ט"ז על אבן העזר כב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ב עריכה
(א) על יחוד פנויה. דוקא ישראלי שיש בה איסור נדה דאוריית' משא"כ בגוי' דנשג"ז הוא מדרבנן אצלה ע"כ לא גזרו על יחודה עד שמאי והלל כנלע"ד:
סעיף ה עריכה
(ב) אפילו עם אנשים הרבה. במשנה אמרינן דבזה אין איסור יחוד דדוקא בנשים אפילו הרבה יש איסור דדעתן קלות אבל לא באנשים אלא דאמר רב דמשנתינו דוק' בכשרים אבל בפריצות אפילו י' לא מהני ואמר רב עוד דכשרים היינו דוק' כגון רב חנינא וחבריו ע"כ כתב הרמב"ם בזה לאיסור כי אין בינינו כשרים כל כך והי"א דמתיר בכשרים ס"ל דרב לא אמר כן להחמיר אלא דלא רצה ליטול עליו שם כשרים מחמת ענוה אבל באמת אפילו סתם בני אדם מקרי כשרים לענין זה דהא בסיפ' לא מחמיר אלא בפריצים משמע מפורסמים לפריצים ממילא בסתם הוה בכלל כשרים כנלע"ד:
(ג) עד שתהיה אשתו כו' זהו לשון הרמב"ם וכתב רש"ל מ"כ יש כאן ב' נשים ואפ"ה לא שרי אא"כ אשתו עמו וא"כ מ"ש אח"כ ונשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין משום יחוד צ"ל דבג' נשים איירי וכן הוא במ"מ אבל בסמ"ג כ' ג"כ כזה והוא כ' להדי' אח"כ אף שאיש א' לא יתייחד עם ב' נשים עם ג' שרי א"כ אי איירי בג' נשים אפילו איש א' שרי וצ"ל דמ"ש אח"כ אשתו של א' מהם דשם לא חשיב ליה כמו נשים הרבה עם אנשים הרבה דהאי איש עם אשתו חשיב' כמאן דלית' לגבי אינך וכמו שהשיג הטור כאן אלא כשיש ב' נשים שאין להם אנשים ביניהם אז היא שרי טפי לכ"ע נ"ל עכ"ל וגם מו"ח ז"ל כתב דרבותא יש באשתו שמותר. ולעד"נ שאין מקום כלל להך סברא דאיש ואשתו חשיבים כמאן דליתנהו מאיזה טעם נימא הכי דאדרבא אלו הוויין שומרים טפי כאן בכלל החשד ולמה יגרעו משאר אנשים ונשים שהם בכלל החשד ומה שהקשה ברמב"ם למה צריך דוקא אשתו עמו הא אפי' אשה אחרת שרי כיון שיש כאן ב' אנשים וב' נשים לק"מ דודאי ס"ל לרמב"ם דב' נשים וב' אנשים נמי בכלל אנשים ונשים הרבה דקאמר בסיפא להתיר אלא דכאן אומר איסור כולל דהיינו מה שהתחיל לומר לא תתייחד אשה אחת היינו עם איש א' אלא דאח"כ אמר אפי' עם אנשים הרבה והוא רוצה להורות להיתר אפי' באיש א' ואשה אחת ובזה לא מהני תוספות אשה אחרת מעלמא כיון דהתחיל באיש א' ע"כ קמ"ל בזה דאפי' עם איש א' יש היתר דהיינו באשתו עמו ואם הי' מסיים עד שתהא עוד אשה שם אפי' מעלמא ה"א דגם באיש אחד עמהם שרי וזה אינו וא"ל א"כ נטעה לומר דבאנשים הרבה אין היתר כ"א באשתו דוקא ולא באחרת דבזה סומך על מ"ש בסיפא דאנשים ונשים הרבה ובזה נכלל גם ב' אנשים וב' נשים דמקרי הרבה דאל"כ היה לו לכתוב אבל (אם) בשניהם ב' אסור אלא ודאי דגם ב' קרוים הרבה כנ"ל ברור וובחנם טרחו לתרץ קושיא הנ"ל כי אין כאן קושי' כלל בטור איתא שמי שעסקו עם נשים לא יתייחד עמהם משמע אם עסקו עם הנשים דבמשנה יש חומרא בעסקו עם הנשים לענין היחוד וא"כ צריך להיות בענין שלגבי אחר יש היתר ופי' רש"י דהיינו עם נשים הרבה דמותר באחר והתו' הקשו דהא אמרינן בסמך דאנשים בפנים ונשים בחוץ דאסור אפי' נשים הרבה לכן נ"ל דהחומרא היא דאפי' אשתו עמו דאסור ברוכל שעסקו עם הנשים אבל הרמב"ם ס"ל דנקט עסקו עם הנשים הוא לרבותא דאע"ג דהורגל עם נשים אסור ביחוד כ"ש אחר וזהו מ"ש כאן בסעיף ז':
(ד) נשים הרבה כו' מבואר בסמוך לעיל דאפי' שנים מקרי הרבה להרמב"ם:
סעיף ו עריכה
(ה) היו אנשים כו' בגמ' איתא ב' סברות בזה סברא קמא דאנשים מבחוץ עדי וסברא שני' דנשים מבחוץ עדיף וקי"ל לאיסור היחוד בתרווייהו והקשה בדרישה דמשמע דאשה א' בין הרבה אנשים דחוששין משם יחוד והא סבר הרא"ש דאשה בין הרבה אנשים מותר בכשרים ורש"ל תירץ דדהיתר הוא בכשרים כרב חנינא ולדידן לית לן כשרים כאלו וקשה דהיינו להרמב"ם כמו שזכרתי בסמך לעיל אבל לשאר פוסקים דהיינו הרא"ש דמותר קשה ותירץ בדרישה דכאן מיירי בפריצים וע"ז האריך ומו"ח ז"ל תירץ שיש חילוק בין בתים לההיא דלעיל ביחוד עם אנשים הרבה ואיני מכיר בחילוק זה כלל ולי נראה לתרץ בדר זה דבגמ' איתא בלשון זה א"ר כהנ' אנשים מבחוץ ונשים מבפנים אין חוששין ליחוד אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין משום יחוד במתני' תנא איפכא אמר אביי אנן נעבד לחומרא ויש לפרש מימרא זו בדרך זה דודאי כל זמן שיש נשים הרבה או אנישם הרבה אין איסור יחוד כמו בעלמא אלא דהכא קאמר בענין אחר קודם המסקנא דחד לישנא ס"ל דאם יש אנשים בחוץ ונשים בפנים יש בזה מעליות' דהיינו אף אם יפרוש איש א' ויבא לפנים יש עליו מורא לעשות עבירה אף אם יבא לפעמים שיהיה פעמים רק אשה אחת ויש בזה איסור יחוד בעלמא כאן אין איסור כיון דמרתת שירגישו בזה שהולך לבית הפנימי כי מה יש לו שם לעשות וילכו אחריו לאפרושי מאיסורא משא"כ באם הנשים בבית החיצון לא ירגישו אחריו כיון שמהלך הוא שם וכן אם יפריש א' מן הנשים בבית החיצון ולא יהיה שם באותו פעם רק איש א' מרתת לקלקל שמא תבא עוד אשה מבית הפנימי כיון שהמהלך הוא שם בשתי נשים יש איסור וללשון אחר הוה גריעותא באנשים בחוץ ונשים בפנים אם יבא שם א' מבית החיצון ולא תהי' שם רק אשה א' באותו פעם לא יהיה עליו מורא לקלקל כיון שבני החיצון אין להם מהלך לבית הפנימי ונן קי"ל כתרווייהו לחומרא דגם בכה"ג אוסר היחוד כמו שאוסר בשאר מקומות הן באנשים מבחוץ הן בנשים לחוץ ועפ"ז נבאר ג"כ דעת רש"י שכתב על אנשים מבחוץ שאין חוששין שהחיצונים אין להם דרך לפנים ואיך יתייחד איש אד עם הנשים זה לחד לישנא ולאידך לישנא איפכ' אנשים בחוץ חוששין שמא יכנוס א' לפנים ולא ירגישו בו חביריו אנשים בפנים ונשים בחוץ אין חוששין שמא תכנס הוא לפנים דלא איכפת לן דאשה מתייחדת עם ב' אנשים ואם א' מהם יוצא בין הנשים אין זה יחוד דמסתפי שמא יצא א' מהן אחריו שדרך הפנימית על החיצונה והקשו התו' במשנה דמי שעסקיו עם הנשים פי' רש"י דאחר שאין עסקיו כו' מותר עם נשים הרבה ובשני בתים אמרינן באנשים בפנים ונשים מבחוץ חוששים משום (שמא) יתיחד עם נשים הרבה ונ"ל דלק"מ על רש"י דמ"ש כאן באנשים מבפנים כו' דחוששין שמא יצא ומתייחד עם הנשים ללישנ' קמא אין פרושו עם נשים הרבה אלא יתייחד עם מי שאסור להתייחד דהיינו ב' נשים שאסורים להתיחד לרש"י באיש אחד כדין איסור יחוד בעלמא אלא דקמ"ל שיזהרו שלא יעשו הדירה בענין זה דשמ' יבאו לידי איסור יחוד באיזה פעם דהיינו שלא יהיה רק ב' אנישם ויצא א' שם וכן לישנא בתרא באנשים בחוץ חוששין שמא יכנוס א' באותו פעם שלא יהיה רק ב' נים שם נמצא דבין לרש"י ובין להרא"ש מיירי באם פי' אחד מהם דיש איסור בפרישתו ולפעמים אין איסור כי חילוק הלשונות ואע"ג דהרא"ש לא זכר כלום מן פי' א' מהם הטור זכר זה והוא אזיל לשיטת הרא"ש והכל ניחא בס"ד:
דברי המגיה ביאור פירושו נ"ל כך הא דאמר אנשים כו' או להיפך מיירי בנשים הרבה וללשון הא' דהיינו הנשים בפנים בין אם יבא איש א' אצלם ולא ימצא רק אשה אחת וה"ה ב' דהוה נמי כלל איסור יחוד בעלמא כאן אין איסור דמרתת שמא ירגישו בו כו' וכן אם יפרוש אש בחוץ ולא ימצא שם רק א' נמי מרתת שמא יבא עוד אשה מבפנים ור"ל אחר שיבא עוד אחד לא הוה גם כן איסור יחוד כמו בעלמא דאסור להתיחד עם ב' נשים דכאן מרתת שמא יב עוד אש דהיינו שלישית מבפנים לזה כתב ובשני נשים יש איסור ר"ל אם אין שם רק שתי נשים לא יותר אף בנשים בפני' יש איסור שמא לא ימצא רק איש א' ואז אסור דאינו מרתת שמא יבא עוד שניה דהא גם אם יבא שניה יש חשד גם עם שניה ולזה כתב ואנן קי"ל בתרווייהו לחומרא דגם בכה"ג כולי ר"ל גם בזה דאיכא למימר שמ ירגישו כו' או דמרתת כו' וליכא יחוד אסרינן ובזה תבין כל הסעיף קטן הנ"ל ע"כ ד"ה:
סעיף ז עריכה
(ו) אפי' מי שעסקיו כו' זה דעת הרמב"ם דהתני דנקט מי שיעסקיו כו' לא יתייחד היינו לרבותא דאפי' זה לא יתייחד כמו אדם אחר ול"ת דזה שרגיל עם הנשים אין לו הרהור כ"כ אבל רש"י ותו' מפרשים דהתנ' נתן בזה חומרא מכאדם אחר לרש"י הוה החומרא לענין נשים הרבה דהיינו יותר משתים ולהתו' החומרא אפי' אשתו עמו לא מועיל בזה וכבר זכר רמ"א דיעות רש"י במ"ש בסעיף ה' ויש מתירין איש א' כו' אבל התו' לא זכר שלא מהני אשתו עמו במי שעסקיו כו' ולא ידענא למה דודאי יש לחוש להחמיר בזה:
