל מה שיזכר ע"ז אח"כ אלא אהאי מילתא לחוד דפורס מפה ומקדש אבל מה שסיים אח"כ ומברך המוציא זה קאי דוקא אגמר סעודתו ונוטל ידיו או אמר הב לן ונבריך דאז חייב לברך שנית המוציא אפי' בחול וא"ל א"כ גם בפה"ג צריך לכ"ע דאה"נ דהך ומקדש שכתב כאן פי' בסתם קידוש כל השנה דאומר בפה"ג תחלה:
סעיף ז
עריכהטעם מקדש. פי' כל אימת שנזכר אפי' בלילה דבזה פליגי בגמ' מ"ד טעם אינו מקדש פי' רשב"ם בלילה אינו מקדש אלא ביום קודם אכילה ממילא למ"ד טעם מקדש דהלכה כוותיה היינו אפילו בלילה ומו"ח ז"ל נזדקר טעות לפניו אגב ריהטי שכתב שמשמע מדברי רשב"ם דלא יקדש בלילה אלא למחר קודם אכילה שהיה סבור שרשב"ם פי' זה אליבא דמ"ד טעם מקדש וזה אינו דלא כתב רשב"ם כן אלא דרך פי' למ"ד לא יקדש אבל לפי ההלכה ודאי יקדש אף בלילה:
סעיף ח
עריכהמלבד ויכולו. לפי שבלילה היתה גמר מלאכת הש"י:
סעיף ט
עריכהפרוסה. בטור בשם ירושלמי שלא יראה הפת בשתו שאין מקדשין עליו אלא על היין ולפ"ז אם מקדש על הפת א"צ לכסות עליו מפה אבל לטעם אחר שכ' הטור וז"ל ואני שמעתי טעם לעשות זכר למן שהי' מונח בקופסא טל למעלה וטל למטה עכ"ל ממילא גם במקדש על הפת צריך לכסות במפה וכן אנו נוהגין:
סעיף י
עריכהואו' ויכלו. הא דא"א אשר בחר בנו בשבת לפי ששבת נתנה במרה ועדיין לא בחר לנו לגמרי עד אחר נתינ' התורה (ב"י בשם א"ח):
סעיף יב
עריכהאחר שקידש כו'. בטור הבי' תחלה דברי רע"מ דהוא ס"ל כמ"ש כאן ואח"כ הביא דברי רשב"ם ור"ת ור"י ואחר כל זה כתב שהוא תמה על מנהג הרא"ש שצריך לדחוק ולהוציא מימרא דרב ברונא מפשטיה וכ' ב"י לפ' מה הוא שהוציא מפשטים ונ"ל בדרך זה דבגמר' אמרינן א"ר ברונא נטל ידיו לא יקדש ואר"י ע"ז דרב זמנין דחביבא ליה ריפת' כו' משמע דקי"ל כר' יצחק ואם כן קשה למה הבי' רע"מ דברי רב ברונא אלא פשוט דס"ל דלא אדחו דברי ר"ב לגמרי אלא במקצת דהיינו דס"ל נטל ידיו לא יקד' משמע שום קידוש דכ"ה פשטן של דבריו ולדברי ר"י לא נתבטל הקידוש לגמרי ממנו אלא דיקדש על הפת כיון דרב זימנין דמקדש ליה אריפת' ולפ"ז שפיר קי"ל כרב לענין דלא יקדש על היין עכ"פ נמצא דעכ"פ לא נתבטלו דברי ר"ב אבל לפירושים אחרים שסוברים דלכתחל' יטול ידיו קודם וצריך שידחקו לומר דר"ב אזיל לטעם דיש קידוש שלא במקום סעוד' ולפי פשוטן של דברים משמע סתמ' בכל גווני ולמה נעשה לכתחל' כדיעה זאת ולא נעשה כפי' רע"מ ורמב"ם שבזה דברי ר"ב מיירי מכל גווני ע"כ תמה הטור על מנהג הרא"ש שנהג כן כיון שיש פי' אחר מרווח מזה ודי היה לנו לסמוך בדיעבד על הפי' הזה וה"ק הטור ואני תמה על מנהגו כך לכתחל' שהרי צריכים אנו לדחוק אפי' אם נעש' כן בדיעבד ולהוצי' עכ"פ מפשוטן ואנן נעשה לכתחל' להוצי' דברי ר"ב לגמרי ולא היה לו תימה על עיקר הפי' אלא על המנהג לעשות כן לכתחל' ונר' להכניס עוד בכלל תימהון הזה דאין מן הראוי לקבוע מנהג ולעקור דברי ר"ב שאיהו ס"ל אפי' בדיעבד נמי לא ואיך נקבע כן לעשות לכתחלה תמיד הפך מדבריו וזהו כפוגם בכבודו ח"ו ע"כ נ"ל דאע"פ שכתב ואין לשנות מ"מ מי שחרד לדבר ורוצה לעשות כדיעה ראשונ' וליטול ידיו אחר הקידוש אין לומר עליו כל המשנ' ידו על התחתונה ח"ו אלא הוא יכול לומר אעשה כדברי הכל ומי ימחה בידו ושפיר עבד כנלע"ד:
רק בליל פסח. שאז יהיה הפסק גדול באגדה עבסי' תע"ג:
סעיף יג
עריכהמלא לוגמיו. עמ"ש בסימן ק"צ ס"ג:
סעיף יד
עריכהשיטעמו כלם. אבל א"צ להם מלא לוגמיו:
ודוק' בקידוש. נראה הטעם דבקידוש אסמכוה אדאורייתא לקדש על היין:
סעיף טו
עריכהאם נשפך הכוס כו'. מעשה בא לידי במדינות מעהרין שעשיתי קידוש על כוס שהייתי סבור שהוא יין והיה מים ובכלי שני שהי' עוד לפני היה בו יין וכבר אמרתי הקידוש כלו והעליתי בדעתי לכאורה לשתות היין האחר שבכלי השני מטעם דקידוש על היין הא מדרבנן שדרשו באסמכת' זכרהו על היין אבל מדאורייתא סגי באמיר' לחוד כמ"ש התוס' בר"פ ע"פ בשם ר"ת ותקנתם לא היתה אלא להסמיך היין לקידוש דאוריית' שבזה יקיים המצוה אבל אם כבר יצא ] ידי המצוה מן התור' לא הצריכו בשביל היין לעשות קידוש מחדש ועוד ראיה ברורה ממ"ש בסט"ו שאם נשפך הכוס קודם שיטעימנו יביא כוס אחר ויברך בפה"ג וא"צ לחזור ולקדש אלא יצא בקידוש הראשון אע"ג שנשפך הכוס ולא יצא דהא אפי' שתה בפחות משיעור לא יצא וא"כ נימא שאח"כ יצטרך לקידוש שנית ואפ"ה לא מצריכי לזה כי עכ"פ ידי קידוש יצא ה"ה נמי בכאן דמה לי שנשפך ולא שתה כלל או שהוא מים סוף סוף לא יצא ידי קידוש על יין וכן אי' בטור סימן רס"ט בשם ר"נ גאון שכתב שחובה לשמוע קידוש בלבד ויוצא אף בלא טעימה ואף שהטור תמה עליו שם היינו מטעם שאין שם מקום סעודה כו' אבל לא מטעם שאין יוצאין בשמיעה לחוד. שוב ראיתי דין זה בפסקי מהרא"י סימן קט"ו וז"ל ואמרתי בפשיטות דיחזור ויקדש שנית על היין דמה בכך אם קידוש על היין הוא דרבנן הלא כמה מצות דרבנן ומברכין עליהם ואטו אם תקע בטעות בר"ה בתקיעות מעומד שא"צ לחזור הואיל וכבר יצא י"ח מן התור' בתקיעות שמיושב והני אינן אלא מדרבנן הא ודאי ליכא למ"ד הכי עכ"ל ואני תמה מאד על הרב הגדול הנ"ל שהוציא מפיו דברים כאלה דמה ראיה הביא מתקיע' שופר ששם א"צ ברכה נוספת ומה איכפת לן במה שיחזור ויתקע דזה ודאי אם תקע בטעות וגמר כל התפל' שא"צ לחזור ולהתפלל שנית דהא קי"ל הברכות והתקיעות אין מעכבין זא"ז והיא תלמוד ערוך משא"כ כאן שיצטרך לברך שנית ברכ' הקידוש ויש חשש ברכה לבטלה:
אמנם אחר העיון שעיינתי נראה דצריך לחלק בדבר כמו שאבאר בס"ד דיש לדמות בדין זה למ"ש סימן רע"ב בדין קידוש במקום סעודה דקי"ל שם דאם קידש ע"ד לאכול כאן ובא לו איזה סיבה שצריך לעקור ממקום זה צריך לחזור ולקדש ואע"ג דהך דקידוש במקום סעודה אינו אלא דרבנן דאף לפי' רשב"ם דילף לה מוקראת לשבת עונג אינו אלא אסמכת' בעלמ' ואפ"ה צריך לקדש שנית ה"ה נמי כאן דצריך לקדש שנית על יין וא"ל דשאני התם בדין מקום הסעודה די"ל דהקידוש היה כהוגן ויצא בו אלא שאסור לו לאכול שלא במקום הקידוש זה אינו דאדרבה פסק ב"י שם דאפי' אינו רוצה לאכול כלל אח"כ לא יצא ידי קידוש ויליף לה מדאי' בגמר' ר"ה איעקר ליה שרגא ואזיל לגבי רבה בריה וקידש שנית וטעם מידי אלא ע"כ דכיון דלא יצא ידי קידוש דרבנן צריך לחזור ולקדש ה"נ כן. אלא קשה טובא לפ"ז מ"ש בנשפך הכוס למה לא יצטרך לחזור ולקדש על כוס אחר כיון שלא יצא מדרבנן דהיינו לקדש על הכוס וכן קשה מ"ש מקידש ודיבר קודם שיטעום צריך לברך שנית בפה"ג ולא הקידוש כמ"ש בסעיף זה והוא מדברי בה"ג שהבי' הטור בססי' זה וכן קשה מההיא דכתב הטור בשם בה"ג בסימן זה דס"ל שהמקדש עצמו צריך שיטעום דוקא ואי שתה את הכוס מייתי להמקדש כסא אחרינא ומברך בפה"ג ולא קידש שנית למה לא נימא כיון דעכ"פ לא יצא למה לא יקדש שנית. ונ"ל דהעיקר תלוי בקידוש שצריך לטעום יין בשעת הקידוש וע"ז אמרו זכרהו על היין שצריך שיהא שם טעימת יין ויאמר הקידוש עליו וזה שאירע לו קלקול בטעימת היין קידש עליו כדין אלא שא"א לו לטעום יוכל לתקן העוות שיטעום יין אחר משא"כ בדין מקום סעודה באם אירע שלא יוכל לאכול שם אין תקנה לעוות זה ע"כ צריך לקדש שנית במקום שיאכל וא"כ בנידון דידן שלא קידש כראוי והוי כאלו לא קידש כלל ע"כ צריך לקדש שנית על יין אלא דיש חילוק בדבר באם היה בשעת הקידוש יין על השלחן או על הספסל אצלו מוכן לשתות אז ודאי א"צ לא לבפה"ג ולא לקידוש שנית אלא ישתה המוכן לפניו וכמ"ש רמ"א סי' ר"ט והוא מתשו' מהרי"ל דהוי כאלו קידש על היין ההוא ובזה אמרי' כולהו נבגי דברכתא נינהו כנלע"ד נכון בזה: