ט"ז על אורח חיים קעח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכההיה אוכל בבית זה. כדי לברר ההלכה נזכיר קצת מן הסוגיא והפלוגתא בין הפוסקים אי' בפ' ע"פ יתיב רב חסדא וקאמר הא דאמרן שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן פי' רשב"ם כגון פירות דכיון שעמד והלך למקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחרית' וצריך לברך שנית אבל דברים הטעונים ברכ' לאחריהן במקומן כגון פת א"צ לברך מ"ט לקיבעא קמא הדר דאוכל ע"ד סעודה ראשונה ורב ששת אמר א' זה וא' זה צריך לברך מתיבי בני חבורה שהיו מסובין לשתות ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן כשיוצאין אין טעונין ברכ' למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכ' לכתחל' בד"א שהניחו שם זקן או חולה [בטור כתוב מקצת חבירים] אבל לא הניחו שם כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין צריכין ברכה לכתחלה מדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן עסקינן ואפ"ה אם לא הניחו שם זקן טעונין ברכה כו' קשי' לר"ח אר"נ ב"י מאן תנא עקירות ר"י דתניא חבירים שהיו מסובים ועקרו רגליהם ללכת לב"ה כשהן יוצאין אינן טעונין כו' אר"י בד"א בזמן שהניחו כו' תני' כותיה דר"ח הרי לפנינו דבתרתי פליגי ר"ח ורב ששת דלר"ח בפת א"צ ברכה למפרע כו' ולר"ש צריך ותו דלר"ש יש חילוק בפת בין הניחו מקצתה ולר"ח אין חילוק אלא בפת פטור אפי' בלא הניח ובפירות חייב אפי' בהניח וכ"פ ב"י לר"ח וכ"מ בת"כ דר"ח לא זכר כלום מן הניח. ולר"ש דמחלק בין הניח או לא פשוט דהיינו בפת דוקא אבל בפירות דאין שייך ברכה במקומ' אפי' הניח צריך לברך. וכ"מ מברייתא דר"י דנקט ועקרו דמשמע דאיירי בפת וע"ז מחלק ר"י בין הניח או לא אבל בפירות אין חילוק ויש כאן פלוגתא בין רי"ף ורמב"ם להתוס' והרא"ש בתרתי. חדא דרי"ף ורמב"ם פסקו כר"ש ול"ג האי ת"כ דר"ח דלעיל והתוס' והרא"ש פסקו כר"ח. שנית דלרי"ף ורמב"ם במקום שאמרו טעונין ברכה למפרע הוא חייב בדבר ולהתוס' והרא"ש אין חייב לברך למפרע אלא חייב לברך על מה שיאכל אח"כ דהברכ' של ב"ה שפיר תעלה אף על אכילה ראשונה והא דאמר טעונין ברכה למפרע היינו דרך עצה טובה שמא יעכב עד שיהא רעב ולא יצא אז בב"ה על אכילה א' ובזה נתבארו הדיעות שמביא הש"ע ורמ"א של' הש"ע בס"א וב' הוא ל' הרמב"ם שפוסק כרב ששת:
והלך לבית אחר. פי' דלאו שפיר עביד דהי' לו לברך למפר' דהיינו ברכה אחרונ' קודם הליכתו כמ"ש בס"ב כשהן יוצאים צריכין ברכה למפרע אלא כאן מיירי שפתאום הלך ולא בירך למפרע מ"מ צריך לברך למפרע כשיחזור למקומו:
סעיף ב
עריכהוכן אם היו מסובין כו'. בזה אין חילוק בין הניח או לא דאפילו הניח צריך לברך דבפירות אין שייך קביעות כמ"ש בסמוך דלר"ש אין חילוק בזה ולא אמר ל' וכן אלא אחד מילתא דהיינו שבזה גם כן שינוי מקום מברך והיינו בכל גוני ואף על גב דפשוט טפי בפירות שצריך לברך מבפת דרישא מ"מ אמר ל' וכן כיון שכאן חייב אפי' בהניח:
מפינה כו' אין צריך לחזור ולברך. מל' לחזור משמע לכאורה שאוכל בפינה האחרת גם כן ואז א"צ לחזור לכאן לברך אלא מברך בפינה האחרת שם וזה אינו דאם כן אפי' מבית לבית א"צ לחזור למקום הראשון וכיון שאוכל במקום השני ג"כ כמ"ש בס"ד אלא כאן מיירי שלא אכל בפעם השנית אלא חוזר לפינה הא' לגמור סעודתו א"צ לחזו' לבה"מ ולברך שנית המוצי' והל' קצת מגומגם דהי' לו לכתוב א"צ ברכה למפרע:
ויש חולקין. הוא שיטת התוס' והרא"ש שחולקי' בתרתי וכמ"ש ע"כ כתב בכל מ"ש בסימן זה:
ודוקא שלא הניח כו'. תמוה הוא כיון דקי"ל כר"ח עכשיו ממילא אין חילוק בזה כמש"ל דבפירות אפי' בהניח חייב לברך ובפת אפי' לא הניח א"צ לברך ובאמת הג"ה זו מן הסמ"ק שהעתיק ב"י וז"ל חבורה שהיו יושבים מסובים ועקרו רגליהם ללכת כשהניחו מקצת חברים אין טעונים ברכה לא למפרע ב"ה ולא המוציא אפילו בדברים שאינם טעונים ברכ' לאחריהם במקומן דאלו בדברים הטעונים אפי' הניחו נמי דשינוי מקום א"צ לברך לפניהם בדברים הטעונים כו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא הסוגיא משמע דבדברי' שאינם טעונים דהיינו פירות אין חילוק בין הניח או לא וכמש"ל ומלבד זה כ' ב"י דאין הדברים של הסמ"ק מכוונים דכתב לא למפרע ב"ה משמע דאיירי בפת ואח"כ העמיד בדברים שאינ' טעונים ברכה במקומ' עכ"ל. ועוד תמוה מאוד שכ' תחלה אפי' בדברים שאינ' טעונים משמע שעכ"פ מיירי גם בדברים הטעונים אלא שלענין רבותא אמר אפי' באינם טעונים וזה סותר מ"ש אחר כך. ונ"ל דחסרון תיב' א' יש שם דהיינו תיבת הניח וההצעה כ"ה דמ"ש הסמ"ק עד אפי' הוא לשונו מן הפנים ומן אפילו והולך הוא הגהת סמ"ק שהוא רבינו פרץ דהפנים ס"ל כר"ש וע"כ כתב תנא דהניח לענין פת ובהג"ה חולק על הפנים וכת' שלא קי"ל כך אלא אפי' הניח בדברים שאינם טעונים לאחריהם במקומ' דאלו כו' ור"ל דלא קי"ל כר"ש אלא כר"ח ומ"ה באינם טעונים אפי' הניח צריך ברכה ובטעונים אפילו לא הניח א"צ ברכה. כלל העולה שאליבא שיטת התוספות והרא"ש לא איכפת לן כלל בהניח או לא ובסמ"ג יש ג"כ חילוק דהניח ויתבאר בסמוך פירושו ע"כ אין מקום לדברי רמ"א בזו לחלק בין הניח או לא אלא בין טעוני' לאין טעוני':
ולכן מי שפסק כו'. משמע אפי' שני המקומות אינם בבית א' והא דכתב רמ"א לעיל והוא שיהיו שני המקומות בבית א' היינו לדעת הרמב"ם שפוסק כר"ש דאפי' בפת צריך לברך למפרע אבל ליש חולקין דקיימי השתא כר"ח שבפת הוה קביעות אפי' בבית אחר לגמרי ועמ"ש בסמוך בס"ג עוד ע"ז:
סעיף ג
עריכהואפי' אם כשבירך תחלה היה דעתו. לכאורה משמע לדיע' הראשונה דין זה אפי' בפת ולהיש חולקין הוא דוקא בפירות אבל בפת מהני אפי' מבית לבית אחר כדלעיל דלקבעי' קמא קא הדר אפי' אם אוכל במקום אחר כמ"ש הסמ"ק וע' בסמוך דלא משמע כך:
סעיף ד
עריכהאלא במקום השני כו'. נראה דזה מיירי שהיה תחלה דעתו ע"ז דומי' דהולכי דרכי' דנקט אח"כ וק' מזה על מ"ש רמ"א בס"א דדוק' בבית א' אבל בב' בתים לדיעה ראשונה צריך לברך למפרע מ"ש מהך אלא ע"כ דגם דיעה הראשונה שהי' כר"ש ס"ל דאם הי' בדעתו לאכול במקום אחר א"צ לברך דאין זה בכלל שינוי מקום ולא כהגהת רמ"א אלא דק' מ"ש מגן לגן דכ' בסמוך דלא מהני דעתו לכך ונ"ל דגם לדיעה ראשונה ס"ל לחלק בין פירות לפת לענין אם הי' בדעתו לאכול במקום אחר דבפת כיון ששייך בו קביעות מהני זה שהי' בדעתו לאכול שם שאין צריך לברך ופירות לא מהני דעתו לכך כי אין להם חיבור יחד ומזה יש סתיר' על הגהת רמ"א דלעיל אבל על דברי הש"ע שכת' לעיל בס"ב וכשהם חוזרים צריכים ברכ' כו' לק"מ דשם לא מיירי שאוכל במקו' השני אלא חוזר לגמור סעודתו במקום הראשון אבל אם אוכל במקום השני אין צריך לברך אם היה דעתו אבל דברי רמ"א דדוקא במקום א' הם תמוהים ומ"ש ראיה מסי' רע"ג אינו דומה לכאן דשם לא אוכל כלל במקום זה שעושה קידוש רק דעתו לאכול במקום השני ע"כ אין קרוי מקום סעודה אלא אם הוא בבית א' מה שא"כ כאן שאוכל גם כאן ואם היה דעתו לאכול עוד במקום אחר לא בעינן שיהיה בבית א' דוקא כנלע"ד ולענין הלכה למעשה כיון דקי"ל כהתוס' ורשב"ם והרא"ש דבכל דוכת' אנו נגררין אחריהם ע"כ הדין כן הוא דלכתחלה לא ילך אדם מן הסעודה כלל בלא ב"ה אא"כ מצוה עוברת כגון שהגיע זמן תפלה ואז אפי' לא היה דעתו ע"ז מתחלה המנהג בינינו לעשות כן בסעודת מצוה כגון סעודת נשואין שאוכלין קצת בביתם והולכים לסעודת נשואין לגמור הסעודה וזהו בהיה דעתם מתחלה ללכת אח"כ שם וכן בהולכי דרכים שמברך במקום סיום אכילתם ואם אירע הדבר שהלך למקום אחר שלא לאכול שם וחזר לסעודתו אם אכל מה שצריך ברכה במקומו כנזכר בס"ה אז אין צריך לברך תחלה שנית וכ"ש לא למפרע בה"מ ואם אכל פירות או שתה יין והלך וחזר צריך לברך תחלה על מה שישתה בחזרתו ואם הסיח דעתו מן האכילה בשעה שהלך בכל גווני צריך לחזור ולברך שנית על מה שיאכל ובדין פירות של הגן תליא מילתא אם הוא בגן אחד אז מועיל דעתו על כל מה שבגן. ונראה שאפי' אם היה בגן אחד ואינו מוקף מחיצה סביב הוי כמגן לגן שכ"כ ב"י בפי' דברי הרמב"ם כמ"ש בס"ב אכל במזרחה של תאנה כו' ואף שכ' אח"כ הטעם דברואה מקומו הראשון תליא מילתא מ"מ כאן הוא דמן אילן שני רוצה לאכול הוי דינו כמגן לגן דלא מהני רואה המקום הראשון כנלע"ד:
סעיף ו
עריכהעם כל זה לא הוי הפסק. הטעם בזה דאע"ג דא"א לאכול ולהתפלל כאחד והיה ראוי להיות הפסק כמו דאמרי' גבי ב"ה משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ה"נ כ"ה ומטעם זה הצריך הרי"ט באמת לברך שנית המוציא אח"כ וליטול ידיו מ"מ לא פסקו בתו' והרא"ש כן דשאני ב"ה דהוי גמר וסילוק על מה שאכל כבר משא"כ כאן. ונר' דהיינו דוקא אם הניחו מקצת חברים או שלא הניחו ומתפללים באותו חדר שיש הסעודה אבל אם עקרו כל המסובין לילך לב"ה להתפלל שם הוי הפסק וכן מפרש בדברי הסמ"ג וז"ל עוד ומסקי' התם שאם עקרו רגליהם לילך לב"ה כשהן חוזרים אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אם הניחו שם חברים אע"פ שהתפללו שם בנתיים עכ"ל ולכאורה ק' כיון דכבר פסק הסמ"ג שם כר"ח וכבר הוכחנו לעיל דלר"ח אין חילוק בין הניח או לא הניח והאיך התנה הסמ"ג בדבר זה להלכה ותו ק"ל למה כ' הסמ"ג בלשון מסקינן והיכן מצאנו הסכמה לזה אלא שהתו' הוכיחו כן מדאמרה בברייתא שמביא בגמ' לתרץ דברי ר"ח שאמרה נעקרו רגליהם לילך לב"ה כו' דמשמע דתפלה לא הוי הפסק. ונל"ל ע"פ מ"ש רבינו בעל ב"י בכ"מ לדחות ראיה של רא"ש דפוסק כר"ח ולחזק דברי הרי"ף ורמב"ם שפסקו כר"ש וז"ל ואני אומר דכיון דאשכחן בפרק ז"ב דפליגי ריב"ל ור"י דלריב"ל כ"מ שאומר ר"י בד"א אינו אלא לפ' דברי חכמים ורי"א שהוא לחלוק וכתבו התוס' בפרק בני העיר דריב"ל ור"י הלכ' כריב"ל וכיון שכן לפום קושט' ליכא פלוגתא בין ר"י ות"ק וקשי' לר"ח אלא דשני ר"נ דאפשר לר"ח למימר דבד"א לחלק ומכיון דק"ל דבד"א הוא לפ' קים לן דהלכ' כר"ש ושיטי' דר"נ לא סמכי' עליה עכ"ל. ובודאי יפה אמר רבינו בעל ב"י בזה וא"כ קשיין דברי התוס' אהדדי דכאן פסקו כר"ח ממילא הוה בד"א לחלוק ובפרק ב"ה כתבו הלכה כריב"ל ממילא הוי לפ' וצ"ע לתרץ זה. ונלע"ד דס"ל להתוס' דבודאי במסקנא הוה בד"א ג"כ כאן לפ' ורבנן ג"כ ס"ל דיש חילוק בין הניח או לא ויש חילוק בדבר דלעיל בבריית' דהבי' המקשן אמרו שם ועקרו רגליהם לילך לקראת חתן או כלה וכאן אמר לילך לב"ה. ויש בזה נפקות' דבכ"מ שעוקרין לענין שיוכל גם שם לאכול לא מקרי עקירה וא"צ לברך והיינו ההיא דלקראת חתן. אבל בעוקרין בענין שלא יוכלו לאכול שם כההיא דלילך לב"ה להתפלל כ"ע מודים דבלא הניחו הוה עקירה וסילוק ואע"ג דבגמ' אליב' דר"ת לא משני כן ולחלק בין עקירה זו דלעיל אלא ניחא ליה לשנות כפשוטו דר"ת דס"ל דר"י חולק עם רבנן בזה אבל אנן דחזי' דמייתי ת"כ דר"ח ממילא הלכה כך וקשי' הלכת' אהלכת' כמ"ש מוכרחים אנו לחלק בין עקירה לקראת חתן ועקיר' לב"ה ממילא נשאר' בריית' דב"ה קיימת להלכ' וע"כ פסק שפיר הסמ"ג כמשמעות הבריית' דאם יש תרתי מילין דהיינו עקירת כולן ולא הניחו מקצתה והלכו להתפלל דאז הוי הפסק אבל אם הניחו לא הוה הפסק וע"כ אמר מסקי' דלפי המסקנ' מוכח כן אע"ג דמתחל' לא היינו תופסין כן לר"ח ואם בעל נפש אתה לומר שלא לסמוך על פלפול זה למחשב הפסק בתפלה אם לא הניחו מקצת כאן מ"מ אני בא לו' כן מצד אחר דרבינו בעל ב"י כ' כאן וז"ל ונר' שאע"פ שהרי"ף בפ' ע"פ נרא' שהוא חולק על הרא"ש שכ' ואמרי רבוואת' דצ"ל בפ"ה על כוס ומסייע להאי סברא כו' שמעי' השתא כי היכי דלענין ב"ה הוי הפסק הכי נמי כיון דלא אפשר למשתי ולמקרי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה והילולא ע"כ. והרי הגדה וההלל אינם סילוק והיסח דעת על מה שאכל ושתה ואפ"ה כ' שצ"ל בפה"ג וא"כ ה"ה למתפלל בתוך הסעודה כדברי הרי"ט מ"מ כיון דלא נהוג עלמא כהרי"ף שהרי א"א מברכין בפה"ג על כל כוס ההגדה ממילא במתפלל בסעודה לא נקטינן כוותיה אלא כהרא"ש עכ"ל והנה יש תימה על מנהגינו שאנו נוהגים במדינתינו כהרי"ף כמ"ש רמ"א סי' תע"ד דמנהג האשכנזים כן וכ"ד רוב גאונים א"כ אנו תופסין להלכה כסברת הרי"ף דאע"ג דליכא סלוק וגמר צריך לברך אם הוא בענין דא"א דהיינו להתפלל ולאכול ויש לנו לפסוק כדברי הרי"ט אלא שאין בידינו לפסוק נגד הלכה פסוקה כאן דפסק דלא הוי תפלה הפסק מ"מ בדבר זה שאין מפורש בתוס' ובטור וש"ע דאם עקרו כולן והלכו להתפלל בב"ה בדבר זה נחשב גמר וסילוק והוי הפסק ע"כ נלע"ד דלמעשה יש ליזהר בזה דלא אמרי' דלא הוי הפסק אלא במתפללין באותו חדר או שהניח מקצת חבירים כנלע"ד.