סעיף ח עריכה
(ז) אין חוששין להתייחד כו' רש"י פי' בגמרא וז"ל אין חוששין למה משום יחוד להלקות' דמסתפי מבעל השת' אתי וכתבו התו' דמשמע איסורא איכא אם כן קשה (מאי פריך בסמוך) ממעשה דרב ביבי שלא רצה לייחד עם האשה בעלת הבית והיה לה בעל ומשנינן שאני התם שהיה שושבינו שלו וגס בה ולדברי רש"י לא פריך מידי דהא עכ"פ יש איסור בזה (ונראה לפרש אין חוששין כלל משום יחוד אפי' איסורא ליכא עכ"ל) והא דקטי (רש"י) להלקותו לא למידק דאיסור יש דודאי לא מצינו חילוק בין איסור למלקות דבכ"מ שיש איסור יש מלקות חוץ מאשת איש כמ"ש סעיף ב' ורש"י כאן בא לתקן של"ת דמיירי כאן מן איסור אשה על בעלה דכן משמע דלכאורה לשון אין חוששין הלשון קאי על הב"ד ועז"ק דהא בכל אדם אין אוסרים על היחוד לכך פי' דכאן לא קאי רק על המלקות לא על איסור על בעלה אלא דק' מאי רבותא דבעלה בעיר הא אפי' באין בעלה בעיר אין מלקין על היחוד להוציא לעז על בניה ונר' לתרץ כיון שהטעם משו הוצאת לעז א"כ אין פטור אלא כשיש לה בנים אבל באין לה בנים מלקין אותו כמו שמצינו חילוק בין יש בנים או לא בסי' י"א וא"כ נתרץ זה דהכא מיירי באין לה בנים וראוי להלקותו ואפ"ה כשבעלה בעיר אין לוקין ומו"ח ז"ל חילק בין לוקין את שנים או לוקין אותו לבד ולא ידענא שום חילוק בזה דודאי במקום שלוקין לוקין את שניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה:
סעיף ט עריכה
(ט) בית שפתחו כו' גם בזה יש איסור יחוד כשקינא לה עמו כמ"ש בסעיף ח' והוא מבואר להדיא בתה סי' רמ"ד בשם תו' דסוטה אבל ודאי גס בה או קריבתו ודאי מועיל לה פתחו לרה"ר:
דברי המגיה כתב בחמ"ח בס"ק י"ג בית שפתחו פתוח לר"ה נר' דה"נ בגס בה ובקינא לה אסור וכן הוא בת"ה סי' רמ"ד עכ"ל זה לא נמצא בת"ה רק אאם קינא לה כ"כ בשם תו' דסוטה דחוששין לה משום יחוד בפתחו פתוח לר"ה וטעם שם משום דפרוצית' היא דקינא לה ועבדי אבל בגס בה לית' שם וגם טעם זה ליתא בגס בה ואין סברא להחמיר וגם שם לא היה השאלה רק אאם בעלה בעיר וקינא לה אם חוששין משום יחוד והשיב דחוששין דהואיל וקינא לה ועבדי פריצות' מקרי וכן מצאתי בתו' דסוטה לענין פתחו פתוח לר"ה כו' וכ"ש כאן עכ"ל הרי דיותר איכא דחשש יחוד באם בעלה בעיר מבפתחו פתוח לר"ה שהרי כתב בדרך כ"ש אבעלה בעיר ובנמ' דקידושין דף פ"א לא איתא הא דאם גס בה חוששין אלא אאם בעלה בעיר א"כ מנ"ל להמציא חומרא עוד בפתחו פתוח דקיל מאם בעלה בעיר כמ"ש בודאי בגס בה או בקרובת' מהני אם פתחו פתוח לר"ה ואין חוששין כיון דלא נמצא איסור בהדיא וגם אין הסברה נוטה להחמיר דדוקא בקינא לה דחמיר שהרי התורה עשאו' ספק כוודאי ואסורה לבעלה מספק כנטמא' בודאי כדאמרינן ברי נדה דין הוא להחמיר אפי' בפתחו פתוח משא"כ בגס בה או בקרובתי' עכד"ה:
