ט"ז על אבן העזר קלב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה

זמן הכתיבה פסול (כתב בדרישה) שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דהיינו שתתעבר משיכנסנה ויסברו שנתנו לה ביום שנכתב ונתעברה ממנו אחר שנתגרשה ממנו ואע"ג דבגט ישן דבה"ג כשר בדיעבד כדאיתא בפ' הזורק (גיטין דף ע"ט) שאני התם דליכא אלא יחוד אבל הכא דכנס' איכא ודאי ביאה לפיכך פסול לגמרי אבל כשכתוב בו זמן הנתינה כשר דלא נתייחד עמה עד אחר זמן כ"כ התוס' בפ' כל הגט (גיטין דף כ"ו) וכתב וא"ת תיפוק ליה דבלא גיטה קודם לבנה פסול הוא משום דהיה מוקדם ותטרוף הפירות מלקוחות שקנו מבעל אחר נישואין וכן הקשו התו' והניחו בקושיא ושמא י"ל דבגמרא נקט טעם זה אפילו היכא דמגרש ע"י שליח דיש לו קול שנכתוב קודם שנמסר כמ"ש סי' קכ"ז אי נמי שאין חוששין שתטרוף שלא כדין אלא באומר סתם שיכתבו ויחתמו לו גט אבל באומר בפירוש שאינו רוצה לגרשה אלא אחר שיכנוס אז יש קול הגט שאין ניתן מיום הכתוב בו וכי תבא לטרוף יאמר לה אייתי ראיה אימת בא גיטך לידך עכ"ל ודבריו אלו שלא בדקדוק דהתו' בפ' כל הגט שם כתבו וז"ל אבל קשה דלמה לו טעמא דגיטה קודם לבנה כיון שהיא נשואה וכ' בו זמן של אירוסין יפסל למ"ד משום פירי כמו גט שאין בו זמן כלל שאין הוכחה מתוך זמן הכתוב בגט זה עכ"ל והך משום פירי שנקטו תוס' אין פירושו שתטרוף האשה שלא כדין כמו שהבין הרב בעל דרישה דהא סיימו התו' דהוה כאין בו זמן כלל וא"כ במא תטרוף מספק ותו דאין כאן חשש פסידא דלקוחות כלל דכבר כתבו התוס' שם בא"ד דהלקוחות לא יקנו פירות אם לא ידעו שנשואה היתה ויביאו עדים על כך כו' אלא תוס' הקשו על המשנה דאסרה שם הכותב טופס הגט פי' שהסופר מכין לו טופס מעצמו שיהא מזומן לו כשיצטרך צריך שיניח מקום הזמן פי' שלא יכתוב הזמן מיום הכתיבה ופרכי' ע"ז בשלמא מגרש את אשתו מנשואין יש טעם משום פירי פי' שתטרוף שלא כדין אלא מן האירוסין שאין לבעל פירות מה חשש יש במוקדם שיקדים הסופר הזמן מיום הכתיבה ומשנינן שמא לא יתננה לה בעודה ארוסה אלא ימתין עד אחר הנשואין ויתננו לה ויאמר לה גיטה קודם לבנה וע"ז הקשו התוס' דבלא"ה צריך שיניח הסופר מקום הזמן דהא תקנת הזמן למ"ד משום פירי דהיינו אם לא יזכור שום זמן בגט ימכור הבעל פירות של נכסי מלוג אפילו מזמן הגט ואילך וכשתתבע לדין הלקוחות הוה ידה על התחתונה שיאמרו לה קודם גירושין מכר כדאי' בפ"ב דגיטין דף י"ז וא"כ כשיכתוב כאן הסופר יום הכתיבה ה"ל כלא נזכר כלל הזמן כיון שנזכר בגט ל' ארוסתי ויש קול שניסת אח"כ א"כ ע"כ לא ניתן בעודה ארוסה ואין אנו יודעים מתי ניתן אחר נשואין וה"ל כאין בו זמן ותפסיד האשה ומה הועילו חכמים בתקנתן לכתוב הזמן בגט משום פירי ואפי' למ"ד הטעם של זמן בכל גט משום בת אחותו מ"מ גם הוא חושש משום פירי היכ' שישנו כדאית' שם דף י"ז ודא ודאי קושיא חזקה היא ואין לה שייכת לתירוצים של בעל הדרישה גם מו"ח ז"ל רצה לתרץ קושיות התוס' בדרך אחר דהיינו דמשום פירות אין הגט בטל באין בו זמן כלל דהא קי"ל באין בו זמן פסול לכתחלה דוקא ובדיעבד תנשא אבל משום גיטה קודם לבנה אינו גט לגמרי וזה ודאי תירץ נכון על קושיות התוס' אם נאמר דהקושיא היא על לכשאכנסנה אגרשנה דשם נאמר אינו גט אלא דמ"מ אין בזה תירץ לקישיות התוס' דהתוס' לא הקשו כלל אההיא דלכשאכנסנה אגרשה שאמרו בזה אינו גט אלא על המשנה הקשו שלא הוזכר שם אינו גט אלא נאמרה דהסופר יניח מקום הזמן לכתחלה ומקשינן בגמרא ע"ז גט מן האירוסין למה יניח הא אין לבעל פירות והוכרח לתרץ משום גיטה קודם לבנה ע"ז ודאי קשה דשפיר יש חשש משום פירות שלא תפסיד האשה שלא כדין כמו באין זמן ובודאי שפיר הקשו התוס' בזה ולא הקשו כלל על מה שאמרו לכשאכנסנה אגרשנה כמו שהבינו הגאוני' הנ"ל ואין שום תירץ על קושיות התוס' בזה לפי האמיתת קושייתם. ומאחר שראיתי הגאונים האלו טרחו לתרץ קושיו' התו' אלא שלא עלתה בידם כמו שזכרנו ע"כ נתתי אל לבי לענות חלקי בזה דאע"ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזי דבאמת אחר העיון אין כאן קושיא כלל במה שהקשו התוס' דעיקר החשש דהפסד פירות של אשה היינו במקום שאין לבעל פירות משעת כתיבת הגט כדאית' בפ' ב' דגיטין דף י"ז דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות דהיינו משעת כתיבת הגט דאלו במקום שיש לבעל פירות עד שעת נתינה אין שם חשש פירות וזה שייך בכל גט שאין בו שינוי בין כתיבה לנתינה הן בארוסה בשעת כתיבה ונתינה הן בנשואה בזה שייך הפסד פירות לאשה שהבעל ימכור עד שעת נתינה שלא כדין משא"כ בדין זה דהסופור לא יכתוב הזמן בגט ארוסה משום שמא ישהא ליתן אותו עד אחר שתנשא ובזה אין שייך לומר שהבעל ימכור שלא כדין משעת הכתיבה דהא ודאי יש לו פירות מזמן שהכניסה דכבר נתחרט מליתן הגט ממה שהיה בדעתו בשעת כתיבת הגט וא"כ ודאי יש לבעל פירות עד שעת נתינה דהא אין כאן כתיבה לגמרי אחר הנשואין וכן באומר כשאכנסנה אגרשנה ודאי יש לו פירות אחר הנשואין אף על פי שמגרשה אח"כ ואין שייך כאן משעה שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות דהיינו משעת כתיבת הגט דכאן יש לו פירות אחר כתיבת הגט כיון שנשאה אחר כתיבת הגט וא"כ אין כאן חששא הפסד פירות לא לאשה ולא לבעל ע"כ אין כאן פסול רק משום גיטה קודם לבנה כל זה נראה לי ברור ונכון הגם שרבותינו בעלי התוספת לא הרגישו בזה מ"מ חלקי אמרה נפשי דמקום הניחו לי משמיא בזה בס"ד:

