• א) שֶׁלֹּא יַגְדִּיל בְּסִפּוּרוֹ אֶת הָעַוְלָה אוֹ הַחִסָרוֹן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא.
  • ב) שֶׁתִּהְיֶה עִקַּר כַּוָּנָתוֹ לְקַנִּא לָאֱמֶת וְלַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ, דְּהַיְנוּ לְתוֹעֶלֶת המִּתְאַנֶּה, וְלֹא (לג) לִשְׂמֹחַ בִּקְלוֹן הַמְאַנֶּה, אַף שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ בְּבֵרוּר, שֶׁהוֹנָה אוֹתוֹ הַמּוֹכֵר בְּזֶה הַמִּקָּח. וּבְזֶה הַפְּרָט נִכְלָל עוֹד עִנְיָן אֶחָד, וְהוּא כִּמְעַט אוֹתוֹ הַפְּרָט בְּעַצְּמוֹ, דְּהַיְנוּ, שֶׁיְּשַׁעֵר, שֶׁתּוּכַל לָבוֹא מִזֶּה תּוֹעֶלֶת, לַאֲפוּקֵי {להוציא} אִם הוּא יוֹדֵעַ אֶת טֶבַע הַמִּתְאַנֶּה, שֶׁלֹּא אִישׁ דְּבָרִים הוּא לֵילֵךְ בְּדִינָא וְדַיָּנָא, וּלְבַקֵּשׁ אֲנָשִׁים, שֶׁיַּעַזְרוּהוּ בְּעִנְיָן זֶה, רַק יַכְאִיב לִבּוֹ בִּלְבַד בְּסִפּוּרוֹ, וְיַכְנִיס לוֹ שִׂנְאָה בְּלִבּוֹ עַל הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, (לד) אֵין לוֹמַר לוֹ, וּבְיוֹתֵר אִם שׁוֹאֲלוֹ בְּאֹפֶן זֶה. וּבָאֹפֶן הָרִאשׁוֹן שֶׁצִּיַּרְנוּ, דְּהַיְנוּ, בְּמָקוֹם שֶׁעַל פִּי דִּין אָסוּר לַחְזֹר מִזֶּה הַמִּקָּח, מִצְוָה לְשַׁבֵּחַ הַמִּקָּח בְּפָנָיו, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל בִּכְתֻבּוֹת י"ז. הַרֵי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק וְכוּ', הֱוֵי אוֹמֵר יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו).
  • ג) אִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁדְּבָרָיו יִהְיוּ נִשְׁמָעִין לְהַמְאַנְּה בְּהוֹכָחָה לְהַחְזִיר הָאוֹנָאָה, יוֹכִיחַ אוֹתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ לְהַחְזִיר הָאוֹנָאָה, וְלֹא יְגַלֶּה לַנִּדּוֹן.
  • ד) אִם יָכוֹל לְסַבֵּב אֶת הַתּוֹעֶלֶת (לה) בְּעֵצָה אַחֶרֶת, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְסַפֵּר הַגְּנוּת עָלָיו, לֹא יְסַפֵּר.
  • ה) שֶׁהָאִישׁ שֶׁהוּא מְסַפֵּר לוֹ, לֹא יִהְיֶה בְּטִבְעוֹ הוֹלֵךְ רָכִיל, דְּאִם הוּא מַכִּירוֹ בְּמִדָּה גְּרוּעָה הַזּוֹ, וּמִסְתָמָא יְסַפֵּר לַמּוֹכֵר, אֵיךְ שֶׁפְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהַסְחוֹרָה הַזּוֹ הִיא רָעָה, אוֹ שֶׁאֵינֶנָּה שָׁוָה דְּמֵי הַמִּקָּח שֶׁנָּתַן בַּעֲדָה, צָּרִיךְ עִיּוּן, אִם מֻתָּר לְסַפֵּר לְאִישׁ כָּזֶה הָאֱמֶת, כִּי הוּא מַכְשִׁילוֹ בְּאִסוּר רְכִילוּת. וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה, דְּאִם הוּא מְשַׁעֵר, שֶׁאִם יַזְהִירוֹ, שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אֶת שְׁמוֹ, יִשְׁמַע לוֹ יַעֲשֶׂה כֵן.

(לג) ולא לשמוח בקלון. כי אפילו בשאר עונות שאין שום צד זכות על העושה, כתבנו לעיל כמה פעמים בתנאי המספר שצריך ליזהר בזה מאוד, וכ"ש בזה שמצוי הוא מאוד שהמאנה בעצמו אינו יודע שהונה אותו, שהוא סבור שהסחורה שוה המקח הזה, או שאר אמתלאות שעי"ז כהיתירא דמיא להו.

(לד) אין לומר לו. וזה איסורא הוא, ולא מדה טובה בעלמא.

ומאי דמשמע מלשון הגמרא דכתובות (י"ז ע"א) מכאן אמרו מי שלקח מקח רע מן השוק וכו' מכאן אמרו חכמים וכו' דמשמע דמדה טובה בעלמא היא, זה אינו, דשם הלא איירי מן השוק שמתקבצים שם הרבה אנשים, ולא שייך בזה רכילות, דעל מי יכניס שנאה בלבו, כי מסתמא לא ידע ממי קנה, (דאם ידע ממי קנה, הרי היה צריך לגלות לו האמת כדי שיוציא את אונאתו או להחזיר את המקח וכמ"ש בפנים, ובהכי אתי שפיר דדקדקה הגמרא מן השוק), משא"כ בעניננו דהלוקח מכיר את המוכר, ובסיפורו יכניס שנאה בלבו עליו, אסור מן הדין.

אם לא שהוא משער בקונה, שאם לא יגלה לו האמת יכנס עוד הפעם לאותה החנות וירמהו החנוני, צריך לגלות לו כיון שנשלמו שאר הפרטים.

(לה) בעצה אחרת. פירוש, דיוכל לסבב שיתגלה לו ממילא ולא יצטרך לספר לו, יעשה כן ולא יגלה לו. והראיה מסנהדרין (י"א ע"א) וכי דילטור אני, לך הטל גורלות. וכדלעיל בחלק א' בכלל י' ס"ק י"א עי"ש.

וזו העצה אינה שייכת רק בענינים שאיירינן בכלל זה ובחלק א' כלל י'. אבל בכל שאר עניני לשה"ר ורכילות, הכל אסור, בין אם מספר לו בפירוש ובין אם מסבב לזה, וכדלעיל בחלק א' כלל א' ס"ח ובכלל ג' ס"ד עי"ש. (באר מים חיים)