סעיף י עריכה
(ט) שיודעת טעם ביאה פי' רש"י כלומר שתדע מה היא ביאה שתדע לספר דברם בשוק ואינה מוסרת כו' מתוך דקטנות לא לבשה יצר הרע וכתב רש"ל דוקא בעיר סגי בקטנה אבל בשדה צריך שיהיה ב' נשים עם הקטנה או עוד קטנה א' דשמא תלך עמו למקום צנועה ותזנה עמו עכ"ל ומחמת זה כתב בדרישה תימ' על המנהג שנהגו לצאת לדרך אפי' עם עגלון גוי בשומר קטן או קטנה שיודע טעם ביאה ומסיק דאין חשש שמא יצטרך השומר לנקביו תלכה האשה עמו כיון שהוא שומר שלה ומו"ח ז"כ כתב שמנהג רע הוא וצריך לבטלו ואינו אומר חס למרי"ל לומר על בנות ישראל כזאת ונ"ל (דסעיף) זה (וסעיף) הקודש לן שהם מלשונות דפרק בתרא דקידושין דמיירי אפי' בדרך דאיתא התם סמוך לזה רב חנן איקלע לרב כהנא חזייה דיתיב וקאי בהמה קמיה א"ל לאו סבר מר דיש איסור יחוד בבהמה א"ל לאו אדעתיה ומסתמ' התם היה מעשה זה בשדה במקום שהבהמות רועות ואיתא תו התם אביי היה מרחיק הבהמה מכול' דברח וכתבו התוס' שחומרא החמירו עליהם דאנן קי"ל דאין חשד בבהמה וא"כ כל מה שמסדר שם בגמ' אצל זה ג"כ מיירי בשדה והמתירים דנקטו דהיינו ב' יבמות או שמירת קטנה מועל' אפי' בדרך וכן הסברא נוטה דהא הזהירות בזה אינו אלא משום שמא יפת' האשה וכשיש שמירה יבוש עצמו בפני השמירה וכן היא לא תתרצה אבל לא חיישינן שתלך עמו למקום צנוע דא"כ בכל בת ישראל תחוש בכך אלא פשיט' שאין בנות ישראל נחשדו על זנות אלא הרחקה ביחוד שיצה"ר מסית אז ביותר במקום שאין בושה מבני אדם אחר ובדרך שהוצרכו ג' היינו משום דבשנים חיישינן שיצא לנקבביו וישאר אחד עמה ובשומר קטן או קטנה אין חשש בזה דכשיצא השומר לנקביו לא ישאר שום איש עמה ואף אם היא לבדה בשדה לא חיישי' שיבא באותו זמן שום איש אצלה ואם יש עגלון תרחיק באותו שעה ממנו ודבר זה הוה שפיר שמירה מעולה:
סעיף יז עריכה
(י) בחצר שיש בה אלמנה הרמב"ם כ"כ ולמדו מהא דאמרינן בפ' א"נ האי ארמלת' לא תרבי כלב' ולא תשרי בר בי רב באושפיז' וכתב הראב"ד על הרמ"ם שכתב דת"ח לא ידור בחצר כו' הפריז על מידותיו שלא אמרו חכמים אלא שלא יתאכסן עמה וכתב המ"מ שאפשר שהרמב"ם סובר שהתאכסנו שהוא דרך מקר' כ"מ שאין שם יחוד מותר כדמשמע בכיצ' מעברין דאריב"ל פעם א' נתאכסנתי אצל אלמנה אחת אבל לא אמרו אלא דירה שהוא קבע והוא בחצר א' עכ"ל ז"ל דהרמב"ם דייק לישנא דלא תשרה מורה על קביעות כמו לשון שכינה שרויה ביניהם משום הכי כתב לא ידור דהיינו דרך קביעות דוק' אבל לא אמרן אלא דירה שהוא קבע והוא בחצר א' עכ"ל ז"ל דהרמב"ם דייק לישנא דלא תשרה מורה על קביעות כמו לשון שכינה שרויה ביניהם משום הכי כתב לא ידור