סעיף בעריכה

אשה בעלמא כו' בטור כתב כ' הרמב"ם וכו' וא"א כתב דאפילו לאשה דעלמא הוה גט למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כצ"ל ולא כנמצא בספרים שלנו לדבר שלב"ל דבהדיא אית' בגמרא דהכל מודים בלדבר שלב"ל דל"פ אלא בדבר שלב"ל וכמו שאמרו התוס' בהאשה רבה דנ"ב והקשה ב"י למה הביאו הרא"ש והטור הך מלתא דמ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל כיון דלא קי"ל כוותיה והניח הדבר בצ"ע דהא בהאומר אוקימנא כשיטה להנך רבנן דס"ל אדם מקנה דשב"ל עכ"ל נעלם מן הרב מ"ש הרב בתשובה סי' תל"א וז"ל בכמה מקומות שאמרו כולן אמרו דבר א' הוא שאין הלכה כחד מנייהו אבל כל שאמרו כולן יש להם כן וכן אע"ג דאין הלכה בכולהו יש מהן שהלכה כן תמצא כן פ"קק דסובה גבי סוכה דירת קבע בעי' עכ"ל וא"כ ה"נ אמרו בפרק האומר כולן ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא אמרו כולן אמרו דבר א' אפשר להיות הלכה בחד מנייהו אלא דשאר הוכחות שמביא ב"י הם הוכחות טובות דלא קי"ל אדם מקנה דבר שלב"ל ומו"ח ז"ל תירץ דכתבו כן משום דלהרמב"ם דכתב אינו גט משמע לגמרי אינו גט ולא פסלה מן הכהונה אבל הרא"ש ס"ל קנתה גט זה לענין פסול כהונה כיון דאיכא מ"ד אדם מקנה דשב"ל ואין זה במשמעות דברי הטור ולפי הנלע"ד דיפה כיוונו הרא"ש והטור דהא פסק הרא"ש והטור בח"מ סימן ר"א דבאומר לכשתלד קנה אפי' במזכה לעובד וה"ה בכל דשב"ל אם אומר לכשיהיה לאחר זמן דמהני ואע"ג דמדברי רשב"ם פ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"מ) משמע דלא מהני לכשתלד אלא במזכה העובד מ"מ הרא"ש והטור לא ס"ל כן וכן הביא במרדכי פ' י"נ וז"ל ואני דנתי לפני רבותי דהא דאמר אין אדם מקנה דשב"ל היינו היכא דמזכה לו מעכשיו והשתא לאו בר זכייה הוא אבל היכא דאמר ואחרי לידתי דמשמע אותם יורשים שיהיו אז יזכה בהם כו' ואח"כ הביא שם דגם הרשב"ם ס"ל כן אלא שהביא אח"כ חולק ע"ז ורמ"א בח"מ סי' ר"ט הביא גם הוא שני דיעות האלו שזכרנו לענין דשב"ל באומר שיקנה כשיהיה וא"כ שפיר י"ל דהרא"ש והטור ס"ל ג"כ כדיע' הראשונה וכמו שמהני לכשתלד לענין מזכה לעובר אליבייהו ה"נ מהני לענין כל דשב"ל ולפ"ז נימא דבההיא דאומר לכשאכנסנה או בעבד שאומר האדון לכשאקחך את קנוי לעצמך מהני אפי' למ"ד דאין אדם מקנה דשב"ל וא"ל א"כ למה חשיב בפ' האשה רבה (יבמות דף צ"ג) אותו תנא דהיינו רבי ס"ל אדם מקנה דשב"ל כיון דאמר גבי עבד לכשאקחך קנוי את לעצמך דמהני ולפי מה שאמרנו כ"ע ס"ל כן י"ל דשם אמר כן ר"נ בר יצחק ואיהו ס"ל גם במזכה לעובר לא מהני אומר לכשתלד וכמו דס"ל לרב הונא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג) אבל באמת למאי דס"ל כר"נ שם דמהני לכשתלד במזכה לעובר ה"נ בכל דשב"ל וכבר פסק הרא"ש בפ' מי שמת כר"נ בזה וא"כ ה"נ כאן כאו' לאשה דעלמה לכשאכנסנה אגרשנה שפיר מהני לכ"ע דה"ל כמו לכשתלד ואף את"ל דמאן דס"ל דשב"ל לא קנה ה"ה לכשתלד מ"מ הרא"ש פוסק דמהני ולפ"ז שפיר מביא הרא"ש וטור דלאשה דעלמא הוה גט באומר לכשאכנסנה אגרשנה כיון דהוה כמו לכשתלד ומה שהקשה ב"י דהא הרא"ש פסק בהאומר כסתם מתני' דהאומר לאשה הרי את מקודש' לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי אינה מקודשת משום דהוה דשב"ל נראה דלא קשה מידי דאע"ג דבפ' האומר בקידושין איתא טעמא דאינה מקודש' משום דהוה דשב"ל מ"מ בפ' האשה רבה (יבמות דף צ"ב) אמרו ר' ינאי ור' יוחנן דטעמא דמלתא כמשנה זו דאין קדושין תופסין בה כלל באותה שעה בזה דוקא אמרי' אין אדם מקנה דשב"ל משא"כ באומר לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשה שפיר ראויה אז להתקדש ולהתגרש וא"כ שפיר הביאו הרא"ש והטור אותו מ"ד דאדם מקנה דשב"ל דהיינו מאן דס"ל דמהני לכשתלד ואפי' בדשב"ל דשפיר קי"ל כוותיה בזה עכ"פ כנ"ל ליישב בישוב נכון בס"ד:

ה"ז ספק מגורשת דבגמרא א בעיא בזה אי דמיא יבמתו לארוסה כיון דאגידה ביה א"ד כאשה דעלמא דמיא ואסיקנא בתיקו והטור הביא דין זה בשם הרמב"ם וקשה הא תלמוד ערוך הוא וא"ל דמ"ה כ"כ כדי להוכיח דמה שכתב קודם לזה באשה דעלמא אינו גט היינו שאפי' ספק אין בו דאל"כ היינו יבמתו ז"א דכבר כתב הרמב"ם בהדיא דבכ"מ שכותב הוא אינו גט היינו בטל לגמרי ונראה לתרין דהרא"ש כתב דפי' הבעי' בגמ' הוא מי אמרינן דגט גמור לגמרי הוה א"ד לקולא לגמרי דאפי' ריח הגט אין בו וכ' במסקנא ולא איפשטא לא הוה גט גמור דעבדינן לחומרא בזה יש לטעות ולפמ"ש דהחומרא היא דיש בו ריח הגט לבד לאפוק מאותו צד השני של איבעי' אבל לא מחמרינן כ"כ לענין אם קדשה אחר שתצטרך ממנו גט ע"כ הביא דברי הרמב"ם שכ' בהדיא ה"ז ספק מגורשת ש"מ כל החומרות אמרי' בזה:

סעיף געריכה

ושניהם לזו כתב בפרישה בשם רש"ל ז"ל דלא נותנין בבת אחת אא"כ הוה חציצה אלא זה אחר זה וכן אנו נוהגין בספק ב' גיטין עכ"ל ולעיל סימן קכ"ב סעיף א' כתבתי טעם אחר לזה כתב הטור כתב בעל העיטור ש"מ ספק נערה ספק בוגרת נותן גט לאביה ואח"כ נותן לה ומתגרשת ממ"נ ואינו יודע מה צריך ליתנו לאביה שגם נערה מקבלת כדלקמן עכ"ל וכו' ב"י ואפשר דהעיטור ס"ל דהלכה כר' יהודה דאמר נערה אין שתי ידיו זוכות כאחד כו' וזה יותר תמוה דהאיך יתפוס הלכה דלא כרבנן דפליגי על ר' יהודה ונ"ל דהעיטור מיירי כאן בב' ספיקות וה"ק ספק נערה ספק קטנה ועוד יש ספק שמא היא בוגרת אז ודאי צריכה שני כתובות וזה נכון:

סעיף דעריכה

בעיר שנכתב הגט הוחזק כו' כ"ה ל' הטור וכ"כ גם רש"י בב"מ דף י"ח ד"ה ואפי' במקום וכו' ומו"ח ז"ל כתב דמפי' רש"י משמע דאמקום שנפל בו הגט קאי ומכח זה הקשה על הטור שזכר מקום שנכתב והוא שלא בדקדוק וגם בפ' כל הגט כוונת רש"י כן וקשה דכיון דכ' הטור בסימן קכ"ו בנוסח הגט אנא פלוני דממתא כו' וא"כ אין כאן ספק ממי נפל כיון שנזרע מחמת המקום איזה יב"ש (ולמה כתב הטור במקום שהשיירות מצויות פסול אפילו בלא הוחזקו שני יב"ש בעיר שנכתב הגט) והרב המגיד הקשה כן על רמב"ם ותירץ דאפשר שלא היה כתב שם עירו והוא כשר וגם הטור ס"ל כן לדינא דא"צ לעיכובא רק להזכיר המקום שנחתם שם הגט כדאיתא בסי' קכ"א אלא דאין צורך לזה כמו שנזכר בסמוך ובפרישה כתב כיון שהשירות מצויות יש לחוש דשמא יש עיר אחרת ששמה כשם זה העיר דהא צריך לכתוב ג"כ שם המקום כמו שנתבאר בסי' קכ"ח לדעת רוב הפוסקים עכ"ל ובאמת לא נזכר שם כלל לעיכוב רק במקום כתיבת וחתימת העדים וגם מו"ח ז"ל תירץ כמ"ש בפרישה כיון ששירות מצויות חיישי' שמא יש עוד מקום ששמו כן כדאיתא בגמרא חיישי' לשני שוירי ולעד"נ דלא חיישי' לזה דאע"ג דאמר רב הונא חיישי' לשני שוירי אין מזה ראיה דהוא ס"ל לא תליא מלתא בהוחזקו אבל אחר דמסקי' רבה ורב הונא מודה לו דבעי' נמי הוחזקו גם זה בכלל דכי היכא דלא סגי בהוחזקו שמו לחוד בלא שם אביו ה"נ לענין שם עירו דצריך שיהיו מוחזק שני יב"ש כל אחד ממקום ששמו כמו שנזכר בגט דאין חילוק בין שניהם ממקום אחר או שמוחזק לנו שיש עוד עיר ששמה כן ואם לאו לא מיקרי כלל הוחזקי ב' יב"ש דהא משמע שידוע לו שבכל דבר הנזכר בהם הם שוים ולא איכפת לן בספק שמא יש עוד א' ודבר זה הוא בכ"מ שהקפידו גריעותא דהוחזקו הן ללישנא קמא דר' זירא והיינו כרבה דבעי' שיירות מצויות וגם הוחזק והם ללשון אחרון דר' זירא דהוחזק לחוד מ"מ גריעותא להוחזק אינה אלא בידוע שכל מה שנזכר ב' יב"ש זה הוא שייך בודאי לאחר הן בשמו ושם אביו ואשתו הן בשם העיר הנזכר בו הוא בודאי גם במקום אחר אבל אם אין בירור שיב"ש אחד דר במקום ששמו כשם עיר של זה אין חשש שמא יש עוד עיר אחרת כל שנכתב שם המקום שלו וכן מבואר ברש"י פ' כל הגט שכ' אבל אם לא הוחזקו מספק לא אמרינן דילמא איתניהו ולא ידעינן אי יש אחרת ששמה כזו עכ"ל כנ"ל ברור וכן משמע מהג"ה דס"ס זה (דברי המגיה אחר שראיתי כאן שהב"ש הקשה על רמ"א כאן בהג"ה ובד"מ אמרתי לברר הסוגיא ולפרשה לפ"ד הט"ז שכתב אפי' בשיירו' מצויות לא חיישי' שמא יש עיר אחרת ששמה כזו כי אם בידוע שיש עוד עיר אחרת ששמה כזו אז חיישו' שמא מאחר נפל כשהשיירות מצויות כו' ע"ש ונ"ל לפרש הסוגיא לדבריו כך הא דקאמרי בגמרא ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו ב' יב"ש בעיר א' ה"פ דוקא כשהשיירות מצויות והוחזקו ב' יב"ש בעיר א' אז חיישי' שמא אותו אחר איבד כאן גט כזה וכן משמע בתוס' וא"כ ה"ה באם לא הוחזקו בעיר א' ב' יב"ש רק שהוחזק עוד עיר אחרת ששמה כזו ויש בה אדם ששמו ושם אשתו כזה אז חיישינן גם כן כשהשיירות מצויות דלא שנא אם הוחזק באותו עיר שני יב"ש דיש לחוש שמא מאחר נפל או שהוחזק עוד עיר אחרת בשם זה ויש בה יב"ש דיש לחוש לזה אבל בלא הוחזק עוד עיר אחרת ששמה כזו בודאי אין חשש לעיר אחרת אם נכתב שם העיר בגט לזה כוין רש"י שכ' אבל בלא הוחזקו מספיקא לא אמרי' דלמא איתניהו ולא ידעי' או שמא יש עיר אחרת ששמה כזו ויש בה אדם ששמו ושם אשתו שוים לזה עכ"ל דלמא דלכאורה הוא מיותר דלא היה לו להאירך בלשונו רק היה לו לכתוב אבל בלא הוחזק מספיקא לא חיישי' ליב"ש א' א"ו דרש"י בא להודות בזה דאף לא הוזכר בגמרא רק דהוחזק ב' יב"ש בעיר א' ודאי גם בהוחזק עוד עיר אחרת ששמה כזו ויש בה אדם כזה חיישי' ג"כ כן כמ"ש ולזה כ' אבל בלא הוחזק מספקא לא חיישי' דלא איתנהו ולא ידעי' ר"ל באותה עיר עצמה לא חיישי' מספקא ליוסף ב"ש א' או שמא יש עיר אחרת ששמה כזו כו' לזה ג"כ לא חיישי' אבל בהוחזק עיר אחרת כזו בזה ודאי שוים הם אם הוחזק בעיר א' והא דלא קאמר בגמרא ג"כ שהוחזק עוד עיר אחרת ששמה כזו משום דא"צ דהדין שוה ואפשר שהוא אפי' יותר מסתבר טפי וגם נוכל לפרש המתני' בלא נכתב בגט שם העיר כלל לכן קיצר הש"ס וכ' סתם והיא דהוחזקו כו' ולזה כיון הט"ז שכ' וכן מבואר ברש"י פ' כל הגט שכ' אבל אם לא הוחזקו מספיקא כו' ר"ל ג"כ מכח יתור הל' שכ' רש"י דלמא איתנהו כו' או שמא יש עיר אחרת כו' בא להורות בזה דהדין כן גם בהוחזק' שם העיר אחרת כזו ובה יב"ש ושם אשתו כזו אף שלא הוחזקו בעיר א' שני יב"ש כמ"ש ומוכיח הש"ס דבפי' דוקא גם הוחזקו ב' יב"ש בעיר א' מדאמר רבה בבי דינא דרב הונא יחזיר ולא חייש לשמא יש עוד אדם ששמו יב"ש בעיר ההיא ולא ידעינן ש"מ דבעי' הוחזקו דוקא ואע"ג דבב"מ דף י"ח כתב רש"י בד"ה חיישי' לב' שוירי כו' ויודעין אנו שאין שם שוירי ב' אנשים כו' ע"ש רש"י כתב כן לרב הונא אף אם היינו יודעים בודאי שאין שם ב' אנשים ששמותיהן שוים היינו חוששין לב' שוירי אבל לפי האמת לא היה מוחזקים ב' אנשים ששמותיה' שוים וגם לא היו יודעין בודאי שאין שם כדפי' רש"י בפ' כל הגט שכ' רק ולא הוחזקו ב' יב"ש באותה העיר משמע דגם לא היה יודעין בודאי שאין שם ורש"י דגיטין הוא עיקר דכל המסכתא מיירי מדיני גיטין וכן משמע כפי' רש"י בב"מ דף כ' ע"ב ע"ש בד"ה הרי זה יחזיר כו' וממילא בעיר אחרת נמי הדין דבעי' הוחזק דוקא כמ"ש וא"כ גם לל' אחרון דר' זירא כשהשיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו ופליגי דרבה מיירי ג"כ בנדון זהו כשהשיירות מצויות חיישי' שמא יש עוד יב"ש בעיר ההוא ולא ידעינן וה"ה בהוחזק עור עיר אחרת ששמה כזו ולא הוחזקו בה יב"ש דחישי' כשהשיירו' מצויות ופליגא דרבה דבעי הוחזקו דוקא אבל באין ידוע אם יש עיר אחרת ששמה כזו לא חיישי' לשמא יש עוד אחרת ששמה כזו או י"ל דר' דרא מוקי ליה בלא נכתב כלל שם העיר בגט אבל כשנכת' שם העיר בגט ודאי לא חיישי' לעיר אחרת כלל בלא הוחזק עוד עיר אחרת ששמה כזו וכזה מיושב תמיהת ב"ש על רמ"א שכ' שם הוזכר שם העיר בגט אין לחוש לשיירות מצויו' כו' וכ' הב"ש ז"ל מבואר דאיירי שנכתב בגט שם העיר ומ"מ היכא דשיירות מצויו' חיישי' שמא יש עוד מקום כשם מקום דכתיבה אע"ג דלא הוחזקו שני עיירות ששמותיהן שוים עכ"ל ולא זו הדרך כלל דבלא הוחזקו שני עיירו' בשם א' לא חיישי' לעיר אחרת כמ"ש אלא דהטור מיירי דחיישי' לאותה עיר גופא שמא יש בה עוד יב"ש ולא ידעינן או כשיש עוד עיר אחרת בידוע ששמה כזו כמ"ש ומ"ש הב"ש וכמ"ש בש"ס חיישי' לשני שוירי כבר כ' הט"ז דזה היה דעת רב הונא קודם מסקנת רבה אבל אחר המסקנא גם רב הונא מודה דלא חיישי' וכן ס"ל לר' זירא ומה שמקשה עוד דא"כ מנ"ל להוכיח בש"ס דרבה ס"ל דוקא שכיח והוחזקו לא מחזרינן מדאמר להחזיר הגט שכ' בי שוירי מתא ושם היו שיירות מצויות דלמא שאני התם דנכתב שם העיר בגט ואין לחוש לעיר אחרת כיון שלא הוחזקו עיר אחרת בשם זו ומתני' איירי שלא נכתב שם העיר בגט להכי חישי' אף בלא הוחזקו ב' יב"ש לפמ"ש לק"מ דהוכחת ש"ס הוא מדאמר להחזיר הגט ולא חש שמא יש עוד יב"ש באותו מקום דהיינו בשיירי גופיה ולא ידעינן ליה ש"מ דבעי' הוחזקו דוקא וה"ה בהוחזקו שם עוד אחרת כזו ויש בה יב"ש כזה אע"ג דלא הוחזקו ב' יב"ש בעיר אחת דחד דינא הוא כמ"ש וא"כ אף אם מתניתין איירי שלא נכתב שם העיר בגט לא חיישי' בלא הוחזקו עוד יב"ש כמו דלא חיישי' בנכתב שם העיר בגט והוחזק עיר אחרת ששמה כזו רק שלא הוחזק עוד יב"ש אחר דהשתא הדין שוין בזה בתרווייהו אבל לדעת הב"ש דחיישינן לעיר אחרת אע"פ דלא ידעינן בבירור אם שמה כזו עדיין אין קושייתו מיושבת כלל דמאי מדייק הש"ס דבעי' גם הוחזקו אף שהשיירות מצוים מהא דאמ' רבה להחזיר הגט בבי דינא דרב הונא דלמא איירי מתני בלא נכתכ שם העיר בגט ולחששות הרבה כמו שהיה בבי דינא דר"ה שהיה כתוב בו בשוירי מתא דעל רכיש נהרא והיה צריך לחוש שיהיה שם העיר ושם הנהר ושמו ושם אשתו שוין חששו' הרבה כזה לא חייש אבל במתני' דלא נכתב שם העיר בגט וא"צ רק לחוש שיהיה שמו ושם אשתו שוים לזה חיישי' ומ"ש גם רש"י כתב בסוגיא זו והוא דלא הוחזקו כו' ופרש"י ולא חיישי' שמא יש עוד עיר אחרת ששמה כזו ומדייק הב"ש מזה מכלל להמסקנא היכא דשכיח שיירות חיישי' שמא יש עוד עיר אחרת כשמה של זו ור"ל בזה דהיינו לפי מאי דקי"ל כלישנא בתרא דר' זירא פליג ארבה דבשיירות לחוד חיישינן שמא מאחר נפל לזה חיישי' לעיר אחרת כך עלתה על דעתו ואינו כן אלא כמ"ש דגם ר' זירא מודה דבזה חיישי' מספק על עיר אחרת אלא דבהא פליג ארבה דרבה ס"ל דלא חיישינן לאותה עיר גופיה אפי' בשיירות מצוים אלא בהוחזקו שם שני יב"ש ור' זירא ס"ל דחיישי' ככשהשיירות מצויו' ליב"ש אחר מאותה עיר עצמה אע"ג דלא הוחזקו ולא ידעינן וכמו כן כשידוע שיש עיר אחרת כשמה של זו חיישי' אע"ג דלא הוחזקו עוד יב"ש בה כמ"ש ומעתה גם מה שמתמיה על הד"מ שכ' בשם הרא"ש דאם הוזכר שם העיר אין לחוש לשיירו' מצויות דלא חיישי לשני עיירות וכן הוא בש"ס פ' כל הגט וכתב הוא דזה דוקא לרבה דס"ל דבעי' תרתי לריעותא אבל לדידן דקי"ל בחד לריעותא לא מחזרינן חיישי' לשני שיירי אם שיירות מצויות אפילו לא הוחזקו עכ"ל אין אחר תמיהתו כלום לפימ"ש דאף לדידן דקי"ל כר' זירא בחדא אין מחזירין לא חיישי' לשתי עיירות בלא הוחזק שם עיר אחרת ששמה כזו וכן מה שרוצה לפרש תשובת הרא"ש שכ' דלא חיישי' לשתי עיירות ששמותיהן שוות כיון שלא הוחזק ולא שכיח שיירתא דה"פ דמהני שם העיר אם לא הוחזק עוד עיר אחרת כך הוא ולא שכיח שיירות אז אפי' במקום שנמצא הוחזק עוד יב"ש לא חייש' עכ"ל משמע מדבריו דאם היה מוחזק עיר אחרת ששמה כך ס"ל להרא"ש דחיישי' ליב"ש אחר אע"ג דלא הוחזק כלל ולא שכיח שיירות זה לא נמצא כלל לא בש"ס ולא בפוסקים דאף ללישנא בתרא דר' זירא דבשיירות מצויות לחוד לא מהדרינן אף שלא הוחזקו שני יב"ש וכתבו הפוסקים דכ"ש בהוחזקו ולא שכיח שיירות היינו דוקא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון אבל לא בהוחזקו עוד עיר אחרת ולא הוחזקו וכ"ש דבזה ודאי לא חיישי' בדלא שכיח שיירות ומה שנמצא עוד יב"ש במקום שנמצא לא מעלה ולא מוריד כיון שנכתב שם העיר בגט ואין שמה של מקום הנמצא שם כן ותשובת הרא"ש מיירי ודאי כמו שמפורש הד"מ וא"ל על רמ"א שכתכ דאם הוזכר שם העיר בגט אין לחוש לשיירות מצויות דאין חוששין לשתי עיירות ששמם שוים הא עכ"פ יש לחוש לאותה עיר עצמה לפי מה דקיי"ל כר' זירא דבשיירות לחוד לא מהדרינן וכמ"ש י"ל דרמ"א מיירי היכא דידעינן בבירור גמור דליכא יב"ש אחר בעיר שבכתב הגט אז אין לחוש ליב"ש אחר מעיר אחרת אף שהשיירות מצויית כיון שנכתב שם העיר בגט ולא הוחזק עוד מקום ששמו כן אבל בדלא ידעינן בבירור דליכא שום יב"ש עוד במקום כתיבת הגט וגם לא הוחזקו שני יב"ש בבירור בזה ודאי דחיישי' ליב"ש אחר מאותה עיר עצמה היכא דשכיח שיירות לפי מאי דקי"ל כלישנא בתרא דר' זירא וע' מ"ש בע"ה במס' בבא מציעא דף י"ח ע"ב עכד"ה):

ושמות נשותיהן שוים כ"כ רש"י ותוס' וכל הפוסקים אלא דמו"ח ז"ל כ' אבל בשלטי הגבורים דף תקס"ז בפ' כל הגט (כתב) ע"ש ר"י אחרון ז"ל דאע"פ שאין שמות הנשים שוות חיישינן שמא קידשה אחרת ששמה כשם אשתו של זה וכ' לה גט והכי נקטינן בשני יב"ש בעיר אחת דאין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה אע"פ שאין שמות נשותיהם שוות דחוששין שמא קידש אחרת עכ"ל ולעד"נ דכל שאין ידוע לנו שיווי שם הנשים זו כזו לא מיקרי כלל הוחזקו ב' יב"ש כמו שאין חשש שמא יש עיר ששמה כזו וכ"ש בינינו דאין נושאין ב' נשים דאין חשש כלל כל (שאין) שמות הנשים שוים בבירור וע' סי' קל"ו סעיף ו':

ויש לו סי' ט"ע בכלי כו' כ"ז הוא לשון הטור ומו"ח ז"ל דקדק מדלא זכר כאן סי' מובהק כמו ברישא גבי גט משמע דכאן ל"צ מובהק כיון דאיכא תרתי למעליותא דיודע דבכלי אבדו וגם יש לו סי' בכלי אע"פ שאינו מובהק חשוב כמו מובהק כן נראה מדברי התוס' ורשב"א שם עכ"ל אין לסמוך ע"ז דהתוס' כתבו בפ' כל הגט שם דמה שאומר שאבד בדלוסקמא לא הוה סי' דדרך להניח שטר בדלוסקמא כו' ואפי' הוה סי' מובהק להחזיר גט לא הוה כו' עכ"ל הרי שכתבו תחלה דמה שנותן סי' שהניח בכלי לא הוה סי' כלל אלא שדרך רבותא אמרו להחמיר אח"כ אפילו את"ל דהוה סי' לא הוה סי' מובהק לגט אבל לא נתכוונ' להקל דמהני ע"י צירוף ותו דכבר כ' מהרא"י והביאו רמ"א לעיל סי' י"ז סעיף כ"ד דאפי' ק' סימנים שאינם מובהקים אינם מצטרפים והטור כאן סמך על הרישא דנקט סי' מובהק בגט וע"ז אמר דה"ה בכלי דמהני סי' והיינו נמי דוקא מובהק וט"ע הוה נמי (כמו) סי' מובהק והא דבעי' בגט סי' מובהק דמספקא לן אי סימנים דאורייתא או דרבנן משום הכי בעי' לגט מובהק דמהני אפי' מן התורה והיינו גבי איסור אבל לענין אבידה סגי מדרבנן אפילו באין מובהק:

קשור בכיס דאיתא בגמ' דכיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי ושם מפורש טעמא והא דמהני כאן בכיס וארנקי וטבעת כתבו התוס' ביבמות דף ק"ב דמיירי שמצאו בעצמו ומכיר הכיס בט"ע ונאמן במגו דלא אבדתיו אי נמי שיש עדים שהכיס כו' הם שלו וידוע שם אי נמי דחשיבי כיס וטבעת סי' מובהק עכ"ל ולפי התירוץ האחרון דהוה קשירה סי' מובהק ממילא מהני אפי' אם אחר מוצאו והשליח הזה נותן סי' זה משא"כ לתירוצים ראשונים ל"מ סי' זה במצאו אחר ובעי' דוקא שמצא הוא שיהיה לו מגו דלא אבדתיו או עדים שהכיס שלו ובזה מהני אפי' מצא אחר ומל' הטור וש"ע אין הכרע האיך ס"ל ולכאורה מל' הטור וש"ע בזה דל"מ סי' מובהק בגט או בכלי אלא בחדא לריעותא דהיינו או שיירות מצויות או הוחזקו אבל בתרתי לריעותא לא מדכתבו זה דוקא בחדא לריעותא והאמת אינו כן דכיון דלענין הלכה קי"ל בחדא לריעותא לאיסור ה"ל ממש כמו תרתי לריעותא ומה דמהני בזה מהני נמי בזה והטור לא נקט חדא לריעותא אלא לפסק לחומרא דגופה דגם זה אוסר ובעי' סי' מובהק וכ"כ ב"י בשם הרשב"א בפי' דאפי' לזמן מרובה ואפי' שכיחי שיירתא והוחזקו בסימנים מובהקים או בעדים מהדרינן עכ"ל:

