ט"ז על אורח חיים ע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ג עריכה
מק"ש ג' ימים. בטור כתוב ד' ימים והקשה בשם אבוהב הא לא אשכחן רק ג' ימים מן הנשואין שהוא ביום רביעי עד מ"ש וברביעי קורא בשחרית ותי' ב"י דגם ביום הד' קודם החופה פטור לפי שהוא עוסק במצו' כל היום בהכנה לנשואין וכל העוסק במצוה פטור מן מצוה אחרת כמ"ש רמ"א סימן ל"ח אם הוא צריך לעסוק אף בשעת ק"ש ותפלה וכ"ז דוקא בזמנם כמו דמסיק כאן בש"ע:
סעיף ה עריכה
גומר ואח"כ קורא ק"ש. אלו דברי הרמב"ם בפ"ב מה' ק"ש והראב"ד השיג עליו וז"ל לא כי חלא מפסיק וקורא ואע"פ שיש שהות לקרות לפי שהוא מן התורה ואם אין שהות אפילו לתפלה מפסיק ואי' להא מלתא בסוכ' פ' לולב הגזול ורמיזא נמי במ' ברכות עכ"ל. סוגי' דסוכה הכי איתא מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו כלומר אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק הסעודה וליטול הלולב לא נטל בשחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב ופרכי' אמרת נוטלו על שלחנו למימר' דמפסיקין ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין פירש"י גבי תפלת המנחה תנן פ"ק דשבת לא יכנוס לאכול סמוך למנח' עד שיתפלל ואם התחילו קודם המנחה ומשכה סעודתן והגיע זמן המנחה א"צ להפסיק סעודתן ולהתפלל עכ"ל א"ר ספר' ל"ק הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום א"ר זירא מאי קושיא דצריך רב ספרא לשנויי דלמא תרוייהו בדאיכא שהות ודלמא הא דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשי' הא קשיא דצריך רב ספרא לשנויי דתנן לכשיכנוס לביתו נוטלו על שלחנו אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל שחרית יטול בין הערבים אלמא דא"צ להפסיק אר"ס ל"ק הא דאיכא שהות וכו' אמר ר"ז מאי קושיא דלמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסק יטול בין הערבים אלא אמר ר"ז לעולם כדאמרי' מעיקרא פי' ר"ס הוצרך לשנויי משום קושיא דמעיקרא ודקשי' לך הא דאוריית' הא דרבנן הכא בי"ט שני עסקי' דרבנן דיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך דאי ס"ד בי"ט ראשון מי שרי. וסובר הראב"ד דכתירוצ' דהא דאורייתא קי"ל דהא מסיק ר"ז דהכא בי"ט שני עסקינן ומש"ה אסיק ר"ס הא דליכא שהות הא בדאיכא שהות אינו מפסיק אבל בדאורייתא אע"ג דאיכא שהות מפסיק מ"ה הקשה דהא ק"ש היא דאורייתא וע"כ כת' לא כי אלא מפסיק והב"י תיקן דברי הרמב"ם בב' דרכים הא' א"צ לסותרו לכל רואים דעוקר דברי התלמוד ממשמעותן והדרך הב' הוא לפ"ד הר"ן שכל שהתחיל קודם זמן חיובו אפי' בדאוריי' אינו מפסיק אי איכא שהות והכי מוכח ל' הרמב"ם שהרי כ' קודם זה היה עוסק בת"ת והגיע זמן ק"ש כו' היה עוסק באכילה כו' וכן מה דאר"ז דלמא מצוה לאפסוקי הלכה היא מ"ה כתב הרמב"ם אם הוא מתירא כו' וכ"כ בכ"מ וסיים שם לתרץ דהא ששנינו בפ"ק דשבת מפסיקין לק"ש הוא דוקא לר"ת כמו דאוקמוה בגמ' וסובר הרמב"ם דאכילה ודין ובורסקי לא מפסיק כלל אפי' לק"ש כיון שיש שהות וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה עכ"ל ומאוד תמוהין דבריו דהיאך כ' דעיקר היתר במשנ' דשבת דתנן אם התחילו אין מפסיקין הן לק"ש הן לתפל' דמיירי במתחיל בהיתר קוד' זמן חיוב' דוקא דאל"כ היה חייב בק"ש דהו' דאורייתא וע"פ ד"ז הוי דברי הרמב"ם דכאן וא"כ מאי צריך ר"ס לשנויי הא דיש שהות כו' תיפוק ליה אפי' תרוייהו ביש שהות ולק"מ דההיא דשבת ע"כ מיירי בהתחלה בהיתר כנ"ל וההיא דלולב מיירי בודאי בהתחיל באיסור דהא ביום יושב על הסעודה ומדלא משני הכי א"כ ע"כ גם ההיא דשבת דתנן ואם התחילו אין מפסיקין מיירי אפי' באיסור וכ"כ הר"ן עצמו להדיא בזה ובזה מסקי' לחלק בין איכא שהות לליכא שהות והיינו בדרבנן אבל בדאוריית' יפסיק אפי' בדאיכא שהות כי ההיא דלולב בי"ט ראשון והדרא קושית הראב"ד לדוכתה למה לא יפסיק בק"ש ע"כ אני אומר דדברי הרב הגדול ב"י כתבן שלא בדרך עיון נמרץ רק אגב חורפי' כי הר"ן שמחלק בין התחיל בהיתר או לא הוא ס"ל דמתני' דשבת דמפסיקין לק"ש היינו גם מתוך אכילה ודין כיון שהוא מן התורה כמו בעוסק בת"ת ולא כפי' רמב"ם בפי' המשנה דכאן לא אמרו במשנה מפסיקין לק"ש אלא גבי ת"ת לחוד והאיך רצה הב"י להשוות דעתם והנלע"ד דרמב"ם לא ס"ל כלל שיש שום חומרא במידי דאורייתא בדיני הפסקה ממה שיש בדרבנן לפי המסקנ' של ר' זירא והצע' כך היא כל שיש לפנינו קושיא ויש ב' תירוצים האחד הוא לחלק בין דאורייתא לדרבנן והב' הוא לחלק בין איכא שהות או לא ודאי ניחא לן לחלק בין דאורייתא לרבנן שחילוק זה אין צריך התנא לזוכרו כלל כי הוא ידוע מעצמו משא"כ בחילוק בין איכא שהות הוא חילוק מבחוץ שלא זכר התנא ממנו כלום וע"כ הוא דוחק מ"ה מתחלה שהיינו יכולים לתרץ הקושיא דסוכה אההיא דשבת ולחלק בין דאורייתא לרבנן אז היה בטל התי' של שהות או לא ואין לו מקום משא"כ לבסוף דעיקר הקושי' מי"ט שני של סוכות שהוא ג"כ מדרבנן על ההיא דשבת בתפלה ובזה אנו מוכרחים לחלק בין איכא שהות או לא אז בטל החילוק של דאוריי' לדרבנן כי למה נחלק בחנם כיון שאין שם הכרח לזה דהתנא דסוכה דנקט דין שלו אפי' בי"ט שני לרבותא דאפי' במידי דרבנן יפסיק כיון דאין שהות אבל באמת ביש שהות מותר אפי' בי"ט ראשון שהיא דאורייתא דלמה יפסיק כל שיש עוד שהות מ"ה גם בההיא דשבת שפי' אין מפסיקין לק"ש כיון שיש שהות וכ"ה דברי הרמב"ם בכאן אלא שהוסיף דמ"מ מאן דמתירא ועביד לפנים משורת הדין ומפסיק במידי דאורייתא ה"ז משובח והכ"מ פי' דברי הרמב"ם במ"ש ה"ז משובח הוא אליביה דר"ז שאמר מצוה לאפסוקי כו' דאי מתני' בדליכא שהות איך שייך לומר מצוה בעלמא לאפסוקי והלא חובה הוא כיון שיבטל המצוה אלא ודאי מתני' בדאיכא שהות ולהכי ליכא בהפסקה אלא מצוה בעלמא לבד וז"ש הרמב"ם ה"ז משובח. ואשתומם על המראה אם יצאו דברים אלו מפה קדוש דהא במסקנא קיימא מתני' דסוכה באין שהות ואיך יחלוק הרמב"ם על מסקנת התלמוד ותו דאם איירי מתני' דסוכה דמפסיק בסעודה אינו אלא למצוה בעלמא לחוד לא דין גמור ה"ל לתלמודא לשנויי הכי דל"ק כלל משבת דתנן ואם התחילו אין מפסיקין דהתם דינא קאמר אלא דבר ברור הוא דע"כ לא פי' ר"ז המשנה דסוכה במצוה לאפסוקי כו' אלא כ"ז שלא מתרצים משניות בחילוק דאיכא שהות אלא בדאורייתא או דרבנן ממילא מיירי מתניתין ביש שהות ורישא קאמר מצוה לאפסוקי אבל במסקנא דע"כ מיירי מתניתין באין שהות אם כן אידחי ליה פירוש' דר"ז ומה שאמר מצוה לאפסוקי אלא רישא מיירי באין שהות וסיפ' ביש שהות. ולפמ"ש ניחא דהרמב"ם לא בא כאן לפסוק כר"ז דאמר מצוה לאפסוקי דאלו כן לא היה אומר ה"ז משובח אלא מצוה הל"ל אלא כוונתו דמדברי התלמוד אין שום הכרח להחמיר במילי דאורייתא כמ"ש אלא מ"מ הרוצה לעשות לפנים משורת הדין ה"ז משובח כיון שעכ"פ בתחילת הסוגיא היה עולה על הדעת להחמיר והוא נלמד ממ"ש בהרבה דוכתי כל היום כשר אלא זריזין מקדימין למצוה זה הנ"ל ליישב דברי הרמב"ם אלו אבל להלכה נלע"ד כדברי הראב"ד מאחר שגם הרא"ש כתב בסוכה כדבריו וגם רש"י כ' בפ"ק דשבת על מפסיקין לק"ש דמפסיקין מן אכילה ומן הדין כיון דק"ש דאורייתא וזהו אע"פ שיש שהות וא"ל מההיא דר"פ ע"פ לר' יהודה דאין מפסיקין מן האכילה לשבת לקדוש היום אע"פ שהוא דאורייתא כמ"ש הר"ן בזה דהתם הוי סיום אכילה ג"כ לצורך שבת כמ"ש התוס' שם דאם לא כן הוי קידוש שלא במקום סעודה כנ"ל בזה: