חפץ חיים/הלכות רכילות/ט ב
<< · חפץ חיים - הלכות רכילות ט · ב · >>
וְאֵלּוּ הֵן:
- א) יִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא יַחְלִיט תֵּכֶף אֶת הָעִנְיָן בְּדַעְתּוֹ לְעִנְיָן רַע, רַק (ב) יִתְבּוֹנִן הֵיטֵב מִתְּחִלָּה, אִם הוּא בְּעֶצֶם רַע.
- ב) שֶׁלֹּא יַגְדִּיל בְּסִפּוּרוֹ אֶת הָעִנְיָן לְרַע יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא.
- ג) שֶׁיְּכַוֵּן (ג) רַק לְתוֹעֶלֶת, דְּהַיְנוּ, לְסַלֵּק הַנְּזָקִין מִזֶּה, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה עַל הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ.
(וּבְזֶה הַפְּרָט הַג' נִכְלָל גַּם כֵּן עוֹד עִנְיָן אַחֵר, שֶׁמִּלְבַד הַכַּוָּנָה, שֶׁיְּכַוֵּן לְתוֹעֶלֶת, וְלֹא מִצַּד שִׂנְאָה, יִתְבּוֹנִן מִתְּחִלָּה, אִם תָּבוֹא מִזֶּה תּוֹעֶלֶת, לַאֲפוּקֵי {להוציא} (ד) מִמַּה שֶּׁמָּצּוּי כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁאֲפִלּוּ אִם יֹאמַר לוֹ, לֹא יִשְׁמַע לוֹ, וְיִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ, (ה) וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיַּרְגִּיזוֹ חֲבֵרוֹ בְּאֵיזֶה דָּבָר, אוֹמֵר לוֹ: יָפֶה אָמַר עָלֶיךָ פְּלוֹנִי, שֶׁאֵין רָאוּי לְהִשְׁתַּתֵּף עִמְּךָ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, לַאֲנָשִׁים כָּאֵלּוּ שֶׁהוּא מַכִּירָם, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מִדָּה רָעָה זוֹ דִּרְכִילוּת, לֹא יְצֻּיַּר שׁוּם הֶתֵּר, כִּי הוּא מַכְשִׁיל אֶת הָעִוְּרִים הַלָּלוּ בְּלֹא תַעֲשֶׂה גְּמוּרָה דִּרְכִילוּת).
- ד) אִם (ו) הוּא יָכוֹל לְסַבֵּב אֶת הַתּוֹעֶלֶת הַזּוֹ, מִבְּלִי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְגַלּוֹת לְפָנָיו עִנְיָנָיו לְרַע, אֵין לְסַפֵּר עָלָיו.
- ה) כָּל זֶה אֵינוֹ מֻתָּר, רַק אִם לֹא יְסֻבַּב עַל יְדֵי הַסִפּוּר רָעָה מַמָּשׁ לַנִּדּוֹן, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא יָרֵעוּ עִמּוֹ מַמָּשׁ, רַק שֶׁתּוּסַר מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי זֶה הַטּוֹבָה, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, אַף דְּמִמֵּילָא דָּבָר זֶה הוּא רָעָה לוֹ, מִכָּל מָקוֹם מִתָּר. אֲבָל אִם יַגִּיעַ לוֹ עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ רָעָה מַמָּשׁ, (ז) אָסוּר לְסַפֵּר עָלָיו, כִּי יִצְטָרֵךְ לָזֶה (ח) עוֹד פְּרָטִים, וִיבֹאֲרוּ לְקַמָּן אִם יִרְצֶה ה' בְּסָעִיף ה' ו'. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא רוֹאֶה, שֶׁיְּסֻבַּב עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ לַנִּדּוֹן רָעָה רַבָּה (ט) יוֹתֵר מִכְּפִי הַדִּין, דְּאָסוּר לְסַפֵּר עָלָיו. וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּסָעִיף ה', מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ שָׁם.
(ב) יתבונן היטב וכו' שלא יגדיל וכו'. הרוצה לידע מקור וטעם לדברים אלו יעיין לעיל בהלכות לשה"ר בכלל י' בבמ"ח סק"ו וסק"ט.
(ג) רק לתועלת. הוא מוכח ממה שכתב ר' יונה בש"ת במאמר רכ"ח ובש"מ לב"ב (דל"ט) בשם עליות הר"י ז"ל דגם שם מיירי בענינים דבין אדם לחבירו, ועיין במ"ש בכלל הנ"ל בסק"י.
ואין כוונתנו בפרט זה, דאם איננו מכוין לתועלת הוא פטור ממילא מלספר מחמת חשש איסור רכילות, דהלא לא תעמוד על דם רעך כתיב, ואף בענין ממון וכנ"ל, ועיין ברש"י סנהדרין (דף ע"ג ע"א) ד"ה קמ"ל. אך כונתנו שיכריח את עצמו בעת הסיפור לכוון לתועלת, ולא מצד שנאה, כי על ידי זה יגנדר על עצמו ממילא איסור רכילות.
(ד) ממה שמצוי כמ"פ. ודבר זה הוא רגיל מאד בעניני השידוך, שלא יועיל שום דיבור להפריד אותם (אפילו ניכר שהמספר לא כוון לשם לשה"ר ובגוונא דלא עבר על איסור לשה"ר וכדלקמן), ואחר שנשתדך עמו מצוי מאד בעו"ה שמספר אחד לחבירו איך שפלוני אמר עליך כך וכך ופלוני כך וכך, לאנשים כאלו לא יצוייר שום היתר.
(ה) ואח"כ וכו'. הארכתי בדבר שאיננו מוכרח לפרט, משום שרציתי לצייר בדבר הרגיל להיות.
והוא הדין אפילו אם ישמע לו, אך שהוא מכיר את טבעו של זה שהוא מייעץ אותו שהוא בטבע הולך רכיל, ויפרסם הדבר לכל שפלוני יעץ אותו שלא לגמור את הענין עם פלוני מחמת טעם פלוני ופלוני, ויוכל להגיע דבר זה לאזני פלוני, ועי"ז יוכל לבוא מחלוקת גדולה, או פן יתחיל השכנגדו לדרוש מאתו טעם הדבר, על מה אין אתה גומר עמי הענין שהסכמנו עליו ביחד מכבר, והוא ישיב לו פלוני אמר עליך כך וכך, לאנשים כאלו הולכי רכיל נראה שאין לספר להם שום ענין.
(ו) הוא יכול לסבב. מקור לדברים האלו עיין לעיל בכלל הנ"ל ח"א כלל י' בסקי"א.
(ז) אסור לספר עליו. כי אין המספר רשאי לגרום ע"י דיבורו דבר שבית דין לא היו עושין כן על פי דיבורו, וזה ידוע הוא שבית דין אין מריעין לאדם על פי עד אחד רק שבועה בעלמא. וציור לזה, ומקור וטעם לזה, עיין לקמן בפנים ובבמ"ח בס"ק י"ז ותראה על זה גמרא מפורשת.
(ח) עוד פרטים. היינו אם מגיע לו על פי דין תורה הרעה הזו, וגם שיהיו המספרין שנים, ועיין שם בסעיף ו' דאפילו באופן זה יש להזהר לכתחלה, דממסייע ידי עוברי עבירה לא נפקי עי"ש היטב.
ודע דמש"כ בתחלה רעה ממש, יצויר, כגון שזה האיש שהוא מגלה עליו את ענין הגנות לפני שמעון כדי שלא ישתתף עמו, נשתתף עמו באיזה ענין בזמן אחר מכבר, והיה בעסק השותפות היזק גדול, והוא יודע שסיבת ההפסד היתה אז ע"י העיקש ההוא, וכשיגלה לשמעון עתה את דבר הגנות יבין ממילא שסיבת ההפסד שהיה לו אשתקד היה ג"כ על ידו, ויתפסנו עבור זה.
(ט) יותר מכפי הדין. ואצייר פרט קטן וממנו יקיש המשכיל לכל כיוצא בזה. כגון שאחד רוצה ליקח איש אחד לשרת אותו, וזה ראהו מכבר שגנב אצל אחד, שהדין הוא שצריך לגלות לזה, אך באופן שלא יחסרו הפרטים המבוארים בסעיף זה. אף דבאמת יכול להיות שכבר נתחרט על זה, והסכים בדעתו שלא לעשות עוד, מכל מקום נכון לחוש לזה, ולשמור את האיש הזה ממנו.
אבל אם הוא רואה שע"י סיפורו יוכל להתגלגל שיתפרסם עי"ז בעיני אנשי העיר לגנב, וירעו עמו מאד על ידי זה כמנהג הרע של איזה בעלי בתים שפוסקין דיני נפשות תיכף, באמרם כי הוא גרוע מכל אנשי העיר, ומצוה לרודפו בכל דבר. בעת כזאת, מאד ומאד צריך ליזהר שלא לגנות שום אדם, כי הוא פשוט כזורק חץ ע"י דיבורו, ובמקום אחר נאריך בזה אי"ה.
והנה אחר שעזרני ה' יתברך לבאר כל החמשה פרטים, נפרש עוד שאל יפלא בעיני המעיין למה חיסרתי כאן הפרט הא' שנזכר לעיל בכלל י', שידע את הדבר מעצמו. משום דיש לי ספק עצום אם כאן צריך לפרט זה, דלכאורה די בזה אפילו רק אם שמע מאחרים, וראיה לדבר ממה שאמרו בנדה (ס"א ע"א) מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח וכו' כאלו הרגן, והעתיק הרא"ש שם מאמר זה לדינא וז"ל שם: וכענין זה דוקא יש לחוש ללישנא בישא היכא שיכול לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש לו, כהך עובדא וכהאי דגדליה בן אחיקם וכו', אלמא דאם שמע ענין שיכול להיות היזק לאחרים אם לא יגלה את אזנם, כגון שאחד רוצה להזיק לזה, או המשרת שזה רוצה ליקח שהוא גנב, וכיוצא בזה בכל הציורים דלקמן, הגם דעל פי דין אסור להאמין בדבר זה מחמת איסור קבלת לשה"ר, אעפ' כ לחוש מיבעי, וצריך לגלות את אזנו כדי שישמור את עצמו.
וכן מוכח מרשב"ם בב"ב (ל"ט ע"ב) ד"ה ומ"ד וכו' מצוה היא וכו' ובד"ה והכא וכו' דאפילו אם לא שמע בעצמו מה שאמר פלוני על המחזיק שהוא גזלן, רק שאחרים סיפרו לו, ג"כ מותר לספר להמחזיק, כיון דעיקר כונתו לא לשם רכילות רק כדי שיזהר בשטרו, והוא ממ"ש הרשב"ם או לאחרים שיאמרו לו, דאי לאו משום טעם זה בודאי לא היו אחרים רשאין לספר להמחזיק מה שאמר פלוני עליו שהוא גזלן, אלא ודאי כמו שכתבנו. ולהכי אף דהם בעצמם אסורים להאמין בהחלטה לאלו השנים ששמעו מהם שאמר כך פלוני על זה שהוא גזלן (דא"כ ממה נפשך אחד מהם רשע בודאי, או זה שהוא גזלן, או פלוני שהוציא עליו לעז בחנם, ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, וכמו שביררנו בחלק א' בכלל ז' ס"ג דאיסור קבלת לשה"ר הוא אפילו משנים כל שהוא חוץ לבית דין) מכל מקום למיחש מיבעי ושמא אמר, ולכך צריך לגלות אוזן המחזיק כדי שיזהר בשטרו *.
* הגה"ה: אעפ"כ נ"ל דלאו דלא תעמוד על דם רעך לא קאי באופן זה, רק אם ראה בעצמו. או אפילו שמע, אך נתברר לו שהוא אמת. אבל ע"י שמיעה בעלמא אף דצריך לחוש לזה וכנ"ל, אין זה כי אם בגדר מצוה בעלמא, ועל זה אמרו מתוך שהיה לו לחוש וכו'. אבל ח"ו לא עבר גדליה בן אחיקם, דגברא רבה היה, על לאו דלא תעמוד על דם רעך. ורק בענין קבלת לשה"ר היתה לו שיטה אחרת דאין לקבל אפילו לענין לחוש. (הגהה)
ואע"פ שהן ראיות חזקות לענין עצם הדין דאפילו חשש ספק היזק יש לדחות מעל ישראל, אעפ"כ יש לדחותם בפשיטות דאינם שייכים לעניננו, כי ע"י מה שהוא מסיר חשש היזק מזה הוא גורם היזק להשכנגדו, ופן שקר הוא הלעז ששמע עליו. דהלא ידוע הוא דמה שכתב הרא"ש דין הנ"ל הוא רק אם לא יגיע ע"י דיבורו היזק על מי שהוא מגלה, כי אם שבדיבורו ישמור את השכנגדו, ולכך הוא צריך לגלות כדי שבזה יצא ידי הכל, לזה איננו מזיק בדיבורו ולזה הוא שומר אפילו מן ספק היזק, דלחוש מיבעי פן אמת הוא, מה שאין כן אם ע"י דיבורו יסובב היזק ממש על מי שהוא מגלה בודאי דאסור וכמו שהוכחנו בחלק א' בכלל ז' בבמ"ח סק"ל בראיה גמורה. וא"כ בעניננו, אם הוא רואה שיגרום היזק ע"י דיבורו על מי שהוא מגלה, אפשר דאסור, כמו אם היה מסבב לו היזק ממש ע"י דיבורו, כי אפשר שע"י דיבורו יתפרסם לכל המשרת הזה לגנב, והשותף לאיש עיקש וכיוצא בזה בכל הציורים שיבואו בסוף הספר איה"ש, ולא ימצאו במה להחיות את גפשם, ופן הדבר ששמע עליו הוא שקר. ומהרשב"ם הנ"ל ג"כ אין לנו שום ראיה להקל בכיוצא בזה, וצע"ג.
אך עכ"פ נראה פשוט, דאם לא הכיר בעצמו את המשרת הזה שהוא גנב, וכיוצא בזה בכל הציורים, רק אנשים סיפרו לו כן, אף אם נאמר דמותר לספר לנידון כדי שישמור את עצמו ממנו וכנ"ל, מכל מקום לא יספר לו סתם, דיהיה משמע כאלו הוא יודע בעצמו שכן הדבר, רק יאמר שמעתי על פלוני כך וכך ופן אמת הדבר על כן נכון לך לחוש לשמור את עצמך ממנו. ובזה תבין מה שכתבתי בציור הראשון שיבוא בסוף הספר אי"ה והוא מכיר היטב וכו' וכהאי גוונא בכל הציורים (לבד ממלמד, או חתן, שיש בהם שמץ מינות ח"ו, שיניתי הלשון וכתבתי שמעתי, מחמת הריעותא הגדולה שמצוי עי"ז) אף אם נימא דמהני נמי שמיעה בעלמא, משום דהעולם לא יזהרו בזה ויספרו לנידון בלשון שיהיה משמע לשון ודאי מפני שהם אינם בקיאים בדין איסור קבלת לשה"ר, וזה ודאי איסור גמור, כי כיון שמספר זה לאחרים בתורת ודאי הרי מוכח שהוא מאמין בזה א"כ עבר תיכף על איסור קבלת לשה"ר, לכן ציירתי אם מכירו מכבר. ועד כאן ביארתי מה שחיסרתי פרט הא' דכלל הנ"ל.
ועתה אבאר מה שחיסרתי כאן הפרט דהוכחה, משום דנ"ל דכאן אין צריך לזה. דבשלמא שם הוא ענין שכבר עבר וסיפורו הוא רק כדי לקנא לאמת, ולהכי הוצרכנו להוכיחו מתחלה אולי נראה שיתקן הנידון בעצמו את הדבר, על כן אין לספר גנותו לעת עתה. אבל כאן דאיירינן לענין לשמור לאחד שלא תגיע לו רעה מאיש הזה שהוא גנב או שותף רע וכיוצא בזה בכל הציורים, מה יועיל הוכחה, אפילו אם יבטיחנו שלא יעשה עוד כזה אולי לא יקיים דברו. (באר מים חיים)