לא היה בעיר דחיישי' שמא אמר לעדים במקום אחר לכתוב גט לאשתו והם לא כתבוהו עד שבאו לאותו העיר שנכתוב הגט ושמא ליב"ש אחר הוא גט זה:

וכן אם ראה שעבר כו' לכאורה קשה מנא ליה להטור דבר זה שיאסור אפי' אם יש תרתי לטיבותא דבגמרא לא אמרינן דבר זה אלא לענין שאם ראה שלא עבר מהני במקום שיש ריעותא ומנלן לומר דאם ראה שעבר יפסול אפי' במקום דליכא ריעותא כלל ונראה דס"ל דאם ראה שעבר גרע טפי משיירות מצויות דשם אין ברי כ"כ שהיה שם אדם אחר באותה פעם כמו שראה בבירור שהיה שם דרך אחר באותו פעם בבירור ע"כ ודאי יש איסור כזה כנלענ"ד. וראיתי למו"ח ז"ל הקשה על הטור בזה דבראה שעבר אפי' בתרתי לטיבותא אסור דהא כתב הרא"ש דברי הרי"ף וז"ל דלחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו בב' יב"ש חיישי' כו' וכ"כ הטור עצמו בסוף הסי' דהיכא שלא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא מחזירין בלא סי' אפי' שהה כדי שיעבור אדם ומכח זה דחק עצמו לתקן דברי הטור כאן מאד ואח"כ כ' שט"ס הוא בטור בס"ס זה ובמקום שכתוב שם אפי' שהה כדי לעבור צ"ל אפי' שהה אדם שם והכל הוא דבתרתי לטיבותא מחזירין אפי' בראה שעבר שם וכ"ז הוא שלא כמשפט דג' חלוקות ישנן בזה דאם ראה בודאי שלא עבר שם זהו לאלתר ומותר אפי' בתרתי לריעותא ואם שם ספק אם עבר אסור אפי' ביש חד צד לריעותא וזהו לזמן מרובה דאמר בברייתא ומותר בתרתי לטיבותא ואם ראה בודאי שעבר אסור אפי' בתרתי לטיבותא והיינו דכתב הטור בס"ס זה אפי' שהה כדי לעבור פי' איכא ספיקא אם עבר מ"ה מותר בתרתי לטיבותא ומ"ש הרא"ש לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם פי' שאין היתר אלא בודאי לא עבר אבל אם ראה פי' שאין כאן ודאי לא ראה אלא אפשר שעבר בזה אסור בהוחזק לחוד וכן בשכיח שיירתא לחוד וכן בחלוקה הג' דהיינו ודאי ראה (שלא עבר) [צ"ל שעבר] (דמותר) [צ"ל דאסור] אפי' בתרתי (לריעותא) [צ"ל לטיבותא]לא הוצרך להזכיר מטעם שזכרתי בסמוך דזהו גרע משכיח שיירא כיון שודאי עבר ממילא גרע טפי מתרתי לריעותא וכ"כ הטור בהדיא ברמזים פרק כל הגט ע"ש ובחנם טרח מו"ח ז"ל בזה:

אפי' הו' גוי דאפשר לשלוח גט ע"י עכו"ם בענין שנזכר בסי' קמ"א:

אפילו אין מעידים בפי' שזה הוא חתימת ידם הטעם דאין השליח חשוד לשקר במזיד לקלקלה בשביל שלא יפסיד שכרו ואף ע"ג דאח"כ בסמוך גבי ט"ע אינו נאמן אלא כשמצאו בעצמו מטעם מגו שאני התם דאנו חוששין שהוא טועה בט"ע ואומר שמכירו לפי שחושב בלבו האיך מתרמי מלתא שאלו העדים חתמו על גט אחר ששמו כך וע"כ טועה בט"ע שלו:

אפי' שהא כדי שיעבור כולי כבר נתבאר דבודאי עבר ל"מ אפילו תרתי לטיבותא:

ויש שפסקו הוא דעת הרמב"ם כפי הפי' אשר כתב ה' המגיד מביאו ב"י בקיצור דס"ל דלר' זירא הוחזקו בלא שיירות מצויות לא מעלה ולא מוריד אלא בשיירו' מצויות מחלק בדין איזה מקרי לאלתר דאסור לאלתר דיש פלוגתא אם לאלתר הוא לא שהה כדי שיעבור שם אדם והיינו חומרא או שיעורו כדי שישהה אדם שם והיינו קולא ובחדא לריעותא דהיינו שיירות מצויות לחוד אזלינן בשיעור לאלתר לקולא ואם יש עוד ריעותא דהיינו הוחזקו אזלינן בשיעור לאלתר לחומרא:

דאין חוששין לב' עיירות כו' כבר כתבתי בתחילת סעי' ד' שם עיקר הסוגיא בהוחזקו דבעינן שיווי להמקומות בבירור כמו בשם אביו ושם אשתו ולא ידענא למה כתב רמ"א בזה לשון י"א הטור מביא כאן לחלק בין גט למיתה לענין אי בעינן תרתי לריעותא דבמיתה משום עיגון קי"ל כרבה דבעינן דוקא תרתי לריעותא: