ט"ז על אורח חיים קיט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהיתחיל בברכה כו'. דצריך לעשות עיקר ממטבע שטבעו חכמים ובקשה שלו תהיה טפלה:
ולהרר"י כו'. בגמ' אית' פ"ק דע"א תני' רא"א לעולם ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל שנ' תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו ואין שיחה אלא תפלה כו' רי"א לעולם יתפלל אדם ואח"כ ישאל צרכיו שנ' אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בש"ת אר"י ברי' דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים אמר ריב"ל אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה אומר א"ר חייא בר אשי אמר רב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם בא לו' אחר תפלתו אפי' כסדר יה"כ אומר וכתב הרר"י דין זה מתחלק לד' חלקים. א' שבברכת ש"ת יכול לשאול צרכיו בכל ענין שירצה שברכת ש"ת כוללת כל הצרכים ולכך ניתקנ'. והדין הב' שאם בא לומר בסוף כל ברכה מעין כל ברכה אומר ואפי' שלא לצרכו ממש מותר כיון שאומר אותו בל' רבים ומיהו בל' יחיד אסור לאומרה כיון שאינו אומר אותו אלא בשביל כל ישראל והוה הפסק' ודוקא שיכול לאומרה בל' רבים בסוף כל ברכה שכיון שהשלים כבר מה שתקנו חכמים לחיוב גמור אין לחוש במה שמוסיף אח"כ אבל באמצע הברכה לא דכיון ששואל צורכי רבים באמצע הברכה נראה כמוסיף על המטבע שתקנו חכמים והדין הג' ששואל צרכיו ממש כגון על חולה שיש בביתו שיתרפא יכול לאומרה בל' יחיד ואפי' באמצע הברכה והיינו דאמרינן אם יש לו חולה בתוך ביתו כו'. ולא הזכיר כאן בסוף הברכה אלא ברכת החולה סתם קאמר דמשמע אפי' באמצע הברכה יכול לשאול כל צרכיו כיון שצריך לו לפי שעה והוא שיאמר אותו בל' יחיד שלא ידמה כמוסיף על המטבע. והדין הד' שבסוף התפלה בין קודם יהיו לרצון בין אחר יהיו לרצון יכול להאריך כרצונו בין בל' יחיד בין בל' רבים בין צרכיו ממש בין צרכי צבור עכ"ל. ולפי הנראה החילוק שבין הדין הא' שהוא ש"ת ובין הדין הד' שהוא אחר תפלת י"ח הוא בזה שבש"ת היחיד מתפלל כל צרכיו ובזה אין חילוק בין באמצע ובין בסוף משא"כ בשאר הברכות כמ"ש הרר"י דלעיל אבל בצרכי רבים ולו א"צ כלל אין לו ליחיד להזכיר כלל ונראה שלמד זה מל' שאמר שואל אדם צרכיו בש"ת משמע צרכיו דוקא ומ"ש בכל ענין שירצה היינו בכ"מ שהוא רוצה הן באמצע הן בסוף אבל אחר התפלה יכול להתפלל אף צורכי צבור אפי' שאין לו צורך בהם. א"נ החילוק הוא דבש"ת יכול לומר כל מה שחפץ רק שלא יאריך אבל אחר י"ח יכול להאריך וכ"כ ב"י בשם המרדכי חילוק זה בין אחר התפלה לשאר ברכות וזה עיקר וא"כ קשה על מ"ש הרב כאן בש"ע שברכת ש"ת ואחר י"ח שווים הם לכל דבר א"כ אין כאן אלא ג' דינים והרר"י כתב שיש ד' דינים ולפי' בתרא ניחא דבש"ע לא זכר כלל מענין להאריך ע"כ השוה אותם והוא הנכון ומה שאנו אומרים סליחות בברכת סלח לנו בל' רבים באמצע הברכה וזהו היפך ממ"ש הר"י בדין שני י"ל דצבור שאני כו' כ"כ ב"י:
סעיף ג
עריכהיחזור על הסדר. והא דאמרי' אמצעיות אין להם סדר היינו שא"צ לחזור לאתה חונן:
סעיף ד
עריכהולא אמר ענינו כו'. פי' כיון דכבר קי"ל בשביל ענינו אין מחזירים אותו וכל זמן שנזכר ויכול לחזור ולאומרו ולא יהיה ברכה לבטלה יחזור מ"ה אם כבר גמר רפאינו ונזכר אי היה חוזר לומר ענינו יצטרך אח"כ לומר שנית רפאינו עם הברכה שלה ויהיה ברכה לבטלה אבל אם לא אמר עדיין גמר ברכת רפאינו רק נזכר קודם אמירת בא"י רופא כו' יכול לחזור ולומר ענינו ואח"כ יאמר רפאינו דאין כאן ברכה לבטלה. והא דנקט כאן ש"ץ משום דיחיד אומר אותו בש"ת ואם שכח עד אחר שגמר ש"ת אע"ג דלא התחיל רצה א"ל ענינו שם כיון שאין מחזירין בשביל ענינו כמ"ש בשם ב"י בסי' קי"ד ס"ו. ואע"ג דש"ץ אמרו אפי' אם התחיל רפאנו כ"ז שלא גמרו היינו משום שהש"ץ אמרה בברכה בפ"ע משא"כ ביחיד שכולל' בש"ת אין לה שייכות אחר גמר ש"ת ול"ד למשיב הרוח בסימן קי"ד דמחזירין בשבילו וכ"פ בסי' רצ"ד. ומו"ח ז"ל כתב כאן דיוכל לומר יחיד ענינו בין ש"ת לרצה ולא דק דהוא ז"ל עצמו כתב בסי' קי"ד כב"י דיש חילוק בזה בין בדבר שמחזירין או לא: