ט"ז על אורח חיים רמו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהמותר להשאיל. דהא דתני' לא ישכיר כליו לעכו"ם בע"ש ובד' וה' מותר היא מטעם שביתת כלים דאסור אתיא כב"ש אבל ב"ה ס"ל שביתת כלים אין אדם מצווה עליו ממיל' מותר להשכיר כליו אפי' בע"ש זה דעת הרמב"ם ונ"ל דגם הוא ס"ל דאין היתר להשכיר רק בהבלע' אבל לא על שבת לחוד דזה הוה ודאי שכר שבת וכמ"ש אח"כ לפי הי"א דע"ז לא מצינו מי שמקיל והי"א הוא דעת הרר"י דהך בריית' לא אסר' משום שביתת כלים אלא דנר' כשלוחו של ישראל ואע"ג דשרו ב"ה עורות לעבדן עם חשיכה דעכו"ם אדעת' דנפשי' קעביד כיון דקוצץ לו דמים שאני התם שאין ריוח להישראל במה שהעכו"ם עושה בשבת אבל בשכירו' כלים יש ריוח לישראל במה שהכלי' נשכרים מיחזי כשלוחו אבל בד' וה' מותר דלא מיתחזי כולי האי כשלוחו וזה דלא כהתוס' דכתבו בכל כלים יש איסור שכר שבת וממיל' אין חילוק בין עושין בהם מלאכ' או אין עושין בשניהם יש איסור משום שכר שבת:
ולהשאיל לו. בטור כת' ודוק' להשכיר אסור משום שכר שבת לכאור' קשה דהא זהו טעם התו' שזכרנו אבל הרר"י מפ' משום דנר' כשלוחו וכבר הביא הטור דעת הרר"י ונ"ל דהך שכר שבת אין פי' שנוטל שכר שבת מן השוכר אלא פי' כיון שיש ריוח בזה ההשכרה במה שהי' נשכר בשבת דזה גזרו משום מראית עין ששולח שלוחו להרויח לו:
סעיף ב
עריכהמפני שהרואה סבור שהישראל ציוהו להוציאו. בב"י בשם סה"ת כתוב בזה להוציאו חוץ לבית לרה"ר ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו משמע היכא דליכא רה"ר אין איסור בזה כמ"ש בסי' שנ"ה לענין מילא עכו"ם מים לבהמתו שיש חילוק בין רה"ר לכרמלית וא"כ האידנא דל"ל רה"ר כמ"ש הטור בסי' שנ"ה לית בזה איסור להשאיל לו כלי שאין עושין בו מלאכה אפי' בשבת דאע"ג דקי"ל אמיר' לעכו"ם שבות אפי' במילי דרבנן כמש"ל סי' זה מ"מ כאן דאין כאן אלא גזירה משום מראית עין בהא לא גזרו אלא מדלא חילקו בכך משמע בכ"מ אסור ומ"מ אם העכו"ם דר בתוך המקום שאין איסור להוליך שם ודאי מותר:
סעיף ג
עריכהאסור להשכיר כו'. פי' אפי' אם סומך עצמו שיפקירנה אח"כ אפי' בפני ג' כ"מ בב"י לפי מסקנתו דאין היתר ברור לכתחלה בזה אלא יש היתר לפי הדרכים שזכר בס"ה. וכתב הרוקח סי' ש' בהמת ישראל ביד עכו"ם אם העכו"ם עושה בה מלאכה בשבת מאחר שאין לוקח שכירות מותר ואם ישראל רואה מוחה בידו עכ"ל וצריך פי' אהי קאי האי מותר כיון שאין כאן שכירו' אלא ברור דקאמר שהישראל יכול למסור בהמתו בידו ולא חיישינן שמא יעשה בה מלאכה כיון שאין נותנין לו שכירות ואכתי צריכים אנו לפר' דלא מיירי במשאיל או משכיר דהא בזה אסרו אפי' מיום ראשון כיון שהישראל מצווה על בהמתו אלא מיירי במסרה לרוע' עכו"ם אינו חושש בזה שמא יעשה בה מלאכ' ונר' הטעם בזה דהעכו"ם מרתת שלא יעשה בה מלאכה כי יתחייב בדיניהם וכ"פ מו"ח ז"ל והביא ראיה ממ"ש ב"י בסימן ש"ה בשם ש"ל בשם רב האי גאון שכתב גם כן דין זה. והא דכתב רמ"א שאין העכו"ם נאמן על כך והיא כדברי סמ"ג דף י"ט וכבר ביארנו באיסור והיתר שאין לסמוך ע"ד של עכו"ם כלל לא לאיסור ולא להיתר עכ"ל היינו שאין להשאיל או להשכיר כיון שהי' ברשותו ולא נתפס עליו כגנב לא מרתת אבל במסרו לרעות ודאי מרתת להשתמש בה וחזינן דסמכינן על סברא זו דהעכו"ם מרתת לענין יין נסך היכא דנתפס עליו כגנב כדאי' פרק השוכר במסכת ע"א כנלע"ד אבל לא מהני אם מתנה על מנת שתנוח ע' סי' ת"צ ס"ה מ"ש מזה:
ואפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בה. כב"י וז"ל ולכך צריך שיפרש שאינו מפקירה אלא ביום השבת דכיון דביום השבת רשות העכו"ם עליה שהי' מושכרת או שאולה לו אין אחר יכול לזכות בה ולכי נפיק שבת' הוה ליה כאלו חוזר וזוכה בה שלא הפקירה אלא בשבת לבד. ואע"ג דאין מפקירה אלא בשבת ולא לגמרי הוי הפקר כדאי' סוף פ' אין בין המודר עכ"ל. העתקתי זה לפי ששמעתי ע"ש רב אחד שסמך על זה להתיר להלות בריבית על משכון דרך מכירה אע"פ שאינה מכירה ממש כגון שחייב להחזיר לו אפ"ה מותר שלא עשה מכירה זו אלא כדי להפקיע איסור ריבית כדרך שאמרינן כאן לענין שבת ואני אומר חלילה לעשות כן בישראל דכל שאין כאן מכירה הוי שם הלואה עליו ואסור וכאן הוה הפקר כראוי רק שלזמן הוא דהיינו ביום השבת ובשבת עצמו הוה הפקר גמור ואח"כ חוזר לבעליו הראשונים משא"כ במשכון הנ"ל שגוף הענין צריך להיות נמכר שיעשה הלוקח בו מה שלבו חפץ וזה אינו שם וזה דומה למעשה דבית חורון בנדרים פרק אין בין המודר דאמרו כל מתנה שאם הקדישו אינו מוקדש אינה מתנה ובמכיר' זו אין הלוקח יוכל להקדיש' ממילא לא הוה מכירה וכההי' די"ד סימן קע"ג לענין מודר הנאה ונותן לאחרים כדי שיאכל המודר עמהם ע"ש וכ"כ כאן ס"ד שכיון שאינו יכול למוכר' אם ירצה נקראת בהמת ישראל. ולענין מכירת חמץ לעכו"ם בפסח יש ג"כ מקום לטעות ולומר (כיון) דאין ישראל אחר יכול לקנותה מהעכו"ם דהראשון לא נתכוין אלא להפקעת האיסור ולפי מ"ש אינו כן אלא שבסימן מ"ב פסק כן מטעם אחר דהיינו שהראשון שייך לקנותו קודם לשאר בני אדם מטעם מערופי' וע' סי' תמ"ח:
אבל בי"ט כו' עי' סי' תצ"ה ס"ג: