וְכֵן יֵשׁ לִזָּהֵר, כְּשֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵאֵת חֲבֵרוֹ, שֶׁיֵּיטִיב עִמּוֹ בְּאֵיזֶה דָּבָר, וְהוּא מְשִׁיבוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְמַלְּאוֹת בַּקָּשָׁתוֹ בָּזֶה, (ג) שֶׁלֹּא יִשְׁאָלֵנוּ: לָמָּה עָשִׂיתָ טוֹבָה זוֹ לִפְלוֹנִי, (ד) שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ סִפֵּר לִי אֶת הַדָּבָר, כִּי מָּצּוּי הוּא עַל יְדֵי דָּבָר כָּזֶה גַּם כֵּן לְהַעֲלוֹת תַּרְעוֹמוֹת בְּלֵב חֲבֵרוֹ עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, עַל שֶׁגִּלָּה אֶת הַדָּבָר לַאֲנָשִׁים וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁמִיט עַצְמוֹ מֵהֶם.


(ג) שלא ישאלנו. גם זה נובע ממה דאיתא למעלה בח"א כלל ט' בס"ג, ומזה יש ללמוד דה"ה וכו' וא"כ ממילא זה שמגלה לו דבר זה בכלל איסור הוא

(ד) שהוא בעצמו סיפר לי. ופעמים אפילו היכא דלא יסיים בדבריו שהוא בעצמו סיפר לי, ג"כ אסור, כגון אם המלוה יבין מעצמו דלא נודע הדבר כי אם על ידי הלוה. (באר מים חיים)