דהיינו דרך קביעות דוק' אבל לא דרך מקרה כיון שאין כאן יחוד ודאי אלא חשש שמא יבא לידי יחוד והראב"ד דייק לשון אושפיזה פי' דהיא תתן לו מקום לכבדו ולהאכילו משלה דרך קירוב הכנסת אורחים אבל לדירה שיש לו משלו ואין צריך לה אין בזה קירוב כלל ול"ק מההי' דר' יהושע שנתאכסן אצל אלמנה (דזה) היה בדרך שאכל ושתה משלו ושילם שכר הפונדקי כנהוג בבית הפונדקי ואין כאן קירוב אצלה דזהו דרך מחיית' עם כל אדם ומ"מ נ"ל שתוספ' לא ס"ל כן שהרי כתבו שם על לא תרבי כלב' שזהו חומרא בעלמא דלא חשדו ישראל על הבהמה וא"כ גם מ"ש על לא תשרי בר בי רב ג"כ חומרא בעלמא היא זו דאל"כ הוה זו ואצ"ל זו דתחילה זכר החומרא בעלמא ואח"כ הדין ותו דשם בגמרא משוה אותה דקאמר בשלמ' בר בי רב כו' ועפ"ז נ"ל דאין להרהר עכשיו במה שדרין אפילו ת"ח בחצר שיש אלמנה וכ"ש (בהגדות בלב) (אפשר דצ"ל בהלנה בלבד) בבית אלמנה שיש לסמוך על התוס':
סעיף כ עריכה
לא ילמד תינוקת כו' מה ששייך לזה כתבתי בי"ד סי' רמ"ה ע"ש ובשינוי ל' שכתב תחילה מתגרה בנשים ואח"כ כ' מתייחדים עמהם דתחילה נקט לבית הספר ששם מתקבצים מלמדים הרבה ואין שם יחוד רק גירוי אבל באשה שהיה בביתה יש חשש יחוד כתב בתשובת מהרי"ן סי' צ"ה דמי שאין לו אשה לא ישכור משרתת אלמנה אפי' אם יש לה בן אצלה דלאו כל שעה יהיה הבן שם והיינו אם הוא לבדו בבית:
דברי המגיה כ' ב"ש שבס"ק כ"ב בשם הכ"מ וכן אשה אפי' נשואה דבשלמא גבי איש אשתו משמרתו לפי שדרכה להיות בביתה אבל אין דרך האיש להיות תמיד בביתו ופי' ב"ש היינו הואיל ודרכו ליסע למקום אחר מ"ה אסור אבל אם הוא בעיר מותר כו' לפ"ז י"ל אפילו אם בעלה באותו בית אסור כיון שדרכו ליסע למקום אחר דבדרכו ליסע למקום אחר ודאי אסור דהא גם באיש אסור אם אשתו במקום אחר א"ו דמיירי במי שאין דרכו ליסע למקום אחר לא תלמוד אם הוא בעיר ואן דרכו להיות בבית' כי צריך להיות בביתה דווקא דאל"כ דאף אם הוא בעיר אין חוששין לא ה"ל להרמב"ם לסתום אלא לפרש וא"ל דסמך עצמו אמה שכתב מקודם זה אם בעלה בעיר אין חוששין בודאי בניקל נוכל לחלק דכאן הוי קורב' טפי עבור בניהם וגם לא ימלט שתלמוד ג"כ עם בני קרובת' או עם בני דגס בה ובזה חוששין אם הוא בעיר כאשר באמת משמע בב"ח דבאשה יש איסור ללמד אם אין בעלה בביתה דוקא אפי' אם הוא בעיר וכן מ"ש הט"ז שם בי"ד רבים מקשין מ"ש אשה מאיש דאסורה ללמוד אף אם בעלה בעיר ולא ק' להם מההיא דסעיף ח' דמפרש דא"ח ליחוד שבעלה בעיר א"ו דיש חילוק כמ"ש וא"כ ה"ל לפרש דאם בעלה בעיר מותר א"ו דבאשה אסור אף אם בעלה בעיר וכטעם הט"ז כך היה נראה לכאורה אבל אחר שנדקדק בדבר לית' לדבריו כלל דהא מה שהרמב"ם אינו מחלק באשה בין פנויה לנשואה דלעולם אסורה ללמד הוא מכח דקאמר במתני' וכן אשה לא תלמוד ולא קאמר וכן פנויה לא תלמ' כמו שאמר באיש רווק לא ילמד א"ו דבאשה אין חילוק דאף נשואה אסור והכ"מ בה' ת"ת (הב"ח בי"ד וכן הב"י בי"ד וגם הב"ש כאן מפרשים מ"ש הרמב"ם וא"צ שתהיה שרויה עמו בבית הספר דמשמע אבל צריך שתהיה עמו בעיר א' הוא משום דס"ל כר"א והוא עפ"י הירושלמי דמפרש מה דקאמר בגמ' באין שרוי' אצלה אסור היינו באין שרויה אצלו במקומו דהיינו באותו עיר אבל אם שרויה באותו עיר אף שאינ' עמו בבית הספר מותר אבל לת"ק מותר אף אם אינה עמה באותו עיר א"כ לפי טעם הכ"מ דמפרש הטעם דבאיש מותר משום דאשתו משמרתו דדרכה להיות בביתה משא"כ באשה לפ"ז יקשה לת"ק דס"ל דבאיש מותר אפי' אם אין אשתו באותו מקום שהוא שם ובאשה אסורה וא"כ קשה מ"ש אשה מאיש דהא ליתא טעם זה ועוד דכ"מ משמע דס"ל לעיקר דברי המ"מ דמפרש דהרמב"ם ס"ל בת"ק וכ"מ בב"י בי"ד וכ"מ בב"י כאן שלא כתב רק ומ"ש היה בביאור דבריו כתבתי בי"ד ולא כתב מ"ש הוא בעצמו בביאור דבריו א"ו דס"ל עיקר דברי המ"מ א"כ קשה למה הבי' בש"ע להלכה דדוקא בבית הספר א"צ להיות עמו אבל אם היא בעיר אחרת אסור והוא שלא כדברי המ"מ דס"ל כת"ק דאפי' בעיר אחרת מותר א"ו מה שהב"י הב"י דברי המ"מ הוא רק לפרש דברים הרמב"ם דהרמב"ם פוסק כת"ק משום דסתם משנה הוא קי"ל כסתם משנה וכדי שלא נקל בה יותר מדאי מפ' מה שאומר בגמרא ואין אשתו שרויה אצלו אסור ר"א היינו שאינ' שרויה בבי' הספר וא"כ לת"ק מותר דוקא באם אינה אצלו בבית הספר ולא בעיר אחרת ולא כהפי' ירושלמי דלר"א מותר באינו שרויה בבי' הספר ולת"ק אפי' אם היא בעיר אחרת וא"כ אין נ"מ מזה לדינא אם יהי' כדבריו דהרמב"ם פסק כר"א וכפי' ירושלמי או כדברי הרב המגיד דפוסק כת"ק ולהכי כתב בש"ע וא"צ שתהיה עמו ב"ה דיהי' כדברי מי הדין כן והואיל דס"ל ממש הפי' של מ"מ לעיקר לכן כתב סמוך לפרושו של המ"מ הטעם דבאיש מותר אף לת"ק משום דדרכ' של אשתו להיות בביתה תמיד ומשמרתו משא"כ באיש והיינו שאין דרכה ליסע למקם אחר דלפי' המ"מ לא ק"מ לפי הטעם הנזכר אבל לפי מה שפי' הוא בעצמו דהרמב"ם ס"ל כר"א והוא עפ"י הירושלמי וכמ"ש הב"ח וגם הב"ש בעצמו ולהפי' הנ"ל ס"ל לת"ק דאפי' בהי' בעיר אחרת מותר באיש אינו מפרש כלל טעם זה דא"כ יקשה לת"ק דליתא לעם זה כמ"ש וא"כ מה שכתב הט"ז רבים מקשים מ"ש אשה מאיש הוא להמפרשים הרמב"ם כר"א וכן הבי' הב"ח להלכה ע"ז כתב הט"ז טעמו ונכון הוא והב"ש לא הרגיש איך דבריו סותרים זא"ז דבס"ק י"ט כתב דס"ל דהלכה כר"א א"כ ס"ל להב"ש כפי' הירושלמי ובס"ק כ"ב כתב הטעם דריש אין דרכו להיות בביתו תמיד לפי הפי' הנ"ל או אפשר לומר כלל הטעם הנ"ל כמו שכתב עד כאן דברי המגיה: