ט"ז על אורח חיים לב

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים לב |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) יכתוב של יד קודם. הטעם מדכתיב והיו שיהיו נכתבין כסדרן ראוי הוא דלכתחלה יכתוב ש"י קודם לש"ר:

סעיף ב

(ב) כולם בקלף א' מדכתיב והיו לאות על ידיך דמשמע אות אחת כלומר בית א':

סעיף ד

(ג) כתיבה תמה. פי' שיהיה כל אות מוקף גויל כ"כ הטור וכ' מו"ח ז"ל ולענין הלכ' נראה דבתפילין פסול בנגיעת אות לאות אפי' בשאר תיבות בין מלמעלה בין מלמטה ואין לו תיקון אבל בס"ת יש לו תיקון לגוררו כו' ופשוט שאיזה תלמיד טועה כתבו כי בהדיא איתא לקמן סי' זה סכ"ה דע"י זה לא מקרי שלא כסדרן ומותר לגרור בדבוק וכ"כ הוא עצמו לקמן ע"כ אין להשגיח בזה דבודאי לא יצא מפיו:

סעיף ח

(ד) או לשם ס"ת. כי קדושת ס"ת חמורה מתפילין כדמצינו לענין תשמיש המטה שבס"ת צריך שיוציאנו מאותו חדר דוקא כמש"ל סי' ר"מ ס"ז אבל מזוזה אינה חמורה כתפילין וא"כ כי עבדו לשם מזוזה לא עבדו לשם תפילין:

סעיף ט

(ה) וסייעו קצת בעיבודה כו'. בי"ד סי' רע"א הוכחנו דאפי' במסייע בסוף העיבוד מהני אבל זה פשוט דלא מהני מה שישראל מסייע להשחיר העורות לתפילין שזה אינו ממלאכת העיבוד:

סעיף יא

(ו) יתבאר בטי"ד כו'. בש"ע שם לא נזכר מזה כלום אבל בטור נזכר בשם רב נטרונאי וסיים שם בלשון זה אבל אם יש להם יכולת להחזיר הדק לידי מתוח ולהעביר עליהם סיד לשמה הרי יצאתם ידי עיבוד לשמה עכ"ל מזה נשמע דיכולין לחזור ולתקנו:

סעיף יג

(ז) חלוקה לשתים. לכאורה משמע דאם יש נקב בתוך גג האות או ירך שלו אע"פ שנראה חלל הנקב מכל מקום כשר כיון דהנקב באמצע ודיו מקיפו דאז אינו חלוק לשתים אבל באמת אינו כן שהרי כ' ב"י בשם הריא"ס פירוש נקב קטן כחוד' של מחט עד שאם מעביר עליו הקולמס בדיו נסתם שאין האות נחלק לשתים אינו נקרא נקב וכותבין ע"ג וכו' עכ"ל הרי שקורא נחלק האות לשתים עד שלא נכתב עדיין ותו דבעי דוקא נסתם אלא ע"כ דאף שהדיו מקיפו מכל מקום מקרי חלוק לשתים שם אותו מקום הנקב אלא בעי שיהיה שם נקב קטן כל כך שהדיו סותמו ואינו נראה כלל נגד השמש והיינו בשעת כתיבה אבל אם אחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר כמ"ש הטור וש"ע בסמוך לענין ניקב תוכו:

סעיף טו

(ח) אפי' ניקב כל תוכו כו'. בפ' הקומץ ניקב תוכו של ה"א כשר יריכו פסול. פירש"י תוכו רגל פנימי יריכו רגל ימיני. ל"א תוכו גויל החלק שבתוכו ע"כ והרי לכל א' מהלשונו' קולא וחומרא דללשון א' יש קולא ברגל פנימי של ה"א שאפי' נשתייר כ"ש כשר ויש חומרא דלא מיירי מן הגויל שבתוכו כלל ממילא סמכינן אירושלמי שמביא הטור שגם מבפנים צריך להיות מוקף גויל. וללשון השני יש חומרא ברגל הפנימי דהיינו שהוא שוה לרגל ימיני ופסול אם לא נשתייר כמלא אות קטנה ויש קולא דתלמוד שלנו סותר הירושלמי וס"ל מבפני' אין צריך להיו' מוקף גויל והרא"ש הסכים לפירוש קמא כמ"ש כאן בש"ע וש"פ שמביא רמ"א ס"ל כפי' בתרא ממילא לפסק רמ"א לא משגחינן בירוש' דמצריך היקף גויל מבפני' ואפשר דדעת רמ"א לפסוק כחומרא של שני הפי' שזכרנו וכן נכון אלא דהטור מסיים הלכך אם ניקב כל תוכו פסול משמע דוקא כל תוכו ולא קצת ממנו והטעם נראה דכל הגויל שבתוך האות הוי כחלק א' וע"כ אע"פ שנפסק הגויל בתוך האות מצד א' מגין עליו מה שנשאר מצד השני ודומ' אם נפסק חלק מצד א' בחוץ והנשאר קיים באותה צד גופה דלא מצינו בזה פסול:

סעיף טז

(ט) או שנפסק רגל הא'. דבר זה א"א להולמו ואציע לפניך שיטת התלמוד והפוסקים וז"ל אגרא איפסק ליה כרעא דה"א דהעם בנוקבא [פי' שבא נקב בה"א של העם בתפילין שלו] א"ר אבא אם נשתייר כמלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול. רמי איפסק לי' כרעא דוי"ו דויהרוג אמר ר' זירא זיל אייתי תינוק דלא חכי' ולא טפש אי קרי ליה ויהרוג כשר ואם לאו פסול ופי' המרדכי דבנפסק כרעא דוי"ו דויהרוג אין מועיל מה שנשאר כמלא אות קטנה דאדרבה אי הוי נשאר כשיעור יו"ד הוה פסול בודאי דהא בודאי וי"ו בעינן וכן בכל אותיות הפשוטות כגון זייני"ן נוני"ן פשוטין אבל בההיא דאיפסקא רגל הה"א דכשר אי נשתייר כשיעור יו"ד. וכ' מהרי"ק שורש ס"ט בדין אלפי"ן שאין היו"ד שלהן נוגעת על עצמה וכן נקודת הפי"א שאין נוגעת לגגה שהוא פסול וז"ל ופשיטא שאין להכשירו ע"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים הללו אלא היכא שנפסק האות ובציר לה משיעורא כגון וי"ו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי"ו או אם כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מלתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה תועיל בראיי' התינוק ועינינו רואות שאין האות בצורתה עכ"ל. וכך כתב ריב"ש סי' ק"ך דלא מהני קריאת התינוק אלא היכא שהפסול היא משום שזה האות נדמה לאות אחר אבל היכי שהפסול משום שנפסק צורתו לא מהני וז"ל וכן אין להכשיר האלף שאין רגל השמאלי נוגע לקו האמצעי בשביל שהתינוק יקראנה אל"ף שהרי מפני הפירוד לא יטעה לומר שהיא אות אחרת דהיינו עי"ן הפוכה כו' עכ"ל. וא"כ צ"ע במ"ש רמ"א דכשרגל הא' נפסק מהני קריאת התינוק נגד הפוסקים ואין לדחוק ולומר דלענין שנכתב כבר בהכשר ואח"כ נפסק מהני קריאת תינוק בכל מילי זה אינו מצד הטעם שזכרתי בשם הפוסקים ועוד דהא מהרי"ק איירי שנכתב מעיקרא בפיסול ואפ"ה לא מחלק בין דין שלו לנפסק כרעא דוי"ו שבתלמוד דמיירי בנפסק אח"כ אלא ודאי דאין חילוק בזה. וכ"מ ג"כ מסכ"ה לקמן שכתב הש"ע באם אין רגל הא' נוגעת יכול לתקן ואין בזה משום שלא כסדרן משמע הא בלא תיקון ודאי פסול וסברא זו כ' מהרי"ק שם גם בלבוש לא זכר הך או שנפסק רגל הא' שזכר רמ"א גם אין להגיה ה"א בדברי רמ"א במקום הא' דעל אות ה"א אמר אם נפסק רגל שלה דגם באות ה"א אין מועיל תינוק כדכתב בהדיא המרדכי הביאו ב"י דשם הוי השיעור כשיעור אות קטנה דוקא ע"כ נראה דט"ס יש כאן והך או שנפסק רגל הא' שזכר רמ"א מקומו הוא אח"כ וכן צריך להיות מיהו אם אנו רואין שלא נשאר צורת האות כתיקונו או נפסק רגל הא' פסול כו' כנ"ל בלי ספק ורוח אחרת:

(י) אם תינוק כו'. נראה לי דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא אבל אם נשתייר גם למטה מן ההפסק דהיינו שנעשה הפסק ברחבו של רגל האות ואחר ההפסק נשאר עוד למטה חלק מן הרגל בזה לא מועיל תינוק דהתינוק יצרף גם מה שלמטה ממנו לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף וזה דומה לנפסק רגל הא' שזכרתי בשם ריב"ש שאין מועיל תינוק. ובזה נראה לי שצריך לכסות את חלק הנשאר אחר ההפסק ולא יהיה בפני התינוק בר מהך מה שלמעלה ממנו ואין זה דומה למ"ש הש"ע כאן דאין צריך לכסות שאר האותיות דבזה ודאי מודה דצריך לכסות כנ"ל נכון וברור: וראיתי למו"ח ז"ל שכתב לא מכשרינן ע"י תינוק אא"כ שנכתב מתחלה כהלכתו האות ואחר כך נפסל אבל אם נכתב מתחלה כך לא מהני תינוק אע"ג דליכא נקב עכ"ל. תמוהים דבריו דודאי אין חילוק בזה דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוי שלא כסדרן ודאי מראה האות לתינוק וראיה מדברי מהרי"ק וריב"ש שהבאתי לעיל בנפסק היו"ד מן האל"ף ומיירי בעשה הסופר כן מתחלה כמבואר בדבריהם שם ואפ"ה פלפלו שם אם שייך בו מראה לתינוק מטעמים אחרים אלא ודאי שאין בזה חילוק. ומה שכתבו הפוסקים בזה אם נפסק נמשכו אחר ל' התלמוד ושם מעשה שהיה כך היה:

(יא) ולא חכים. בגמרא נקט האי תיקון על מה שנפסק ו"ו דויהרוג ה' ופירש"י דאי חכים מבין דמגדף הוא לומר ייהרג כלפי מעלה אומר ויהרג עכ"ל. משמע הא דבעינן שלא יהא חכים היינו חכים כ"כ שמבין הענין ומתוך זה הוא אומר האות הנפסק ויהי' מתפרש שפיר אבל לא חכים בהכרת אותיות היטב ואינו מבין מה שכתב לפניו דזה ודאי כשר:

(יב) ולא טיפש. שאינו יודע לקרות:

(יג) ואין צריך לכסות כו'. פירוש דאע"פ שאינו מבין הענין מ"מ ה"א מתוך שהוא מורגל בקריאת התיבות הוא יאמר מסברא מה שיהיה נראה לו ששייך לאותו תיבה קמ"ל דלא חיישינן להכי ועמש"ל בסמוך שפעמים צריך דווקא לכסות:

(יד) הא דמכשרי' כו'. בב"י הוכיח זה דהוקשה לו אמה דמכשרינן בנפסק שום אות ע"י נקב והא אמרינן בהקומץ כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסול ותי' דלא אמרינן כן אלא היכא שנדבק' האות בחבירת' אבל היכא דאיפסק בנקב לא והכי דייק לשון רש"י כו' ועי"ל הא דמכשרי' בנפסק ע"י נקב היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב' וכמ"ש כאן בש"ע והנה מדברי הטור משמע דלא ס"ל כהתירוץ השני דהא כתב ובירושלמי משמע שצריך גם מבפנים מוקף גויל הילכך אם ניקב כל תוכו פסול ולתי' השני אמאי פסול בנקב הא אפילו ניקב מבחוץ כשר כיון שנכתב תחלה בכשרות אלא ע"כ דס"ל כתי' הראשון. אלא דצ"ע הא דברי הש"ע סתרי אהדדי דבסעיף ט"ו כתב דלירושלמי פסול ניקב כל תוכו כדברי הטור ולפ"ד כאן כשר בזה אפי' בחוץ וצ"ע מה דעתו של הש"ע בזה ותימה על רמ"א שלא כתב בזה כלום:

סעיף יז

(טו) חק תוכות. פי' שחוקק התוך של המחק וממילא נשאר מה שאינו מוחק בצורת אות ודבר פשוט שאפי' אם הטיפ דיו לח עדיין פסול כיון שעכ"פ נפסל צורת האות קודם התיקון:

(טז) דלי"ת במקום רי"ש כו'. אין תקנה למחוק כו'. פי' ע"י המחק של התג אין תקנ' אבל אם רוצה להוסיף עליו דיו ולעשותו עגול ודאי שפיר דמי וכן בעש' רי"ש במקום דל"ת יש תקנה להוסיף דיו ולעשותו מרובעת דדוקא חקיק' פוסלת וכל שיש תקנ' היינו קודם שכתב אות שאחריו אבל לא אח"כ דאז הוי שלא כסדרן ופוסל בתפילין:

סעיף יח

(יז) כצורת נו"ן כפופה. פי' כי כתיבת המ"ם פתוחה היא בב' כתיבות דהיינו מתחילה כותבין כמו נו"ן כפופה ואח"כ תולין מצידה כמו וי"ו ואם כן כל שנעשה הפסול בו דהיינו הוי"ו צריך לגוררו כולו אבל הנו"ן שנכתבה בהכשר אין צריך לגורר' ולאפוקי ברי"ש שעשאה כמין דלי"ת דבפעם א' נכתב הכל בפסול צריך לגרור כולו ולפי זה ה"ה בכל אות שנכתב בב' כתיבות כמו ג' וכיוצא בו ונעשה פסול בכתיבה הא'. אין צריך לגרור רק אותה:

(יח) בין אחר שנגמרה וכו'. מכל מקום אם נמצא כן בס"ת אין להוציא אחרת דכתב ב"י בשם הרשב"א אפי' אינו גוררה כל שהוא יכול לגרור כשר וכדר"ז דאמר כל הראוי לביל' כו'. וכתב מו"ח ז"ל אפי' אם נמצ' כן בשבת שא"א לגוררו מכל מקום אין צריך להוצי' אחרת כיון שמעיקר דין ס"ת יש תקנ' רק דאיסור שבת רביע עליה:

סעיף כ

(יט) צריך לדקדק בחסירות כו'. בלבוש האריך כאן במה שלא יכה עושים הסופרי' שמניחים לנערים לכתוב תפילין כדי שירגילו בכתב והפליג מאד בעונשן. גם הלעיג על אותן שאומרים לסופר כתוב תפילין לשמי שהוא טעות גדול:

סעיף כג

(כ) היו כתובין שלא כסדרן. דכל אלו שהפסול צריך תיקון בגריר' לא מועיל תיקון דהוי חק תוכות דהא צריך לגרור כל הרגל שנכתב בפסול וע"כ אע"פ שמתקנ' אח"כ הוי שלא כסדרן אבל ביודי"ן שאין נוגעין בגוף האותיות מצי לתקן להדביק' ולא הוי משום שלא כסדרן ולגבי ח' שכ' ב' זייני"ן דאין שם צורת ח' לגמרי על כן לא מהני אח"כ תיקון. ולפ"ז אם כ' גם החטוטרא שעל שני הזייני"ן רק שלא נדבק יחד שפיר ודאי מועיל ג"כ התיקון אח"כ ומ"ש המחבר אח"כ בשם יש מי שאומר אין כאן מחלוקת רק חידוש דין ועמ"ש עוד מדין יודי"ן שאין נוגעין בסימן ל"ו:

(כא) נראה כשתי תיבות כו'. כב"י בשם הריא"ס דלפעמים תיקון מהני ליתיר אות כגון לאבותיך מלא בוי"ו שאחר שיגרור הוי"ו ימשך הב' שלפני' באופן שיהי' ממולא החלק של מקום הגרר ובצ' נסתפק כגון הוציאך שכתבו ביו"ד ואם ימחק היו"ד יוכל אח"כ להמשיך חלק התחתון ולא העליון אי מהני או לא ע"כ. וספק זה איתא בנו"ן כפופה שנמשך חלק התחתון הרבה יותר מן שיעור הראוי למלאות השיט' אי כשר אי לא:

סעיף כח

(כב) יש ליזהר שלא יכנס. בב"י בשם רמב"ן כתב לשון פסולה משמע אפי' בדיעבד ואיני יודע למה כ' כאן לשון לכתחל':

סעיף לב

(כג) כדי גגה של למ"ד. זהו שיעור מלא אטבא דספרי שאמרו בפ' הקומץ והיינו כחצי צפורן כמ"ש ב"י ולא כדעת הטור שס"ל שיש חילוק בין הרא"ש לסמ"ק בזה. ובב"י הביא עוד בשם א"ח בשם הרר"י שצ"ל שיעור חצי צפורן למעלה מראש' של למ"ד וכן למט' מן הצד"י ואיני יודע למה לא חש לה הב"י לכל הפחות לכתחל' והי' לו להביא' בש"ע:

(כד) כמלא אות. בי"ד סי' רע"ד ס"ד הוכחתי בס"ד דהיינו לכתחל' אבל בדיעבד אינו פסול אלא אם נראית כאחד ע"פ תינוק דלא חכים כו' ע"ש:

סעיף לו

(כה) חוץ מפרשה אחרונה וכו'. פי' שבתורה היא סתומה ע"כ יש לסתום אותה גם בתפילין אע"פ שמה שהיא סתומה בתורה הוא מטעם שיש לה שייכות עם מ"ש לפניה משא"כ בתפילין מ"מ יכתוב כמו שהוא בתורה וכב"י בשם רמב"ם שאם עשה הסתומה פתוחה או להיפך פסולין וג' פ' הראשונות שבתפילין כולן פתוחות ופרשה אחרונה סתומה והקשה על זה דהא אמרי' בהקומץ דף ל"ב בפרשה דמזוזות עבדי' סתומות ואי עבדינהו פתוחות כשר מטעם דהא בתורה אינם סמוכות וא"כ הכא בתפילין בשלמא פ' קדש והיה כי יביאך שהם נכתבים כסדר שכתובות בתורה ע"כ צריכין כאן להיות ג"כ פתוחות אלא שמע והיה אם שמוע דאינם סמוכות בתור' מ"ט יופסל אם עשא' לפ' והי' אם שמוע פתוחה ותי' ב"י כיון דבקצת פרשיות של תפילין אם שינה פסול לא מפלגינין ביניהו והוא דחוק דמנלי' לרמב"ם זה.

ורש"ל בתשובה סימן ל"ז פי' דפסול דקאמר רמב"ם ר"ל פסלן מעיקר הכשירן לכתחלה ול"נ ליישב דעת הרמב"ם דהוכיח כן מתלמוד ערוך דע"כ יש חילוק בין תפילין למזוזות בפ' והיה אם שמוע שבתפילין בעי' סתומה אפי' דיעבד מדאמ' בהקומץ ר"נ ב"י א' מצוה במזוזה בסתומות ואי עבדינהו בפתוחות ש"ד לימא מסייע ליה כיוצא בו ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקלה הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות וכאן במזוזה פתוחות אלא ע"כ אף במזוזה בסתומות ודייק הרמב"ם דע"כ האי דיוק דאין מורידין קאי גם על התפילין דאי אס"ת לחוד לישני ליה דאה"נ דמס"ת אין עושין מזוזה משום דבס"ת הוי סתומות ובמזוזה בעינן פתוחות והא דאמר טעמא משום דאין מורידין קאי על תפילין דלא יעשה מהן מזוזה ואע"ג דהוה כשר ג"כ בפתוחות ומ"ה אמר חד טעמא אתרווייהו דהיינו אין מורידין אע"כ דגם בתפילין בעינן סתומות כמו בס"ת ובמזוזה וא"ל בפתוחות כשר בדיעבד למה לא אמר לימא מסייע מתפילין טעמא דאין מורידין הא מורידין עושין ואמאי הא תפילין בסתומות ומזוזה בפתוחות וה"ל לסייע דבדיעבד כשר בפתוחה מדלא משני הכי אלא משני שם שינוי' דחיקא ש"מ דבתפילין פסול בפתוחות אפי' דיעבד כנ"ל לדעת רמב"ם נכון:

(כו) ויש מכשירין וכו'. אבאר לפניך מקור המחלוקת למען יתברר הלכה למעשה בס"ד. כבר זכרנו שצריך לעשות ג' הפרשיות פתוחות דהיינו קדש והיה כי יביאך שמע והפ' הד' שהיא והי' אם שמוע סתומה רק שיש מחלוקת בצורת פתוחה וסתומה דלהרא"ש מבואר בי"ד סי' ער"ה דכל שיש חלק בשיטה ומתחיל לכתוב באמצע השיטה וכן בכותב ומניח בסוף השיט' חלק ומתחיל הפ' שאחריה בראש שיט' השניה זהו פתיח' ושיעור החלק כדי שיוכל לכתוב ט' אותיות וסתומה הוי כל שמניח חלק באמצע שיטה כשיעור הנ"ל ויתחיל לכתוב בסוף השיטה ההיא עצמה וה"ה אם סיים הפ' בסוף השיטה יניח שיטה א' חלק ויתחיל בשיטה השני' והרמב"ם כתב וז"ל פ' פתוחה יש לה ב' צורות אם גמר באמצע השיט' מניח שאר השיטה פנוי כשיעור הנ"ל ומתחיל הפ' שהיא פתוחה מתחלת השיטה השניה [זהו כמו להרא"ש] ואם לא נשאר כשיעור פנוי או גמר בסוף השיטה מניח שיטה שאחרי' פנוי ומתחיל הפתוחה מתתלת שיטה הג' [וזהו להרא"ש סתומה] פרשה סתומה יש לה ג' צורות אם גמר באמצע מניח ריוח כשיעור ומתחיל בסוף השיטה תיבה א' [וזהו כמו להרא"ש] ואם לא נשאר כשיעור ט' אותיות ולכתוב תיבה א' בסוף יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה השניה ויתחיל לכתוב פרשה הסתומה מאמצע שיטה הב' (ואפשר שגם להרא"ש כן) ואם גמר בסוף השיט' מניח בתחילת שיטה שניה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב מאמצע השיטה פ' סתומה [וזהו להרא"ש פתוחה] נמצאת אומר שפ' פתוחה תחילתה בתחילת שיטה לעולם וסתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם עכ"ל. וכתב ב"י דאם נעשה התפילין כמ"ש הטור דהיינו שישאיר בסוף השיטה חלק כדי ג' תיבות של ג' אותיות או בתחלתן חוץ מפ' אחרונה שתהיה סתומה בזה יצאנו ידי חובת שיטת הרא"ש דס"ל מתחיל באמצע שיטה מקרי פתוחה אך לא ידי הרמב"ם דס"ל מתחיל באמצע שיט' מיקרי סתומה א"כ הוין כולן סתומות אם ישאיר מתחלתן חלק והיאך כתב רבינו הטור או מתחלתן וע"כ אין הכשר רק אם ישייר חלק בסוף כל פ' א"כ הוי אף האחרונ' פתוחה דהא כל שיש חלק בסוף הפ' עושה את הפ' שאחריו פתוחה. וע"כ נוהגים בכל ארץ ישמעאל שנוהגים בכל דרכיהם כהרמב"ם שעושין בדרך זה ב' פרשיות ראשונות מתחילות מראש הדף ומסיימין בסוף הדף באמצע שיטה ופרש' ג' שהיא שמע מתחלת בראש הדף ומסיימ' בסופה ופ' ד' מתחלת באמצע השיטה נמצא שג' פרשיות הראשונות לדעת הרמב"ם פתוחות כי הראשונה אע"פ שאין חלק לפניה מקרי פתוחה כמו בראשית דהוי פשוט פתוחה לדעת הרמב"ם כמ"ש הפוסקים מדבריו. וב' פרשיות שאחרי הראשונה נעשו פתוחות מכח שיעור החלק שלפניהם דהיינו החלק שפ' שלפניה בסופה עושה פ' שלאחריה פתוחה והיא מתחלת מראש השיטה וזהו בין להרמב"ם בין להרא"ש רק מה שמתחילין פ' הד' באמצע שיטה מקרי פתוחה לדעת הרא"ש ואנן בעינן שתהיה סתומה. אבל לרמב"ם ניחא דכהאי גונא מקרי סתומה. ובמדינות אלו נוהגים שכל ג' פרשיות מתחילות בראש העמוד ומסיימות באמצע הדף ופ' הד' מתחלת ג"כ בראש הדף ומסיימת בסוף שטה האחרונה וקשה ע"ז דהיא דלא כמאן דלהרמב"ם לא הוה פ' ד' סתומה כיון שמתחלת מראש הדף ואפי' להרא"ש דמצינו סתומה מראש הדף דהיינו שיניח שיטה ראשונה פנויה ויתחיל משיטה השניה מ"מ בכה"ג שמתחיל מראש הדף וכבר הניח חלק בסוף פ' הג' ודאי הוי אף פ' הד' פתוחה וא"ל דהחלק שבסוף פ' הג' אינו מועיל אלא לענין שהפ' עצמה הוי פתוחה עי"ז אבל לענין פ' שאחריה אינו מועיל כלום וסברא זו כתב מהר"מ פדוא' בתשו' סימן ע"ז בשם א"ח אך לא הסכים עליה כי אם להכשיר התפילין שנכתבו כבר ונתפשטו כי דברי הרמב"ם אינם מוכיחין כן גם רש"ל בתשו' סי' ל"ז הרבה להקשות ע"ז הסברא ושם תיקן עכ"פ תמונה שלנו מטעם שבעל העיטור ס"ל שכל הד' פרשיות בעינן פתוחות בתפילין ובזה יצאנו ידי הרא"ש ג"כ דהא בדיעבד עכ"פ מודה דמכשיר בפתוחה אף פ' הד' ואף הרמב"ם שכתב פסול בעשה הד' פתוחה לכתחלה פסל אות'. אבל לפי מ"ש לעיל מדברי התלמוד דאף דיעבד פסל בפתוחה פ' ד' וכדעת הרמב"ם אינו מן הראוי שנעשה כן לכתחלה ולברך בכל יום עליהם. גם רש"ל הקשה עוד ע"ז דדברי בעל העיטור ל"נ כלל למ"ש שאף הפ' הד' תהיה פתוחה דהוא נגד התלמוד והמנהג דנהגינן במזוזה ובטלה דעת זה נגד כל הפוסקים קמאי ובתראי:

והנה יש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב"ם בצורה ב' דסתומה דאם לא נשאר מן השיט' כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיט' תיבה א' יניח הכל פנוי כו' ה"ה אם נעשה כן בסוף הדף שמניח חלק שאינו כשיעור ריוח שבין פרש' לפרש' דהיינו ט' אותיות וכדי כתיבת תיבה א' ומתחיל בראש הדף דהיינו ששם נותן מקום חלק פחות מכשיעור הנ"ל דזה מקרי ג"כ סתומ' דלהרמב"ם הוי טעם סתומ' בהכי כיון שאין חלק כשיעו' במקו' א' בסוף השיטה ה"ה אם תצרף לו עוד הריוח שקודם פרשה הב' בזה אמרינן כאלו נכתב תחילת פרשה השניה בסוף השיטה שיש בה חלק בסוף פרש' הראשונה ואם כן הוי סתומה גמור' משא"כ אם יש בסוף ריוח כשיעור אז הוי הפרשה אחריה ענין בפ"ע והוי פתוח' כל שמתחלת בראש השיט' וה"ה נמי בסוף הדף כן עם חלק שבראש הדף שאחריו דחד טעמא הוא ואם כן הרוצה לעשות על צד היותר נכון יעש' בדרך זה דפרש' ראשון ושני יתחיל בראש הדף ויסיים בסוף מקום חלק כדי ט' אותיות רק שפרש' הג' יתחיל ג"כ בראש הדף ויסיים פחות מכשיעור דהיינו פחות מט' אותיו' והפרש' הד' יעש' ג"כ תחלת הדף ריוח קצת עכ"פ פחו' מכשיעור נמצא שהפרש' הד' היא סתומ' לדברי הכל הן להרמב"ם דגם זה מקרי מתחיל באמצע וגם להרא"ש אין כאן פתוחה כיון שאין כאן במקום אחד חלק כשיעו' לא הוי פתוחה אבל אין לומר דיניח חלק בסוף פרש' ג' כשיעור ואפ"ה לא מקרי כשיעור לענין סתומ' הפרש' שלאחריה כיון שלא הניח עוד ריוח כשיעור כתיבת התיבה של ראש הפרשה שאחריה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בסתומה שצריך שיהא ריוח בסוף הפרשה כדי לכתוב ט' אותיות וגם כדי לכתוב תיבה אחת דאם היינו עושים כן לא יצאנו ידי הרא"ש שס"ל כל שמניח כשיעור ט' אותיות לחוד מקרי פתוחה פרשה שאחריה אע"פ שמתחלת בראש הדף ממש ואם כן הוי הפרשה ד' פתוחה. וגם אין לומר שלא יניח בסוף פרשה ג' כלל ובתחלת פרשה ד' יניח ריוח פחות מכשיעור בראש שיט' דעכ"פ בעינן ריוח בין פרש' לפרשה כשיעור ט' אותיות בין בסתומה בין בפתוחה אלא דכאן אי אפשר לעשות' במקום אחד דאז היתה פתוחה ע"כ חלקנו השיעור לשני חלקים וכפי שזכרנו ויוצא בדרך זה להרמב"ם ולהרא"ש. כל הנ"ל כתבתי לע"ד נכון הגם שאין להרהר על שום מנהג ח"ו מ"מ בזה כבר כתב רש"ל שאין ראוי לנהוג כן מהיום והלאה. וכתב הוא תמונה א' מה שנראה בעיניו לצאת גם ידי מ"ס וסידור קדמונים שמביא בית יוסף ביורה דעה סי' ער"ה. ונראה לעניות דעתי שאין לחוש רק לצאת ידי רמב"ם והרא"ש שהם ראו כל הברייתות ופירשו לפי דעתם ודי לנו בזה לצאת ידי הכל והוא ממש כמנהג שלנו רק שהוצרכנו להרחיק בראש הפרש' הד' קצת משא"כ בתמונה שכתב רש"ל היא בענין אחר לגמרי ותמונה שזכרתי היא נזכרת ג"כ בתשובת ר"ם פדווא' שם וקילס'. וכתב אף שמנהג שלנו האשכנזים שזכרתי לעיל יש ליישבו מכל מקום להבא לא יוסיפו לעשות כן. והנה בלבוש כתב אי איישר חילי אבטליניה ואנהיג לכתוב כמנהג ארץ ישמעאל ואני אומר כיון שמצוה כאן לשנות למה נעשה כדרך ארץ ישמעאל שבזה לא יצאנו ידי הרא"ש על כן ישנה שינוי מעט וכמ"ש ויוצא ידי הכל כנ"ל:

סעיף לז

(כז) עור הבתים וכו'. דהלכה למשה מסיני הוא שלא יהא כשר לתפילין אלא עור בהמה טהורה בלבד. ובכלל זה אפילו רצועות דלעור הבתים הוא פשוט מקרא בפיך מן המותר בפיך וכיון דאות שי"ן נקמט בעור הבתים פשיטא שצריך להיות מן המותר בפיך:

(כח) אפילו מנבילה. דזה מקרי ממין המותר בפיך:

(כט) מקלף. שגם הוא נקרא עור:

(ל) או מעור שליל. ולא אמרינן כיון דחשוב כבשר לענין טומאה לא חשיב עור. ומביא ב"י בשם יש אומרים דיותר טוב עור של שליל שלא נעבדה בו עבירה שלא היה בו תשמיש זכר או נקבה:

(לא) היכא דאפשר. כי הרמב"ם ס"ל דלא בעי כלל עיבוד עור הבתים דאדרבה יותר חזק הוא בשלא נתעבד מ"ה אין בו פסול בעיבוד שלא לשמה אלא דש"פ חלקו על הרמב"ם ופסק הש"ע כרמב"ם בשעת הדחק:

סעיף לח

(לב) יעשה ד' בתים. דילפי' מלטוטפות דטט בכתפי שתים ופת באפרקי שתים פי' דבמקום הנקרא כתפי ואפריקי כשרוצים לומר שנים הם אומרים טט או פת ומדכתיב לזכרון בין עיניך זכרון א' אמרתי לך הא כיצד כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד ובש"י כתיב והיה לך לאות כשם שאות א' מבחוץ כך אות א' מבפנים:

סעיף לט

(לג) כדי שיהא להם אותו אלכסון כו'. פי' בריבוע גמור שארכו כרחבו ממש שיערו חכמים כל השיעור שיש לו יש לו באלכסון ב' חומשין נוסף על אותו השיעור וגם כאן צריך שיהיה מרובה ממש אבל אם לא יהיה מרובע ממש לא יהיה באלכסון שלו כשיעור ב' חומשים תוספת אלא שיעור אחר:

(לד) נתקלקל ריבוען. אע"ג דגבי ציצית אמרי' בסי' י"א ס"י שאם נתקלקלו חוטי הערב אחר שנעשו בהכשר אין צריך לתקן אותו אח"כ שאני ציצית דכתיב ועשו להם ציצית קפיד קרא על שעת עשיה אבל תפילין מרובעות הל"מ וכל שעה בעינן שיהיו מרובעים:

סעיף מב

(לה) של ארבע ראשים. זה רמז לכתב הלוחות שהיתה כתובה משוקע' שנאמר חרות על הלוחות הרי שכל האותיות היו מן האויר נמצא שיש לשי"ן ד' דפנות לג' אוירות והוא של ד' קמטים שנעשו שם ג' אוירות ועוד יש לנו כ' ס"ת שהי' בולטות וכנגדם עושין שי"ן של ג' ראשים והטעם שעושין רמז זה דוקא באות שי"ן כדי לרמז בהם הימים שאדם מניחן בשנה שהם שי"ן וי"א דשם הוי"ה בא"ת ב"ש עולה מ"צפ"ץ והיינו שי"ן וע"כ נא' וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא ר"ת שי"ן שאין נראה מבחוץ אלא השיני"ן. ומצאתי שטוב יותר לעשות שיני"ן אלו בקמטי"ן ולא ע"י דפוס דזה הוי כמו חקיקה ואין לעשות חקיקה כמו בכתב התפילין:

סעיף מז

(לו) אפי' אין ריוח ביניהם. דבר זה נתקשו בו רבים כמבואר בב"י בגמ' איתא בפ' הקומץ כתבן בעור א' והניחן בד' בתים יצא וצריך ליתן ריוח ביניהם דברי רבי וחכ"א א"צ ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחד ואחד ופירש"י וצריך שיהא ריוח בין הפרשה כשיכתבם שלאחר שכתבן בעור א' חותך מלמעלה העור כמין ד' אצבעות [בב"י העתיק כמין ד' פרשיות] והניחם בד' בתים והיה מדובק למטה עור א' כדי שתהא פ' אחת בבית א' וביניהם בתוך הד' בתים של עור הא' נותן חוט או משיחה בין כל בית עכ"ל וכ' רי"ו ואם כתבן בעור אחד כשרים אפי' אין ריוח ביניהם אם נתנם בד' בתים ולפ"ז צ"ל הא דא"ר צריך שיתן ריוח ביניהם לא אכתיבה קאי דהא לחכמים נמי צריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כדי שיוכל להכניסם בד' בתים אלא לומר שצריך ליתן ריוח גדול בין בית לבית וחכ"א א"צ כ"כ אלא סגי בחוט או משיחה בין כל א' וכב"י ז"ל וכ"פ בנ"י אבל מה שפירש"י שצריך שיהי' ריוח בין הפרשיות כשיכתבם קשה דמשמע דהיינו לר' אבל לחכמים א"צ וא"כ א"א להכניסן בד' בתים כו' עכ"ל ודחק עצמו מאוד בביאור דברי רש"י ע"ש:

אח"ז הביא בשם מהרי"א ומהר"י חביב שהקשו אם הן על קלף אחד א"א שיהיו זקופות בבתים שלהם כי היאך יוכל להוציא הפ' מן הבית האח' ושתעבור אל בית הסמוך לו אם היא זקופה אבל אם אינם זקופות אלא פשוטות יכול להניח יפה פ' הא' בבית הא' ובסוף הפ' יהיה כפל מעט ומשם יוציאה לבית הג' וכן בג' וד' כו' ומסיקו בזה דבאמת א"צ זקיפה לפ"ז והאי תנא פליג על מאן דבעי זקופות וא"כ נשארו דברי הטור בקושי' שפסק כתרווייהו תוך כדי דבור והנלע"ד דרך אחר בזה דרש"י לא נתכוין שיחתוך בין הפרשיות עצמן בין כל פרשה לחברתה שיכניס דרך שם הבתים דזה ודאי כמו כתב כל אחד על קלף מיוחד דמהי תיתי שיהיה פסול במה שהם מדובקים למטה מן הכתב ביחד אלא כוונת רש"י שלוקח עור גדול דהיינו שלמעלה מן הכתב יש חלק גדול ובאותו חלק הוא חותך וכל חתך הוא מכוון נגד הפסק שבין פ' לחברתה ונותן אותו החלק שלמעלה מן הכתב לתוך בית דהיינו שיעור המפסיק בין בית לבית הוא מכוון להפסיק בין כל פ' ובאמת אין הפרשה עצמה תוך חלל הבית אלא מכוון נגדו ממש וההפסק הוא מחזיק עצמו בין החתך של עור דהיינו למעלה מן הכתב נמצא שכל הפרשיות הם תוך ד' בתים כיון שבין פ' לפ' יש הפסק בעור ה מפסיק בין בית לבית וההפסק מגיע עד הכתב של הפרשיות ובהא פליגי רבי וחכמים דרבי ס"ל כיון שהפרשיות כולם מחוברים צריך שיהיה ריוח ביניהם וחכ"א א"צ אלא חוט או משיחה סגי לעשות הפרש ביניהם ודרך זה מבואר בלשון רש"י שכ' חתך למעלה העור והיינו למעלה מן הכתב ולא כתב חתך בין הפרשיות גם שאר לשונו מכוון בזה וא"ל הא לא יהיה אפשר לקפל הפ' מסיפן לראשן כיון שהם בקלף א' אין בזה קפידא לדינא וע"כ לומר כן בכל הדרכים בזה וכן א"ל הא אין ההפסק מגיע עד למטה דקי"ל כרב דימי דכיון דמינכר החריץ שבין בית לבית תו לא צריך ולא כאביי דאמר צריך שיגיע החריץ למקום התפר כנ"ל בזה:

(לז) והוא שיטלה עור וכו'. בטור כתוב והניחן בבית א' יצא וכתב ב"י דהטור לא דק ולעד"נ דהוא לא דק בזה דהכי איתא בגמ' ת"ר אם כתבן בד' עורות והניחן בבית א' יצא וצריך לדבק דר"י רי"א אין צריך אר"י ומודה לי ר"י שאם אין לו תש"י ויש לו ב' תש"ר שטולה עור א' מלמעלה ומניחה פי' מכסה עור א' על כל הבתים ונראה כבית א' ופריך היינו פלוגתייהו ומשני רבא דבאמת חזר בו ר"י והודה לר"י והוקשה לב"י למה לא כתב הטור הדין דטולה עליו עור והוי רבותא אע"פ שהם מונחים בפנים בד' בתים ותימה עליו אם הי' שום מעל' לדין דטולה עליו עור על מ"ש בברייתא ומניחן בבית א' למה לא אמר ר"י תחילה רבותא מקום שאמר א"צ הי' לו לומר אפי' טולה כו' אלא ע"כ פשיטא דשוין הן א"כ לא הוצרך הטור לכתוב אלא הדין דברייתא דמניחן בבית א' ודין דטולה עליו הוא ממילא ועיקר הרבותא שא"צ לדבק כו':

סעיף נא

(לח) ויעביר חוט התפירה. קשה למה הוצרך לכתוב זה בסעיף מ"ז כיון דבכל התפילין אמרינן כן ובאמת יש פלוגתא בזה בין הפוסקים במ"ש בתלמוד שצריך שיהיה חוט או משיחה ביניהם אי קאי דוק' אכתבן בקלף א' או אפילו בד' קלפים ונראה דהטור והש"ע ס"ל דלפי האמת קאי תלמודא אקלף א' ואז פסול בלא חוט ביניהם דל' תלמוד משמע שם אדיעבד ומ"מ חשו להחמיר גם בד' קלפים לכתחלה מ"ה כתבו לעיל ובלבד כו' דמורה שאפי' דיעבד מעכב וכאן אמרו לישנא דלכתחלה אלא דקשה על רמ"א שכתב אחר זה מיהו אם לא עשה רק י' תפירות כו' דכשר בדיעבד היה לו לומר גם על חוט התפירה בין הבתים כן:

(לט) יהיו בחוט א'. בב"י בשם הרי"א מסיים ע"ז ולא יפסק החוט ואם נפסקו פסולים עכ"ל מבואר כוונתו דלא בא למעט אם חזר וקשר במקום הפסיקה אלא שיהיו בדיבוק יחד ולא נפסק ביניהם: